שני הצעירים שהלכו יחד ברחוב בלב ג'נין נראו מקומיים לכל דבר. הם היו לבושים כמו כל צעיר אחר ברחוב, והערבית בפיהם הייתה קולחת ונטולת מבטא זר. ובכל זאת, לפתע היה נדמה שהכול מתלקח סביבם. צעקות נשמעו מכל עבר, אבנים ובקבוקים התעופפו באוויר. בדרך נס הצליחו השניים להימלט על נפשם. אחרי שהסדירו נשימה, ניסו צמד המסתערבים להבין מה הסגיר אותם. בבגדים לא היה שום דבר חריג, אף מילה בעברית לא יצאה מפיהם, והאקדחים שלהם היו מוסלקים היטב. "ואז הבנו: השותף שלי לעס מסטיק. באמצע רמדאן!", מסביר ברק צ'קוטאי. "זה לא קורה בפרהסיה בעיר ערבית. יש אנשים שלא צמים ברמדאן, אבל לא תראי אותם שותים קולה, מעשנים או לועסים מסטיק ברחוב. כשהמקומיים קלטו מה החבר שלי עושה, הם הבינו מיד שהוא לא משלהם".
צ'קוטאי שירת בדובדבן בראשית שנות התשעים כלוחם וכמפקד, והשתתף בעשרות פעולות של איסוף מידע ולכידת מבוקשים. להפתעתי, האדם שהתיישב מולי נראה יותר כמו רואה חשבון. קשה אפילו לדמיין אותו יוצא למבצעים נועזים בשטח עוין. "זה כל הקטע", הוא אומר. "אתה צריך להיראות כמו אדם רגיל, כדי שלא יחשדו בך. אם ייכנסו לכאן פתאום ארבעה גברים שריריים, זה ייראה לך מוזר. גם ארבעה גברים חסונים שיושבים יחד במכונית בצד הכביש מעוררים חשד. אבל אם את רואה זקן, אישה, משפחה – זה שונה. עובדים ביחידה המון על הדרמה, על האיפור, כדי להסתוות כמה שיותר טוב".
"ההסתערבות מתחילה באימונים קטנים. לא זורקים אותך מיד לאמצע שכם. בהתחלה שולחים אותך לקנות פחית קולה או מנה פלאפל באיזה כפר. בהמשך הפעולות מהירות מאוד. אתה מקבל התרעה, יוצא לביצוע, חוזר וממשיך הלאה לפעולה הבאה. כל כמה שעות אתה מחליף בגדים ודמות, כמו זיקית"
הסתערבות, הוא אומר במרחק שלושים שנה משירותו ביחידת דובדבן, היא הרבה מעבר לעטיית תחפושת והיטמעות בשטח. "צריך ללמוד את הניואנסים הכי קטנים של כל דמות. אם אתה אמור להתחפש לזקנה ערבייה, זה לא רק להתלבש כמוה. זה אומר ללכת כמוה, לדבר כמוה, אפילו להרים את הכוס כמוה. גם בלי לומר מילה אתה עלול להיחשף.
"אתן עוד דוגמה לשטות שכמעט נחשפנו בגללה. הסתובבנו באחד הכפרים, היה יום חם, ועצרנו לקנות ארטיקים. אנחנו ממשיכים ללכת ברחוב, והחבר שלי, אשכנזי מרמת־השרון, מוריד מהארטיק את העטיפה ומחזיק אותה ביד. שאלתי אותו 'מה אתה עושה?', והוא ענה לי: 'מחפש פח'. אמרתי לו: 'איזה פח בדיוק אתה מחפש? אתה בשטחים, לא בבית. אף אחד לא מחפש כאן פח ברחוב, פשוט זורקים'".
אנחנו נפגשים לרגל צאת ספרו "לכתוב על המים", מותחן שזירת ההתרחשות שלו היא יחידת דובדבן. צ'קוטאי, שהספר מבוסס על חוויותיו, ערך לצורך הכתיבה עשרות ראיונות עומק עם רמטכ"לים, שרי ביטחון, קצינים בכירים ומפקדי היחידה לשעבר, וגם עם קציני בריאות נפש. העלילה מסופרת מנקודת מבטו של יריב, לוחם ותיק ומיומן שנשלח לטיפול פסיכולוגי לאחר פעולה שהשתבשה. הגיבור חולק עם הפסיכולוג את סיפורו של צוות מנוסה שנשלח לפעולות המורכבות והקשות ביותר, ונתון תמיד לסכנה של חשיפה בלב אוכלוסייה עוינת. הוא וחבריו צריכים לפעול לבדם בשטח, ולקבל בתוך שניות החלטות שיחרצו את גורלם לחיים או למוות.
