ל"בית המייסדים" החדש והיפה שנחנך בשדרות לפני שנה אין לכאורה קשר למלחמה הנוכחית. הוא נועד בעיקר לחלוק כבוד והוקרה לראשוני העיר, החלוצים שהתיישבו כאן באמצע המאה הקודמת, ולא לעסוק בהווה. ובכל זאת, בסיור שעורך לי ההיסטוריון ד"ר אהרל'ה כהן, היועץ האקדמי של המקום ומנהל הארכיון העירוני, הכול מתחבר.
בין סיפורי הוותיקים אנחנו מוצאים למשל את דמותה של מרגלית שאובי ז"ל, אישה שעלתה לארץ מפרס, התאלמנה בימים הראשונים של המעברה, ופרנסה לבדה שמונה ילדים. אחד מהשמונה הוא הרצל שאובי, חבר מועצת העיר שדרות שנפצע קשה בהיתקלות עם המחבלים שחדרו לעיר לפני חצי שנה. ותיקה אחרת שמוזכרת כאן, מלכה סולימאני ז"ל, גם היא מעולי פרס, שכלה את בנה יעקב בחזית המצרית במלחמת יום הכיפורים. אחיינו יעקב (קובי) פריינטה, שנקרא על שמו, יצא בשבעה באוקטובר לריצת בוקר, ונרצח לא הרחק מבית המייסדים. הוא הובא למנוחות בדיוק בתאריך ההלוויה של דודו, חמישים שנה לפניו.
בבית המייסדים קשה להתנתק מהאקטואליה. מיכה ביטון מככב בסרטון העוסק במוזיקאים הרבים שצמחו בשדרות – ואי אפשר לשכוח שבחג הוא שהה עם בני משפחתו בביתם בנתיב־העשרה, וניצל בנס מהטבח במושב. אפילו שלט הקרדיטים שתלוי בכניסה למבנה מתחבר אל אירועי היום ההוא. אריה כהן, בכיר בחברה הכלכלית של העיר ששמו מצוין שם, איבד בשבעה באוקטובר את בנו סגן שילה כהן. הבן, מפקד צוות ביחידת שלדג, יצא מביתו כדי להציל את תושבי בארי, ונפל שם בקרבות.
"אין ספק ששבעה באוקטובר ייכנס לבית המייסדים, ואנחנו כבר עובדים על כמה מיזמי הנצחה", אומר אהרל'ה כהן כשאנחנו יושבים בביתו היפה בעיר אחרי הסיור במוזיאון. "הסיפור של המלחמה הזאת הוא המשך ישיר לסיפור של שדרות כעיירת גבול. תמיד אמרתי ששדרות, אופקים ונתיבות – העיירות שנבנו מול עזה – הן חלק מההגנה על גבולותיה של מדינת ישראל. המיינסטרים הישראלי הדיר אותנו במשך שנים מהפרק של ההגנה על ביטחון המדינה, ואני תמיד אמרתי: אל תשכחו אותנו בהיסטוריוגרפיה הישראלית. איך אפשר לומר שתושבי שדרות לא היו חלוצים, כשמהרגע הראשון הם ישבו בגבול?
"טוענים שמקימי העיירות היו חלוצים בעל כורחם. הם לא התכוונו ללכת דווקא לגבעה הזאת. זרקו אותם שם. אבל הם עברו תקופה קשה, שילמו מחיר, ובסופו של דבר קמה מעברה, ואחר כך הם עברו לצד השני של הכביש והתחילו לבנות עיירה. אנחנו חייבים לתת להם את הכבוד שמגיע להם"
"מי שמכיר את ההיסטוריה של שדרות יודע שהרבה לפני הקסאמים היו פה הסתננויות פדאיון. חלקם באו לגנוב רכוש ואוכל, אבל אם תסתובב בעיר תגיע ל'גן החמישה', על שם חמישה תושבי שדרות שנהרגו ממוקש שהניחו מחבלי פדאיון בנובמבר 1957. הם נסעו לעבודה בקיבוץ איבים, יצאו מפה בעגלה רתומה לסוס, ורק הסוס ניצל מהפיצוץ. הוא חזר לעיירה לבדו, וכך גילו את האסון. לפני חצי שנה הצלחתי לאתר קרובים של ארבעה מחמשת הנרצחים, והקמנו אנדרטה לזכרם".
