שלושה פיזיקאים יעלו על במה בקופנהגן בעוד כחודש וחצי, בטקס חגיגי שבו יוענק להם פרס לונדבק, הפרס הנחשב בעולם לחקר המוח. אחד מהזוכים הוא פרופ' אמריטוס חיים סומפולינסקי הישראלי, יליד בירת דנמרק. "זו סגירת מעגל מרגשת", הוא אומר בחיוך מבויש בשיחת זום מדירתו בבוסטון. "הפרס יוענק בנוכחות מלך דנמרק, נינו של מלך דנמרק בימי מלחמת העולם השנייה כריסטיאן העשירי, שאבי הכיר כשהיה סטודנט צעיר בקופנהגן. המלך אהד את הקהילה היהודית, והיה אמיץ להראות את האמפתיה שלו בפומבי. הוא לא חשש מהשלטון הנאצי שהיה אז בדנמרק. כשהופיע רכוב על סוסו המפורסם באזור בית הכנסת הוא דרש בשלומם של היהודים לעיניהם הנזעמות של הנאצים. למלך היה תפקיד חשוב בהבעת הסולידריות של העם הדני כלפי הקהילה היהודית במהלך השואה, ואין ספק שזאת הייתה מחווה חשובה שעזרה לגייס את הציבור הדני להצלת יהודי דנמרק. זאת סגירת מעגל חשובה לי ולמשפחתי, והטקס יהיה מרגש מאוד".
אתה כבר יודע מה תגיד לו?
"אני מתאמן על שיפור יכולותיי בשפה הדנית. בינתיים אני זוכר איך אומרים תודה רבה. האמת היא שאני לא יודע מי מהזוכים בכלל ידבר בטקס, אבל אני משוכנע שתהיה לי הזדמנות לספר למלך על אבי, ולספר לו על המקום החשוב שיש לסבא רבא שלו בליבה של הקהילה היהודית הדנית, גם זאת שחיה בארץ וגם זאת שנמצאת היום בדנמרק. אני מקווה ששגרירנו בקופנהגן יערוך קבלת פנים לקהילה היהודית לרגל הפרס, וזאת תהיה הזדמנות שוב להביע את תודתנו העמוקה להתנהגות של העם הדני בתקופה החשוכה של מלחמת עולם השנייה".
בהודעה הרשמית על קבלת הפרס, שפורסמה בתחילת החודש שעבר, ציין יו"ר הוועדה הבוחרת פרופ' ריצ'רד מוריס ש"לארי אבוט, חיים סומפולינסקי וטרנס סיינובסקי תרמו תרומות חלוציות" בתחום מדעי המוח העיוניים והחישוביים, "וגילו תגליות מכוננות בהבנתנו את העקרונות השולטים במבנה המוח, בדינמיקה שלו ובהופעת ההכרה וההתנהגות… הישגיהם המדעיים סללו גם את הדרך לפיתוח בינה מלאכותית בהשראת המוח, אחת הטכנולוגיות המתפתחות והמהפכניות של זמננו".
"מייסדי הבינה המלאכותית הקלאסית חשבו שהדרך לייצר מכונות חושבות היא להבין מהם הכללים והחוקים ולקודד אותם במחשב, בתור תוכנות מדויקות ותנאים ספציפיים: 'אם קורה X אז תעשה Y'. כל העסק הזה לא עבד. הבינה המלאכותית של היום עשתה מהפכה: נעשה את זה כמו שהמוח עושה את זה"
סומפולינסקי מסביר שהוא, אבוט וסיינובסקי זכו בפרס בתור "מייסדי מדעי המוח החישוביים והעיוניים, תחום שלא התקיים לפני שנכנסנו לחקר המוח". התיאוריה והחישוביות הן רכיב מרכזי היום בכל מחקר רציני בתחום, לדבריו. בסדרת מחקרים הצליחו הוא וחבריו להראות את ערכם של התיאוריה והכלים החישוביים בהבנת המוח ובחקירתו. בשנים האחרונות נערכים ניסויים רבים בחקר המוח, והחוקרים נדרשים לפענח את הנתונים המופקים במחקרים הללו ולהבין מתוך כך כיצד נוצרות התודעה והחשיבה; לפי סומפולינסקי, בניתוחים הללו "אי אפשר לזוז ימינה ושמאלה בלי הכלים החישוביים".
