"אומרים שביבי יעביר את השרביט למשיח. זה דווקא מסתדר עם מחאת קפלן"

מי ינהיג את הימין אחרי נתניהו?

"אני".

אתה רוצה להיות ראש ממשלה?

"סתם, אני צוחק. לא יודע, אין לי מושג מי יהיה אחריו. אומרים שהוא יעביר את השרביט למשיח. האמת היא שזה דווקא מסתדר לי עם מחאת קפלן. הם אומרים הרי שברגע שהוא ילך, הכול יהיה טוב. זה מתחבר עם האמירה שיגיע המשיח, ואז הכול יהיה טוב".

כלומר, מפגיני קפלן מקרבים את הגאולה.

"בדיוק, הכול מסתדר פה", אומר ינון מגל ומחייך.

זאת שעת צהריים, ומגל נראה כאילו התעורר מתנומה חטופה. כזאת שאפשר לגנוב בין שעתיים של שידור חי ברדיו מדי בוקר לשעתיים בטלוויזיה מדי ערב. דירתו התל־אביבית שוכנת בקומה העליונה של בניין ממוצע למראה. על כמה מהמרפסות וגם על הבניינים הסמוכים מבליחים שלטי "אתה אשם" ושאר הצהרות פוליטיות המעידות ששוכני האזור דוגלים בהשקפת עולם שונה מזאת של הדייר כאן. "מי סופר אותם? מה אכפת לי?", הוא מושך בכתפיו כשאני מציינת זאת. "אני גר פה כמו בבית מלון יפני, שאתה נכנס לכוך וישן בו. לא מעורה באווירה החברתית. בואי נגיד שכשגרתי בנחלאות בירושלים, יותר התחברתי למקום. אבל נוצרו הנסיבות, ולילדים יש פה מסגרות, אז אנחנו גרים פה. זהו, אלו החיים".

"אצלי יש ממד של הצגה, אבל כל מה שקורה בתוכנית עם בן כספית הוא אמיתי.  רצו שהוא יבוא להגיש מהאולפן, ולא הסכמתי. אמרתי שאני לא רוצה 'לגנוב איתו סוסים' לפני השידור, לשוחח מראש. אני רוצה שהכול יהיה מהבטן, לתת בראש"

התמונה המרכזית על הקיר, ממש מעל שולחן האוכל הקטן, היא איור גדול של בית המקדש. ליד הטלוויזיה מונח מגן הוקרה מנאמני הר הבית. "עכשיו תשאלי מתי אתה בונה את בית המקדש", אומר מגל לאחר שהסתיימה בחינת הממצאים.

מתי?

"בעזרת השם, בקרוב. אגב, הכתבה היזומה הראשונה שעשיתי בתקשורת, ברשת ב', הייתה על המתפללים בהר הבית. זה היה הרבה פחות טרנדי מאשר היום. סיפרתי שם על משפחת אלבוים, משפחה חרדית שהובילה את הנושא".

משלל התפקידים שלך בתקשורת, איזה חיבבת במיוחד?

"היום אני הכי מבסוט. לא מתערבים לי בתכנים, אני לא צריך לרצות אף אחד".

ערוץ 14 צריך להתקיים רק כתשובה לתקשורת הישראלית, עד שהיא תהיה מאוזנת, או שהוא בגדר "לכתחילה"?

"אני לא יודע מה יהיה. ערוץ 14 היה דבר מתבקש כדי לשנות את התקשורת. הציונות הדתית לא הצליחה לשנות את התקשורת. כל המהפכה של אורי אורבך די נכשלה. מאנשי הציונות הדתית שנכנסו לתקשורת, רק מעטים הצליחו לשרוד. הרבה נפלו שדודים בדרך והתכופפו ונטמעו והתבוללו ומשרתים את האליטה", הוא אומר, אך מעדיף לא לנקוב בשמות. "הם לא הצליחו באמת לעשות מהפכה. במקום שהם ישפיעו על התקשורת, התקשורת השפיעה עליהם. במקרה הטוב הם פוסחים על שתי הסעיפים ורוקדים על שתי החתונות. זה מגוחך בעיניי. הם עושים טעות גדולה: אף אחד לא מעריך אותם, לא משמאל ולא מימין. פספסו את המומנטום שלהם. אני חושב שאם אדם בא לתקשורת עם תפיסת עולם, עומד על שלו, מייצר אלטרנטיבה ומביא משהו אחר – הרבה יותר מעריכים אותו. אגב, זאת תופעה שקיימת גם אצל העיתונאים החרדים. גם אצלם יש רקדני 'מה יפית'.

