עוֹד יֵשׁ עָרִים נִכְחָדוֹת בִּתְפוּצוֹת הַגּוֹלָה / בָּהֶן יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר נֵרֵנוּ הַיָּשָׁן.
(מתוך "המתמיד", מאת חיים נחמן ביאליק)
רשויות המדינה החליטו לצאת למלחמה נגד עולם התורה, הכריזו גדולי הרבנים הספרדים במכתב פומבי שפורסם ביום ראשון השבוע. "כחלק מהגזירה נוטלים גם את פת לחמם של לומדי התורה כדי לדחוק ולהצר להם כדי שיעזבו את עולם התורה", הם כתבו. כותרת העיתון "המבשר" התריעה ימים אחדים לפני כן כי "היועמ"ש בהכרזת מלחמה על עולם התורה והישיבות הקדושות". "במפלגות החרדיות הביעו תקווה כי יושג מתווה שישמור על מעמד לומדי התורה", דיווח יתד נאמן. "עולם התורה במבחן היסטורי", סיכם האתר בחדרי חרדים.
170 אלף בחורי ישיבות ואברכים שותפים היום ב"עולם התורה" החרדי. הם פזורים בכ־500 ישיבות גדולות וכ־1,250 מסגרות "כולל", שמתוקצבות בתשלומים חודשיים מקופת המדינה. המגזר החרדי רואה בקיום המפעל הזה את המשימה העליונה של "היהדות הנאמנה" למסורת ולמורשת הדורות. אבל האם באמת "עולם התורה" הזה הוא נאמנות למורשת, או שהוא חידוש גדול בעם היהודי? איך נראו הישיבות ב־1924, נניח, לפני מאה שנים בלבד? מי למדו בהן? כיצד הם חיו וממה התפרנסו?
ידידי נפתלי, תושב בני־ברק, הוא אחד מ־11 ילדים במשפחתו. הוא לומד בישיבת מיר, וכל אחיו למדו בישיבות. כך גם בני השכנים, וכל בני דודיו. אחיותיו נשואות כולן לאברכים בכוללים. מסלול החינוך שלהם ושל ילדיהם ברור ומוכתב מראש: ישיבה קטנה, אחריה ישיבה גדולה עד החתונה, ואז כולל. רק חריגים יוצאים מהנתיב הזה. אך אם נחזור לשנת 1924 וניכנס לבית המדרש של ישיבת מיר המקורית, בבלרוס, הבחורים שנראה סביבנו לא הלכו במסלול המקובל על כולם. להפך.
פרופ' עמנואל אטקס: "ברדיצ'בסקי כתב שמי שרוצה השכלה כללית – שילך לוולוז'ין, כי הבחורים שם היו קוראים ספרי מדע ותרבות. דינור כתב על השנתיים שלו בישיבת טלז, וסיפר שהגיע להתעניין בהיסטוריה דרך דרשות של ראש הישיבה"
"מי שבחרו ללמוד בישיבה באותן שנים היו בחורים בעלי מוטיבציה גבוהה מאוד ללימוד תורה", מסביר הרב ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי, חוקר ישיבות ליטא והחברה החרדית ורב קהילה באירופה. "הם לא באו ממשפחות של למדני תורה, וההורים שלהם לא היו רבנים. הבחורים האלה היו מגיעים לישיבה לתקופות ארוכות, והכניסה שלהם לשם הייתה מעין 'החלפת דם' מלאה: בחור שהלך לישיבה היה עובר בין עולמות. הוא נדרש לעזוב את הבית שלו, את סביבת המגורים שגדל בה, את חבריו ומשפחתו. בישיבת מיר של אז היו יהודים שהגיעו מאמריקה, מפולין החסידית ומכל מדינות אירופה, והם עשו זאת כנגד לחץ חברתי גדול שדרש מהם דווקא לא ללכת לשם".
אז לרוב, בחור ישיבה היה היחיד בסביבה החברתית שלו שהחליט ללמוד בישיבה.