היישום של המחקר שלהם בתחומי הבינה המלאכותית היה אחד הגורמים למתן הפרס דווקא לשלושתם. "הבינה המלאכותית מאשרת את ההנחה הבסיסית שלנו שהמוח מייצר את הרוח, את ה־mind, בצורה אמרגנטית", אומר סומפולינסקי. המונח emergentism מתאר התעוררות עצמית של התודעה מתוך מורכבותה של מערכת נטולת תודעה: "זאת אומרת, אין משהו שמקוּדד במוח, כמו כללי חשיבה ושפה, ואין תאי זיכרון כמו במחשב; החישוביות במוח מבוזרת על פני אזורים גדולים, והפונקציות שלו נובעות בין השאר מהחשיפה של המוח לסביבה. כשחיה גדלה ומתפתחת, היא נמצאת כל הזמן באינטראקציה עם הסביבה, לומדת ומשכללת את היכולות שלה.
"מערכות גדולות מרובות נוירונים ופלסטיוֹת, שמשתנות כתוצאה מאינטראקציה עם הסביבה, נקראות 'חישוב מבוזר', וזה העיקרון של כל מערכות הבינה המלאכותית היום. מייסדי הבינה המלאכותית הקלאסית חשבו שהדרך לייצר מכונות חושבות היא להבין מהם הכללים והחוקים ולקודד אותם במחשב, בתור תוכנות מדויקות ותנאים ספציפיים: 'אם קורה X אז תעשה Y'. כל העסק הזה לא עבד. הבינה המלאכותית של היום עשתה מהפכה: נעשה את זה כמו שהמוח עושה את זה. לקחו רשתות נוירונים עם הרבה מאוד קשרים ביניהם, ונתנו למערכת ללמוד מהסטטיסטיקה של האינטראקציה שלה עצמה עם המון נתונים. זה מצליח באופן יוצא מן הכלל, כמו שאנחנו יודעים. הדרך עוד רבה, אבל ההצלחות האלה נתנו אישוש חשוב להנחות הבסיסיות בתיאוריות שלנו".
חולשת הרצון
פרופ' אמריטוס חיים סומפולינסקי, בן 74, נשוי לאלישבע, אב לחמישה וסב ל־22 נכדים ("בלי עין הרע"). הוא נולד בדנמרק, שלישי מעשרה אחים, לזוג שהתחתן אחרי מלחמה העולם השנייה. אביו דוד, שהציל מאות יהודים בשואה, הקים לאחר עלייתם ארצה את המעבדה המיקרוביולוגית בבית החולים אסף הרופא. סומפולינסקי גדל בראשון־לציון, למד בישיבת היישוב החדש ולאחר מכן בישיבת פונביז, התגייס לעתודה ולמד באוניברסיטת בר־אילן עד שהשיג תואר דוקטור בפיזיקה. בסיום הדוקטורט והשירות הצבאי הוא עבר עם משפחתו לבוסטון, ועשה פוסט־דוקטורט במחלקה לפיזיקה בהרווארד. בהמשך הצטרף לסגל אוניברסיטת בר־אילן ולסגל האוניברסיטה העברית, ואחרי פרישתו לפני שנתיים היה לפרופסור אמריטוס.
"אני חושב שתמיד הייתי חקרן וסקרן", הוא מספר. "בהתנהגות שלי אני קונפורמיסט, אבל בתחומי הרוח, המדע והאמונה המחשבה שלי רדיקלית. בנעוריי למדתי בישיבת היישוב החדש, ישיבה תיכונית חרדית בתל־אביב. רוב היום לומדים גמרא והלכה, ואחר הצהריים יש שיעורי חול, אבל בין לבין יש חצי שעה שנקראת 'סדר מוסר'. שם כל אחד בוחר לעצמו במה להתחזק. הרוב קראו 'חובת הלבבות' ו'מסילת ישרים', הספרים הקלאסיים, אבל אני הייתי מציץ בספרי הרש"ר הירש, 'אגרות צפון' ו'חורב', והם פתחו לי צוהר לחשיבה אחרת על היהדות, חשיבה לא חרדית ולא מסורתית. בפוניבז, הרווארד של הישיבות החרדיות, קראתי ספרים במתמטיקה ובפיזיקה.