"דווקא ערוץ 14, שמייצג את הימין הליכודי יותר, הפריפריאלי, הביביסטי, המזרחי, הפחות אליטיסטי, הצליח לעשות את המהפכה. המשמעות שלה היא לקבוע סדר יום, לחדור לשיח ולהשפיע עליו. פעם לא היה לאנשים לאן לברוח. הם היו משתגעים מול הטלוויזיה, מול הרדיו, מול העיתונים. היום יש להם מפלט שבו הם יכולים לשמוע ולקבל את מה שהם חושבים, את מה שנראה להם סביר ונורמלי".

אז הוא בערוץ 14, והוא ביביסט גאה. "אני לא ביביסט בשביל כסף ולא בשביל לייקים. אני ביביסט כי זה מה שאני מאמין בו. אני ביביסט כי בעיניי זה נכון. אני חושב שהציונות הדתית הפיינשמקרית, שהיא נגד ביבי, טועה באופן בסיסי. הם מבדלים את עצמם מהגוש, הם מתנשאים, הם לא מבינים את הסיטואציה הפוליטית. בגלל זה אני לא שם. אני פועל מאידיאולוגיה. זה הביא אותי ברוך השם למקומות טובים, שגם שכרם בצידם. אבל זו לא המטרה לכתחילה".

זה כיף, להפוך את הביביזם ממושג נלעג למקור גאווה?

"לא. אני פשוט כבר לא מתרגש כל כך ממונחים כמו בעבר. כשנכנסתי לתקשורת זה היה חשוב לי. למשל, המילה 'מתנחלים'. ב־1999 התחלתי לעבוד ככתב שטחים בגלי צה"ל, וזה היה תפקיד שביקשתי ורציתי, כי אמרתי לעצמי שאשנה את הדימוי של המתנחלים: אסקר אותם באופן חיובי וגם אקרא להם 'מתיישבים'. ובאמת עשיתי את זה. אבל עם השנים אתה אומר – אוקיי, מתנחלים. תקראו לזה איך שאתם רוצים. אני מעריץ את המתנחלים, אני אוהב אותם, אני מוריד בפניהם את הכובע על ההתיישבות שלהם, על מה שהם עושים, ואני לא רואה בזה מילת גנאי. כלומר, יצאתי מעמדת הקורבן, הנפגע.

"מישהו מהמילואים ביחידה אמר לי שבעבר היו מתעצבנים עליו אם הוא רק היה מזכיר את השם נתניהו; היום מתעצבנים כשהוא מזכיר את השם שלי. אני יודע שאני סדין אדום בקרב קהלים מסוימים, אבל אני מרגיש מספיק חזק ובטוח בעצמי, ואני שם קצוץ על ההתנשאות של השמאל ולא נותן לה להשפיע על הטרמינולוגיה שלי".

באמת אפשר לא להיעלב? כותבים עליך דברים לא קלים.

"כן. לא אוֹמַר שזה במאה אחוז. בעיתון הארץ קראו לי בחודש שעבר 'שמוק'", בטור של ניסן שור, שהגדיר אותו ואת הבמאי האמריקני לארי דיוויד "שני שמוקים יהודים". "אתה קורא דברים כאלו ואומר: כאלה אנשים מניפולטיביים, כאלה נבלות", אומר מגל. "אבל כבר אכלו אותי חי כשהייתי חבר כנסת ועשו לי את כל האירוע הזה".

אתה מתכוון לפוסט שכתבה רחלי רוטנר בנובמבר 2015, על אמירות בוטות שהשמעת כלפיה כשעבדתם באתר וואלה.

"אני מדבר על התקשורת, לא על הנשים. התקשורת לקחה אז אירוע מינורי ועשתה ממנו פיל גדול. רצחו אותי בכותרות. ידיעות אחרונות הקדיש לי 15 עמודים בשלושה ימים, על כלום ושום דבר. שלא לדבר על כותרות ראשיות במהדורות הטלוויזיה. הייתי אדם מן היישוב, עם משפחה טובה, ופשוט מרחו אותי בזפת ונוצות ברמה הכי נבזית ומשפילה שיכולה להיות. אז חטפתי שם מכה, וזה חישל אותי. היום אני לא מתרגש מהדברים האלה. להפך, זה מצחיק אותי. כותבים משהו טוב, משהו רע, אני אומר – העיקר כתבו".

אבל כשלת אז.

