"מלחמת הפתע, לוחמים שעברו מיחידה שהושמדה ליחידה שלחמה, טנקיסטים שצוּותו בבהילות ובאקראי ונשלחו לקו האש, פגיעות המוות הקשות ומספר ההרוגים הגבוה – כל אלה גרמו לכך שחללים רבים נמצאו ללא כל סימני זיהוי… טראומה שצרובה בבשר".
את המילים המזוויעות הללו כתב אריה האן, מזכיר הכנסת המיתולוגי, על מלחמת יום הכיפורים. בספרו "מזכיר נשכחות", שיצא לאור ערב מלחמת חרבות ברזל, הוא מספר בין השאר על מדינה שהופתעה מרה, על מחיר הדמים הנורא ועל המשימה שהוטלה עליו – לסייע בזיהוי חללים רבים שהיו אז חסרי שם. טבח שמחת תורה תשפ"ד, לדבריו, זרק אותו חמישים שנה לאחור. "ההיסטוריה חוזרת על עצמה", הוא אומר בעצב. "תחושה של הלם, אובדן וכישלון עמוק, לצד האבל הכבד. קברים שנחפרים בבתי עלמין זמניים, עד להעברתם לחלקות הקבע. ואין בית אשר אין שם מת.
"באוקטובר 73' המדינה לא הייתה מוכנה למלחמה שנכפתה עליה, והנה שוב אנחנו באותו המקום. אז, בבהלת המלחמה, הכניסו לוחמים לטנקים בלי שהכירו איש את רעהו ושלחו אותם לחזית, ממש כמו שקרה כעת בעוטף עזה – חיילים התקבצו, לפעמים קיבצו את עצמם, להקמת יחידות מאולתרות כדי להילחם ברוצחים. ובשני המקרים היו הרוגים רבים שאי אפשר לזהותם".
הריאיון לרגל צאת ספרו היה אמור להתפרסם שבוע לאחר שמחת תורה, ונדחה מסיבות מובנות. השבוע נפגשנו שוב כדי לדבר על ימיו בתור מזכיר סיעת המפד"ל ומזכיר הכנסת, על הסודות והתככים שהוא היה שותף להם, על סערות פוליטיות שהוא ראה מקרוב ולעיתים אפילו חולל בעצמו. אבל האירועים האקטואליים מחזירים אותנו לתקופה אחרת בחייו – אל המראות הקשים ואל התפקיד שמילא ב־1973 ביחידת זיהוי החללים, שהוא נמנה עם מייסדיה.
בבית פרומין הצליח האן יחד עם יחיאל קדישאי, האיש של מנחם בגין, להביס את מפא"י בהצבעה על הצעת חוק כלשהי. "רגע אחרי ההצבעה, יו"ר הקואליציה עקיבא גוברין התחיל לשאוג. יחיאל ואני הבטנו בו וחככנו ידינו בהנאה"
בקיץ לפני מלחמת יום הכיפורים חזרו אריה האן ורעייתו דינה ארצה, בתום שליחותם בארה"ב. האן התכונן למערכת הבחירות שהייתה אמורה להתקיים ב־30 באוקטובר, אך אז פרצה המלחמה. בהיעדר זק"א ומחנה שורה יזם הרב הצבאי הראשי דאז, הרב גד נבון, את הקמתה של יחידה מיוחדת לצורך זיהוי החללים. "לא גויסתי למלחמה אך ביקשתי להתנדב, ואז הוצע לי להצטרף ליחידת הזיהוי", מספר האן. "היו בה כמה עורכי דין דתיים, שניתנה להם בעת מלחמה הסמכות לחקור ולחתום על תעודות פטירה. בין המשפטנים ששירתו שם היו יעקב נאמן ובן־ציון אליאש. היחידה לא עסקה בזיהוי פיזי, אלא קיבלה לידיה 'תיק חלל' ובו כל החומר – צילומי שיניים של ההרוג, טביעות אצבע וכל מה שנאסף סביבו. טסנו לסיני ולרמת הגולן, ביקרנו בבתי חולים ובמוסדות החלמה ותחקרנו חיילים ומפקדים. כך קיבלנו את מלוא הפרטים – נסיבות מותו של החייל, מקום מציאת הגופה, אילו פריטים היו עליה או בקרבתה, מי עוד היה בזירה ושאלות כואבות נוספות.
"היחידה שלנו התמקמה בקריה בתל־אביב, בצריפים הסמוכים לכביש הראשי. למשפחות נודע הדבר, ובני משפחה נואשים שטרם קיבלו כל הודעה, נאספו ברחוב בתקווה ששביב מידע יחצה את הגדר ויגיע אליהם. זה היה קשה מאוד. תפקידנו היה להגיע לזיהוי ברור וודאי. בלעדיו לא נמסרו הודעות למשפחות שעולמן חרב".
בעודו עוסק במלאכת הזיהוי נחרד האן לגלות כי אחד התיקים שהגיעו לידיו הוא של מאיר ימיני מקיבוץ יבנה, שהכיר בטיול משותף. מכר אחר שזיהה היה שאול שלו, בעלה של גבריאלה שלו, שלמדה עם האן באוניברסיטה ומונתה לימים לשגרירת ישראל באו"ם.