לדבריו, מאז צאת הספר הוא מקבל תגובות רבות של לוחמים לשעבר שמספרים כי הם מזהים היטב לא רק את המבצעים המתוארים בו, אלא גם את תופעת הפוסט־טראומה. "חבר'ה מהיחידה מתקשרים אליי ומשתפים אותי בדברים שלא חשפו אף פעם. אני נותן להם איזה גשר, איזה שער שנפתח. אומר להם: חבר'ה, זה בסדר, זה טבעי. כל אחד מאיתנו נאבק עם השדים שלו. סיפרתי להם למשל על חלומות שהיו לי מאז הצבא – אני לבד, והמון ערבי עליי. זה אחד הסיוטים שלי. סיוט אחר הוא שאני מנסה לירות, והאקדח לא נענה לי".
בימים אלה דובדבן מתמודדת עם קושי חסר תקדים, והפעילות ביו"ש גובה מחיר כבד. רק בשבוע שעבר נפל לוחם דובדבן רס"ל עילי דוד גרפינקל, בתקרית הקשה ליד דולב.
"זה אכן דבר שלא הכרנו בעבר", אומר צ'קוטאי. בארבעים שנות פעילות, הוא מפרט, איבדה היחידה 18 לוחמים; מאז 7 באוקטובר נפלו עשרה לוחמים נוספים. "אני מלווה את הפצועים של היחידה ואת המשפחות השכולות. אנחנו מחבקים אותם אבל לא מוותרים, ושום תוכנית פעולה לא השתנתה. למרות האובדן, היחידה נלחמת במאה אחוזי כוח".
אתה הרמטכ"ל
הוא בן חמישים, נשוי ואב לחמישה וגר בירושלים. כיום הוא הבעלים של משרד לפיננסים והשקעות, אבל את התואר הראשון והשני שלו עשה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, עם התמחות בערבית ובפרסית. "האסלאם והעולם הערבי עניינו אותי תמיד, בפרט כאדם דתי. המון כתבים יהודיים נכתבו בערבית – כל הספרים של תור הזהב, הרמב"ם, אבן עזרא. התמחיתי בנושאי איראן, שיעים ופלסטינים, וזה היה מרתק, אבל הבנתי שקשה להתפרנס מהתואר הזה".
במקור הוא מקריית־שמונה, וזיכרונות הילדות הראשונים שלו קשורים לרעמי הקטיושות המכות בעיר הצפונית. כשהיה בכיתה א' עברה משפחתו לירושלים, "בגלל המצב הביטחוני והכלכלי". כשהתגייס היה ברור לו שינסה להגיע ליחידת חי"ר מובחרת. "שמענו אז סיפורים על יחידה חסויה שעושה דברים מטורפים: הלוחמים שלה מתחפשים, נכנסים למרכזי הערים הפלסטיניות, נטמעים בשטח. שמה לא היה ידוע, ודבר קיומה נלחש מפה לאוזן. זה נשמע לי כמו חוד החנית של צה"ל, יחידה ללחימה בטרור שיש בה הרבה אקשן. זה לא היה כמו היום, שכל נער רואה פאודה ויודע מהי הסתערבות".