"כן, כבר אמרתי את זה כמה פעמים בעבר. גבה לבבי, וההתייחסות שלי הייתה לא מכבדת. טעיתי, אני לא מתכחש לזה. אבל אני מדבר עכשיו על מה שהתקשורת עשתה. לכן אני יוצא במקרים רבים נגד 'עליהומים' בתקשורת ונגד לינצ'ים ברשת, כי אני יודע שיכול להיות פער בין המציאות ובין מה שעושים ממנה במרחב הווירטואלי".

שלום לשולף המהיר במערב אסי עזר @assiazar
בתור מי שקפץ עלי בזמנו, על תלונות מינוריות בהרבה, וקרא לי להתפטר עוד לפני שהתחיל בכלל בירור הדברים (שהסתיימו בלא כלום),
נאה דורש נאה מקיים…
ואזהרה לכל אלו שקופצים בכל לינץ' לפגוע במישהו שנופל:
הכדור הוא עגול pic.twitter.com/F1eeskOPFW

— ינון מגל (@YinonMagal) January 8, 2022

עתה בן חורין

מגל (54) גדל בבת־ים ובירושלים. את שירותו הצבאי החל בצנחנים, ואחרי קורס קצינים נשלח לסיירת מטכ"ל. שם הוא השתתף בין השאר במבצע "עלם חמודות" לחטיפת בכיר חיזבאללה השייח' עבד אל־כרים עובייד. לאחר השחרור פתח בקריירה תקשורתית, ורשימת התפקידים שלו מסחררת: הוא התחיל כקריין ואחר כך כתב בקול ישראל, עבר לגלי צה"ל בתור כתב לענייני יו"ש, ומהרדיו עבר לטלוויזיה – תחילה בתור כתב צבאי בערוץ 10, וב־2008 התחיל להגיש את מהדורת "מבט" של רשות השידור. התחנה הבאה שלו הייתה באינטרנט, בתפקיד העורך הראשי של אתר וואלה.

לקראת בחירות 2015 פרש מגל מהתקשורת ושוריין ברשימת הבית היהודי בראשותו של נפתלי בנט. הוא כיהן בכנסת במשך כשמונה חודשים, ובין השאר היה חבר בוועדת החוץ והביטחון. בעקבות הפוסט של רוטנר ותלונות של נשים נוספות עזב מגל כאמור את המשכן, אך טען בתוקף שלא היה במעשיו היבט פלילי. בפברואר 2016 אכן סגרה פרקליטות מחוז תל־אביב את התיק נגדו – בשני מקרים מחוסר אשמה ובמקרה השלישי בשל חוסר עניין לציבור.

לאחר האפיזודה הפוליטית שב מגל אל מחוזות התקשורת. בשנים האחרונות הוא מגיש את "הפטריוטים" בערוץ 14 ותוכנית יומית משותפת עם בן כספית בתחנת הרדיו 103fm. הדו־שיח בין שני המגישים מסלים לא פעם לכדי ויכוח אישי סוער, שכבר הגיע לכדי השלכת אוזניות בזעם ונטישה חד־צדדית של השידור. "אצלי לרוב יש ממד של הצגה", מודה מגל. "אני איש של 'שואו' ושחקן במהותי. אבל כל מה שקורה שם הוא אמיתי. בן משדר מהבית; בזמנו רצו שהוא יבוא להגיש מהאולפן, ואני לא הסכמתי. אמרתי שאני לא רוצה 'לגנוב איתו סוסים' לפני השידור, לשוחח מראש ולקבוע 'את זה תשמור לשידור' ו'אתה תגיד ככה'. לא, אני רוצה שהכול יהיה אמיתי. השיחה הראשונה בינינו היא מעל גלי האתר, והכול מהבטן, לתת בראש. זה חלק מהכוח של התוכנית, שהיא אותנטית מאוד. מהבחינה הזאת אין כאן הצגה.

"אני לא חושב שהשפעתי בכנסת יותר מאשר היום. יכולתי לגדול אולי במערכת הפוליטית ולהשפיע יותר, אבל אי אפשר כל היום למדוד את הדברים זה מול זה. אני ממש לא להוט לחזור למקום שבו כל היום יתקפו אותי ויהיה לי קשה לענות. היום אני יכול לתקוף אחרים, וקל לי לענות"

"המשחק הוא שאני תמיד משתדל שיהיה כיף ומצחיק ועצבים ואמוציות. המוטו שלי הוא שיהיה מעניין, שאנשים לא ישתעממו – לא בטלוויזיה, לא ברדיו ולא ברשתות החברתיות. לא להגיד קלישאות ודברים שבלוניים שחוזרים על עצמם, לא לנהל את הדברים לפי קוד התנהגות מקובל של טלוויזיה ורדיו. לשבור את המוסכמות, גם במה שאתה אומר וגם באיך שאתה אומר, שיהיה אחרת. וברוך השם, זה מצליח".

