"כל שוטר שהיה בנובה הבין בשלב מסוים שהוא לא ייצא בחיים"

"כל שוטר שהיה פה הבין בשלב מסוים שכנראה לא נצא מפה בחיים, ושאנחנו מוכנים להסתכן ולהקריב את עצמנו כדי להציל עוד אזרח. כשימית ואני הסתתרנו בשיחים, הוצאנו שני כדורים מהנשק, וכל אחת שמה כדור בכיס. שאם מגיעים אלינו, אנחנו מסיימות את זה ככה שלא ייקחו אותנו בחיים לעזה", אומרת רס"ב ליאת צביאלי. "בחדשות סופרים 180 יום, 181 יום לתחילת המלחמה, אבל אצלנו שום יום לא עבר. אנחנו הולכים לישון עם זה בלילה וקמים עם זה בבוקר. 7 באוקטובר הולך איתנו כל הזמן. אומרים לנו 'וואו, כמה הצלתם', וכל מה שאנחנו חושבים עליו זה – כמה לא הצלחנו להציל".

אנחנו פוגשים אותה ביער רעים, במתחם המסיבה שהפכה למרחץ דמים אכזרי. צביאלי, תושבת אופקים, משמשת בשגרה כרכזת טכנולוגיות במחוז הדרום של משטרת ישראל. היא אם לארבע בנות, אחת מהן תושבת בארי. בבוקר שמחת תורה שהתה רס"ב צביאלי במתחם הנובה בתפקיד אבטחה משטרתי, ומצאה את עצמה בלב שדה קרב, כשמאות מחבלי חמאס פושטים על המקום.

אלה ימי אביב ראשונים ביער רעים. רוח חמה מעיפה חול ואבק לכל עבר. במרכז המתחם, היכן שעמדה הבמה הגדולה, ניצבים עמודים הנושאים את תמונות הנרצחים והחטופים. סביבם ביער פזורים ספסלים המוקדשים לזכר הקורבנות, שלטים המונים את ימי השבי, איורים, נרות ועוד. גם בית חב"ד מאולתר הוקם כאן, ואוהל תפילה שנכתב בו ספר תורה. באוהל הזה מתקבצים כעת שישה שוטרים, שגם החורף הארוך והמעובר של 2023 ו־2024 לא הקהה בהם ולו במעט את המראות והקולות של היממה ההיא. לחלקם זו הפעם הראשונה שהם מגיעים לכאן, מישירים מבט אל המקום שבו כמעט קיפחו את חייהם.

סנ"צ ניבי אוחנה: "בזוקה נסע ברכב מחורר לגמרי. אחרי רבע שעה אומרים לי בקשר: 'בזוקה נפל'. הבת שלו לידי, ואני מנסה להגיד לה 'יש עוד שוטר שנקרא בזוקה', כדי שהיא לא תקבל את זה ממני. הגיעו אליי שוטרים ואמרו שהם הביאו את הגופה שלו"

על המעטפת המשטרתית של אבטחת המסיבה ההמונית הופקד אז סנ"צ ניבי אוחנה, מפקד תחנת המשטרה באופקים, הממונה גם על השטחים הפתוחים והיישובים במועצות האזוריות הסמוכות לעיר. ההיערכות לאירוע הגדול – יומיים של חגיגה מוזיקלית, שבשיאה מסיבת זריחה – החלה מבחינתו כבר בספטמבר. "הליך האישורים שנדרש מהמפיקים כולל המון הנחיות והתחייבויות, כי מדובר בשטח שהצבא אחראי עליו. אחרי שהתקבל אישור מצה"ל, הגעתי ליער רעים כמה פעמים עם מפיקי האירוע כדי לתכנן יחד באופן מקצועי איפה תמוקם המסיבה, איך יוקמו הבמות, הבר, האוהלים, הגדרות. הכול נעשה בתיאום עם מד"א ועם רשות הכבאות, כשכל גוף כזה מציב את התנאים שלו. האירוע כלל שתי הפקות בזו אחר זו, שהראשונה שבהן החלה כבר ביום חמישי".