את לקחיהם ממלאכת הזיהוי הקשה הגישו האן ועמיתיו כמסקנות מסודרות, שמיושמות בצה"ל מאז ועד היום – כמו הכנסת דיסקיות זיהוי לנעליים, ושמירת צילומי שיניים של כל חייל. "אני מבין בדיוק מה עברו אנשי מחנה שורה השנה, אבל אני גם יודע שהכלים שבידיהם טובים בהרבה ממה שהיה לנו", אומר האן. "יש להם אמצעים ממוחשבים משוכללים, ויש להם גם שיטות עבודה שסללנו את הדרך אליהן".
למלחמה היום נלווה מאפיין קשה שלא היה ב־73': שסע חברתי שהחריף עד כדי דיבורים על מלחמת אחים.
"השנאה המפעפעת היום מוגזמת בצורה נוראית, אני חולה מזה. ראיתי בעבר חברי כנסת קוראים זה לזה קריאות ביניים, ואחר כך יושבים יחד לארוחת צהריים במזנון. היו ויכוחים נוקבים, אבל המשיכו לשמור על הכבוד. אני זוכר שבאחד הימים היה מתח גדול בבית פרומין, כשהכנסת עוד שכנה במרכז העיר ירושלים. ואז אברהם הרצפלד (חבר הכנסת מטעם מפא"י – מ"ט) נכנס למזנון והחל לשיר 'שורו הביטו וראו, מה גדול היום הזה'. כולם הצטרפו אליו, והמתח התפוגג.
"גם התקשורת הייתה בעבר מאופקת הרבה יותר. יש היום מי שמעודד את השנאה והעוינות, והתקשורת והרשתות החברתיות מלבות אותה עוד ועוד. נכתבים שם דברים מזעזעים שלא היו מעולם. אני עצוב מאוד ממה שקורה".
הולך בין הכיפות
"הח"כ ה־121", כך כינו את אריה האן. במשך 42 שנה הייתה הכנסת ביתו השני. על שמו רשומים כמה מהתרגילים הפרלמנטריים המבריקים ביותר בפנתיאון הפוליטי של ישראל, וקשה למצוא ולו אדם אחד שמכיר את נבכי המשכן טוב ממנו. הספר שלו, המלא וגדוש בסיפורי הכנסת, הוא מסמך היסטורי שנכתב מנקודת מבטו של מי שהיה שם כל העת, ומסוגל לנתח באזמל חד את האירועים שהסעירו את מדינת ישראל – וגם את אלה שחלפו מתחת לרדאר. בעזרת העיתונאי אודי מיכלסון מצליח האן לגולל לנגד עיני הקורא כמעט יובל שנים של פוליטיקה ישראלית, ועל רצפת חדר העריכה, הוא אומר, נשארו עוד מאות סיפורים, אנקדוטות וסודות, שאולי פעם יראו אור. "בעבר הפצתי שמועה שאני כותב ספר על הרפתקאות המין של חברי הכנסת", מחייך האן. "התחילו להגיע אליי שמועות שהיה אפשר למלא בהן אנציקלופדיה שלמה".
"ישבנו במעוז המפד"ל וצפינו במדגם. הטלפון צלצל. 'אפשר לדבר עם ד"ר בורג?' – אי אפשר היה לטעות בקול. שמעון פרס. עניתי כמי שאינו מזהה את המתקשר: 'תוכל בבקשה להתקשר בעוד חצי שעה?'. מיד התקשרתי לקדישאי ואמרתי לו: 'תגיד לבגין להתקשר מיד ודחוף!'. כשפרס התקשר שוב כעבור חצי שעה, כבר היה מאוחר מדי"
הוא נולד ב־1940 וגדל ברחוב ביל"ו בתל־אביב, רחוב "פוליטי" מאוד. "היו שם הרבה אח"מים", אומר האן. אחד משכניהם היה משה סנה, ראש המפקדה הארצית של ההגנה ובהמשך ממנהיגי השמאל הרדיקלי בישראל. "אשתו חנה הייתה רופאת הילדים שלי, וביקרנו אותה רבות בגלל אמי החרדתית. בנם אפרים למד עם אחותי. מולנו גרו בבה אידלסון וחיים הלפרין, שנהג לקחת את הילדים במכונית הלארק שלו להרצליה ובחזרה. גרו שם גם יורם ארידור ויצחק מודעי, לימים שרי האוצר, וגם הצייר יוסל ברגנר. שמע, זה היה חתיכת רחוב".
את "השבת השחורה", מבצע המעצרים שערכו הבריטים ביוני 1946, הוא זוכר בתור הרפתקה מהנה. "משה סנה ברח לפני שהגיעו לעצור אותו, אבל הבריטים היו בטוחים שכל השכנים יודעים היכן הוא, ואפילו מסתירים אותו. הם העמיסו את כולנו על משאיות ולקחו אותנו מתחנה לתחנה כדי 'לטרטר' אותנו, אולי נסכים לגלות את מקום מחבואו. בסוף שחררו אותנו. נהנינו לנסוע בשבת ההיא, זה היה שונה מהלארק של הלפרין".