היית רוצה לחזור לפוליטיקה?

"לא יודע. בכלל לא לחוץ לי. זה נראה לי די סבל, להיות פוליטיקאי".

סבלת בתקופתך בכנסת?

"לא, אבל יש שם הרבה מוסרות ומגבלות, ואתה תלוי בהרבה גורמים. היום אני חופשי מאוד, פרי־סטייל, אומר מה שבא לי. פוגעים בי – אני משיב. בתור חבר כנסת אתה צריך להיות ממלכתי. אתה מחויב למפלגה, אתה מחויב לראש המפלגה, אתה מחויב לציבור, אתה צריך לענות לכל אחד שפונה אליך ולהיות נחמד. היום אני לא חייב דבר לאף אחד. בן חורין", הוא מחייך, כאילו מקפיד להקנות גם לאמירות חריפות סיומת של בת צחוק, לתקוע סיכה מיידית בכל ניסיון לכובד ראש.

ולא כדאי לשאת את הסבל הזה, את הצורך להיות נחמד לכל אחד, אם בתמורה אתה מקבל את היכולת להשפיע מתוך משכן הכנסת?

"אני לא חושב שהשפעתי אז יותר מאשר היום. למעשה, אני יותר משפיע היום. יכולתי לגדול אולי בתוך המערכת הפוליטית ולהשפיע יותר, אבל אי אפשר כל היום למדוד את הדברים זה מול זה. אני מרוצה ממה שאני עושה היום, זה פותח לי הרבה אפשרויות. אני במצב טוב יותר ממצבי כחבר כנסת, גם מבחינה כלכלית, וטוב לי. אני ממש לא להוט לחזור למקום שבו כל היום יתקפו אותי ויהיה לי קשה לענות. היום אני יכול לתקוף אחרים, וקל לי לענות".

כשהגלגלים באוויר

בוויכוח הנוקב על השוויון בנטל השירות הצבאי, מגל בחר להתייצב לצד הציבור החרדי. בתוכניות שהוא מגיש ובחשבונותיו ברשתות החברתיות – שמאות אלפים עוקבים אחריהם – הוא הצהיר כי אם התקצוב הממשלתי לישיבות ייפגע, הוא ייקח על עצמו לממן תלמיד ישיבה. כשאני מבקשת להבין את ההצהרה הזאת, מגל מסביר: "אני מאמין בזה. לא רק שאני עצמי שם כסף, אני מנסה להרים מיזם שייתן אפשרות לאנשים לממן תלמידי ישיבה. בעזרת השם, אני מקווה שזה יצלח".

כשצעירים רבים כל כך לא מתגייסים, ולא הולכים ללמוד רפואה או הנדסה גם כשיש להם כישורים לכך – איפה נהיה בעוד עשרים שנה? איך לא נהפוך למדינת עולם שלישי?

"לא לא. החרדים משתנים. חמישים אחוז מהם כבר מצויים בהשתלבות כזו או אחרת, והרבה מהם יתגייסו לצבא. רק צריך לעשות את זה מאהבה, בהתקרבות. לאפשר, להכיל את הדבר".

זה עובד? כבר שנים מדברים על התקרבות והכלה, ואין גיוס.

"כן, זה עובד, זה יעבוד, ויתגייסו. צריך לעשות את זה חכם. אנשים כמוני יעשו את זה, לא אנשים כמו יאיר לפיד".

אם הבן שלך יאמר שהוא הולך לישיבה חרדית ולא מתגייס, זה יתסכל אותך?

"להפך, הלוואי. אני אהיה גאה בזה. בעיניי ללמוד תורה זה אידיאל גדול".

מה יאכזב אותך יותר – אם הוא יוריד את הכיפה, או אם יצביע לשמאל?

"בין שני אלו, אני מעדיף שיוריד את הכיפה, יהיה מסורתי ויישאר בימין. זה מזכיר לי שפעם, כשהתחלתי לחזור בתשובה, ישבתי בסלון עם אבי ז"ל ואמא שלי שתיבדל לחיים ארוכים, ושאלתי מה הם היו מעדיפים – שאהיה חרדי או שאהיה הומו. אבא שלי אמר: ברור שחרדי. אמא שלי אמרה שהיא מעדיפה הומו. ואבא ואני חטפנו התקף צחוק שלא אשכח בחיים. לא הבנו על מה היא מדברת בכלל. להיות חרדי, ללמוד תורה, זה אידיאל. הלוואי שהבן שלי יהיה חרדי".

