ארי שפיץ נולד בליל הסדר תשס"ב, ליל הפיגוע במלון פארק. הוריו, לאה וגבי, הסבו אז עם בני משפחתם, עד שהאם חשה את צירי הלידה והם נסעו לבית החולים. בדרך שמעו על הפיגוע. כמעט 22 שנים אחר כך היה נדמה שהילד שנולד בפרוץ מבצע חומת מגן ובימי המלחמה בטרור ביהודה ושומרון יסיים את חייו במלחמה בטרור ברצועת עזה. הוא ספג פציעה אנושה, והרופא בשטח עמד לקבוע את מותו. רק בזכות שרשרת ניסים, ובזכות חברים ואנשי צוות רפואי שנלחמו על חייו, ארי יוכל לחגוג בליל הסדר תשפ"ד את יום הולדתו, וגם את הולדתו מחדש.
את אמו של ארי, לאה שפיץ־גולדנהירש, אני פוגשת בחדר המשפחות ליד מחלקת הטיפול הנמרץ בבית החולים סורוקה. היא מארחת אותי שם בחום, ומציעה פיצה, שתייה ועוגיות. לפני חודש וחצי היא עזבה את עבודתה כדי להיות לצד הבן יומם ולילה. ארבעת ילדיה האחרים פוזרו בין קרובי משפחה. שלוש קבוצות ואטסאפ הוקמו לעדכונים על מצבו של הבן וארגון תפילות למענו, ולאה, מצוידת בהרבה אופטימיות, מדווחת שם מדי יום על השיפור האיטי אך המתמשך. העדכון הדרמטי ביותר הגיע בשבוע שעבר: אחרי שישה שבועות שהיה מורדם פקח ארי סוף־סוף את עיניו. בעוד ימים אחדים הוא כבר יעבור מכאן לשיקום בבית החולים תל־השומר, ויתחיל מסע ארוך של חזרה לחיים, גם אם קצת אחרים.
די ברור איזו משפחה היא הדיירת העיקרית בחדר המשפחות בעת האחרונה. מכתבי תמיכה הממוענים למשפחת שפיץ מוצמדים למקרר, ואחיו הצעיר של ארי יושב כאן ומשחק עם בן דודו. בפינה מונח סיר בישול איטי, ולאה מחכה להכין בו את מרק העוף שארי אוהב כל כך. שבע שבתות כבר עשתה המשפחה בחדר הזה, מצוידת בשתי פלטות ובארוחות שהקהילה שלה נרתמה להכין. בכל שבת מצטרפים אליהם דודים אחרים, והמשפחה המורחבת דואגת לסייע ולחבק. גם רבני ישיבת ההסדר בחיספין, שארי הוא אחד מתלמידיה, מלווים ותומכים.
"ארי וחבריו פתחו דלת וראו פיר. מפקד המחלקה, איתי סייף, החליט לזרוק פנימה רימון, והורה ללוחמים האחרים להתרחק. עוד לפני שהרימון הושלך, התפוצץ לידם מטען. כל החיילים שם נפגעו. האסון היה כבד, שני קצינים נהרגו, אבל לולא ההוראה לצעוד אחורה, היו נהרגים חיילים נוספים"
לאה לא מעוניינת לפרט על מצבו הרפואי של בנה. היא מספרת שהוא סובל מפציעות קשות בגפיים, אך מבקשת להשאיר לו את הבחירה מה לפרסם ומה לא, כשיתאושש. "אנחנו לא רוצים לחשוף את ארי", היא אומרת, "אבל מצד שני אתה לא יכול לעשות מסע כזה לבד. מהרגע הראשון שיתפנו אחרים במצבו. אני באמת מאמינה בניסים, מאמינה שארי צריך תפילות ומעשים טובים, ושבזכות כל אלו הוא יחיה חיים מלאים וטובים. הוא ימשיך את הטיול שלו לאורך שביל ישראל, יתחתן, יהיו לו ילדים ונכדים בעזרת השם".