"אחיו ואחיותיו הלכו לתנועות נוער של הסוציאליזם ושל הציונות, או שיצאו ללימודים אקדמיים ולעולם העבודה. הייתה ליהודי אירופה אמנסיפציה, היה להם שוויון זכויות מלא, והם השתלבו בכל תחומי החיים. כדי ללמוד בישיבה, בחור היה צריך מוטיבציה, אמביציה, וגם זה לא היה מספיק. הורים לא שלחו את ילדיהם לישיבות, זה לא היה באופנה. לישיבה הגיע מי שבחר ללכת לשם בעצמו. זו הייתה בחירה אמיצה, מתוך שאפתנות גדולה מאוד ורצון ללמוד תורה".
הרחבת אופקים
סַפְסָלִים נוֹסָפִים, סַפְסָלִים נִגְרָעִים, / בַּחוּרִים יָבֹאוּ, בַּחוּרִים יֵצֵאוּ.(מתוך "המתמיד")
כמה קטנה הייתה שכבת תלמידי הישיבות במחצית הראשונה של המאה שעברה? "ישיבות ליטא הנחשבות הגיעו לשיאן ערב מלחמת העולם הראשונה", מספר פרופ' (אמריטוס) עמנואל אטקס מהחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. "מתוך 5 מיליון יהודים שחיו באזור ממלכת רוסיה – שכללה את רוסיה, פולין והמדינות הבלטיות – 'עולם התורה' מנה בסך הכול כ־5,000 תלמידים בישיבות הגדולות. בתקופה שבין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השנייה היו בישיבות האלה 4,000 בחורים – אולי בגלל ההתפתחות של הישיבות הקטנות, שבני הנוער הלכו אליהן. כך או כך, תלמידי הישיבות מנו כמה אלפים בלבד. מסגרות הכולל היו אולי כמה עשרות, ואיש לא היה מעלה בדעתו ללמוד כל החיים".
ומי הגיעו ללמוד בישיבות?
"צעירים סקרנים בעלי מוטיבציה וכישרון למדני. הרבה מהם צמחו להיות סופרים: חיים נחמן ביאליק (שהגיע לישיבת וולוז'ין ב־1890, כשהיה בן 17, ונשאר בה כשנה וחצי – ש"פ), מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (שגם הוא למד בוולוז'ין – ש"פ) ועוד. צמחו מהם גם מנהיגים פוליטיים, או אקדמאים כמו בן־ציון דינור. הרוב הלכו לעולמות המעשה, וחלק קטן המשיך לעולם הרבנות".
עולם הישיבות האשכנזי נוסד עם הקמתה של ישיבת וולוז'ין, ב־1802. "לפני כן עולם התורה כלל קבוצות לומדים בבתי מדרש שכונתיים", מספר הרב ד"ר טיקוצ'ינסקי. "הרב המקומי הוביל את הלימוד, והקהילה באותה העיר תמכה בהם כלכלית. ישיבת וולוז'ין הייתה מסגרת לימוד התורה הראשונה שלא הייתה תלויה במיקום גיאוגרפי. הגיעו אליה תלמידים מתפוצה רחבה של מדינות. לפי הסיפורים למדו שם כ־400 תלמידים בשנות השמונים והתשעים של המאה ה־19. זה היה חידוש גדול בעולם התורה.
"המטרה של ר' חיים מוולוז'ין, מתלמידי הגר"א, הייתה להחזיר את עטרת לימוד התורה של יהדות אירופה ליושנה. לשם כך הוא החליט להקים מעין אקדמיה למצטיינים שתמנע את שכחת התורה ותצמיח גדולי תורה. הישיבה שלו, בניגוד לקבוצות הלומדים המקומיות, הייתה מקור פרנסה לקהילה היהודית שסביבה, כי הישיבה קיבלה כסף מתרומות חיצוניות ותלמידיה הוציאו כסף בתוך הקהילה. הפרסום של הישיבה גרם למעורבות של ממשלת רוסיה הצארית, שהתחילה לדרוש שילוב של לימודי השכלה גבוהה בלימוד התורה. זה מה שהביא לסגירת הישיבה ב־1892".