ומה לגבי הגיוס? זה לא ערך ציוני?

"בוודאי. אהיה גאה מאוד גם בבנים שלי שיתגייסו ויהיו קרביים ויילחמו ויגנו על מדינת ישראל. גם זה ערך גדול".

ואם החרדים ילכו עם השמאל, גם אז תרגיש מחובר אליהם?

"לא".

אז בעצם מדובר בפוליטיקה.

"הפוליטיקה היא ממשות של תפיסת עולם. אני חושב שצריך לשמור על הגוש הזה (ימין־חרדים – הכ"ח), גם מבחינה מהותית וגם מבחינה פוליטית. יש לו בעיניי תפקיד היסטורי, להחזיר את עם ישראל לנתיב של ההיסטוריה היהודית.

"החרדים שמתקרבים לישראליות יוצרים עם המסורתיים ועם הציונות הדתית את יהדות ארץ ישראל. זה אומר שאתה יכול להיות איזה דוס שאתה רוצה – תעשה יותר, תעשה פחות, העיקר שאתה מבין את המהות שלך. זו האחריות שאני מרגיש, שלא נשכח מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים". ואם החרדים ילכו עם השמאל, גם אז תרגיש מחובר אליהם? "לא"

"בנוגע לחוק הגיוס, אני עם החרדים. בסוגיות אחרות, כמו עלייה להר הבית – אני נגד החרדים. אני לא בשטנץ, לא חרדי ולא ציוני־דתי. יש לי תפיסת עולם שלי, ואני אומר את מה שאני מאמין בו. התחלתי לשמור שבת אחרי שאבא שלי נפטר. היום אני מתפלל, מניח תפילין, שומר כשרות. אני דוס. בשבת אני חובש כיפה, ביום חול לא".

כיפה שחורה?

"לא, סרוגה. ככה התרגלתי. אני לומד גמרא עם חברותא חרדי ופרשת שבוע עם חברותא חב"דניק".

יום אחד תמצא את עצמך לומד בישיבה?

"אני לא מתאים לזה. אני מתאים יותר לעשות תוכניות רדיו וטלוויזיה, לככב בטוויטר", הוא מחייך. "הגיבוי שאני נותן לחרדים שמפחדים ללכת לצבא ומפחדים משינוי היה חריג מאוד בהתחלה. זה לא היה טריוויאלי, לא בערוץ 14 ולא בגוש האמוני, אבל זו עמדה ערכית. אני בעד גיוס של חרדים שלא לומדים, אני מאמין שיהודי בארץ ישראל צריך להחזיק תורה וגם אם־16, אבל מקובל עליי שיש מי שיחזיקו רק אחד מהם. צריך לקרב לבבות של חרדים לציונות ולישראליות, וגם להפך – מתוך אהבה. אני עושה את זה שנים. אני מדבר טובות על החרדים בטלוויזיה, ברדיו וברשתות החברתיות, אני מביא יידישקייט חרדי כדי שאנשים פחות יפחדו מהחרדים וכדי שהחרדים פחות יפחדו מהמסורתיים.

"גיוס החרדים יתאפשר רק אם הם יתקרבו ויתחברו לישראליות, ואם לצבא יהיו מסגרות מתאימות לקבל אותם. צריך להיות תהליך. כל השאר זה סתם ברברת. גם כשאני אומר שאממן בחור ישיבה, יש כאן מסר – אנחנו איתכם. ונכון, יש גם שיקול פוליטי. הגוש האמוני הוא בעל חשיבות היסטורית בעיניי. אני מיוצרי הגוש הזה, מהאנשים שמחוברים גם לציונות הדתית וגם למתנחלים וגם לחרדים וגם למזרחים וגם לפריפריה וגם למסורתיים. אני מחובר לאנשים שבזהות שלהם הם קודם כול יהודים. כי על זה המאבק בארץ ישראל".

הוא מדגיש שגדל בבית חילוני – "יהודי מאוד, אבל חילוני, בלי פרקטיקה כלשהי של יהדות. והרגשתי באיזשהו שלב שהגלגלים באוויר. שאני רץ ולא מתקדם. הייתי ציוני מאוד, אבל הבנתי שאני חייב להוריד את הגלגלים לקרקע של היהדות, כדי שיהיה אפשר להתקדם. זה מה שקרה לכל החילוניות. במה שהרגשתי כבר לפני כמעט שלושים שנה, הקדמתי את זמני מול הציונות החילונית. אתה רואה מה קרה לה, לאילו מחוזות הזויים היא מגיעה עם הקפלניסטים והפרוגרסיבים וכל מיני מוטציות מוזרות שנוצרות בה, וכמובן התבוללות. אני לא אומר שכולם צריכים להיות חרדים. צריכה להיות 'יהדות ארץ ישראל', שבה כל אחד הוא דוס במובן שלו".