אביו, זבולון האן, היה בצעירותו נציב תנועת בית"ר בחודורוב שבגליציה, מה שלא מנע ממנו להצטרף בהמשך לשורות ההגנה ולתמוך בבן־גוריון. את חיידק הפעילות הציבורית ירש בנו ממנו. "זבולון, אחרי עלותו ארצה, היה כתובת לכל העולים שלא היה להם בית או שהתקשו למצוא את מקומם בארץ", מספרת דינה.
גם באמו של אריה, ברכה, פיעמה הרוח הציונית. היא עלתה ארצה כבר ב־1936 על אף התנגדות הוריה, חסידי צאנז. שנה לאחר מכן הכירה את זבולון ונישאה לו על גג הבית ברחוב ביל"ו 9. בתחילה עבד זבולון בצביעת בדים, עד שנפצע בתאונה והתעוור באחת מעיניו. בן דודו, שהיה נשוי לסגניתו של ראש המוסד איסר הראל, סידר לו עבודה במשרד הרישוי, אבל היה לכך תנאי: זבולון הבית"רי נדרש לשאת את הפנקס האדום של ההסתדרות, שהיה המפתח לקבלת עבודה. הפנקס, מספר בנו, הוחבא עמוק בכיסו של האב. "אמא הסבירה לנו: הוצאנו פנקס אדום לצורך פרנסה, ללא קשר לשיוך הדתי שלנו".
"חברי הכנסת מתחלקים לשני סוגים – אלה שבאים עם הקיטבג, ואלה שבאים עם הקלסר. הראשונים הם אנשי ציבור שמאחוריהם יש עשייה ענקית, האחרונים מביאים איתם רק אוסף קטעי עיתונות – כלומר, המקרים שבהם הגיעו לכותרות וכך נבחרו בפריימריס. אני מעדיף את השיטה של ועדה מסדרת. על כל אחד דנים ושוקלים היטב"
בנעוריו היה אריה האן מדריך וקומונר בבני עקיבא. בהמשך למד משפטים באוניברסיטה העברית והיה יו"ר הסתדרות הסטודנטים. "הייתי הראשון שהעז להכריז על שביתת סטודנטים", הוא מספר בגאווה. "דרשנו לקצר את תקופת ההתמחות של עורכי הדין לשנה אחת במקום שנתיים. הצלחנו מעל למשוער, והחוק שונה למרות התנגדות שר המשפטים, דב יוסף. התפקיד שלי, כאדם חובש כיפה, תרם לגאוות הציבור הדתי־לאומי, שתמיד שאף להשתלב ולא להימצא בשוליים".
דינה נולדה אף היא בתל־אביב למשפחה ציונית־דתית, והוריה היקים השתייכו לחוגי המזרחי והפועל המזרחי. את אריה הכירה בהיותם סטודנטים, והפגישות של זוג האוהבים הצעירים התקיימו במשכן הכנסת, שפעלה אז בבית פרומין. היום הם הורים לשני בנים ושלוש בנות: דוד האן הוא פרופסור למשפטים שכיהן כאפוטרופוס הכללי, ושמו עלה כמועמד לכהונה בבית המשפט העליון; עופר היה יועץ בכיר לשני שרי חינוך, שי פירון ונפתלי בנט; דורית היא מנהלת מכללה להנדסת מכונות; וקרן ורוני בכירות בתחום העבודה הסוציאלית. "שלוש הבנות שירתו בצבא", מתגאה האן.
לתפקידו כמזכיר סיעת המפד"ל הוא נכנס ב־1965, במקומו של יעקב נאמן, שיצא ללימודים בחו"ל. "הייתי מפעל של איש אחד, לא היו מזכירות ויועצים. גייסתי את כישוריי החברתיים, הפגנתי אדיבות וחיוכים ומחמאות, וכך הצלחתי להתחבב על עובדות הכנסת כדי שיסכימו לסייע לי במלאכת ההדפסה במכונת הכתיבה".
טלפונים סלולריים לא היו, והאן נאלץ לחפש ולמצוא פיזית את חברי הכנסת של המפד"ל בכל עת שהדבר נדרש. "למדתי להתמודד עם השיגעונות של כל אחד מהם. ידעתי לתמרן בין משה חיים שפירא מסיעת היונים, במונחים של היום, ובין יצחק רפאל מהניצים, כשבתווך סיעת 'למפנה' של ד"ר בורג. למדתי להלך בין הטיפות, לדעת היכן חבויים מוקשים שצריך לעקוף, והקפדתי לא להיות מסומן כתופס צד, אחרת הייתי מוצא את עצמי במהרה בדרך החוצה. עם הזמן פיתחתי יכולת יצירתית לתרגילים הפוליטיים ההכרחיים להשגת הישגים". אגב כך הוא שולף פתק מצהיב שהועבר אליו במהלך ישיבת סיעה של המפד"ל, ועליו כתב ידו של יוסף בורג: "אני אגיד כמה דברים שיש חשיבות בהדלפתם".