התקרית ששינתה את חייו של ארי שפיץ ואת חיי משפחתו אירעה ב־27 בפברואר. כוח מגדוד צבר של חטיבת גבעתי נכנס למבנה בשכונת זייתון, בצפון רצועת עזה, בלי לדעת שהוא ממולכד. "ארי וחבריו טיהרו את הקומה התחתונה, ואז התכוונו לעלות לקומה השנייה", מספרת לאה. "הם פתחו דלת וראו פיר שהם לא ציפו שיהיה שם. מפקד המחלקה, איתי סייף, החליט לזרוק פנימה רימון, והורה ללוחמים האחרים להתרחק. עוד לפני שהרימון הושלך, התפוצץ לידם מטען שהופעל מרחוק. כל החיילים שהיו שם נפגעו".
שני קצינים נהרגו מיד מההדף: סרן איתי סייף, בן 24 מירוחם, ומפקד הפלוגה רס"ן יפתח שחר, בן 25 מפארן. שבעה לוחמים נוספים, כולם תלמידי ישיבת הסדר בחיספין, נפצעו קשה. "זה אסון כבד מאוד, אבל היה יכול להיות גרוע יותר. אם הם לא היו צועדים אחורה מהפיר, היו נהרגים חיילים נוספים. הם ניצלו בזכות הוראות המ"מ.
"מאז הפציעה של ארי לא עזבנו את באר־שבע, למעט פעם אחת – כשנסענו לירוחם, לנחם את הוריו של איתי. הוא היה מפקד עם מנהיגות שקטה ועוצמתית, שהוביל את לוחמיו במקצועיות ובמסירות אין קץ. ההורים שלו באו פעמיים לבקר אותנו, הם שומרים איתנו על קשר ותמיד אומרים שהנחמה שלהם תהיה כשארי יתאושש. בעיניי זו גבורה גדולה מאוד".
ההתרחקות של החיילים מהפיר היא החוליה הראשונה בשרשרת של ניסים, להשקפתה של לאה. "חודש לפני האירוע, אחת האמהות סיפרה לי על משקפי מגן באיכות גבוהה, שאפשר להזמין אותם אפילו עם מספר למי שצריך. החיילים שאלו את המ"מ, הוא אמר שזה חשוב, ולכן גייסנו כסף בעזרת בני המשפחה והחברים וקנינו לכל המחלקה משקפיים. ובאמת העיניים של כל הפצועים ניצלו. אחרי האירוע הזה גייסנו עוד 100 אלף שקל, שנתרמו להחלמתו של ארי ולזכרו של איתי".
מיד לאחר הפיצוץ איבד ארי את ההכרה. "הרופא הגדודי חשב שהוא מת. כשבדק אותו מקרוב הוא ראה שיש לו דופק, והבין שנשארו דקות ספורות כדי להציל אותו. נמ"ר של גדוד שקד שהגיע לשם פינה את ארי למסוק. זאת הייתה החלטה אמיצה מאוד של הרופא, בעיקר כי הוא לא חשב שהפצוע באמת ישרוד. בתוך הנמ"ר ארי כנראה חזר להכרה. העבירו אותו למסוק בדרך לסורוקה, והרופא מ־669 שפינה אותו סיפר שארי נאבק להישאר חי. הוא הבין את חומרת הפציעה שלו, והוא נאחז בחיים. הוא ניצל גם בזכות גבורתם של הלוחמים: במהלך הפינוי שוגר אליהם אר־פי־ג'י, והם נלחמו והרגו את המחבלים. נס נוסף שקשור לארי הוא שהחברים בשטח הניחו לו חוסמי עורקים בשלושה מקומות שונים. הרופאים שקיבלו אותו אמרו שנדיר שמצליחים לשים חסימה בצורה טובה כל כך".
כשהגיע לסורוקה, הרופאים אבחנו במהירות את חומרת מצבו. ארי קיבל 15 מנות דם, אבל לפני שהוכנס לחדר הניתוח הוא היה עדיין בהכרה. "הוא הזדהה, אמר את שמו ואת המספר האישי שלו, ונקב גם בשמות שלנו. ואז הכניסו אותו לחדר ניתוח. כל התהליך הזה ארך 42 דקות. רק 42 דקות מהפיצוץ".