יש תחושה שמשהו השתנה במעמד הציבורי של שדרות במלחמה הזאת.
"אני מסכים. מה שהיה ברור לנו כל השנים נעשה ברור יותר גם לאחרים. בעבר, כשהיו פה תקופות קשות של ירי קסאמים, העיתונים היו מדווחים שתושבי קיבוץ מפלסים 'התפנו' ותושבי שדרות 'ברחו'. גם כשלא היה איש בניר־עם, כתבו ש'העיר שדרות ריקה'. עכשיו זה מתחיל להשתנות. ועדיין, לא כולם הפנימו. אני חבר בעמותה שמטרתה לתעד את המלחמה באמצעות קבוצות הוואטסאפ של התושבים באזור, ובכנס שקיימנו, קמה קיבוצניקית ואמרה שהקיבוצים הם הקו הראשון, המושבים הם קו שני, ותושבי שדרות הם קו שלישי. אמרתי לה: גברתי, אנחנו קו ראשון לפחות 23 שנה.
"גם במלחמה הזאת, לקיבוצים יש יותר כוח מול משרד האוצר. יש קיבוצים שלא נפגעו אבל הם מקבלים פיצויים, כי הם משתייכים למועצה שנמצאת בעוטף. תושבי שדרות נדרשו למלא טפסים כדי לקבל פיצוי כנפגעי פעולות איבה והמתינו שלושה חודשים לאישורים, ואילו בקיבוצים לא היו צריכים לעבור את ההליך. ראש העיר אלון דוידי נאבק לשנות את זה. לצערי, עדיין יש תחושה של 'הם' ו'אנחנו'. אני אישית לא מרגיש כך, אבל זה קיים. בכל פאנל שמתקיים, בכל ארגון שקם למען העוטף, מתחילים קודם כול, בקיבוצים ואז אומרים 'רגע, שכחנו את העיירות'. אחרי כל כך הרבה שנים צריכים להפסיק להפריד, ולתת גם לעיירות את הכבוד שלהן".
גם אם השקפתם של המדינה או של חברי הקיבוצים על שדרות עדיין לא השתנתה, אומר כהן, המציאות עושה את שלה. "שדרות היא כבר לא עיירה קטנה, ומנגד הקיבוצים שינו את פניהם והופרטו, והיום רובם יישובים כפריים עם הרחבות. קיבוצניקים באים לשדרות לקניות או לביקור בסינמטק, וזה מורגש כשהם לא פה. אחי בני, שמנהל את הסינמטק של שדרות, בוכה על הנרצחים מהקיבוצים שהיו מנויים אצלו. נרצחו גם ילדי קיבוצים שלימדתי בתיכון האזורי. אנחנו כבר לא במתח של שנות השמונים והתשעים, זה לא 'קיבוצים לעומת עיירה', אלא יישובים ועיר. מבחינת עזה כולנו כמובן באותו הקו ובאותה הקלחת, וגם מחדל שבעה באוקטובר היה כלפי כל עוטף ישראל – הקיבוצים, המושבים והעיר שדרות".
תורת טאטוא הרחובות
את ד"ר אהרל'ה כהן אני מכיר כעשרים שנה. מחקריו על הקמת עיירות הפיתוח ריתקו אותי, ובעיקר אהבתי את הגישה שהוא מבקש להנחיל לתושבי העיירות בפריפריה – זקיפות קומה וגאווה על מעשה חלוצי של הפרחת השממה, גם אם לא קדמה לו בחירה מכוונת של מקום המגורים המדויק.