לאחר מכן נפתחה ישיבת וולוז'ין מחדש ופעלה עד השואה. בגלגולה השני היא הייתה חשובה פחות, אך המהפך שחוללה ב"עולם התורה" האירופי כבר יצא לדרך. בעקבותיה קמו ישיבות רבות "שרצו לתת מענה חינוכי ולא רק למדני – לתת מעטפת רוחנית, דתית, ברוח תנועת המוסר", אומר טיקוצ'ינסקי. התלמידים כבר לא היו רק מצטייני המצטיינים. בתקופה שבין מלחמות העולם, "רבני הישיבות עמלו על בניית זהות של בני תורה, זהות ישיבתית. אלפי צעירים עברו כאמור מהקהילות שגדלו בהן לישיבות – ואלה יצרו להם מסגרת קהילתית חלופית. בתקופת הישיבה בחור התנתק מהשורשים הקהילתיים והפך לחלק מקהילת רבנים־תלמידים, שהייתה שונה מאוד מהקהילה הגיאוגרפית שלו".
לדברי טיקוצ'ינסקי, רבים מהתלמידים הגיעו לתקופות מוגדרות של הרחבת ההשכלה התורנית, ולא היה בכוונתם להמשיך ללמוד זמן רב. "היו בחורים אמריקנים שסיימו את הלימודים באקדמיה בארצות הברית, ובאו לישיבה באירופה כי אבא שלהם רצה שיקבלו שנה אחת של יהדות ותורה, מין טעימה והיכרות עם עולם התורה לקראת המשך חיי המעשה. בישיבת מיר קיבלו גם תלמידים כאלה, שבאים לטעום תורה במשך שנה או שנה וחצי, וידעו שהם צריכים טיפול אחר. המשגיח של מיר, הרב ירוחם ליבוביץ, היה נותן להם יחס מיוחד. הם היו צריכים להסתגל ליידיש, ללמוד חומש עם רש"י. מבחינתם זו הייתה מעין מכינה תורנית לקראת החיים האמריקניים. תלמיד אחד כזה למשל היה שלמה וולבה – נער שאפתן, בן להורים חילונים, שרצה מאוד לראות את החיים היהודיים האותנטיים בפולין. הוא דווקא נשאר בישיבה מעבר למתוכנן, והפך לאחד המשגיחים הבולטים בעולם הישיבות.
"אף שישיבת מיר הייתה ליטאית, היו בה גם חסידים שבאו כי רצו ללמוד תורה במקום רציני. בחסידות גור היו אומנם לומדים תורה, בקבוצות ובחבורות, אבל קח למשל את אברהם ורדיגר, אחד החסידים (ולימים ח"כ מטעם אגודת ישראל – ש"פ). הוא רצה יותר, אז הוא נסע למיר, לישיבה הליטאית הרצינית. מכל רחבי אירופה הגיע למיר מי שרצה במסלול הזה".
מה היה גיל התלמידים שם?
"הגיל לא היה אחיד, והמערכת לא הייתה ממוסדת. רק בהמשך נוצרה חלוקה בין 'ישיבה קטנה', מסגרת שמיועדת לצעירים בני 13 עד 18, ו'ישיבה גדולה', שבה לומדים המבוגרים יותר, עד הנישואין. במיר ההיסטורית היו 400 בחורים משכבות גיל שונות ומשלבים שונים בחיים".