לא לספר, רק לענות
התקרית הקשה בזייתון אירעה ביום הבחירות לרשויות המקומיות. בני הזוג שפיץ נסעו לדרום הארץ עם שניים מילדיהם, להתנדב בקטיף. "בזמן הנסיעה התקשר אלינו קצין ובירר איפה אנחנו. רצו לאסוף אותנו לסורוקה, אבל מכיוון שהיינו ממילא בדרך לדרום, החלטנו להמשיך בכוחות עצמנו לבאר־שבע. קצין אחר אסף את הבנות הגדולות".
מה אמרו לכם בשיחה הראשונה?
"שארי פצוע קשה ושהוא בחדר הניתוח. גם כשהגענו לכאן עבר הרבה זמן עד שהסבירו לנו מה באמת חומרת הפציעה. הבנו שהוא נאבק על חייו ושמצבו אנוש. כשהרופאים יצאו מחדר הניתוח הם אמרו לנו שהצליחו לייצב אותו, אבל הפציעה קשה מאוד, וצריך המון אורך רוח וסבלנות".
הלב כמובן רוצה להאמין שהוא יחיה, ומה אומר הראש?
"האמנו מהרגע הראשון שארי יחיה. לא היה לי ספק. כבר בנסיעה לבית החולים אמרנו לילדים: אנחנו בוחרים בחיים. החיים שלנו טובים, והחיים שלנו יהיו טובים. ישועת השם כהרף עין.
"מוקדם יותר במהלך המלחמה היו גם מחשבות אחרות, קשות. את מדמיינת מה תגידי בהלוויה, חס וחלילה. אבל מרגע שהגעתי לפה, אין לי מחשבות כאלה. לא כי הוצאתי אותן מהראש, הן פשוט לא קיימות. כך גם כשאחד הניתוחים הופסק באמצע, כי ארי קרס".
באמצע דצמבר, היא מספרת, נפצע מפקד הפלוגה של ארי, סרן אריאל נחמני. הורי החיילים בפלוגה ידעו שהמ"פ נפצע, אבל לא קיבלו שום מידע באשר לבניהם. "ידענו שזה יכול לקחת שבע שעות, מרגע שקורה אירוע ועד שדופקים לנו בדלת. זה היה יום שישי, ועברו עלינו שעות נוראיות. ידענו שהם מחלקת חוד, ויש סיכוי שהם נפגעו. כל רעש קטן, הייתי בטוחה שזו דפיקה בדלת. כשהגענו לבית החולים בפעם הראשונה עם קצינת הנפגעים, פגשנו את אריאל נחמני, עומד על הרגליים. אמרתי 'וואו, אריאל בן מלכה' – כי כך התפללתי עליו מרגע שהוא נפצע. קצינת הנפגעים אמרה 'אבל קוראים לו אריאל נחמני'. כשראיתי אותו שם, ראיתי את האור".
"גבי שאל אותי אם יום יבוא ואנחנו נהיה אלו שמבקרים את הפצועים ונותנים למשפחות תקווה. אמרתי לו – בוודאי. אנחנו מלקטים סיפורים שמחים, נפגשים רק עם אנשים שמדברים באופן חיובי, אוספים עצות. אנחנו מתעדים בשבילו הכול, גם מבחינה רפואית, גם מבחינת מבקרים. אנחנו מצלמים המון את מי שמגיע, שיהיה לארי למזכרת"
מבקרים רבים התייצבו בחדרו של ארי. חבריו היו לצידו לאורך כל הדרך, והמשפחות של לאה וגבי נרתמו גם הן ללא סייג. אחיו של ארי עברו לגור אצל הדודים, בזמן שהוריהם השתכנו קרוב לסורוקה. "זה התחיל מיד כשהודיעו לנו על הפציעה. היינו כאמור בדרך לדרום עם שני ילדים, ואחיינית שלי מיד חברה אלינו ולקחה אותם ליום כיף – לראות סרט, לאכול בחוץ ואפילו לפעילות 'חפש את המטמון'. אבל מהרגע הראשון המשפחה התנהלה בשקיפות מול הילדים.