מרוב התרגילים הפוליטיים שהאן המציא סבלה מפא"י. כל אימת שניתנה לו הזדמנות לטלטל את שלטונה הבלתי מעורער, הוא היה בשיא פריחתו, לדבריו. בבית פרומין הצליח האן יחד עם יחיאל קדישאי, האיש של מנחם בגין, להביס את מפא"י בהצבעה על הצעת חוק כלשהי; הסוד מאחורי ההצלחה היה שהוא שלח את הנהג של בגין אל בתיהם של שני ח"כים – מנהיג אגודת ישראל יצחק מאיר לוין, ואסתר וילנסקה הקומוניסטית ממק"י – והביא אותם להצבעה. למען המטרה הקדושה, הנחלת מפלה למפא"י, הסכימו השניים לנסוע יחד באותה המכונית. חברי מפלגת השלטון ראו אולי את המכונית המתקרבת, אך לא ניחשו את מי היא מביאה. "רגע אחרי ההצבעה, יו"ר הקואליציה עקיבא גוברין נכנס ביעף לאולם המליאה. כשראה את גודל התבוסה, הוא התחיל לשאוג. יחיאל ואני הבטנו בו וחככנו ידינו בהנאה".
יו"ר קואליציה אחר מטעם מפא"י, משה סרדינס, התרוצץ במסדרונות הכנסת אחרי שנחל תבוסה מידי האן, כשהוא צועק לכל עבר: "אני אהרוג את הילד שעשה לי את התרגיל הזה!"
תמיד דיברו על "הברית ההיסטורית" בין המפד"ל למפא"י. איך בכל זאת התרחשו העימותים האלה?
"מהרגע הראשון לא יכולתי לסבול את הידיעה שהמפלגה שלי היא 'הידועה בציבור' של המערך. זאת מעולם לא הייתה שותפות אמיתית, למעט בתקופת רבין, שדלתו הייתה פתוחה לפנינו. כשבגין עלה לשלטון, המפד"ל הפכה לשותפה של ממש. זבולון המר היה שר החינוך בממשלתו, ויהודה בן־מאיר היה סגן שר החוץ. אז היה למפלגה מעמד חזק וחסר תקדים".
תרגיל כהלכה
למרות שאיפתו להישאר תמיד מאחורי הקלעים, במקרה אחד האן לא הצליח להתאפק. ממקום מושבו בתא מזכירי הסיעות הוא השמיע קריאת ביניים לעבר ראש הממשלה אשכול: "זה לא נכון!", צעק. "הספונטניות הזאת הייתה עלולה להביא להרחקתי מהמליאה לזמן רב", הוא מודה. "אשכול חשב שהקורא הוא אורי אבנרי, שישב בדיוק לפניי. הוא פנה אליו ואמר: 'זה דווקא כן נכון, ח"כ אבנרי'. אבנרי לא הבין מה ראש הממשלה רוצה ממנו. מי שהציל את המצב היה עוזרו אמנון זכרוני, שלחש לו 'אורי, שתוק ואל תגיב. אסביר לך אחר כך'. אבנרי שתק, ואני ניצלתי".
תרגיל מיתולוגי נוסף הרשום על שמו של האן התרחש בהצבעה על הצעת חוק "מיהו יהודי", או חוק השבות. "החרדים דרשו להוסיף לנוסח את המילה 'כהלכה' (אחרי המילה "נתגייר" – מ"ט). אז לא היה בכנסת לוח נוכחות אלקטרוני; בכניסה הראשית ישב סדרן שרשם מי מהחברים הגיע למליאה. 'מצליף' הקואליציה היה בודק אצלו אם יש לקואליציה רוב, ולפי זה מחליט מתי להצביע. מה שעשיתי היה להוציא ארבעה־חמישה חברי כנסת מהכניסה הראשית, כדי שיירשמו כנעדרים. אחר כך הברחתי אותם פנימה מהכניסה האחורית בקומה השנייה. הם התחבאו בשירותים, וברגע ההצבעה נכנסו למליאה והצביעו בעד. כך ההצעה עברה בקריאה טרומית. במערך לא ידעו את נפשם מרוב רוגז. בהצבעות הבאות לא היה לנו רוב, והמילה 'כהלכה' לא מופיעה בחוק".
הדי התרגיל הזה הגיעו עד ברוקלין: הרבי מלובביץ' שמע על המהלך ורווה ממנו נחת, שכן עניין "מיהו יהודי" היה בנפשו. ברק'ה וולף ז"ל, הדובר המיתולוגי של חב"ד, הוא שיידע את מנהיג החסידות על האירועים בכנסת. כשהאן נסע לארה"ב מטעם מחלקת הנוער והחלוץ של ההסתדרות הציונית, נמסרה לו הזמנה להגיע אל הרבי.
"טסנו לסיני ולרמת הגולן, ביקרנו בבתי חולים ובמוסדות החלמה ותחקרנו שם חיילים ומפקדים. כך קיבלנו את מלוא הפרטים – נסיבות מותו של החייל, מקום מציאת הגופה, אילו פריטים היו עליה. בני משפחה התאספו ברחוב בתקווה למידע"
"לקחתי איתי את חברי אליעזר שפר, שהיה בשליחות מטעם נוער המזרחי, ואת העיתונאי שאול שיף מ'הצופה'. כשהגענו לשם, קיבלנו תדריך ממזכיריו של הרבי: 'אתם נכנסים, יכולים לבקש ברכה, ואחרי שתי דקות נסמן לכם לצאת'. נכנסנו. שיף הגיש לרבי את ה'קוויטל', פתק עם שמות לברכה. הרבי הביט בפתק ובשיף, ואמר לו: 'כבודו כבר כתב אליי'. שיף הכחיש, אבל הרבי המשיך: 'כבודו מסכים שאזכיר לו בנוכחות חבריו מה הוא כתב?'. לאחר ששיף השיב בחיוב, הרבי גילה: 'כבודו כתב לי פעם בקשה שאתן ברכה ליצחק רפאל שהתמודד מול חזני לתפקיד שר'. שיף החוויר ותפס את ראשו. שם היה המהפך האישי שלו, והיום הוא חב"דניק שרוף".