"תמיד הרגשתי צורך לגבש תמונת עולם רחבה, הכי רחבה שאנחנו יכולים לגבש כבני אדם עם המגבלות שלנו. אז גם בתור פיזיקאי שאלתי שאלות כמו מה לומדים מהפיזיקה על הטבע כולו, ואחר כך על בני האדם. המעבר מחקר הפיזיקה לחקר המוח נוצר בעקבות אירועים ורעיונות ספציפיים שעלו לפני ארבעים שנה, בתהליך שנבע מההזדמנויות שנקרו בדרכי לנצל את היכולות והמחקרים שלי בתחום הפיזיקה במודלים של רשתות עצביות. באותו הזמן זה היה בעיקר נושא של זיכרון – איך רשת עצבית שומרת זיכרון ואיך היא משחזרת את הזיכרון כעבור זמן".
התחום שהוא חוקר נקרא "חישוביות עצבית": הוא עוסק בניסוח המודל התיאורטי שלדעתו פועל במוח, ואחר כך המודל הזה נבחן במחקרים ניסויים – בעיקר, אגב, בבעלי חיים. "במדע זה הדבר שאתה הכי שואף אליו: תיאוריה שהניסוי מאשר אותה", הוא מסביר. "זה הגביע הקדוש של כל מחקר במדעי הטבע. בחקר המוח זה חדש, כי בתחום הזה התיאוריה הייתה בדרך כלל הסבר בדיעבד, ומעטים יחסית המקרים שבהם התיאוריה הקדימה את הניסוי. אבל בשנים האחרונות הדברים האלה קרו. התיאוריה שחושבה עשרים שנה לפני הניסוי הצליחה לצפות נכונה את עקרונות הפעולה של המוח בתחומים חשובים".
אתה עוסק בתיאוריה, או שחשוב לך היישום המעשי שלה?
"חשוב מאוד. אני עובד בכלים מתמטיים: אנחנו לוקחים ממצאים – למשל, מה שאנחנו יודעים על אזור מסוים במוח ועל התפקוד שלו – ומנסים לתרגם את הידע למשוואות מתמטיות, ולנתח אותו בכלים מתמטיים ובהדמיות מחשב. אבל בניגוד למתמטיקאים, התכלית שלי כאיש מדעי הטבע היא להפגיש בין התיאוריה לעולם המעשה דרך ניסוי. לברר שמה שהתיאוריה מנבאת הוא באמת הדרך שהמוח עובד בה. כי לפעמים התיאוריה יפה אבל הטבע בחר דרך אחרת – זה קורה יותר פעמים מאשר ההפך. חשוב שיש דיאלוג פורה, ואפילו אישוש של התיאוריה עם המציאות הניסויית".
ליישום המעשי יש גם ביטוי בעולם הקליני־רפואי, אבל הדרך כאן ארוכה יותר. "המטרה של המחקר הניסויי והתיאורטי היא לחשוף את העקרונות הבסיסיים של פעולת המוח, אבל גם את העקרונות שגורמים לכישלון של המוח ולמחלות", מסביר סומפולינסקי. "הדרך ממחקר בסיסי לתרגומו בעולם המעשה, בטיפול מניעתי או בשיפור הטיפול הקיים או בטיפול אחר, היא ארוכה. אז מובן שזה במחשבה שלנו כל הזמן, וכשאנחנו מוצאים הזדמנויות כאלה אנחנו כמובן תורמים את תרומתנו, אבל זה דורש סבלנות. ליישום המעשי יש גם ביטוי בתחום החינוך, שגם הוא חשוב".
מה למשל?
"עסקנו במחקרינו רבות בזיכרון ובלמידה, ובדרך היעילה ביותר ללמוד ולשמר זיכרון לאורך זמן. זה תחום שבו גם לתיאוריה וגם לניסוי יש מה לומר".