סיפור הקמתה של שדרות עמד במרכז הסרט "החלוצים", שכהן יצר יחד עם הבימאית סיגלית בנאי בשנת 2007. הסרט הפגיש בין השאר את יהונתן יפרח, בעבר ראש מועצת שדרות, עם אריה אפרת, ראש המועצה הראשון של קיבוצי שער הנגב. אפרת, שהתנגד בשעתו להקמת המעברה שממנה נולדה עיירת הפיתוח השכנה, התקשה בסרט להגדיר את ראשוני העיר כחלוצים. "הכריחו אותם, הם לא באו מרצונם", אמר. יפרח השדרותי השיב לו: "ישבנו לאורך הגבול, בדיוק כמוכם".
"כל חיי אני נלחם בדיבור הקורבני של 'אכלו לי שתו לי'", אומר כהן. "בתור היסטוריון שחקר את סיפור הקמת העיירות אני יכול אומנם להבין את הטענות, אבל אני גם יודע שקורבנות לא לוקחת אותנו למקום טוב, לא עבור הילדים שלנו ולא עבור ההתפתחות והעתיד, ולכן אני נלחם בה. יש כוחות בשמאל החברתי, למשל אנשי 'הקשת המזרחית', שאומרים עליי שאני ממסדי; אני קורא לזה ציונות. נכון שההורים שלנו לא באו לכאן בעקבות התנועה הציונית של הרצל, אבל אבא שלי, שהיה תלמיד חכם גדול, הגיע לארץ מתוך אהבת ציון, וכמוהו לדעתי כל יוצאי ארצות האסלאם.
"טוענים שמקימי העיירות היו חלוצים בעל כורחם. נכון שהם לא התכוונו ללכת דווקא לגבעה הזאת, זרקו אותם שם, והיחס כלפיהם היה מחפיר. הם עברו תקופה קשה, שילמו מחירים אישיים, ובסופו של דבר על אותה גבעה חשופה קמה מעברה, ואחרי כמה שנים הם עברו לצד השני של הכביש והתחילו לבנות עיירה שגרים בה היום 37 אלף איש, ובעוד שנים ספורות יתגוררו בה 50 אלף. יש אנשים שהניחו את היסודות לכך, ואנחנו חייבים לתת להם את הכבוד שמגיע להם על תרומתם. לכן בבית המייסדים הכוונה שלנו היא לפאר לרומם ולהעריך אותם".
השיחה שלנו מתקיימת יום לפני שכהן ממריא לשבועיים של מנוחה במילאנו אצל אחותו, שמנהלת שם בית ספר חרדי. הוא בן 67, נשוי לתמר, אב לשלושה וסב לתינוקת בת חודשיים. בתו הבכורה עומדת להתמנות בקרוב לנספחת כלכלית מטעם ישראל. הוא נולד במרוקו ובגיל שש עלה לארץ. משפחתו נשלחה במשאית לירוחם, אבל לאחר כמה חודשים התאחדה עם קרובים בשדרות. אביו, רבי יוסף הכהן, היה במרוקו רב שהעמיד תלמידים הרבה, ובהם הרב פרופ' משה עמאר מאוניברסיטת בר־אילן. "כשהיינו בירוחם שלחו את אבא שלי למפעל 'סיבי דימונה'. הוא חזר משם בערב מכוסה במעטה חום, ראו רק העיניים שלו. כשהגענו לשדרות אמרו לו שאם הוא רוצה להיות מורה, הוא צריך לעבור הכשרה בבית מדרש למורים. אבא הלך לבית מדרש כזה, ביד־בנימין. בלימודים התורניים, לפי הסיפורים, הוא התעלה על המורים שלו, אבל בלימודי החול הוא לא רצה להשתתף כדי לא לבטל תורה. לא שיבצו אותו כמורה, ובסופו של דבר הוא עבד כמנקה רחובות.