הפגישה נמשכה שעתיים וחצי. כל אימת שהמזכירים ניסו להאיץ באורחים סימן להם הרבי לסגור את הדלת. "מה שעניין אותו היה הנושא של 'מיהו יהודי', וראינו שהוא בקי ביותר בכל מה שנעשה בארץ", מספר האן.
דינה מספרת שכשחזר בעלה למלון, בשלוש לפנות בוקר, "הפנים שלו היו קורנות כמי שעבר טראנס". "מהחוויה הזאת הבנו מה גדולה השפעת הרבי על חסידיו", אומר האן. "מאז היו לי יחסים קרובים עם חצר הרבי".
העקיצות הקטנות שלו למפא"י־המערך מתגמדות לעומת מה שעולל לשמעון פרס במוצאי הבחירות לכנסת העשירית, 1981. זאת הייתה מערכת בחירות סוערת במיוחד, רווית אלימות, עם התלהטות רוחות חסרת תקדים. לאחר פרסום תוצאות המדגם התברר ששתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך, עתידות לקבל מספר מנדטים זהה כמעט. האן הבין שאף שמפלגתו קוצצה במחצית מכוחה, מ־12 מנדטים ל־6, היא תהיה לשון המאזניים. בהכירו את מנהיג המפד"ל, ד"ר יוסף בורג, ידע האן שהשאלה היחידה שתקבע את זהותו של ראש הממשלה הבא היא מי מהמתמודדים יתקשר ראשון. "היה לי ברור שאם פרס יהיה הראשון, הוא יסכם איתו על הצטרפות לקואליציה, ובורג היקה לא יפר את הבטחתו גם אם בגין יציע לו אחר כך שישה תיקים. אני העדפתי את בגין.
"ישבנו בבניין הקסטל (כיום בית וואלה – מ"ט) בתל־אביב, מעוז המפד"ל, וצפינו במדגם. הטלפון צלצל. 'אפשר לדבר עם ד"ר בורג?' – אי אפשר היה לטעות בקול. שמעון פרס. עניתי כמי שאינו מזהה את המתקשר: 'הוא לא יכול לגשת עכשיו. תוכל בבקשה להתקשר בעוד חצי שעה?'. מיד התקשרתי לידידי הטוב יחיאל קדישאי, ואמרתי לו: 'תגיד לבגין להתקשר מיד ודחוף!'. כשפרס התקשר שוב, כעבור חצי שעה, כבר היה מאוחר מדי. 'ניפגש ברצון', שמעתי את בורג אומר בטלפון, 'אך דע לך שכבר קבעתי למחר בבוקר עם בגין'. והשאר היסטוריה".
בהמשך ריכז האן את המשא ומתן הקואליציוני לקראת הקמתה של ממשלת בגין השנייה. "כמעט סיימנו את כל הסעיפים, ובגין כבר סיכם: 'אריה, עכשיו צריך להכין את המסמך לחתימה'. באותו רגע התערב ח"כ שלמה לורינץ מאגודת ישראל: 'יש עוד דבר אחד קטן. לא ייתכן שחברה לאומית תחלל שבת'. כולם זעו בכיסאם, הבינו שהוטלה כאן דרישה שעלולה לפוצץ את כל ההסכם. אך בגין השיב בלי להניד עפעף: 'אתה צודק, אל־על אכן לא צריכה לטוס בשבת'. היית צריך לראות את פניו החיוורות של שמחה ארליך (שר האוצר – מ"ט). נשימתו נעתקה כאשר שמע את תשובת בגין".
האן מספר כי בינו ובין בגין שררה חיבה עזה. "הייתה לי זכות גדולה שהוא אהב אותי. הוא נהג לקרוא לי 'אריה' במלרע. היו לי המון שעות בגין, מאז שביקשתי ממנו טרמפ; הוא גר בתל־אביב, ואני גרתי אז בגבעתיים".
את ענייני כולם. תן לי להבין שלעיתים גם אני יכול לטעות". מזכיר הכנסת לשעבר אריה האן. צילום: אריק סולטן
עוד לפני שהתקיימו הבחירות של 77', האן הבין שבגין עומד לחולל את הבלתי ייאמן ולנצח את המערך. במהלך ארוחת ערב בכרם־התימנים, יומיים לפני פתיחת הקלפיות שוחח האן עם אחד מבכירי שגרירות ארה"ב בישראל, והתנבא באוזניו כי כך יקרה. "הוא פקח זוג עיניים ושאל 'זאת אומרת שישראל הולכת למלחמה?'. אמרתי לו: 'דווקא בגין יוכל להוביל מהלכי שלום. אצלנו הימין לא יכול לעשות מלחמות, והשמאל לא יכול לעשות שלום'. נראה שהוא דיווח לוושינגטון על השיחה וזכה אחר כך לשבחים על ניבוי מדויק, כי אחרי הבחירות הוא התקשר להודות לי ושלח לי זר פרחים גדול".