באחד ממחקריו הבולטים טען סומפולינסקי שאין באמת בחירה חופשית: המוח בוחר מה לעשות באמצעים כימיים ופיזיקליים, ללא השפעתו של רצון, אך המוח מתרץ זאת ומסביר זאת כ"בחירה". "זה משעשע אותי", אומר סומפולינסקי כשאני מעלה בפניו את הנושא. "תמיד חשבתי מה משמעות חוקי הטבע מבחינת הבחירה החופשית, מה המשמעות של החוקים הפיזיקליים על היבטי האמונה שלי בתור יהודי מאמין. אני עוסק בשאלה הזאת, מרצה וגם קצת כותב, ובאוניברסיטה העברית יש מחקר מדעי רציני שאני שותף בו שעוסק בשאלות שקשורות לרצון חופשי. אבל זה בשולי העשייה המדעית שלי".
"למדתי בישיבת היישוב החדש החרדית בתל־אביב. רוב היום לומדים גמרא והלכה, ואחר הצהריים יש שיעורי חול, אבל בין לבין יש חצי שעה שנקראת 'סדר מוסר'. הרוב קראו 'חובת הלבבות' ו'מסילת ישרים', אבל אני הייתי מציץ בספרי הרש"ר הירש, 'אגרות צפון' ו'חורב', והם פתחו לי צוהר לחשיבה אחרת"
לפי מחקריו, המוח עובד כמערכת שלמה, שאי אפשר לפענח את פעילותה רק דרך בחינה של מערכות משנה בתוכה. "איך נוצרת מוזיקה מתוך אוסף של נגנים? איך התזמורת נוצרת ומנגנת מוצרט?", הוא מדגים. "הרי אפשר להבין איך כל נגן מנגן בכל כלי בנפרד, אבל איך התזמורת מנגנת יחד? בניגוד לתזמורת, למוח אין מנצח. אין 'הומונקולוס', איש קטן שיושב במוח ואומר לאיש הגדול מה לעשות. אז משהו אחר קורה, וזאת הפעילות הכוללת של כל הרשת. אין במוח תא עצב כלשהו שנדלק כשאומרים מילה מסוימת או שרואים משהו אחר. כל פעולת חשיבה, כל פעולה הכרתית, מיוצגת בידי קבוצות גדולות של תאי עצב. מאות מיליונים. המחקר שלנו בונה מודלים מתמטיים שמסבירים כיצד הפעולה הקוגניטיבית של המוח מפציעה מתוך הפעילות של תאי העצב, שערוכים ברשתות נוירונים, שתבנית הפעולה שלהם מייצגת בסך הכולל את החשיבה.
"במחקרים שלנו אנחנו לוקחים את מה שאנחנו יודעים על המוח, ובונים מודלים מתמטיים של הדינמיקה של הפעילות העצבית. אנחנו מראים איך היא מייצרת פונקציה קוגניטיבית מסוימת בתחום הראייה התפיסתית, הזיכרון, הניווט או ההתמצאות במרחב. זה התפקיד של התיאוריה בסיפור הזה. בלעדיה אי אפשר לראות את הצירוף של כל המולקולות והתאים. רואים את העצים אבל לא רואים את היער".
איפה אתה חי
למשל, הוא מסביר, המדענים שואלים איך חיות מבינות איפה הן נמצאות; זאת אומרת, איך המוח של החיה מייצג ומעדכן את המיקום של החיה במרחב. "צריך להיות מנגנון עצבי במוח שמייצג איפה אני נמצא, וכשאני זז המנגנון הזה עוקב אחרי התנועה שלי ומעדכן. היו תיאוריות לגבי המנגנון, ואת חלקן ניסחתי לפני כמעט שלושים שנה. בעשור האחרון יש בכמה מעבדות ניסויים יפים ש'אוספים' את המנגנונים האלה דרך מדידה ישירה של פעילות עצבית במקומות מסוימים במוח שאחראים על הפונקציה הזאת. הממצאים האלה אישרו את התחזית של התיאוריות. זה תחום שיש לו גם חשיבות מעשית, כי עכשיו אנחנו יכולים לדעת איפה להסתכל במוח כדי להבין מה קורה כשהיכולת הזאת נפגעת".