"הטמנו מכשיר האזנה, ופנינו לצאת החוצה. מאה מטר לפני שער היציאה, פתאום הרגשתי איזו אבן שנזרקת בין שנינו, וראיתי שמתאספים חבר'ה צעירים, שבאב. השותף שלי כבר עמד לשלוף נשק. נופפתי לשלום לאדם שעמד רחוק מאיתנו. השבאב חשבו שאנחנו מכירים, ולקחו צעד אחורה"
צה"ל הקפיד אז להכחיש את השמועות, אך לא לאורך זמן. כשבתקשורת הזרה דווח על "יחידת חיסול" שפועלת ביו"ש, החליט הרמטכ"ל דאז אהוד ברק לחשוף את הפרטים בכתבה ששודרה בערוץ הראשון. ברק עצמו הקים את היחידה בעת שהיה מפקד פיקוד המרכז. "כשהגעתי לבקו"ם לא נאמר לי שאני הולך לדובדבן", מספר צ'קוטאי. "אמרו לי 'יש פה משהו מעניין, תבוא'". מסלול ההכשרה, הוא מספר, היה ארוך ומפרך. "יותר ממחצית המשתתפים לא סיימו אותו. היו הרבה פציעות, היו הרבה שנפלו על רקע מנטלי".
במה הדרישות של המסלול בדובדבן שונות מאלה של יחידות מובחרות אחרות?
"הפעולות של היחידה נעשות בצוותים קטנים. לא מכניסים לשטח 300 מסתערבים יחד, ולכן כל לוחם חייב להיות מיומן וממוקד בכל התחומים – הסוואה, לוחמה, ירי, חוסן מנטלי. באימוני הירי בהכשרה, אם אתה לא פוגע ב־90 אחוז מהמטרות, אתה מודח או יורד צוות. ביחידות אחרות זה לא קיים, כי אם שולחים למבצע כוח גדול, ועשרה חיילים יורים, בסוף מישהו יפגע. במבצעי מסתערבים אין עשרה שיורים. אחד יורה, לכל היותר שניים.
"לפני היציאה הראשונה להסתערבות אתה מתאמן הרבה מאוד, וגם ההסתערבות עצמה מתחילה באימונים קטנים. לא זורקים אותך מיד לאמצע שכם: בהתחלה שולחים אותך לקנות פחית קולה או מנה פלאפל באיזה כפר. כמו צוער בקורס טיס, שעובר 'צ'ק' אחד ועוד אחד, עד שהוא מגיע לטיסת סולו. בהמשך הפעולות מהירות מאוד. זה לא כמו בסיירת מטכ"ל, שמתכוננת לכל פעולה במשך חודשים. אצלנו אתה מקבל התרעה, יוצא למשימה, חוזר וממשיך לפעולה הבאה. הכול מהיר, מדי כמה שעות אתה מחליף בגדים ודמות, כמו זיקית".
חדות המחשבה והזרימה עם שינויים בלתי צפויים, הוא אומר, הן כלים הכרחיים ללוחם ביחידה. "אם אתה רוצה לעצור מישהו ברחוב מרכזי, אתה לא יכול לשבת במכונית ולחכות לו, כי זה יעורר חשד. לפעמים אומרים לך שהוא יעבור במקום בשעה מסוימת, והוא מתעכב בחצי שעה. מה תעשה? צריך למצוא פתרון, להפעיל את הראש כל הזמן. אין פה רמטכ"ל שיגיד לך 'עשה עכשיו ככה או ככה'. אתה הרמטכ"ל בשטח".
סיפור משעשע אחד המובא בספר עוסק במבצע לאיסוף מודיעין באזור קלקיליה, שבסיומו מגיע יריב לנקודת האיסוף הקבועה מראש. הוא עולה בקשר מול החפ"ק, ואז נאמר לו שיש בעיה עם הרכב שאמור לאסוף אותו, והוא יתעכב. מה עושה מסתערב שצריך לשרוף זמן בשטח עוין? אפשר לשבת בבית קפה ולהזמין משהו לשתות, אך המבצע הסתיים בשעת ערב מאוחרת, וכל המסעדות כבר נסגרו. יריב רואה טלפון ציבורי בפינה מבודדת, ומחליט להתקשר למישהי שבוודאי ערה – אמא שלו. כשהיא עונה, יריב מספר לה שהוא מתקשר ממועדון הלוחמים. אלא שאז המואזין כורז לתפילה, האמא נבהלת, והבן מיד צועק, כביכול לחברים שסביבו – "תנמיכו את הטלוויזיה, אני לא שומע את אמא שלי".