החרדים הם יהדות ארץ ישראל? זו גלותיות.

"אני חושב שהחרדים שמתקרבים לישראליות יוצרים עם המסורתיים ועם הציונות הדתית את יהדות ארץ ישראל. זה אומר שאתה יכול להיות איזה דוס שאתה רוצה – תעשה יותר, תעשה פחות, העיקר שאתה מבין את המהות שלך, את הזהות שלך. אתה מבין שאתה על נתיב בן 3,700 שנה, חלק מעם שיש לו דרך. הציונות עשתה דבר גדול ומשמעותי וענק, אבל היא חייבת לחזור בסופו של דבר לנתיב היהודי, אחרת אין לה המשכיות. וזה הסיפור פה, זאת האחריות שאני מרגיש, זה המסר שאני רוצה להעביר. שלא נשכח מאיפה באנו ולאן אנחנו הולכים".

אתה מתאר ציונות דתית קלאסית.

"הציונות הדתית, חלקה לפחות, קרובה מבחינה פוליטית לאליטה החילונית השמאלנית המתבוללת האשכנזית יותר מאשר למסורתיים האמוניים שהם חלק מהגוש. זה מפריע לי ואני לא אוהב את זה".

הפגנת הימין בעד הרפורמה
לפי הרחפנים של ערוץ 14 וניתוח מדוקדק של תצלומי אוויר: כמליון וחצי מפגינים pic.twitter.com/sqERpwSb3T

— ינון מגל (@YinonMagal) March 27, 2023

קצת ואטסאפים מיאיר

מתי דיברת לאחרונה עם בנט?

"לפני שבועיים. הוא הזמין אותי לפגישה ובאתי. אנחנו לא בקשר שוטף, והייתה לנו תקופת נתק. הוא הפך את יאיר לפיד לראש ממשלה, את מרב מיכאלי וניצן הורוביץ לשרים, ואת מנסור עבאס לשותף בקואליציה עם אפשרות למנוע פעולות צבאיות להגנה על עם ישראל, וכעסתי עליו".

ומתי דיברת לאחרונה עם נתניהו?

"לפני שבוע. התקשרו אליי ואמרו: ראש הממשלה רוצה לדבר איתך. זה היה אחרי הניתוח שלו, הוא רצה להגיד שהוא בסדר. זאת לא חברות. אני כלי שדרכו הוא מעביר דברים לציבור. במקרה הזה, שהניתוח עבר בהצלחה ושהוא מרגיש טוב".

אתה גם משפיע עליו?

"בוודאי. אני הבייס. ברור למשל שנתניהו נהיה יותר רליגיוזי ויותר אמוני בגלל הבייס. הוא לא כזה מהבית – אם כי שרה יותר ממנו, וכן יש שם לימוד של פרשת השבוע וכדומה. אבל כל היידישקייט שלו, ולומר 'בעזרת השם', זה בגלל הבייס. גם מהותית וגם בסגנון, הבייס משפיע עליו, ואני הבייס לצורך העניין. אני משפיע עליו".

ואתה מרוצה ממנו?

"נתניהו הוא המנהיג של הגוש שאני מאמין בו במובן העמוק ביותר, שיש לו תפקיד היסטורי, וגם במובן הפוליטי, הוא מצליח לאחד את הגוש. אני לא רואה כרגע מישהו אחר שיכול לעשות את זה בקלות, כי זה מורכב. יש מתחים בתוך הגוש, ואנחנו רואים למשל את מה שקרה בין החרדים לציונות הדתית בעניין הגיוס. אבל בסופו של דבר, הרעיון המייסד של הגוש הוא האמונה בקב"ה. מבחינתי נתניהו מממש את האידיאולוגיה שאני מאמין בה".

הוא מנהל את המלחמה היטב?

"כן".

חצי שנה אחרי פריצתה, עדיין לא נכנסנו לרפיח.

"אני לא יודע לגבי רפיח, אני לא חשוף לכל מה שקורה בקבינט. לכאורה היינו צריכים לעשות את זה קודם, אבל צריך לזכור שיש לחצים בינלאומיים. אני סומך על נתניהו ומעריך שהוא יודע מה הוא עושה".