"כשהיו פה תקופות קשות של ירי קסאמים, העיתונים היו מדווחים שתושבי מפלסים התפנו ותושבי שדרות ברחו. גם כשלא היה איש בניר־עם, כתבו ש'העיר שדרות ריקה'. עכשיו זה מתחיל להשתנות. ועדיין, לא כולם הפנימו"
"במשך 25 שנה הוא טאטא רחובות כשבידו שקית עם גמרא, 'חוק לישראל' ותהלים, כדי ללמוד בהפסקות. במועצה הדתית של שדרות ניסו לסדר לו משרה, אמרו לו שהעבודה הזאת לא לכבודו, אבל הוא ענה: 'אני זוכה לטאטא את עפר ארץ הקודש. אבות אבותינו היו משלמים הרבה כדי להתחלף איתי'. הוא גם ציטט להם את הגמרא שאומרת שמוטב לפשוט עור נבלות ולא לומר 'חכם גדול אני, תפרנסו אותי'. על כל פרי שאבא אכל, הוא היה אומר: 'כזה פרי יש רק בארץ הקודש'.
"אבא לא היה מעיר לנו על כלום, אלא נותן דוגמה אישית. הייתי קם בבוקר ורואה אותו לומד תורה. חוזר מבית הספר, ורואה אותו לומד. חוזר מהמשחקים בערב, והוא לומד. הקול השני בבית היה הקול של אמא שלי, שדחפה אותנו ללמוד. היא אמרה: 'אני לא יודעת קרוא וכתוב, אבל אתם חייבים להצליח'. זה החינוך שקיבלתי".
לאחר לימודיו בבית ספר יסודי דתי בשדרות הוא למד בישיבה התיכונית בכפר־מימון, אצל הרב יעקב אריאל. כמו רבים אחרים מבני הדור השני של העלייה, הוא הסיר בנעוריו את הכיפה מראשו. כיום הוא מגדיר את עצמו מסורתי. מהישיבה התיכונית הוא עבר לתיכון הכללי בשדרות, וסיים י"ב ללא תעודת בגרות.
לאחר שירות של שלוש שנים בגולני, הקים כהן את "ארגון צעירי שדרות". החברים קיימו באחד המקלטים פעילות תרבותית לילדי העיירה, בהתנדבות. כעבור זמן מה החבורה כבר לא הסתפקה בקידום התרבות בשדרות, והחלה לדבר על החלפת השלטון המקומי. הם כבשו את סניף מפלגת העבודה, המפלגה הגדולה בשדרות, ובבחירות 1983 הריצו בהצלחה את חברם עמיר פרץ, שהיה אז בסך הכול בן שלושים, לתפקיד ראש המועצה.
בשלב הזה החליט כהן שהגיע הזמן להשלים את לימודיו. הוא עבר את בחינות הבגרות, וסיים תואר ראשון ושני בהיסטוריה. "אני הבכור מתשעה אחים שכולם אקדמאים, כולל אחי הרב ציון, הרב של אור־יהודה. זה החינוך שקיבלנו בבית", הוא אומר.
לאחר שקיבל תואר ראשון החל כהן ללמד בתיכון בשדרות. כעבור כמה שנים נכנס לפוליטיקה, ולקראת הבחירות המקומיות ב־1993 הקים מפלגה לקידום החינוך בעיר. רשימתו זכתה בשני מושבים מתשעה שהיו אז במועצה, וכהן מונה לסגן ראש המועצה ולמחזיק תיק החינוך. הוא הקים בשדרות בית ספר למצוינים, שיקם את מערכת החינוך הדתי והביא לחילופיהם של שבעה מנהלי בתי ספר. בתום קדנציה אחת התעייף מהפוליטיקה והתמקד באקדמיה. עבודת הדוקטורט שלו עסקה בהקמתן של שדרות, אופקים ונתיבות – שלוש עיירות הפיתוח שבנגב המערבי. בשנים האחרונות היה מרצה להיסטוריה במכללת ספיר, במרכז האקדמי לוינסקי ובמכון שכטר. לפני כשנה עזב את ההוראה האקדמית כדי להתמקד בעבודתו בבית המייסדים של שדרות, והוא גם מנהל את "שדרות לדורות", מרכז לתיעוד תולדות העיר ומורשתה.