ההתבדלות החרדית המוכרת לנו היום לא התקיימה אז. "התלמידים היו חשופים לתרבות הכללית", אומר פרופ' אטקס. "ברדיצ'בסקי כתב במאמר שמי שרוצה השכלה כללית – שילך לוולוז'ין, כי שם בשעות הפנאי הבחורים היו קוראים ספרי מדע ותרבות. דינור, מחשובי ההיסטוריונים במאה ה־20, כתב בספרו 'בעולם ששקע' על השנתיים שלו בישיבת טלז, וסיפר איך הגיע להתעניין בהיסטוריה דרך דרשות של ראש הישיבה, שהרבה להשתמש בדוגמאות מתולדות ישראל. הרב שמחה אסף, לימים שופט בבית המשפט העליון, למד גם הוא בטלז, וראש הישיבה הרב אליעזר גורדון אמר לו ללכת ללמוד רוסית כדי להרחיב אופקים. זה עולם תורה אחר מהמוכר לנו במדינת ישראל כיום".
טיקוצ'ינסקי מסכים: "בשביל בחור ישיבה צעיר, זאת הייתה היציאה הראשונה שלו לעולם. הוא חי לראשונה בעיר אחרת. בישיבה התלמידים היו קוראים עיתון מדי יום בהפסקת הצהריים. ראינו את זה בתיעוד החוויות שלהם. הם היו מודעים מאוד לחדשות ומחוברים היטב למציאות".
החיבור התבטא גם בלבוש ובהופעה החיצונית, או שהיה הבדל מובהק בינם ובין צעירים אירופים אחרים בני גילם?
"התלמידים הליטאים הסתובבו בלבוש אירופי מודרני, בניגוד לחסידים ולקהילות בהונגריה. השמרנים לא ממש אהבו את זה, אבל בחורי הישיבה היו מתגלחים, מסרקים בלורית, לובשים חליפות קצרות, עניבות. הייתה לזה סיבה. בישיבת סלבודקה זה התחיל בשל עקרון 'גדלות האדם', ומשם זה המשיך לישיבות אחרות. הרעיון היה שצריך להראות שבחור ישיבה אינו נחות מתלמידי הגימנסיות. היו ישיבות אחרות עם פחות דגש על לבוש, אבל במיר ובישיבות המרכזיות, בחור ישיבה היה צריך להתלבש באופן הראוי לבן תורה.
"בחורים חסידיים הקפידו לא להחליף את הלבוש החסידי, אבל עדיין היו כללים. בחור שאינו נשוי לא יגדל זקן, למשל. הרב דוד פוברסקי, אביו של ראש ישיבת פוניבז' הנוכחי, הנהיג בישיבה שמי שעובר לפני התיבה, חייב להיות ללא זקן. אני לא יודע אם זה ככה גם היום, אבל כשביקרתי שם זה היה הכלל".
בעלי הבתים
אַף יֵשׁ אֲשֶׁר גֹּרְשׁוּ וַיֵּצְאוּ נִדְחָפִים, / וְשָׁב אִישׁ בֵּית אָבִיו בִּדְרָכִים אֲבֵלוֹת: / הָאֶחָד – עַל שַׂחֲקוֹ בַּלֵּילוֹת בִּקְלָפִים, / הַשֵּׁנִי – עַל סַפְּרוֹ עִם בְּתוּלוֹת בַּלֵּילוֹת, / הַשְּׁלִישִׁי – כִּי מְצָאוֹ הַשַּׁמָּשׁ מְקַטֵּר / מִקְטַרְתּוֹ בְּשַׁבָּת בְּמָקוֹם יָדוּעַ, / הָרְבִיעִי – עִם "מוֹרֵה נְבוֹכִים" הִסְתַּתֵּר / בַּעֲלִיָּה, הַחֲמִישִׁי – לֹא נוֹדַע מַדּוּעַ.(מתוך "המתמיד")
יש גם נקודות דמיון בין בחור הישיבה של 2024 לחברו מ־1924. כמו היום, גם אז תלמיד ישיבה לא היה צריך לעבוד למחייתו. הוא אף לא נדרש לשלם שכר לימוד. "לא היה מקובל לשלם על לימודים בישיבה", אומר טיקוצ'ינסקי. "למוסד הייתה הכנסה מתרומות. חלק מההורים ציידו את הילדים בדמי כיס, אבל מעבר לכך הישיבה הייתה מסייעת לבחורים, ולא להפך. ניתנה להם קצבה חודשית כדי שיוכלו להתקיים".