"מפתיע אותי חוסר הבושה של המפגינים, לדבר בזמן מלחמה את הטרמינולוגיה של האויב, טקסטים שנשמעים ממש כאילו הגיעו מחמאס או מחיזבאללה. מילא לפני המלחמה, הם לא ידעו אז לאן זה יוביל. אבל זה הוביל למלחמה, ועכשיו ממשיכים עם האובססיה. נבצר מבינתי האירוע הזה, אבל הוא מסביר איך לפני אלפיים שנה שרפו את האסמים"

זה עולה בשיחות שלכם?

"ברור. אני שואל אותו מה עם רפיח, מתי רפיח. אני כל הזמן אומר לו – תיכנס לרפיח. אמרתי לו גם להיכנס לשם ברמדאן. שזה יקרה דווקא ברמדאן, לא בטעות, לכתחילה".

ומה לגבי הסיוע ההומניטרי לרצועה?

"די מוקדם הבנתי שחייבים להכניס סיוע הומניטרי כדי להמשיך את המלחמה. אני מבין את מי שאומרים לא לעשות את זה, אבל אין ברירה".

ואיך צריכה להיראות בעיניך התגובה של ישראל למתקפה האיראנית?

"על פניו, החשכת טהרן יכולה להיות תגובה הולמת כרגע. אבל אי אפשר לסיים את המלחמה בלי לטפל באופן יסודי בפרויקט הגרעין האיראני ובאיום של חזבאללה".

בסוגיה הכאובה של החטופים, לא פעם מאשימים את ערוץ 14 באמירות חסרות רגישות כלפי המשפחות. יכול להיות שביקורת לגיטימית וחשובה מצידכם מגיעה גם למקומות כאלה?

"יש פה דילמה שמייצגת את הבדלי התפיסות בין ימין לשמאל, במובן שהשמאל ממוקד יותר בפרט ובזכויות אדם, והימין מסתכל יותר על הכלל – האומה, הלאום, המשמעות של המדינה. זה לא שאנחנו לא רוצים להחזיר את החטופים, הטענות האלו הן פשוט קשקוש. אנחנו כמובן רוצים לראות אותם בבית כמה שיותר מהר, חיים ובריאים. אבל אנחנו מסתכלים על התמונה בצורה כוללת יותר, כי תמיד יש גבולות למה שאפשר לעשות. 'לעשות הכול' זאת סיסמה מופרכת.

"אני חושב שנתניהו לא הולך לעסקה מופקרת, וחמאס מוכן רק לעסקה מופקרת. זה המצב. עסקה מופקרת שבמסגרתה מפסיקים את המלחמה, מחזירים את כל הפליטים לצפון הרצועה בלי בידוק, ומוציאים את כל הכוחות מרצועת עזה. נתניהו לא מוכן לזה, ובצדק. אגב", חשוב לו לסייג, "את מדברת על שיחות עם נתניהו, אבל אין לי הרבה שיחות עם נתניהו".

מה, אבל יש דף מסרים יומי, לא?

"חה חה, הלוואי. כשאני כבר מדבר עם נתניהו, אני משתדל להוציא ממנו מידע ושיהיו לי סיפורים בלעדיים. זה לא קורה הרבה".

נושא המשפחה שלו עולה?

"אחרי שמתחתי ביקורת על שרה, הוא דיבר איתי, כן. הוא נפגע מזה. היא נפגעה".

היא מדברת איתך?

"לא, אין לי שום קשר איתה".

ועם יאיר נתניהו?

"יאיר מדי פעם שולח לי קצת ואטסאפים, כל מיני דברים שיכולים אולי לעניין אותי. אבל לא מעבר לזה. אין לי איתו שיח".

הופתעת מכך שההפגנות נגד נתניהו חזרו?

"האמת היא שכן, קצת הופתעתי. אם כי בפועל הם לא מצליחים לגייס הרבה אנשים. בכל ההפגנות האלה יש רק כמה אלפים, ולכן הם גם יותר אלימים. מפתיע אותי היעדר הבושה שלהם, להגיד את הדברים שהם אומרים. לדבר בזמן מלחמה את הטרמינולוגיה של האויב, טקסטים שנשמעים ממש כאילו הגיעו מחמאס או מחיזבאללה. נסראללה מצטט אותם, התקשורת הערבית משדרת אותם בשידור חי. זה ממש מוטרף, אירוע פסיכוטי לחלוטין בעיניי. מילא לפני המלחמה, כשהם לא ידעו אז לאן זה יוביל. אבל זה הוביל למלחמה, ועכשיו ממשיכים עם האובססיה. נבצר מבינתי האירוע הזה, אבל זה מסביר איך לפני אלפיים שנה שרפו את האסמים. אותו אירוע.