הסיפור הזה, אומר צ'קוטאי, קרה לו עצמו במציאות. כמה מתוך יריב הוא בעצם ברק? "זו שאלה שכל הזמן שואלים אותי", מספר צ'קוטאי. "יש בסיפור אלמנטים מכל מיני אירועים ואנשים. יריב הוא מיש־מש, פאזל של הרבה לוחמים שפגשתי והכרתי ביחידה. גם החבר'ה שלי שקראו את הסיפור זיהו בו דמויות. בסופו של דבר אני לא כותב על אסקימואים באזור הקוטב, אלא על מה שאני מכיר".
שלפת? נכשלת
כשאני שואלת על הרגע המפחיד ביותר בשירותו, הוא נזכר איך שלחו אותו פעם עם לוחם נוסף לשתול אמצעי האזנה. "צוות דובדבן שיוצא למבצע צריך לאשר מראש את הפעילות, לומר מה ההיתכנות שלה", הוא מקדים הקדמה לסיפור. "מדובר בלוחמים אמיצים, ואם צוות אומר שהוא לא יכול לעשות את זה, כנראה הוא באמת לא יכול, וזה לא נובע מפחד. המפקדים מכירים אותך מספיק כדי להגיד שהם סומכים עליך. אני זוכר שאני ובן זוגי למשימה ישבנו כמה פעמים מול אלוף גבי אופיר ואמרנו 'זה אפשרי לביצוע' או 'זה יותר מדי'.
"במבצע הזה לא היינו צריכים להרוג אף אחד או להביא לחקירה אף אחד, רק להטמין אמצעי במטרה לדלות מידע. נניח שבאוניברסיטת חברון יש חדר שחמאסניקים מתכנסים בו מדי שבוע, ורוצים להוציא משם מידע. הגענו למקום, עשינו מה שצריך לעשות, ופנינו לצאת החוצה. ואז, מאה מטר לפני שער היציאה, התחילו להתקהל סביבנו. אני התחפשתי לאדם מבוגר ובן זוגי היה בחור צעיר. היה לנו איפור טוב שאפשר להיטמע בשטח, אבל כנראה זה לא הספיק. פתאום אני מרגיש איזו אבן שנזרקת בין שנינו, ורואה שמתאספים חבר'ה צעירים, שבאב. השותף שלי כבר עמד לשלוף נשק.
"כשמצמידים לך בן זוג, לשניכם ברור שאתם צריכים לסמוך זה על זה לא במאה אחוז, אלא באלף אחוז. החיים של כל אחד מכם תלויים באחר – כמה הוא טוב בירי באקדח, בירי בעוזי, בקרב מגע. קב"נים אמרו לי ששיטת הפעולה הזאת גובה מחיר נפשי. אתה שם את האנשים במתח כזה, בחיכוך כזה, כשהם בודדים, וזה משפיע"
"מה עושים כשנחשפים? יש הרבה שיטות. אני לא יכול לפרט אותן, אבל הנה דוגמה". הוא מרים את ידו ומנופף לאחד האנשים בבית הקפה שאנחנו יושבים בו. "אתה יוצר קשר עין עם מישהו בסביבה, ומשחק אותה כאילו הוא מוכר לך. זאת תנועה קטנה, אבל היא יכולה להוריד את הלחץ. זה מה שעשיתי: נופפתי לשלום לאדם שעמד רחוק מאיתנו. השבאב חשבו שאנחנו מכירים, ולקחו צעד אחורה".
צ'קוטאי לא הסתפק בכך, וניגש אל האיש ההוא. "באסלאם יש כבוד גדול לזקנים. גם ביהדות, אבל אצלנו יש דיור מוגן, בתי אבות, ובאסלאם אין דבר כזה. אבא נמצא איתך עד שהוא מת, אמא יושבת דמנטית בסלון עד שהיא הולכת לעולמה. מי שהגיע לגיל מבוגר, כמו שאני נראיתי בתחפושת, סימן שיש לו כבוד וא־לוהים אוהב אותו. אותו אדם ביקש שאברך אותו ואת בנו, ואני בירכתי אותם באריכות ימים. הוא התחיל לצעוק על השבאב שילכו משם, וכך נחלצנו.
"המטרה היא תמיד להשלים את הפעולה כך שאף אחד לא ישים לב אליה, בצורה הכי טובה – כלומר בשקט. הרבה מהמפקדים בקורס אמרו לנו 'אם שלפת את האקדח, נכשלת', כי זה אומר שהתחפושת לא עבדה כמו שצריך, או שאתה לא שיחקת מספיק טוב".