בליל המהפך טלפן האן לרעייתו וביקש שתביא למטה המפלגה את בנם דוד. "הולך להיות לילה גדול", אמר לה. "אני רוצה שיראה ויזכור את הלילה ההיסטורי של נפילת המערך". יו"ר המפד"ל ד"ר בורג דווקא לא האמין שמדינת ישראל תחווה הפעם, לראשונה בתולדותיה, חילופי שלטון. "במשך כל מערכת הבחירות לחצתי לא לפגוע בבגין, ובורג ביקש לא לפגוע במערך", מספר האן. "קנטרתי אותו: 'מה אתה מפחד? ממילא בגין ינצח', והוא ענה לי: 'אתה יינגעלע' (ילדון, ביידיש – מ"ט). "כשחיים יבין הכריז 'מהפך', נכנסתי לחדרו של בורג, הושטתי ידי ללחיצה ואמרתי לו 'נו, מי יינגעלע?'. הוא לא השיב לחיצה, ולאחר מכן לא אמר לי שלום במשך חודש".
היחסים הקרובים בין האן לבגין קיבלו ביטוי גם כשהממשלה סבלה מחריקות, או "קלקולים" כלשונו של מנהיג הליכוד. "יו"ר הקואליציה היה אברהם (מוניה) שפירא ז"ל מאגודת ישראל. הוא היה איש עסקים, 'בעל בית' גדול, אבל לא הבין יותר מדי. יום אחד בגין קרא לי וביקש – 'ספר לי מה קורה'. סיפרתי לו כל מה שאני יודע. ואז הוא שאל: 'אתה מוכן לעשות טובה לראש הממשלה? תעלה את הכול על הכתב, וכתוב למעלה: סודי'. כתבתי מכתב בן שלושה עמודים שבו הסברתי לבגין את כל הקלקולים בקואליציה. למחרת בבוקר הגעתי לכנסת והחברים מיהרו להזהיר אותי: 'מוניה שפירא מחפש אותך!'. התברר שהמכתב כולו, תחת הכותרת 'סודי', הופיע מילה במילה בעיתון מעריב".
אגב שפירא, האן נזכר בסיפור נוסף. "בבחירות לנשיאות המדינה ב־1983 החליטה הקואליציה לתמוך בפרופ' מנחם אלון, שהתמודד מול חיים הרצוג. חשדנו בשפירא שבשל חברותו עם הרצוג הוא לא יצביע לאלון, אבל כששפירא שמע על זה הוא כעס והכריז שיציית להחלטת הקואליציה. אחרי שהפסדנו, הוא ידע שיצביעו עליו כעל 'הבוגד', והכין מענה מראש: 'תשאלו את ועדת הקלפי אם היה פתק מקופל, ומה היה השם הכתוב בו'. בוועדה אמרו שאכן היה פתק כזה, ושהשם שהופיע עליו היה אלון. 'אתם רואים? למה אתם מעלילים עליי?', קבל שפירא. לימים נודע לי שהוא ביקש מאחד מחבריו באגודת ישראל להצביע להרצוג במקומו".
הפתעה במזנון
רבים ממזכירי הסיעות לאורך השנים היו לח"כים ושרים, ואחד מהם, אולמרט, אפילו נעשה ראש ממשלה. האן לעומת זאת מעולם לא דחף את עצמו לרשימה לכנסת. ב־1996, זמן לא רב לפני מינויו למזכיר הכנסת, כתב עליו אבי בטלהיים במעריב: "אריה האן, ילד טוב מפד"ל, איש תככים ותיק, אחד השנונים על המפה הפוליטית, מכיר את כולם עם החולשות ונקודות התורפה, מנתח אנשים דרך הנבזות שלהם, חתר תחת ממשלות אשכול ורבין, כרת ברית סתרים עם בגין, עזר להמליך את יצחק נבון (נשיא המדינה – מ"ט), עסקן מעופף, איש עסקים מצליח, המפלגה כבר קטנה עליו. אבל הוא אדם שלא מסוגל לשקר וישר 'עד כדי חולניות'. חבר טוב ואמיתי, כתובת לרבים מעובדי הכנסת".
מזכיר הכנסת מנהל למעשה את עבודתה: הוא אחראי על הכנת סדר היום של המליאה, מייעץ ליו"ר הכנסת וסגניו בענייני תקנון, מקשר בין הכנסת לממשלה, מטפל בסוגיות הקשורות לקיום בחירות, ומוודא שהסיעות השונות מקבלות את זכויותיהן על פי חוק. בעת שהאן נבחר לתפקיד, הייתה גלומה במשרה עוצמה רבה עוד יותר: מזכיר הכנסת היה אחראי גם על ניהול המשכן בכל היבט תפעולי ומנהלי. את מזכירות הכנסת בוחרת נשיאות הכנסת – יו"ר הכנסת וסגניו.
בדרך כלל מזכיר הכנסת מתמנה בידי המפלגה השלטת. איך קרה שאתה קיבלת את התפקיד הזה, בהיותך מזכיר של מפלגה קטנה יחסית, שלא הייתה אז בשיא פריחתה?