"כשעמיר פרץ עלה לשלטון כאן, הוא פנה במכתב לשכנים ממועצת שער הנגב והציע להקים חינוך משותף, ובכל שנה לפתוח עוד כיתה אחת משותפת. ראש המועצה האזורית כתב לו שהוא מעביר את ההצעה לדיון במזכירויות הקיבוצים, ומאז זה עדיין בדיון, כבר ארבעים שנה"
במחקריו על עיירות הפיתוח, שפורסמו בספר בהוצאת ספריית בית־אל, הראה כהן שהקמת העיירות נעשתה לפי תוכנית סדורה של אגף התכנון במשרד ראש הממשלה, אבל משהו בדרך השתבש. על הנייר, העיירות הללו היו אמורות להיות מרכזים עירוניים שמעניקים שירותי חינוך, תרבות, מסחר ובריאות ליישובים הכפריים מסביב. בפועל, האוכלוסייה הוותיקה והעולים המבוססים העדיפו להתיישב במרכז הארץ, ועיירות הפריפריה אוכלסו רק בידי עולים חדשים חסרי הון והשכלה, שהיו תלויים בממסד הקולט. במהלך שנות השישים, היו ימים, שבהם הגיעו לשדרות אלף עולים חדשים בבת אחת. בשנת 1965 שיעור העולים מקרב התושבים היה 99.5 אחוזים. כך, במקום שהעיר תספק עבודה לסביבתה, היא פיתחה תלות כלכלית במפעלי הקיבוצים.
רק בשנים האחרונות שדרות מתחילה למלא את הייעוד המקורי שלה, כמרכז עירוני אזורי.
"זה מה שאריה שרון, ראש אגף התכנון במשרד ראש הממשלה, ראה לנגד עיניו ב־1952 כשתכנן את שדרות. היום חברי הקיבוצים באים לכאן לקניות, לבילויי פנאי ולקבלת שירותים בקופת החולים. בחינוך עדיין אין מספיק ערבוב, לדאבון הלב. ניסינו לשבור את זה כבר לפני הרבה שנים. כשעמיר פרץ עלה לשלטון כאן, הוא פנה במכתב לשכנים שלנו ממועצת שער הנגב והציע להקים חינוך משותף. כדי שהשינוי לא יהיה קיצוני, הוא הציע לפתוח בכל שנה עוד כיתה אחת משותפת, וכך להרחיב את בית הספר באופן מדורג. ראש המועצה האזורית כתב לו אז שהוא מעביר את ההצעה לדיון במזכירויות הקיבוצים, ומאז זה עדיין בדיון, כבר ארבעים שנה. מועצת שער הנגב אפשרה רק לבעלי קשרים, ואחר כך לבעלי יכולת, ללמוד בתיכון שלה. למדו אצלם הטובים ביותר, ובהם, את חטאיי אני מזכיר, גם הבת שלי".
איך נראית היום מערכת החינוך של שדרות?
"עדיין אין תנאים מספיקים כדי להוציא תעודת בגרות כמו שהבת שלי הוציאה, עם 36 יחידות. ושלא יובן לא נכון – המורים בשדרות יורקים דם ולא מוותרים על שום תלמיד. שיעור הזכאות לבגרות גבוה, אבל אם אתה רוצה תעודת בגרות שמניחה יסודות למקצועות מבוקשים כמו פיזיקה וסייבר, אנחנו עדיין לא שם. במשך שנים החינוך בעיר היה הומוגני מבחינת האוכלוסייה, ומספר התלמידים לא היה גדול מספיק. בשנים האחרונות יש שינוי, כי נוספו עשרות אלפי תושבים, וכשבית הספר גדל ונעשה הטרוגני, יש בו יותר מגמות ואפשרויות".