הוא נזכר במקרה אחר, משעשע, שבו התחפושת עבדה היטב גם כשהפעולה התגלתה. "חיפשנו בחור שהיה מבוקש הרבה זמן, ולבסוף קיבלנו מידע שאומר שהוא יהיה בזמן מסוים במקום מסוים באזור חברון. ישבנו ארבעה אנשים ברכב – מפקד ונהג מלפנים, ומאחור אני ועוד חבר, בחור ענק שקראנו לו 'מייק טייסון הכורדי'. טייסון ואני פרקנו מהרכב, הלכנו רגלית ונצמדנו לבחור המבוקש. טייסון תקע לו אקדח בצלעות ואמר לו לבוא איתנו ולא להתווכח. הנהג עצר לידנו, נכנסנו כולנו פנימה והבחור מצא את עצמו עם ארבעה ערבים ברכב. הוא התחיל לצעוק: 'אני מוסלמי, אני לא בוגד'. שאלנו אותו 'מי אתה חושב שאנחנו?', והוא ענה בשאלה: 'חמאס?'. כשאמרנו לו שאנחנו מצה"ל ואנחנו לוקחים אותו לחקירה, הוא שמח. הוא העדיף אותנו על פני חמאס".
בספר מתואר שיתוף פעולה בין דובדבן למוסד. עד כמה זה באמת קורה בפועל?
"אני לא יכול להיכנס לפרטים, אבל גם אצלנו, כמו במקרים אחרים, המוסד משתמש בצה"ל. בחיסול של אבו־ג'יהאד בתוניס ב־1988, למשל, המוסד הכין את התשתית למבצע, אבל מי שהגיעו בפועל מהים כדי לחסל אותו היו לוחמי סיירת מטכ"ל. ביחידה ברמה גבוהה אפשר להשתמש בכל מיני דברים מעניינים".
אחת החוויות החזקות ביותר בדובדבן, אומר צ'קוטאי, היא אחוות הלוחמים. "אני הדתי היחיד בצוות שלי", הוא מספר. "בכל טיול תמיד יתחשבו בי, תמיד ידאגו שארגיש בנוח. יש בינינו כבוד הדדי. כשהעבודה נעשית בצוותים קטנים כל כך, אתה כרוך מאוד באנשים שאיתך. אתה יודע שהם יעשו בשבילך הכול, כולל לחטוף כדור במקומך. זאת חברות אמיתית. בפעולות מסוימות, כשהיה אסור אפילו לדבר, היינו מסמנים זה לזה בתנועות עיניים מה אנחנו חושבים שצריך לעשות. עם הזמן מתפתחת מעין טלפתיה.
"מאז שידור 'פאודה', הביקוש ליחידה עלה, וכך גם טיב המועמדים. אבל הסדרה התרחקה מהאמת. בדובדבן אתה לא חג סביב מבוקש אחד במשך חודשים. אתה מנסה ללכוד טרוריסטים בטולכרם ובג'נין ובשכם ובקלקיליה, יש שם מאות מחבלים, ואתה לא מחפש את 'הרשע' האחד"
"כשמצמידים לך בן זוג, לשניכם ברור שאתם צריכים לסמוך זה על זה לא במאה אחוז, אלא באלף אחוז. החיים של כל אחד מכם תלויים באחר – כמה הוא טוב בירי באקדח, בירי בעוזי, בקרב מגע. השותף שלך הוא האדם שאתה הכי סומך עליו. אם יקרה משהו, הוא זה שיחפה עליך ויחלץ אותך".
העבודה בצוותים מצומצמים משפיעה גם על הקושי הנפשי. "קציני בריאות הנפש בפיקוד המרכז אמרו לי שהם רואים שהמחיר הנפשי שמשלמים חיילי היחידה גבוה במידה ניכרת לעומת יחידות אחרות", הוא אומר. "אתה שם את האנשים במתח כזה, בחיכוך כזה, כשהם בודדים, וזה משפיע. אי אפשר להתעלם מזה".