למה צריך קצבה? לא היו חדרי אוכל, פנימיות?
"לא, זה שונה מאוד מהישיבות היום. בחורי ישיבה היו ישנים בבתים סמוכים לישיבה, ושם גם היו אוכלים ארוחת צהריים. מי שסיפקו להם חדר ואוכל היו משפחות עשירות, או אלמנות שנותרו לגור לבד בבית גדול וריק. כך זה היה ברוב הישיבות. התלמיד היה מקבל סכום ולומד להסתדר איתו בסביבת הישיבה".
המשמעות הייתה, בין השאר, שחיי תלמיד הישיבה היו קשים. החרדים מדברים היום בגעגוע על תקופת הזוהר של פריחת המוסדות התורניים, אבל זו הסתכלות על חצי הכוס המלאה. המוני נערים "זלגו" החוצה מהישיבות בימים ההם, בין השאר כדי להתחתן. "בחור ישיבה היה מנודה ברמה החברתית, צעירות לא רצו חתן כזה", אומר הרב ד"ר טיקוצ'ינסקי. "לכן התלמידים נישאו מאוחר, ולא פעם הכלה הייתה לא דתייה, או חצי לא דתייה; משכילה, בוגרת האקדמיה. אפילו הרב שך היה נשוי לאישה הרבה פחות חרדית ממנו. רק בחור שהיה באמת מוצלח, ראשי הישיבה היו דואגים לשדך אותו עם בת של רב עיר או רב עיירה, כדי שיכהן גם הוא ברבנות בעתיד וימשיך בחיי תורה".
הרב ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי: "היו בחורים אמריקנים שסיימו את הלימודים באקדמיה בארצות הברית, ובאו לישיבה באירופה לטעימה והיכרות עם עולם התורה לקראת המשך חיי המעשה. בישיבת מיר קיבלו גם תלמידים כאלה"
לחתונות היו באים אולי כמה חברים מהישיבה, מעטים בלבד. המרחקים היו גדולים, ולעיתים קרובות בחור שחזר לעירו כדי להתחתן, עזב את המסגרת הישיבתית. "מצאנו התכתבויות בין תלמיד ישיבה לחברותא שלו, ששואל: מדוע לא הופעת לזמן קיץ? והוא עונה לו: כי אחותי פה, מסדרת לי שידוך. החברותא שואל: אז מה אתה עושה בינתיים? והתשובה היא: לומד מקצוע".
בשנת 1930 ייסד רבי מאיר שפירא בפולין את ישיבת חכמי לובלין – מוסד מפואר שעמד על מכונו במשך כעשור, עד שהוחרב בידי הנאצים. הרב שפירא, חסיד צ'ורטקוב שהגה את רעיון הדף היומי. "זוהי ישיבה מהעשירון העליון של לומדי התורה, ובגלל זהות ראש הישיבה והרוח שלה, רוב התלמידים בה היו חסידים", אומר הרב אריה הנדלר – ראש ישיבת ההסדר ברמלה, שמדריך סיורים בעקבות השואה והחסידות בפולין, ונחשב בר סמכא בתולדות ישיבת חכמי לובלין. "הבחורים האלה גדלו במשפחות שטיפחו וקידמו את הלימוד וההוראה, והיו גם אחים שלמדו יחד בישיבה".
בניגוד לישיבות אחרות, בלובלין היה יותר סדר וארגון. את ראשוני התלמידים בחר הרב שפירא בשיטה ייחודית: "במסעותיו לגיוס כספים הוא דרש דרשות", אומר הרב הנדלר, "ואם מישהו היה שואל שאלה טובה, הרב שפירא היה אומר לו: 'אתה שלי. כשתשמע שנפתחת ישיבה בלובלין – בוא'. ככה הישיבה קמה. בהמשך, המועמדים שרצו ללמוד שם היו צריכים לעבור בחינה. מי שלא הכיר את החומר היה יכול לגשת למעין מכינה, ואחרי שעבר שנתיים בהצלחה במסלול המכין, הוא היה מתקבל ללימודים בישיבה עצמה".
