מכשפות לא תמיד התעופפו על מקלות מטאטא. הרעיון הזה נולד כנראה בימי הביניים, והוא מקשר מבחינה תפיסתית בין עקרת הבית ובין הכלי המשמש אותה; ייתכן שיש לו גם קשר לריקוד חתונה קדום, שבו הרוקדים רוכבים על מקלות.
בכתב יד עתיק משנת 1451, "מגן הנשים" מאת המשורר מרטין לה־פרנק, מופיע האיור הקדום ביותר שמוכר לנו של מכשפות מעופפות על מקל. אחת יושבת על מקל מטאטא והאחרת על מקל פשוט. שתיהן מאוירות ככופרות, לפי כיסוי הראש שהן עוטות.
שנתיים בלבד אחר כך, ב־1453, הודה הכומר הצרפתי גיום אדלין באשמת כריתת ברית עם השטן ובאשמת התעופפות כשהוא רוכב על גבי מטאטא. כמובן, ההודאה ניתנה לאחר מעצר וחקירה בעינויים. לאחר הרשעתו הוא נכלא עד מותו בנורמנדי.
המטאטא משמש מכשפים בספרות גם בדרכים אחרות. ב־1797 חיבר יוהאן וולפגנג פון־גתה את הבלדה "שוליית הקוסם", המבוססת על מקורות קדומים יותר, השוליה שנותר לבדו מכשף את המטאטא כדי שיסייע לו בהובלת מים, אבל הכישוף משתבש. בגרסת הסרט "פנטזיה" של דיסני, מיקי מאוס הוא השוליה המסכן.
בספר "הקוסם מארץ עוץ", שיצא לאור ב־1900, המכשפה המרושעת לא משתמשת במטאטא. – אבל בסרט, שיצא לאקרנים באוגוסט 1939 ונדרש לדימויים ויזואליים מוכרים ומפורסמים יותר, היא כן רוכבת על המטאטא.
בספרי הארי פוטר מאת ג'יי קיי רולינג (ובסרטים המבוססים עליהם), שחקני הקווידיץ' רוכבים על מטאטאים במהלך המשחק. השימוש במטאטא לתעבורה בלתי־ספורטיבית לא מודגש במיוחד בסדרת הספרים והסרטים.
ב"מבצע מטאטא" ב־4 במאי 1948 כבשה ההגנה חלק מן השטח בין הכנרת לעמק החולה. שבטי הבדואים שאיימו על הכביש מטבריה לגליל העליון ברחו, וצפת נותקה מסוריה לקראת כיבושה ב־10־11 במאי.
התיאטרון הסאטירי "המטאטא", שנוסד בתל־אביב ב־1928, הוקם כממשיך דרכו של "הקומקום" שקדם לו, ונקרא בעקבות תיאטרון "המטאטא האדום" מאודסה. נתן אלתרמן היה אחד מכותביו המוכרים ביותר.
המילה מטאטא מופיעה פעם אחת בלבד בתנ"ך: "וְטֵאטֵאתִיהָ בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד" (ישעיהו י"ד, כ"ג). לפי הגמרא (במסכת ראש השנה כ"ו ע"ב), פירושה לא היה ידוע עד שנלמד מדברי שפחתו של רבי.