בתחקיר לקראת כתיבת הספר הוא שוחח עם שמונה קב"נים. "זה תפקיד סופר־חשוב, בוודאי אחרי האירועים שחווינו בחודשים האחרונים. כל אחד מהם נתן לי פיסה בפאזל, לא רק מהזווית המקצועית שלו אלא גם מתקופה שונה. אני חושב שהצבא עשה דרך ארוכה בכל מה שקשור לעיבוד חוויית קרב, הכרה בפגיעה נפשית וכדומה, אבל לצערי נראה שהחברה האזרחית עוד לא שם.
"כבר שנים אני מלווה חיילים בעמותת בוגרי דובדבן, ואימצתי שלושה חיילים בודדים. שניים מהם פוסט־טראומטיים, ואחד מאלה הוא מקרה קשה, עם 70 אחוז נכות נפשית. יש לו פחד קהל והוא לא יכול לנסוע באוטובוס או אפילו במונית, הוא חייב שתהיה לו מכונית. קשה להשיג רישיון לפצוע פוסט־טראומה, ועזרתי לו בתהליך. כשהגענו למשרד הרישוי לקבל את האישור, הוא עקף את התור, הראה לפקידה שיש לו תעודה של 'פטור מתור', והיא נתנה לו שירות. בינתיים אנשים התחילו לצעוק שהוא חצוף. כשצועקים עליו הוא נאטם, נכנס לתוך בועה. ואז הוא הסתכל עליי בעיניים ואמר לי ארבע מילים מצמררות: חבל שלא חטפתי כדור".
עד כדי כך?
"כן, כי אם היה חוטף כדור, היו רואים פיזית שהוא לא בסדר. יש פצוע אחר שאני מלווה, לוחם שנפגע עכשיו בעזה ואיבד רגל. הוא הגיע על סף מוות לבית החולים, ושם הצילו אותו. באתי בשבוע שעבר למחלקת השיקום להוציא אותו לאוורור, האמבולנס שהיה אמור לקחת אותנו התעכב, וישבנו בינתיים בבית קפה. אנשים שם עמדו בתור כדי להודות לו ולהצדיע לו, כי הפציעה שלו נראית לעין, בניגוד לפציעה הקשה מאוד של הבחור הפוסט־טראומטי. אותו אף אחד לא מוקיר ומעריך על מה שהוא עשה, והוא עשה המון.
"כמי שמתנדב הרבה שנים עם פצועים פוסט־טראומטיים, אני חושב שחייב להיות שיח על המחיר הנפשי. צריכה להיות הכרה בכך שפציעות נפשיות חמורות לא פחות מפציעות פיזיות, ובהרבה מקרים אפילו יותר".
התינוק שהדהים את רבין
שני אנשים תרמו רבות להילה סביב יחידת דובדבן: העיתונאי אבי יששכרוף והשחקן ליאור רז, יוצרי הסדרה "פאודה" ובוגרי היחידה. כשכתבו את התסריט ועיצבו את הדמויות, גם הם התבססו בין השאר על חוויותיהם האישיות מתקופת השירות הצבאי. "פאודה בעצם פתחה את הדלת להצצה לפעילות דובדבן", אומר צ'קוטאי. "מאז שידור הסדרה הביקוש ליחידה עלה, וכך גם טיב המועמדים".
עד כמה ההתרחשויות על המסך נאמנות למקור?
"זאת סדרה מצוינת, אבל היא טלוויזיונית. ככל שהעונות התקדמו, ובפרט אחרי שהסדרה נמכרה לרשתות זרות, הייתה בה קריצה להוליווד – רומן בין לוחם לערבייה, מצוד ממושך אחרי מבוקש אחד. זה התרחק ממה שקורה באמת. בדובדבן אתה לא חג סביב מבוקש אחד במשך חודשים. אתה מנסה ללכוד טרוריסטים בטולכרם ובג'נין ובשכם ובקלקיליה, יש שם מאות מחבלים, ואתה לא מחפש את 'הרשע' האחד. החיים הם לא סדרה אמריקנית".