דינה רעייתו ממהרת לענות במקומו: "פעם בחרו אנשים לפי כישורים, לא לפי קשרים ולא כדי להרגיז מישהו אחר". והוא מוסיף: "היה לי שם של פרלמנטר טוב. כבר אחרי המהפך ב־1977, כל אחד מהמועמדים לתפקיד יו"ר הכנסת טרח להבטיח למפד"ל שהוא ימנה אותי למזכיר. בסופו של דבר מוניתי עשרים שנה אחר כך, בתקופת היו"ר דן תיכון".
לו הייתה אז בכנסת איבה כמו זו ששוררת היום בין הגושים, האם היית נבחר?
"ספק. גם אז היו ח"כים שהתנגדו למינוי שלי. כמה שנים קודם לכן פנה אליי יו"ר הכנסת דב שילנסקי, איש הליכוד, ואמר שהוא מבקש למנות אותי. אבל שבח וייס ממפלגת העבודה התנגד: 'אני לא רוצה שמזכיר הכנסת יהיה מקושר יותר מדי'. הדברים הגיעו לאוזניי, ואמרתי לאיתן הבר, חברי לספסל הלימודים והאיש של רבין, 'תגידו לשבח שבסוף אני אהיה מזכיר הכנסת, והוא לא יהיה יושב ראש'. כשהתקיימה לבסוף הצבעה, וייס נמנע. אחר כך הוא בא ואמר לי: 'אני יודע שתהיה מזכיר מצוין, אבל נמנעתי בגלל מה שאמרת עליי'".
אמרת שאתה מודאג מהשנאה היום, אבל היחס של בן־גוריון לבגין לא היה טוב יותר. הוא סירב לקרוא למנהיג חירות בשמו, וכינה אותו "האיש היושב ליד ח"כ באדר".
"בן־גוריון תיקן את עצמו אחר כך", משיב האן. לדבריו, בתקופת ההמתנה המתוחה שלפני מלחמת ששת הימים, בגין הציע להחזיר את בן־גוריון משדה־בוקר ולמנותו לשר הביטחון, אבל לוי אשכול דחה את ההצעה. הדבר נודע לבן־גוריון, והביא לשבירת הקרח ביניהם. "בן־גוריון אפילו תקף את אשכול ואמר 'בכנסת אין אנשים ישרים חוץ מבגין'. אני עצמי הייתי עד לאירוע לא ייאמן. נכנסתי פעם למזנון הכנסת וראיתי את בן־גוריון, יצחק נבון ושני ח"כים ממפלגת רפ"י יושבים סביב אחד השולחנות. בגין נכנס גם הוא למזנון, והתקרב לשולחן שלהם כדי לברך אותם לשלום. בן־גוריון קם ממקומו, לקח כיסא משולחן סמוך וקירב אותו לשולחנם, בעודו מציע לבגין להצטרף אליהם. לא האמנתי למראה עיניי".
במסגרת ההתרפקות על העבר נהוג גם לומר שפעם הפרלמנטרים היו אנשי אשכולות, ואילו היום רבים מחברי הכנסת בורים ולא ראויים לשבת בבית הזה. אמת או מיתוס?
"פעם קטלגתי את חברי הכנסת לשני סוגים – אלה שבאים עם הקיטבג, ואלה שבאים עם הקלסר. הראשונים הם אנשי ציבור שיש מאחוריהם עשייה ענקית. ראה למשל את לובה אליאב, שהגיע לכנסת כשלזכותו פעולות כמו הבאת מעפילים והקמת חבל לכיש. האחרונים מביאים איתם רק אוסף קטעי עיתונות – כלומר, המקרים שבהם העזו לצאת נגד המנהיגים, וכך הגיעו לכותרות ונבחרו בבחירות המקדימות. היום הפרופורציות בין שתי הקבוצות השתנו.
"אני מעדיף את השיטה של ועדה מסדרת, כי על כל אחד דנים ושוקלים היטב; בפריימריס יש נקניקיות. מתוקף תפקידי במפד"ל הייתי מזכיר הוועדה המסדרת, הוועדה הכי סודית במפלגה. ישבנו שלושה ימים במלון רמת־אביב כדי להרכיב את הרשימה. היינו עייפים, בלתי מגולחים, אחרי דיונים שנמשכו יומם ולילה, ובשעה האחרונה הופיע מנהיג המפלגה משה חיים שפירא, מגולח למשעי, בחליפה ובעניבה מצוחצחות, וביקש לראות את הרשימה. הוא זרק אותה על השולחן, ובתוך חצי שעה הכול השתנה. זאת הייתה מנהיגות אמיתית עם אינטואיציות חזקות".
על שולחנו בכנסת, מתחת ללוח הזכוכית, הונח דף ובו תפילה רבת בקשות. "א־לי, שמור עליי שלא אחשוב שבכל הזדמנות ועל כל נושא עליי להגיד משהו. שחרר אותי מהדחיפה להסדיר את ענייני כולם. תן לי להבין שלעיתים גם אני יכול לטעות. תן לי את היכולת לראות דברים טובים במקומות שלא ציפיתי להם, ולהבחין בכישרונותיהם של בני אדם. והעיקר, הענק לי את החסד שאוכל לומר להם זאת".
