הבית // בית קרקע ביישוב רתמים, 140 מ"ר, ובחוץ גינה גדולה עם דשא ועצי פרי. מיטל: "כבר בתכנון רציתי שהבית יהיה מונגש: אין בו אפילו מדרגה אחת, הדלתות רחבות והמקלחת נגישה. חשבתי על הורים מתבגרים ולא על בן זוג פצוע, אבל לשמחתי זה מה שמאפשר לו לחזור הביתה בשבתות".
שגרה // לפני המלחמה מיטל הייתה נוסעת לסורוקה בבוקר, לעבודתה בתור עובדת סוציאלית, ואברומי היה הולך לכלבייה, מטייל עם הכלבים ועובד איתם, ואז נוסע לחוגים במוסדות החינוך באזור. עכשיו מיטל מתעוררת סביב שבע בבוקר, מעירה את הבנים (חוץ מאוריה שלומד בישיבה ברעננה), עוזרת למעיין להתארגן ושולחת את הילדים למוסדות החינוך. "במהלך השבוע, אחרי שאני מארגנת אותם לבד אני נוסעת לאברומי, או שאני מתעסקת בכל מיני דברים שצריך בבית או צרכים של הילדים".
שבוע // "מראשון בבוקר עד חמישי אחר הצהריים אברומי נמצא בשיקום בבית לוינשטיין, בטיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, שיחות ועוד. כשהוא שם אני לבד עם הילדים בבית, ויום בשבוע אני נוסעת אליו".
אברומי: "אני חוזר בימי חמישי וזה תענוג גדול להגיע הביתה. זה נותן לי לא מעט כוחות למהלך השבוע. השהייה בבית לוינשטיין גם היא טובה, אבל אין כמו הבית".
בית לוינשטיין // "יש לנו שם כבר חבורה, כל מיני אנשים שנפצעו במלחמה. וזה מה שמחבר אותנו בעצם. אחד מהפצועים הוא אדם שטיפלתי בו בשבת ההיא בבוקר, והוא עבר פעמיים החייאה. גם הוא הגיע לשיקום. יש אצלנו מילואימניקים שנפצעו אחרי השבת, יש חיילים בסדיר, ויש כאלו שהיו במסיבה או בביתם בעוטף. הקמנו קבוצת ואטסאפ וכולנו מחזקים זה את זה. אני מרגיש שהחבורה הזאת מחזיקה אותנו ותורמת לנו. לכל אחד יש סיפור משלו, ויש קשר הדוק בין כולם".
שבעה // רתמים נמצא בחולות חלוצה, לצד הכביש המוביל מרמת הנגב אל עוטף עזה. אברומי הוא חובש במד"א. מיטל: "בשבת ההיא התעוררתי מרעש של פיצוץ חזק וראיתי אותו מולי. הוא עדכן אותי שהתחיל בלגן בדרום, ושהוא צריך להיות בכוננות עם האמבולנס. הוא גם אמר שאעדכן את ההורים שלי ואת האחיות שלי, שהיו אצלי בשבת, ושאגיד לאבא שלי שאולי לא ילך לבית הכנסת". ביישוב, חצי שעת נסיעה מיישובי העוטף, מסרו לתושבים שיישארו בבתים ושידליקו טלפונים.
טיפול // בקבוצת הוואטסאפ בסורוקה עדכנו על אירוע רב נפגעים, ושאלו מי יכול להגיע לבית החולים. מיטל: "עדכנתי שאני לא יכולה להגיע. אברומי הוקפץ לטיפול בפצועים מאחד מקיבוצי העוטף שפונו ברכב לכניסה ליישוב. הוא טיפל בהם עם חברים ואז הם פונו במסוק. כשהוא ראה את הפציעות שלהם הוא הבין שקורה משהו רציני, ובמקביל במירס שלו הוא קיבל דיווחים על ירי ופצועים בכל מיני מקומות, למשל ירי באופקים".
גיוס // אברומי משרת במילואים, אז הוא החליט לנסוע לבסיס קרוב. הוא התחייל שם, חתם על נשק ונפגש עם חברים. "הם יצאו לחולית, כי הם ידעו שיש שם מחבלים בעקבות שיחה עם חבר מהקיבוץ. עוד לא היה אז כוח צבאי בקיבוץ, אבל בכניסה הם נפגשו עם עוד אזרחים וחברים שלא כולם הכירו זה את זה. לאחר שנכנסו לקיבוץ והחלו סריקות, נפתחה לעברם אש, ואברומי חטף כדור שנכנס בצוואר ויצא מהגב".