הוא הקפיד לשקף בספר את החיים האמיתיים ואת שגרת העבודה של היחידה, ולכן היה חשוב לו גם להעביר את החומר לצנזורה, שדרשה ממנו דיוקים ושינויים בעבודה שנמשכה חצי שנה. "היו שאמרו לי שאני פשוט יכול לכתוב שכל הסיפור הוא פרי הדמיון. אבל מכיוון שיחידת דובדבן עדיין נמצאת בעיצומה של עשייה ביטחונית, באתי מיוזמתי לצנזורה ואמרתי: תסרקו במסרקות של ברזל ותגידו לי מה למחוק. הם באמת ביקשו למחוק כל מיני דברים, היה פינג־פונג, ושיניתי קצת. לא פגעו בליבה של הספר, אבל כן הורידו פרקים. התבאסתי, אבל קיבלתי את זה באהבה".
לשיחתנו הוא הביא כמה תמונות מעניינות. באחת מהן, שצולמה בשנת 1992, נראה ראש הממשלה יצחק רבין יושב ברכב "מסוערב" של דובדבן. צ'קוטאי מספר שהרמטכ"ל דאז, אהוד ברק, ביקש להראות לרבין מקרוב את פעילות היחידה, כדי שיבין את חשיבותה. הם נסעו יחד ברכב, ואז, לפי האגדה, הבחין רבין בצד הדרך במשפחה ערבית שעצרה כדי לתקן תקר בגלגל. באישורו של האורח הנכבד עצרו הלוחמים לסייע בתיקון, וגם רבין עצמו ירד מהרכב וליטף את ראשו של התינוק שהחזיקה אם המשפחה. לפתע הרגיש בידו משהו מוזר: התינוק היה עשוי פלסטיק. בשלב הזה כל "המשפחה" חשפה את עצמה: היו אלה לוחמי דובדבן שעטו מגוון תחפושות, כדי להמחיש לו את יכולותיה של היחידה.
בתמונה אחרת ניצב שאול מופז בלבוש מסוערב, ולצידו אלוף חגי שלום, ראש אט"ל (אגף טכנולוגי לוגיסטי) דאז. "מופז היה מפקד אוגדת איו"ש, המפקד הישיר של דובדבן. כשהתעורר הצורך לרכוש ציוד יקר לכלי רכב מסוערבים, ראש אט"ל אמר לו 'לך, אין לי כסף לזה'. אז מופז הזמין אותו לסיור משותף, חיפשו את שניהם לדמויות אותנטיות והם יצאו לשטח. מופז סיפר לי שהוא לקח את שלום לאזור בשכם בלי קליטה, ושם ביים לו לחימה – רימון שנזרק לכיוונו, קצת ירי באוויר. כשחזרו לבסיס, ראש אט"ל אמר לו: שאול, הבנתי, תקבל מה שאתה רוצה.
"בכלל, היחידה עובדת בראש של 'בתחבולות תעשה לך מלחמה', בחשיבה מקורית. אתה כל הזמן בודק מה עוד אפשר לעשות. מול הפוליטיקאים והאלופים זה אולי נעשה בחיוך, אבל כמו שאתה יוצר הונאה מול האויב, כך גם כשאתה צריך משהו מצה"ל אתה בונה תרגיל כדי להוביל מישהו באף. אחד ממפקדי דובדבן סיפר לי שהוא דרש שבכל ישיבה על תוכנית פעולה, יהיה שם לוחם ולא רק קצינים בכירים. כי קצין, ככל שהוא עולה בדרגות, כך הוא יותר מקובע. הוא אומר – את זה לא יאשרו לי, לזה בטח אין כסף וכן הלאה. ברגע שאתה מושיב שם לוחם שאומר 'חבר'ה, אני יודע איך זה עובד בשטח', אתה מוסיף עוד רובד של ראש צעיר ובריא שמביא פתרונות מקוריים".
רגע לפני סיום השיחה אנחנו מבחינים בפעוטה שיוצאת מהגינה הסמוכה ורצה אל הכביש. מבין עשרים יושבי בית הקפה, צ'קוטאי הוא הראשון לקום ולעצור אותה במרוצתה, עוד לפני שהוריה שמו לב בכלל שהיא נעלמה. עברו שנים מאז שסיים את תפקידו כלוחם ביחידה, אבל החושים, העיניים המשוטטות סביב ללא הרף ומנסות לאתר כל התרחשות חריגה, נותרו חדים כשהיו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