"כשהבנו את חומרת הפציעות, פניתי אל חברה שמכירה את משפחת מדן, וביקשתי שתדבר עם אלישע, שנפצע קשה ואיבד את שתי רגליו. בתוך חמש דקות הוא התקשר אליי. השיחה הזאת חיזקה אותי מאוד. רציתי לשמוע שיש לו חיים מלאים וטובים למרות הפציעה הקשה, ואלישע אכן סיפר את זה. גם הוא הובהל לבית החולים במצב אנוש, והוא חי. אשתו הגיעה שלוש פעמים לבקר ולחזק אותנו. יש להם שישה ילדים, ובכל זאת היא מצאה את הזמן".
מאז הספיקו ההורים להיפגש עם פצועים רבים שהשתקמו, ולשאוב מהם תקווה ואמונה. "גבי שאל אותי אם יום יבוא ואנחנו נהיה אלו שמבקרים את הפצועים ונותנים למשפחות תקווה. אמרתי לו – בוודאי. אנחנו מלקטים סיפורים שמחים, נפגשים רק עם אנשים שמדברים באופן חיובי, אוספים עצות. אמרו לנו למשל להכין לארי יומן מסע, ואנחנו מתעדים בשבילו הכול. בכל ערב גבי כותב מה היה באותו היום – גם מבחינה רפואית, גם מבחינת מבקרים. אנחנו מצלמים המון את מי שמגיע, שיהיה לארי למזכרת. ביום שהוא התעורר, כשעדיין לא היה יכול לדבר, הראינו לו תמונות של כל המבקרים. דיברנו אליו כל הזמן, הפעלנו מוזיקה בחדר שלו, השמענו לו שירים מהישיבה. חבר טוב שלו סיפר שהיה להם פלייליסט משותף, והשמענו לו את זה".
איך הוא הגיב למצבו?
"בבגרות רבה. הוא מבין שיש לו פציעה חמורה, הוא כבר שואל אותי על שיקום, שאלות מורכבות. הסברנו לו על חלק מהפציעות, הרופאים הסבירו לו על האחרות בהתאם לשאלות שלו. המדיניות במקרים האלו היא לענות. לא לתת מידע שלא נשאלנו עליו, כי זה המון מידע. אותו הדבר לגבי האירוע עצמו, אנשים מהצבא סיפרו לו מה קרה שם.
"אנחנו מבינים שהוא חי בזכות המחיר הכבד ששילם בגוף שלו. הרופאים אמרו לנו מהתחלה שאין לו פגיעת ראש, וזה חיזק אותנו מאוד. כשארי התעורר הוא אמר – 'אם הראש שלי בסדר, אני אהיה בסדר'. כמו שאביגדור קהלני אמר פעם, כל השאר זה פחחות ונגרות".
כביסה כנגד כביסה
לאה (45) וגבי (49) נולדו שניהם בארצות הברית למשפחות ציוניות, ועלו לארץ בילדותם. הם הכירו בזמן לימודיהם באוניברסיטת בר־אילן. גבי למד מחשבים ועובד כיום בעסק משפחתי של ייבוא ממתקים ("בחודשים הראשונים של המלחמה הוא גיבה את אחיו שהיה במילואים, עכשיו הם התחלפו"), לאה היא עורכת דין בהכשרתה ועובדת כמנהלת משאבי אנוש בחברת טכנולוגיה. עד לפציעה, היא אומרת, עבדה ב"משרה מלאה פלוס"; מאז 27 בפברואר היא לא הסתכלה אפילו בתיבת האימייל שלה.
"ניסו להעיר אותו במשך יומיים ברציפות, ולא הצליחו. לארי היה חום, לחץ דם גבוה ודופק מטורף. החליטו להרדים אותו שוב, וזה היה רגע של משבר. בכיתי בחדר שלו, דבר שלא קרה לפני כן. ואז הבת שלי אמרה לי: 'זה צעד אחורה בשביל ספרינט'. וכך המשבר הפך לרגע של גאווה, כי הבנתי שהילדים באמת מפנימים את המסרים שלנו"
ארי הוא הבכור בחמשת ילדיהם. אחריו נולדו אביטל (19), איילת (16), עליזה (12) ואיתי (7). ביתם בשכונת הקטמונים עומד ריק מאז הפציעה; ההורים שוהים במלון בבאר־שבע, אביטל בשירות לאומי ושלושת הקטנים גרים אצל בני משפחה. "אחותי אפילו נכנסה לקבוצות של הכיתה, כדי שתהיה מודעת למה שקורה שם, ולכל ילד יהיה מה שהוא צריך".