הבומים יישארו איתנו
בבוקר שמחת תורה התכוון כהן ללכת לבית הכנסת שבו מתפלל סב כלתו, שהיה אמור להתכבד בעליית "חתן בראשית". "קמתי מוקדם כהרגלי, ואז כלתי באה אלינו ואמרה שיש מחבלים בעיר. הדלקנו מיד טלוויזיה וראינו את הטנדר המפורסם שצולם בשדרות. גם לרחוב שלנו נכנס טנדר עם מחבלים. הבנתי שהם התכוונו להגיע לבית של אלון דוידי שגר כאן קרוב, היה להם מודיעין".
"אנחנו יודעים מי יושבים במועצות המנהלים: נבחרת לבנה מתל־אביב. שש שנים אני רשום ב'נבחרת הדירקטורים', אבל אף אחד לא מצא לנכון לקחת דוקטור משדרות לדירקטוריון. העוול זועק. אז דודי אמסלם מדבר על זה, אבל הוא לא שינה בפועל. יש דרך לעשות שינוי"
כשמונים שוטרים ואזרחים נפלו בשדרות באותו יום. "אירעו פה גם שני ניסים. הראשון הוא שהמחבלים הגיעו כבר ב־6:35, ולא חצי שעה אחר כך, כשכולם בדרך לבתי הכנסת. יש הרבה בתי כנסת בעיר, ובשמחת תורה גם המסורתיים הולכים לתפילה. הנס השני היה שהמחבלים שתקפו את תחנת המשטרה הסתבכו והזעיקו את חבריהם להתמקד שם בלחימה. זה מנע עוד הרוגים רבים".
אחרי ימים אחדים של התנדבות בעיר התפנו בני משפחת כהן למלון בתל־אביב, אבל כעבור זמן קצר החלו לחזור לביתם בצורה הדרגתית. "הייתי פה בבית ועשיתי יין כשלא הייתה נפש חיה בשכונה. גם כשחזרנו באופן מלא, בסוף חודש נובמבר, היינו פה שתי משפחות מתוך כשלושים. אבל היה לי נחמד יותר לגור בבית מאשר במלון, למרות ההפגזות".
התושבים חשים היום בטוחים יותר מבעבר?
"שדרות היא העיר הכי מוגנת. בכל בתי הספר והגנים שלה יש ממ"דים. אף אחד לא הבטיח לנו שלא יהיו קסאמים, ואף אחד גם לא חלם שחמאס יחוסל בתוך חודשיים. 23 שנה אנחנו שומעים את הבומים, ועכשיו צה"ל הרחיק מאיתנו קצת את החזית של רצועת עזה. השטח מולנו חרב וריק כמעט, אפשר לראות את זה מהתצפית של העיר. אנחנו עדיין שומעים את הבומים, ונשמע אותם גם מרפיח, לא יעזור כלום. זה לא אידיאלי, עוד לא הגענו למצב של 'פרחים בקנה', אבל אין ברירה.
"השהייה במשך חצי שנה מחוץ לבית לא עשתה טוב לאנשים. אנחנו במלחמה שלא תיגמר במהרה, והחלופה של הישארות במלון שנתיים, כמו שעומד לקרות לתושבי הצפון, היא גרועה יותר. היו מסגרות חינוך במלונות, אבל הן לא היו אידיאליות. כאן לעומת זאת הילדים הולכים לבתי הספר ולגנים, פוגשים את המורים המוכרים וחוזרים לשגרה".
בית גידולו הפוליטי של כהן היה במפלגת העבודה. היום הוא מגדיר את עצמו כ"מתפכח", אבל הוא לא נדרש לחזות בטבח שבעה באוקטובר בשביל ההתפכחות הזאת. "הייתי בעבר בשמאל, הפגנתי יחד עם הקיבוצניקים מהאזור בעד השלום, תמכתי גם בהתנתקות. אבל אז התחלתי להתפכח, בשלבים ובהדרגה. הייתה לי אמונה תמימה, ואיבדתי את האמון.