סומפולינסקי משרה אווירה רגועה, בסגנונו החביב והצנוע. הוא מקפיד לדייק בכל מילה, אך גם מוודא שהלשון המקצועית לא משתלטת מדי על דבריו, ומדי פעם משתמש בדוגמאות מחייו. "אני תמיד אומר שהווייז שלי היא אשתי, ובלעדיה לא אצליח להגיע מהמשרד לבית בירושלים", הוא ממשיך לדבר על מנגנון ההתמצאות במרחב של המוח. "אז גם בבני אדם נורמלים יש ספקטרום רחב של יכולות בתחום הזה. אם אנחנו יודעים איך המנגנון הזה עובד ואיפה, אנחנו יכולים גם להבין את השונות הגדולה בבני אדם הבריאים, ולהבין גם את מנגנוני הכשל בתחום הזה".
הייצוג הפיזי במרחב הוא רק סוג אחד של ייצוג עצמי שמתחולל במוח: התפיסה שלנו לגבי עצמנו דורשת מאיתנו להתמצא גם בציר הזמן, להבין מהם היעדים והמטרות שלנו, ולפענח את מקומנו החברתי. "במשפחה אני כנראה לא האבא הכי טוב ולא הסבא הכי טוב", אומר סומפולינסקי כשאני שואל אותו על התחום הזה, ומציג שוב את אלישבע אשתו כדוגמה ומופת לאם וסבתא. "אין כאן תחרות בכלל. מצד שני אני חושב שיש לי תרומה למשפחה, במה שאני 'מסמל' במירכאות. אנחנו לא אוהבים לראות את עצמנו כסמל, אבל בגיל שלי אני חושב שמותר לנו להתחיל גם לראות בעצמנו מודל. אני חושב שרואים בי דוגמה למה שאדם יכול להשיג באמצעות מאמץ ממוקד, התמסרות לתחום ידע, למטרות. יש בזה חשיבות ויש בזה ברכה. מעבר לכך, המחשבות שלי על מקומי בציר הזמן והמרחב של היהדות מעסיקות אותי. מחשבות על מעגלי זהות".
מעגל הזהות הדתי, נניח. "מבחינה התנהגותית אני נמנה עם ציבור שומרי התורה והמצוות, וציוני בכל רמ"ח איבריי ונפשי, אז אתה יכול לקרוא לי ציוני דתי־מודרני", הוא אומר כשאני שואל אותו על הזדהותו עם המגזר. "אבל אני מניח שהדעות וההשקפות שלי חריגות. אני חושב שההגדרות האלה פחות תופסות, כי הממד הדתי, כמו ממדים רוחניים אחרים, הוא רב־ממדי, ולא ציר רצוף. בגדול אני נאמן למסורת, שומר תורה ומצוות, אבל יחד עם זאת אני נטוע בעולם המודרני, ומנסה להתאים את השקפת העולם שלי להבנתי את המציאות.
"אם אני מסתכל על גדולי המחשבה הישראלית לדורותיהם, אז מה שאני אומר הוא הד של מה שהם כבר לימדו אותנו. הרמב"ם הוא המורה הגדול שלנו בתחום המחשבה היהודית, ולעומתו אני לא מחדש שום דבר. בדורנו, מי שקורא את כתבי הראי"ה קוק מבין שהשגחה פרטית – שאם אני אעשה ככה אז זה נרשם לי בפנקס, ואז יעשו לי ככה בעולם הזה ובעולם הבא – רחוקה כרחוק מזרח ממערב מהתפיסות הרוחניות שהיו לו".
בבוסטון בשנות השמונים זכה סומפולינסקי ללמוד תורה מפי הרב סולוביצ'יק, שהוא רואה בו עד היום את רבו המובהק. "אצלו ראיתי השתוקקות, געגוע ותשוקה לרוחניות, אבל לא ראיתי תקווה למשא ומתן מסחרי כזה, 'אני אעשה ככה ואז יקרה לי ככה'. זה לא היה בעולם שלו בכלל. אבל לצערי בדורות האחרונים אין הרבה קונים לתפיסה הרציונלית הזאת של היהדות. בחוגים נרחבים מלמדים היום יהדות לא רציונלית, של אמונה בניסים שחורגים מדרך הטבע, בברכות מרבנים ומאדמו"רים, בקמעות ובאמונות תפלות. אני אומר ועושה את מה שרבותינו לימדו, אבל זה כבר לא פופולרי והדברים האלה נשכחו". למשל, הוא מסביר, לדעתו יהודי אינו צריך לצפות שתפילת "מי שבירך" לחולה תועיל לחולה עצמו, אבל הוא כן צריך להעריך שהיא תשפיע על המתפללים ועל הקהילה, "על מי שפועל את הפעולה הרוחנית. אל תצפה לכל מיני הוקוס פוקוס וניסים. אני חושב שמחשבה כזאת תוביל אותנו כחברה אמונית למקום יותר בריא במובן הרוחני וגם במובן המעשי".