איך תיווכתם לילדים את מה שקרה לארי?
"לגדולות הסברנו כמו למבוגרים. את איתי לא שלחנו לבית הספר במשך כמה ימים, כדי שלא ישמע מאחרים מה קרה. לקח לנו זמן לספר לו את כל הפרטים. אנחנו גאים ביכולת של הילדים לחזור לשגרה, עד כמה שאפשר לקיים שגרה בתוך המציאות המורכבת הזאת".
ארי למד בישיבה התיכונית נעם בירושלים, ואחר כך בישיבת ההסדר חיספין בגולן. "ילד מתוק מדבש שתמיד ידע מה העיקר ומה הטפל, הבין בכל מצב מה חשוב ומה לא", מתארת אותו אמו. "הוא בן בכור טיפוסי, תמיד דאג לאחים שלו. אוהב מאוד לטייל, וזה מה שהוא עשה בזמנו הפנוי. אחרי שבעה באוקטובר הוא כמעט לא היה בבית, וכשהגיע לכמה ימים, הוא נפגש עם חברים ויצא לטייל. בכלל, הוא מחובר מאוד לחברים שלו. לפני הפציעה לא הבנו עד כמה. עכשיו החברים שלו מקיפים אותו ומלווים אותו כל הזמן.
"בתיכון הוא היה פחות בקטע של לימודים, לא היה תלמיד משקיען. כשהגיע לישיבה בגולן ראינו את הפריחה שלו. אחרי כמה חודשים הוא התחיל לקום מוקדם בבוקר כדי לשחות עוד לפני תפילת שחרית, וכך להכניס עוד משהו ללוח הזמנים שלו".
במרץ 2022 התגייס ארי לגבעתי במסגרת ההסדר. ב־15 באוקטובר 2023, ראש חודש חשוון, הוא היה אמור לחזור לישיבה, ואת השבוע בין החגים לתחילת הלימודים תכנן לנצל לחופשה קצרה באיטליה. ואז הגיעה השבת ההיא. בני משפחתו היו אז בביתם בירושלים, הוא היה עם חברים בקדימה. "לא ידענו אם ארי הוקפץ לצבא בבוקר או לא", מספרת לאה. "בסופו של דבר הוא בא הביתה בערב, לקח ציוד ויצא. רק אחרי שבעים יום הוא הגיע שוב הביתה.
"הוא אהב את החטיבה, וגם כשגויס למלחמה היה לו כיף להיות עם החברים. זאת הייתה תקופה אינטנסיבית, כמעט לא דיברנו, ובעזה לא היה לו כמובן טלפון, אבל כשהוא בא הביתה הרגשנו שיש בו שלמות גדולה עם מה שהוא עושה. הוא ממש האמין בזה, ולא התלונן אף פעם".
ואיך אתם חוויתם את התקופה הזו?
"היו הרבה לילות ללא שינה, אבל ידענו שארי מאמין במה שהוא עושה, ושהוא נכנס לעזה למטרה טובה, זה החזיק גם אותנו. כשהוא נפצע העבירו אלינו מכתב שהיה לו בכיס. היו שם דברים מרגשים מאוד, שנותנים פרספקטיבה לכל מה שאנחנו עוברים עכשיו. כך הוא דיבר כל הזמן – אנחנו צריכים להיות שם, ואנחנו צריכים להילחם".
לאחר שמחת תורה השיקה לאה "חמ"ל כביסה" בקטמונים: שישים מתנדבים תושבי השכונה כיבסו את בגדיהם של מפוני כפר־מימון ויכיני. "ביום הפציעה עדיין הייתה לי בבית כביסה שמישהו אחר היה צריך לקפל ולהחזיר למלונות", היא מספרת. גם המפונים שעבורם כיבסה הגיעו לבקר אותם בסורוקה ולחזקם, ולקחו על עצמם מצוות לרפואת ארי. "כשעברנו לבאר־שבע, מישהי באה והציעה לעשות עבורנו את הכביסה. אמרתי לעצמי – איך העולם מסתובב".