"בתחילת שנות האלפיים הייתי חבר ב'פורום לאחריות לאומית' והשתתפתי בניסוח אמנת כנרת. כשבוגי יעלון פשט את מדיו, הוא בא לדבר איתנו ותיאר די במדויק את מה שיקרה. הוא אמר שהפנים של ערפאת לא לשלום, ושהרשות הפלסטינית היא חבורת מושחתים. זלזלתי אז בחלק מהדברים שהוא אמר, אבל מתברר שהוא צדק, והדברים שלו גרמו לי לפתוח את האוזניים. גם התגובה של הפלסטינים להצעות המדיניות של ברק ושל אולמרט חיזקה אצלי את ההתפכחות".
על ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית הוא מביט מזווית מורכבת. "אני, שהפגנתי הרבה בעבר, מעולם לא הייתי בהפגנות בקפלן – ואני לא אומר את זה בגאווה, אלא בכאב. אני איש של זכויות אדם, העברתי בנושא הזה קורסים במכללות למורים, אבל אני שואל חברים שהולכים להפגין: למה לפי דעתכם תושבי שדרות ואופקים לא באים לשם? ברור איפה שדרות נמצאת במאבק הזה, ואיפה רוב תושבי הקיבוצים. מצד שני, הימין צריך לזכור שרוב צריך להיות רגיש למיעוט, וגם אם יש לך 64 מנדטים, זה לא אומר שמותר לך לעשות כל דבר. יש מקום לתיקון במערכת המשפט, צריכים לתקן הרבה מאוד עוולות בחברה שלנו, אבל יש דרך לתקן.
"אנחנו יודעים למשל מי יושבים במועצות המנהלים: נבחרת לבנה מתל־אביב. שש שנים אני רשום ב'נבחרת הדירקטורים', אבל אף אחד לא מצא לנכון לקחת דוקטור משדרות לדירקטוריון. העוול זועק. אז דודי אמסלם מדבר על זה, אבל הוא לא שינה בפועל. יש דרך לשנות. אפשר לתקן בלי לעצבן חצי עם, ולא צריך לתקן הכול בבת אחת. איילת שקד רצתה להשפיע על מערכת המשפט, והצליחה למנות שופטים לרוחה, כי היא הבינה שזה קח ותן. לכן אני מרגיש שיש צביעות בשני הצדדים".
גם מהמחאה נגד הממשלה הוא לא מתלהב. "נתניהו הוא לא כוס התה שלי, לא הצבעתי לו, אבל יש פה צביעות. הרי אם נתניהו היה פותח במלחמה נגד חמאס מה היו אומרים עליו? שהוא רוצה לברוח מהמשפט שלו".
כשאני שואל אותו על העתיד של שדרות, הוא דווקא אופטימי. "אני מכיר גם אנשים שלא יחזרו לעיר, בעיקר כאלו שהצטרפו בשנים האחרונות, ואני לא שופט אותם. אבל בשורה התחתונה, העיר תגדל, וגם אנשי הנדל"ן צופים כאן עליית מחירים. אני משוכנע שהעיר הזאת תמשיך לצמוח".
הוספת משהו להרצאות שלך על שדרות מאז תחילת המלחמה?
"העדכון הכי חשוב הוא שהוכחנו שוב, בפעם המאה, שאנחנו בחזית, תורמים לביטחון המדינה ומשלמים מחיר כבד על הגנת המולדת. אנחנו משלמים מחיר, הילדים משלמים מחיר, אבל אנחנו גאים בתרומה שלנו. אני רוצה שילדי שדרות יהיו גאים במה שהם, ואני חש שהם עדיין לא מספיק גאים. אני רוצה שהם יחזרו לעיר אחרי השירות הצבאי, יטפחו אותה ויבנו בה את המשפחות שלהם. לצערי, אי אפשר להתכחש לכך שהרבה צעירים מצליחים עוזבים את העיר.
"אני שמח גם בחברי הגרעין שנמצאים פה. הם לא צריכים להוכיח את אהבתם לשדרות: הם באו לכאן בשיא ירי הקסאמים, הילדים שלהם סובלים יחד עם הילדים שלנו, והם כיום חלק אינטגרלי משדרות. פה ושם יש עדיין בנושא הזה שיח של 'הם ואנחנו', אבל הגיע הזמן לחדול מזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