תיקון עולם
כשהוא מביע את תפיסותיו הדתיות וגם את תפיסותיו המדעיות, לגבי קיומה של הבחירה החופשית, הוא נתקל לדבריו בהתנגדות. "כשאני מוזמן לדבר בליל שבועות, זאת תמיד הזמנה ראשונה ואחרונה", הוא אומר בצחוק. "אנשים לא אוהבים לשמוע שהם כפופים לחוקי הטבע, ושההחלטות שלהם הן חלק מהזרם האדיר והנפלא הזה של היקום כולו. גם אצל פילוסופים וגם אצל אנשי מדע יש התלבטויות בנושא הזה, כי לבני אדם יש אגו גדול. מקאנט ועד פרופ' ישעיהו ליבוביץ' זצ"ל, שהיה אולי הוגה הדעות הישראלי הפופולרי ביותר שעסק בשאלות האלה, כולם השאירו את זה כצריך עיון גדול, דילמה שאי אפשר לפתור. איך אנחנו נתונים למרותם של חוקי הטבע, ומצד שני נהנים מהרצון החופשי הנפלא הזה, בלי להבין שאין כאן באמת פרדוקס. אנחנו חלק מחוקי הטבע וזהו, וככל שנפנים את זה יותר נהיה בעלי מחשבה בריאה, יכולת בחינה עצמית, תכנון ושיפוט".
יש בעיניך סתירה בין המחשבה הדתית למחשבה המדעית?
"האמונה הדתית היא לא אמונה בפיזיקה אחרת. המדע הוא הכלי הטוב ביותר להעריך באמצעותו איך העולם עובד. הוא לא מושלם, ותמיד יש עדכונים, וכנראה נגלה בעוד כך וכך שנים שהדברים שונים, אבל זה הכלי הטוב ביותר שיש לנו. לכן אנחנו גם פועלים לפיו – אנחנו הולכים לרופא ורוכשים מכונית, וכל אלה הם פרי הבנתנו לגבי איך העולם עובד. האמונה הדתית לא מתחרה עם הפיזיקה או עם חקר המוח, כי המדע מנסה להבין איך העולם והאדם עובדים, והאמונה הדתית מנסה להבין מה המשמעות; בלשון מסילת ישרים, מהי 'חובת האדם בעולמו'. זה דבר שאנחנו צריכים לייצר לעצמנו. זה לא מוכתב מראש, לא מגיע מאי שם עם הנחיות. בכל רגע אנחנו מגדירים לעצמנו מה המשימות, החובות והיעדים שלנו, וכאן נכנסת האמונה הדתית.
"בהרווארד יש בעיה, שרק קיבלה ביטוי חריף ובוטה בעקבות 7 באוקטובר. אי אפשר לפתור אותה דרך פיטורי הנשיאה. אני לא מאשים אותה באנטישמיות, אלא בחוסר מנהיגות. אם בהצהרה פומבית בקונגרס האמריקני היא לא מסוגלת להגיד שקריאה לרצח העם היהודי לא מקובלת, אז אין לה מקום בשום אוניברסיטה"
"יש הוגי דעות שיצרו דיכוטומיה – יש דברים שאדם עושה בשביל הצרכים הפיזיים שלו, ויש דברים שהוא עושה בתור חובה דתית. אבל אני חושב שזה רצף. עוד מעט נשב בליל הסדר, ונחגוג את החירות של עם ישראל. החירות היא רב־ממדית – גם חירות פיזית של עם שיצא מעבדות לחירות, משעבוד לגאולה, וגם חירות רוחנית. האמונה הדתית, במובן הזה, נותנת לנו כלים לחיות בחברה צודקת יותר, הוגנת יותר, ולנהל את החיים המעשיים – וגם נותנת לנו כלים לנהל את החיים הרוחניים והמוסריים שלנו. לפיכך האמונה הדתית היא נדבך חשוב על גבי המדע. יש דו־שיח בין המדע לרוח, למוסר ולאמונה הדתית. אמונה דתית היא אמונה במשימה של האדם, אמונה בשליחות. אנחנו עושים את זה במסגרת המסורת התרבותית, הדתית, היהודית, ומישהו אחר עושה את זה במסגרות אחרות. אני גאה לעשות את זה כבן לעם היהודי".