כשאני שואלת אם לפעמים היא מרשה לעצמה להישבר, לאה מספרת שזה קורה רק בהליכה הקצרה מחדרם במלון לבית החולים. "בדרך כלל אני באנרגיות חיוביות מאוד, אבל בכל בוקר, בדרך לבית החולים, אני בוכה. אני מדברת עם הקב"ה, ויש לי דרישות ממנו. אני אומרת לו שארי הקריב משלו, ועכשיו הקב"ה צריך לעזור לו.
"היה רגע קשה במיוחד, בסוף השבוע הראשון שהיינו כאן", היא נזכרת וגרונה נחנק. "פתאום ראיתי את קצינת הנפגעים שפגשה אותי כאן ביום הפציעה. היה אירוע עם נפגעים מחטיבת כפיר, והיא חיכתה לאחת המשפחות. אמרתי – אני לא מאמינה, עוד משפחה עומדת לעבור את מה שאנחנו עוברים. מצד שני, במצבים כאלה אני הופכת למארחת. כל משפחה שמגיעה, אנחנו מציעים לה עוגות ושתייה ותמיכה. את רואה פה ניסים, וכל נס של מישהו אחר נותן לך כוח. שאלו אותי אם דברים כאלה לא גורמים לי לקנא, ואני אומרת – להפך, זה נותן לי תקווה, כי אני מאמינה שגם הנס שלי יגיע.
"רגע קשה נוסף הגיע ימים אחדים אחרי הפציעה, כשגבי ואני יצאנו לסיבוב בחוץ, ודיברנו על ליל הסדר. פתאום האסימון נפל, הבנו שזו דרך ארוכה מאוד. עוד בוקס בבטן הרגשתי כשאמרו לנו להגיש בקשה לבית המשפט להיות אפוטרופוסים של ארי. זה היה קשה".
המשבר הגדול מכולם הגיע לפני זמן לא רב, כשהיה נדמה שיש שיפור במצבו של ארי – ואז חלה נסיגה. "לפני כמה ימים ניסו להעיר אותו, עשו את זה במשך יומיים ברציפות, ולא הצליחו. עברנו שבת קשה, לארי היה חום של יותר מארבעים מעלות, לחץ דם גבוה ודופק מטורף. החליטו להרדים אותו שוב, וזה היה רגע של משבר. בכיתי בחדר שלו, דבר שלא קרה לפני כן אף פעם. ואז הבת שלי איילת אמרה לי: 'זה צעד אחורה בשביל ספרינט'. וכך המשבר הפך לרגע של גאווה עבורי, כי הבנתי שהילדים באמת מפנימים את המסרים שלנו. והבנתי שצעד אחורה הוא גם צעד, והוא לא מבטל את הצעדים שארי עשה קדימה".
כאישה מאמינה, איך את מתמודדת עם כל המצב שנקלעתם אליו?
"לא מזמן קראנו במגילת אסתר את הפסוק 'אם החרש תחרישי בעת הזאת, רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר'. התחושה שלי היא שעם ישראל חי ויחיה, אנחנו עם נצח. ארי הבין שזה הזמן שלו, יצא בעיניים פקוחות להילחם. גם אסתר לא ידעה מה תהיה הגאולה שלה ושל העם, היא הסכימה לשלם מחיר כבד מאוד, להיות בבית המלך. כמו אז גם היום, יש תמונה גדולה שכרגע אנחנו לא רואים אותה, אבל היא קיימת".
בחוץ רע, פה טוב
השיקום של ארי, שעבר שמונה ניתוחים עד כה, צפוי להימשך שנה. כרגע לאה לא רואה את עצמה חוזרת לעבודה, ויש עוד חלק בסדר יומה שהיא נאלצה להיפרד ממנו: עד לא מכבר היא נהגה לרוץ ארבע פעמים בשבוע יחד עם שתי חברות, ולהשתתף בריצות מרתון. 16 פעמים כבר רצה חצי מרתון, וביום שישי שלפני הפציעה רצה 20 קילומטר כהכנה לריצה כזו במרתון ירושלים. בכל שנה היא משתתפת במירוץ עמותת "אפיקים" – מירוץ שליחים מירושלים לאילת, שנועד לגיוס תרומות למען ילדים בסיכון. השנה תכננה לרוץ עשרה קילומטרים, וגם הטלטלה שעברו חייה לא ביטלה לגמרי את התוכנית. במקום זאת היא רצה בשבוע שעבר חמישה קילומטרים, בקרבת בית החולים.