הרב אריה הנדלר: "הגישה הפולנית הייתה מסתגרת, הייתה לה ביקורת על העולם. הבחורים שלמדו אצל הרב שפירא היו הרבה יותר מסוגרים, אבל הוא הקפיד שתלמידיו ייראו מבחינה חיצונית כמי שראויים להופיע בקהל"
בניגוד לאחיותיה הליטאיות, ישיבת חכמי לובלין פעלה במוצהר להצמיח גדולי תורה. זו הייתה ישיבה של מצטיינים, ובשיא פעילותה למדו בה כ־200 בחורים. "הרב שפירא לא רצה להקים עוד ישיבה ולגדל בעלי בתים, אלא לייצר את העתודה הרבנית של עם ישראל. הוא רצה שקהילות בכל העולם יוכלו לפנות אליו ולבקש רב עיר, רב שכונה או רב מדינה. החזון שלו היה ישיבה מרכזית שתיתן מענה תורני לכל העולם היהודי".
במה זה בא לידי ביטוי בישיבה עצמה?
"תוכנית הלימודים הייתה יומרנית מאוד. התלמיד היה צריך לשלוט בהמון חומר, לדעת לא מעט בעל פה, ולהתמצא בכל תחום בתורה. גמרא, רמב"ם, שולחן ערוך, טור, כל הסוגיות ההלכתיות".
ומה בנוגע למדעי החול?
"הגישה הפולנית הייתה מסתגרת, הייתה לה ביקורת על העולם. גם הבחורים שלמדו אצל הרב שפירא היו הרבה יותר מסוגרים, אבל הוא הקפיד שתלמידיו ייראו מבחינה חיצונית כמי שראויים להופיע בקהל. עניין אותו איך הם נראים. הם התבקשו להתלבש בלבוש מודרני, וחלקם ענבו עניבות בתוספת ללבוש החסידי. בתמונות מהישיבה רואים שאת הפאות הם היו מקפלים מתחת לכובע או מאחור, כמו שחסידי גור עושים היום".
התקן בוטל
וּמָה אַתָּה שָׁמִיר, מָה אַתָּה חַלָּמִישׁ, / לִפְנֵי נַעַר עִבְרִי הַחֹשֵׁק בַּתּוֹרָה. (מתוך "המתמיד")
בשנות השואה הושמד "עולם התורה" האירופי כמעט לחלוטין. שרידיו הגיעו לארץ ישראל. "בקום המדינה דוד בן־גוריון נתן להנהגה החרדית 'תקן' ל־400 לומדי תורה", אומר ד"ר גלעד מלאך, ראש תוכנית החרדים במכון הישראלי לדמוקרטיה. "זה היה למעשה פטור למגזר החרדי כדי לדמות שכבה של לומדי תורה כמו שהייתה באירופה בין מלחמות העולם. השאר התגייסו. אלא שבשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התברר שמי שהולך לצבא יוצא מהחברה החרדית. הפתרון מבחינת החרדים היה לא להתגייס, ולהישאר הרבה שנים בישיבות ובכוללים.
"כשהביקוש גדל – הוכפל התקן. מעולם לא הגיעו למצב שמישהו חויב להתגייס. פשוט הגדילו את המכסה עוד ועוד, עד שב־1977 הורידו את ההגבלות והעניקו פטור לכל מי שרוצה ללמוד במסלול 'תורתו אומנותו'".
לדברי ד"ר מלאך, ההינתקות המוחלטת של "עולם התורה" מחיי המעשה היא יצירה ישראלית. "מערכת החינוך החרדית השתנתה", הוא אומר. "אם יודעים מראש שאדם לא צפוי לעבוד, ללמוד באקדמיה וכו', לא דחוף לו ללמוד אנגלית ומתמטיקה, והצורך בתמיכה ממשלתית הלך וגדל. וכך הגענו לעולם הישיבות החרדיות של היום".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