אז מה השליחות שלך בעולם?
"לתרום לשיפור חיי האדם, כפרט וכחברה. 'תיקון עולם'. היעדים הם אוניברסליים, לא לגבי מה שהיהודי צריך להשיג בעולם, אלא מה שהאדם במובן הרחב ביותר… מה שהאנושות צריכה לעשות בעולם. בתור יהודי תפקידי לממש את היעד האוניברסלי בדרך היהודית, תוך שימוש בתרבות היהודית, בסמלים היהודיים, במסורת היהודית – בעלינו לשבח, בשמע ישראל. אני חושב שזו זכותנו וחובתנו, כבנים לעם היהודי, לפעול למען היעדים האוניברסליים האלה. כי מציון תצא תורה. אני מאמין באופן הנאיבי ביותר באור לגויים, לפי חזון הנביאים, במובן הפשוט והרומנטי ביותר: להתיר אסורים, לעזור לנחשלים ולרפא חולים. ואין כמו המדע שנותן לנו את הכלים לצמצם את העוני, להאריך את תוחלת החיים של בני אדם ולדאוג לרווחתם. גם במובן המוסרי, של חברה צודקת יותר, היעדים האוניברסליים האלה הם יעדי היהדות.
"היהדות היא דרך של עם מסוים בתוך הפסיפס הזה של האנושות, שקיבל על עצמו דרך מסוימת לפעול ולייצג בעולם את החובה האישית והחברתית. אנחנו מזכירים את החובה הזאת בלבושנו, בתפילותינו, במאכלינו, בחיי המשפחה, בחיי החברה והקהילה, ובחיי העם שלנו. עַם עִם תרבות ומסורת פרטיקולרית, כי אנחנו לא מיסיונרים ולא מעוניינים שכל העולם יקיים תרי"ג מצוות. זאת הדרך שלנו, אבל היעד הוא אוניברסלי, משותף לכל האנושות. ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים.
"ויהדות רציונאלית אינה יכולה להתעלם מההתקדמות העצומה של האדם בהבנת טבעו של העולם ומההתקדמות של החברה האנושית בהבנת ערכי המוסר. חובתי וחובת הדור שלנו להטמיע בעולמה של היהדות את התובנות בנושא מעמד האישה, היחס למי שאינו בן ברית, היחס למצוות הקורבנות ועוד ולהבטיח את חיוניותה של המורשת ושל השליחות של עם ישראל בעולם המודרני".
אחריות האקדמיה
בתו של פרופ' סומפולינסקי היא עו"ד אביטל סומפולינסקי, המשנה ליועצת המשפטית לממשלה בענייני משפט ציבורי־חוקתי. בשל צלקות שנגרמו בראיונות עבר, הוא מעדיף לא לעסוק בסוגיות הפוליטיות בישראל, אך מוכן להתייחס לשאלת ההתערבות של האקדמיה הישראלית במחאות נגד הרפורמה המשפטית. "במשך שנים נכוויתי מהערבוב של אקדמיה ופוליטיקה, כי הייתי בצד הלא נכון של הערבוב הזה", הוא אומר. "באוניברסיטה העברית, וגם באוניברסיטאות אחרות בארץ, יש קולות רדיקליים שקוראים להחרמה של האוניברסיטאות בארץ בידי מוסדות בחו"ל. שנים הטפתי באופן נחרץ נגד הערבוב הזה של פוליטיקה ואקדמיה, אבל חשבתי ואני עדיין חושב שיש גבול להפרדה בין מה שהאוניברסיטה מתעסקת בו – המחקר המדעי וההוראה – ובין פוליטיקה.