חיים // "התקשרו אליי מטיפול נמרץ ואמרו לי שהוא נמצא שם ומבקש שאבוא. אמרו לי שהוא זה שמבקש, אבל בחוויה שלי שמעתי שהוא מת. יצרתי קשר עם עמיתה מסורוקה, היא איתרה אותו ונתנה לי לדבר איתו בטלפון, ורק כששמעתי אותו אמרתי לעצמי: הוא בחיים, עם כל השאר נתמודד".
שיקום // "אברומי אושפז במחלקת טיפול נמרץ בסורוקה במצב קשה, ולאחר כמה ימים עבר לשיקום בבית לוינשטיין. מאז הוא מאושפז שם בשיקום מלא. כרגע הוא משותק בפלג גוף תחתון, אבל אנחנו עוד מאמינים ומקווים שיתחזק וישתפר עוד".
היסטוריה // אברומי נולד וגדל במיתר, הרביעי מחמישה ילדים במשפחתו. הוא למד בישיבה התיכונית בקטיף, ואחרי שלמד זמן קצר בישיבה גבוהה הוא שירת במודיעין בפיקוד דרום. אחרי השירות עבד בכמה עבודות עד שהחל ללמוד אילוף כלבים ולהתמקצע בתחום.
מיטל נולדה וגדלה בקריית־אתא, השניה משש בנות במשפחתה. היא שירתה שירות לאומי בבית ספר יסודי בכוכב־יעקב.
ההיכרות // הם הכירו כשאברומי היה בכיתה י' ומיטל הייתה בכיתה ט', "אחרי ששלחתי לו הודעה בטעות. התחלנו להתכתב בפלאפון, ואז לשוחח בטלפון, ונפגשנו לראשונה אחרי כמה חודשים בפסטיבל הכליזמרים".
חתונה // אחרי ארבע שנים של היכרות הם התחתנו, בסוף שנת השירות הראשונה של מיטל. הם גרו בעתניאל, ומיטל המשיכה לשנת שירות שנייה במיתר, ועזבה אותה באמצע השנה, "בתחילת חודש תשיעי להיריון של אוריה".
מעברים // אחרי עתניאל הם עברו לחמדת שבבקעת־הירדן, ובעשור האחרון הם גרים ברתמים.
פרנסה // אברומי התפרנס בתור מאלף כלבים, בשביל אנשים פרטיים ועם ילדים ונוער במוסדות חינוך. מיטל עבדה בתור עובדת סוציאלית במחלקות הילדים בבית החולים סורוקה.
ועכשיו // אברומי בשיקום, ומיטל לא עובדת מאז שפרצה המלחמה. "לשמחתי משרד הביטחון דואג לי ואני ממשיכה לקבל משכורת כרגיל. מה יהיה אחרי השיקום? שאלה טובה".
הילדים // אוריה לומד בכיתה י"ב, ואוהב לטייל ולשמוע מוזיקה. נעם לומד בכיתה י', ואוהב מחשבים. יונתן, בכיתה ו', אוהב כדורסל. מעיין הולך לגן טרום־חובה, ואוהב לשחק ולצייר.
אברומי: "הם בסדר, הם למדו להתמודד עם המצב. הקטנים לוקחים את זה קשה יותר מהגדולים. כולם מטפלים בי ורוצים לסחוב אותי בכיסא גלגלים, עוזרים לי ליטול ידיים כי אני לא מגיע לכיור וכו'. כשאני מגיע הביתה בסופי שבוע אני לא מרגיש זר, אני לא מרגיש שמשהו השתנה. החיים ממשיכים. הילדים נוסעים בכיסא הגלגלים שלי, ואני לוקח את הקטן לגינה שכשהוא יושב עליי בכיסא. זורמים עם המצב".
מיטל: "מדי פעם מאתגר לנו עם מעיין, כי הוא קטן ולפעמים קשה לו שאני נוסעת לאברומי. אני מנסה למצוא את האיזונים. המציאות הזאת חשפה אותם לעולם השיקום והפצועים, הילדים שלנו קיבלו בעל כורחם מתנה: להיות יותר סבלניים, לא להירתע ממראות קצת יותר קשים". 0
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