המפלגה שנקברה
בכהונתו כמזכיר הכנסת הוא הנהיג שינויים וחידושים רבים שמתקיימים עד היום. בין השאר כונן מסגרת של נאומים בני דקה, שחברי הכנסת יכולים להביע בהם את אשר על ליבם בכל נושא. שלא כמו בנאומי השגרה, במשבצת הזאת אין צורך להגיש מראש בקשה לרשות דיבור, וההליך ספונטני יותר. האן הנהיג גם שאילתות בסגנון "הכה את המומחה", ששרי הממשלה צריכים לענות להן בלי הכנה מראש. זה עבד לא רע, אך אהוד ברק לא אהב את הנוהל וטרפד אותו. האן גם מצא שאם חברי הכנסת יקבלו מכונית בליסינג במקום הוצאות נסיעה והוצאות רכב, ייחסכו לקופת המדינה מאות אלפי שקלים בכל שנה.
במרוצת השנים יצר האן קשרים אישיים עם יושבי ראש של פרלמנטים ברחבי העולם, ואלה דאגו לו למזון כשר כשהגיע לביקור. יו"ר הפרלמנט של טאיוואן, הוא מספר, התייעץ איתו כיצד להפסיק את מה שהפך שם לנוהג רווח: כל אימת שמתלהטות הרוחות, החברים הנכבדים מטיחים זה בזה את כיסאותיהם. האן יעץ לו ללמוד מהכנסת ולקבע את הכיסאות לרצפה.
הוא תמיד אהב לקדם פרויקטים גדולים. בין השאר היה שותף למיזם של הרחבת משכן הכנסת והוספת האגף החדש, "קדמה", וכל זאת בלי ליטול אגורה אחת מתקציב המדינה. "חנוכת האגף התקיימה לאחר פרישתי, ולצערי הרב לא נכחתי בה. שכחו להזמין אותי. חבל", הוא כותב בספר בציניות מרירה.
על פרישתו נודע לו כשהאזין לערוץ 7. "מזכיר הכנסת ב־11 השנים האחרונות, אריה האן, יפרוש בקרוב מתפקידו לאחר שמלאו לו 67 שנים", כך דווח שם. הוא שיער שזה עומד לקרות, משום שיו"ר הכנסת דאז, דליה איציק, כבר מינתה מנכ"ל שנטל חלק מסמכויותיו. בהמשך הזמינה אותו איציק לשיחה כדי "לדון בפרישתו הקרובה". גם אחרי תום כהונתו כמזכיר הכנסת המשיך האן למלא תפקידים ציבוריים, וכיום הוא יו"ר הוועדה המייעצת למוזיאון הכנסת, שיוקם בבית פרומין.
כשאני שואל אותו לדעתו על המפה הפוליטית הנוכחית, האן אומר שיחסי נתניהו־גנץ מזכירים לו במידה רבה את המתחים שהיו בסוף שנות השמונים, בימי ממשלת הרוטציה. "האיבה בין יצחק שמיר לשמעון פרס התגמדה מול האיבה הגדולה שהייתה בתוך הליכוד, למשל בין שמיר לאריק שרון. זכורה במיוחד מלחמת המיקרופונים ביניהם במרכז הליכוד, כששניהם שואגים יחד מול הקהל. אבל גם האמון בין המערך לליכוד היה בעירבון מוגבל, ואיש לא האמין שפרס יקיים את ההסכם ויעביר לשמיר את ראשות הממשלה. כשהוא התפטר זאת הייתה הפתעה, ואחרי קיום ההסכם היחס בין ראשי המפלגות היה אחר לגמרי. צריך לזכור ששניהם, פרס ושמיר, היו פוליטיקאים רבי ניסיון. לגנץ אין עדיין ניסיון כזה. נכון שבסקרים הוא עולה, אבל איש אינו מבטיח שזאת תהיה התוצאה בבחירות".
ביקשתי ממנו לנבא, בהתבסס על ניסיונו הפוליטי, אם משבר הגיוס יביא לפרישת החרדים מהקואליציה ואולי לבחירות. האן נמנע מתשובה חד־משמעית; לדבריו זהו מצב חסר תקדים, וקשה לדעת איך יתפתחו הדברים. "סוגיית גיוס החרדים הייתה תמיד על השולחן, אם כי לא בעצימות גבוהה כהיום. קמפיין כזה לא היה. אבל גם בעבר הציבור שלנו לא סבל את המצב, ושאל מדוע הילדים שלנו צריכים לצאת ולהילחם והחרדים לא".
למי היית מצביע לו נערכו הבחירות היום?
"קברו את המפד"ל, והיום אני לא יודע למי להצביע. למפלגות החרדיות או למפלגת הציונות הדתית איני רוצה לתת את קולי. אני חש צער על מה שקרה למפלגה המפוארת שהייתה. הטענה היא שהציבור הדתי אומר לעצמו שהוא מקבל מהליכוד את כל מה שדרוש לו. יש שם היום דתיים רבים, אין בעיה למצוא מניין למנחה ומעריב".
המפד"ל הפכה למיותרת?
"אינני חושב. צריכים מפלגה דתית־לאומית, אבל לא כפי שהיום היא מיוצגת, על ידי הקיצוניות. יום אחד עוד יצטרכו אותה והיא תחזור. זו תקוותי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