"כשהסטודנטים רוצים להפגין בעד מדינה פלסטינית מהנהר עד הים, או בעד רצח העם היהודי, או מה שלא יהיה, אנחנו לא מתערבים כי זה פוליטי? האקדמיה צריכה להבין שבלי בסיס משותף של ערכים, של חופש יצירה, חופש של ויכוח והחלפת דעות בצורה פתוחה שמכבדת את ערכי יסוד של חברה דמוקרטית פתוחה – בלי זה אין עתיד לאקדמיה. האקדמיה לא תשרוד אם לא תהיה בנויה על תשתית של חברה פתוחה, שוויונית, עם דמוקרטיה אמיתית, שהיא מעבר להצבעה של חברי כנסת בקואליציה כזאת או אחרת. חברה שמעניקה זכויות יסוד בסיסיות למיעוטים שלה, שמכבדת את המיעוטים, מכבדת תרבויות שונות.
"אני חושב שהיה נכון לאקדמיה להרים את קולה בשאלת הרפורמה, אבל במתינות. אני שמח שמנהיגי האוניברסיטה העברית נהגו במתינות ומתרשם מזה עמוקות. הם מבינים את האחריות של האוניברסיטה ושל הקהילה האקדמית, אבל גם את המורכבות של המעורבות בשאלות פוליטיות וחברתיות בוערות על סדר היום. אני חושב שהמתינות הזאת ראויה. להתעלם מהמשברים זה לא הדבר הנכון, גם לא למוסד אקדמי".
באוניברסיטה שהוא עובד בה היום, הרווארד, ניסתה ההנהלה להתעלם מהפוליטיקה בקרב הסטודנטים, ונכוותה קשות. בחודש דצמבר התקיים בבית הנבחרים האמריקני שימוע לנשיאותיהן של אוניברסיטאות הרווארד, פנסילבניה ו־MIT, לגבי האנטישמיות הגלויה בקמפוסים שלהן. כשנשאלו אם מותר לקרוא לרצח עם של יהודים בקמפוס, התשובה הייתה "תלוי בהקשר"; הסערה שפרצה בעקבות ההתבטאויות בשימוע הביאו בסופו של דבר להתפטרות נשיאותיהן של אוניברסיטאות פנסילבניה והרווארד. "בהרווארד יש בעיה, שכנראה התקיימה קודם לכן ורק קיבלה ביטוי חריף ובוטה בעקבות 7 באוקטובר", אומר סומפולינסקי. "את הבעיה הזאת אי אפשר לפתור דרך פיטורי הנשיאה, ואני תמכתי מאוד בפיטוריה. אני לא מאשים אותה באנטישמיות, אבל כן האשמתי אותה בחוסר מנהיגות בטיפול בבעיה הזאת. אם בהצהרה פומבית בקונגרס האמריקני היא לא מסוגלת להגיד שקריאה לרצח העם היהודי לא מקובלת בקמפוס וחורגת מכל נורמה, אז אין לה מקום בשום אוניברסיטה או מוסד אקדמי בעולם החופשי, וכמובן לא בהרווארד.
"המאבק לתיקון הוא ארוך, כי הדברים האלה השתרשו לצערנו ברבדים מסוימים של החברה האמריקנית הליברלית, הפרוגרסיבית. חלק מחבריי שגרים כאן ומגדלים את ילדיהם כאן, פרופסורים יהודים בהרווארד, מתלוננים שהילדים שלהם חוזרים מבית ספר הציבורי עם דעות אנטישמיות. אז הבעיה הזאת מושרשת, וכמו בעיות כואבות אחרות היא מצריכה טיפול ארוך".
בעשרים השנים האחרונות הוא נמצא על קו ירושלים־בוסטון: "אני במערב וליבי במזרח. המשפחה שלי כמעט כולה בארץ: אשתי, הילדים, הנכדים". רעייתו מנהלת את המשפחה ביד רמה: "היא מאפשרת לי להקדיש את כל חיי למחקר, להוראה, ולעיסוק בענייני מדע ורוח".
עד מתי תמשיך ללמד בהרווארד?
"אם יש לך קשר לריבונו של עולם, תספר לי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