למה את הכי מתגעגעת בחיים הקודמים?
"הכול השתנה בחיים שלנו, אבל אני שמחה על מה שיש. הרווחתי פה פגישה עם אנשים שיש לי שותפות גורל איתם. את רואה כאן את החיים עצמם, את האחים והאחיות ואנשי הצוות שעושים לילות כימים למען פצועים. יש רופאים שבאים גם לא בזמן המשמרת שלהם, רק כדי לבדוק מה קורה. כשארי התעורר, כל אח ואחות שטיפלו בו רצו לפגוש אותו. אנחנו כמובן מכירים את כולם, והוא לא הכיר אף אחד מהם.
"אתה פוגש פה את ארץ ישראל היפה. באים לבית החולים המון מתנדבים, המון אנשים שרוצים לשמח, אמנים שמגיעים לנגן. גם מחלקים לנו אוכל בשפע. בפורים היה טירוף, ואני רואה שגם בפסח יהיה. את רואה כמה טוב יש פה".
את ממשיכה לעקוב אחרי מה שקורה בעזה ובמדינה?
"לא שמענו חדשות מאז האירוע. אני עוקבת אחרי עמית סגל בטלגרם, ואלה פחות או יותר החדשות שלי. פעם הייתי מכורה לחדשות, ועכשיו פשוט לא מעניין אותי מה קורה בחוץ. שם הכול רע, ופה הכול טוב".
כבר בדרך לבית החולים הספיקו ההורים לכתוב ולבקש ממכרים ובני משפחה להתפלל לרפואתו של משה אהרן בן לאה בילא. ההודעות שהוציאו זכו לתפוצה עצומה. זמן קצר אחרי שארי אושפז בסורוקה, פתחה המשפחה קבוצות ואטסאפ שמעדכנות על מצבו פעמיים ביום, ומוסיפות מסרים מחזקים, פיסות חיים מתוך הקושי ובקשות לעשות מעשים טובים לזכותו. "זה התחיל מצורך טכני של אנשים שביקשו להתעדכן", מספרת לאה. "אחיות שלי הופצצו בשאלות. את ההודעות הראשונות בקבוצה כתבו אחרים, ואחר כך אני המשכתי. זו הייתה הדרך שלי לספר את הסיפור, גם לעצמי. גם ברגעים קשים הייתי חייבת למצוא טוויסט של אמונה וביטחון. לפעמים אני בעצמי, כמה שעות אחרי ששלחתי את ההודעה, חזרתי וקראתי אותה כדי להתחזק".
כלומר, זה היה בשבילך יותר מאשר בשבילם.
"נכון. חיפשתי כל הזמן משפטים מעצימים מהמקורות כדי לכתוב בקבוצה. הרגשתי שאני חלק מההיסטוריה של עם ישראל. אנחנו פה בארץ ישראל, ואנחנו נלחמים כמו יהושע וכמו המכבים. במצבים קשים הרגשתי שהמילים של התנ"ך והמשנה והגמרא נותנות לי את הכוח. ובחרנו גם מה לספר. לפני שאני מעלה לקבוצה, אני שולחת לגבי לאישור. אנחנו מאוד ביחד בסיפור הזה. הוא העורך שלי, ובדרך כלל הוא דווקא רוצה להוסיף ולפרט יותר ממני".
מה החלום שלך בשביל ארי?
"שיעמוד מתחת לחופה, בעזרת השם. מאז הפציעה התחתנו שלושה מחבריו, ואני מאמינה גדולה בשעת רצון, ביקשתי שכולם יתפללו בחופה על ארי, שיזכה גם הוא לעמוד מתחת החופה. כי המשאלה הזאת מבטאת הכול – מי שמתחתן, זה אומר שהוא השתקם. אני מאחלת לו להיות בחופות של הנכדים שלו. ובמישור הלאומי אנחנו חייבים לנצח. ארי שילם מחיר בגופו על המלחמה הזאת. עומדים כאן כוחות הטוב מול הרע, ואנחנו ננצח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