"אגב, אני לא חושב שהם יצליחו. אני חושב שרוב העם לא איתם. להפך – אחרי 7 באוקטובר רוב האנשים הבינו עוד יותר מי האויב, הבינו למה אנחנו פה, התחברו יותר לזהות שלנו. הזפטה הכואבת והאיומה הייתה גם השכמה להרבה מאוד אנשים".

אף פעם לא שיתפתי את האיור הזה, הוא תמיד נראה לי בוטה מדי, וגם עכשיו אני עושה זאת בהתלבטות ומאוחר בלילה.
אבל כשראיתי קצת (לצערי) את ערוצי התרעלה בסוף השבוע זו היתה תחושתי.
ערמות של פרשנים וגנרלים בדימוס פעילי מחאה ומובילי ישראל לקטסטרופה האסטרטגית שבה היא נמצאת, מצאו אשם אחד:… pic.twitter.com/PUyIcktWNE

— ינון מגל (@YinonMagal) October 14, 2023

מרמרת בלתי נגמרת

אני תוהה באוזני מגל אם על אף ההצלחה האישית שלו, ערוץ 14 הוא מעין תקרת זכוכית. האם גם מי שמצטיין שם כבר לא יוכל לעבור לערוצים אחרים? "מה פתאום", הוא משיב. "אם אתה טוב, תמיד ירצו אותך. בעצם, אולי את צודקת. נגיד, ערוץ 12 בזמנו רצו אותי, עוד לפני 'הפטריוטים', אבל הייתה שם התנגדות, אז הם ויתרו עליי. והיום אני אוכֵל להם את הכבד. אנחנו חזקים ברייטינג הרבה יותר מהנתונים הרשמיים. בסקרים שאני רואה, אנחנו בשוויון עם 12. ערוצים 13 ו־11 הרבה יותר נמוכים".

יש דמות תקשורתית שהיא המודל בעיניך?

"לא. אני לא מחקה אף אחד. יצרתי דמות שהיא שוברת חוקים ומוסכמות בז'אנר. יש השוואה דבילית ביני לדודו טופז, ואני מתייחס אליה כאל מחמאה שמתייחסת ליכולת לכבוש את המצלמה. אני אוהב את המצלמה, אני מפלרטט עם המצלמה, אבל אין מה להשוות בינינו, כי אני לא מתחיל ונגמר בבידור. מבחינתי הבידור הוא רק המבנה של האירוע. בתוכו יש מהות, יש תוכן. זו הנקודה המרכזית".

ובלהט ההצגה שלך אמרת לפעמים משפטים שאחר כך, במבט לאחור, חשבת לעצמך "קצת נסחפתי"?

"ברור. אני בשידור חי ארבע שעות ביום, שעתיים ברדיו ושעתיים בטלוויזיה, ומובן שלפעמים נפלט לי משהו. אבל בסך הכול אני יודע לנהל את זה. לרוב אני יודע לתקן תוך כדי תנועה".

מה תהיה כשתהיה גדול?

"איש תקשורת ותיק. במובנים מסוימים אני פורץ דרך להרבה אנשים, עוזר להם לא להתכופף אלא להיות אמיצים, להגיד את דעתם ולשנות את התקשורת בישראל. כרגע טוב לי, אני בתהליך של התפתחות וגדילה וצבירת השפעה גדולה, ומבסוט, מבסוט מהחיים. אם זה בסדר. מותר להיות מבסוט פה, כן? אני מקווה שזה לא פוגע באף אחד. נראה לי שמה שמטריף את האנשים בשמאל כשהם רואים את הימין, או את 'הפטריוטים', זה שאנחנו נהנים ועושים צחוקים. כי זה לא מתחבר להם למציאות, הם ממורמרים כל הזמן, מרמרת כזאת בלתי נגמרת, והכול רע. אבל אני אופטימי. גם כשהיינו באופוזיציה הייתי אופטימי וצחקתי, וגם כשאנחנו בקואליציה אני אופטימי וצוחק. גם כשיש קשיים ואסונות, צריך לראות את הצדדים החיוביים בכל דבר".

המציאות היום לא קלה.

"בסדר, אז אני מנסה לראות את הדברים הטובים. שעם ישראל מתחבר לעצמו, שרוב הציבור מתאפס, שאנחנו עושים מלחמה בעזה ומנצחים שם, שבעזרת השם נעשה סדר בצפון ונעשה סדר עם איראן. ננסה לראות את הטוב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il