כאשר מתקיים אירוע המוני באישור המשטרה, שוטרים יכולים למלא בו תפקידי אבטחה וליווי תמורת תשלום. למסיבת נובה על 3,000 משתתפיה נדרשו כשלושים שוטרים בכל רגע נתון. שישים שוטרים שובצו לעבודה הזאת, במשמרות של 12 שעות. "הגעתי ביום חמישי בלילה, בבוקר החליף אותי קצין האג"ם של תחנת אופקים, וביום שישי בלילה חזרתי שוב לעבודה עד הבוקר", משחזר אוחנה. "הכול עמד במקומו – יציאות חירום, שירותים כימיים כפי שהרישיון מחייב, וחפ"ק משטרתי עם חובשים, אנשי כיבוי אש ונציגי ההפקה. השוטרים היו פזורים בעמדות מתאימות כדי להכווין את התנועה ולמקרה שתתפתח קטטה או תקרית כלשהי".

שתי במות עמדו במתחם, מרכזית ומשנית. במרחב שביניהן היו דוכני אוכל, ובאזור מרוחק יותר אוהלי מחנאות שבהם החוגגים תפסו תנומה לקראת חמש וחצי בבוקר, שעת ראשיתה של מסיבת הזריחה. "זה היה האירוע הראשון של חברת ההפקה בשטח הזה, והם עשו מעל ומעבר להוכיח את עצמם, כדי שייתנו להם לפעול כאן גם בעתיד. ביום שישי בבוקר הם אפילו ניקו את בדלי הסיגריות מהלילה. ראינו קהל איכותי מאוד, ממושמע ואדיב".

המשמרת האחרונה של השוטרים הייתה אמורה להתחיל בשש וחצי בבוקר. עשר דקות קודם לכן היו שם כבר עשרה שוטרים מהמשמרת הנכנסת. מסיבת הזריחה הייתה בשיאה. "היינו פה 41 שוטרים. זה מספר גדול יחסית לאיומים כמו התפרצות קטטה, או אפילו חדירה של שלושה מחבלים. אבל לתרחיש של פלישת 300 מחבלים חמושים היטב זה לא היה מספיק".

בשעה שהשוטרים עסוקים בהחלפת המשמרות, בשדרות ובקיבוצי עוטף עזה נשמע רצף אזעקות צבא אדום. ביער רעים, שטח פתוח, אין צופרי אזעקה. תמרות העשן של היירוטים שהופיעו לפתע בשמיים נדמו למבלים כאפקטים שנוצרו לצורך המסיבה. צביאלי: "יש סרטונים שבהם רואים אותי מסבירה לחלק מהחוגגים שאלה לא אפקטים. שיש ירי רקטות, וצריך לשכב על הרצפה ולשים ידיים על הראש כדי להתמגן".

אחרי המטח הראשון החליט אוחנה לעצור את המסיבה. הוא לקח את המיקרופון מהבמה המרכזית והורה לחוגגים לעזוב את המקום. גם בשלב הזה, איש לא העלה בדעתו שמאות מחבלים מעזה הולכים ומתקרבים למקום. "כשראינו שהאזעקות לא פוסקות, התפקידים שלנו השתנו", מספר רס"מ גיא בייטמן, שוטר קהילתי בתחנת רהט שהיה בצוות אבטחת המסיבה. "פירקנו מיד את כל הגדרות שתחמו את שטח המסיבה, ושלחנו את כולם לרכב, הביתה. מי שיצא עד שבע ועשרה בערך הרוויח זמן טוב. בארבעים הדקות האלה היה אפשר לעזוב את האזור בלי לראות אף מחבל על הכביש".

"המטרה בפירוק הגדרות הייתה שלא ייווצר דוחק", מסבירה צביאלי. "אחרי שהוחלט על הפסקת המסיבה, התאספנו כל השוטרים והתחלקנו למשימות. אני ורס"מ יוליה ווקסר, ראש לשכת אגף מבצעים במחוז דרום, היינו צוות אוהלים: פתחנו אוהל אחרי אוהל, הערנו את הישנים והסברנו שיש ירי טילים וצריך להתפזר. היו שהתווכחו, אחרים נענו מיד. אחרי הסיבוב באוהלים הגענו לבר, שם הייתה עדיין קבוצה של חוגגים. ביקשנו גם מהם להתפנות. חלק רצו להתעכב עוד, לקפל את הציוד ולהתארגן. לצערי רבים מהם נרצחו או נחטפו. בראש שלי אני כל הזמן רואה את הפנים שלהם".

כשווקסר וצביאלי סיימו את פינוי האוהלים הן ניגשו לחפ"ק, שם ישבה באותו זמן רס"ב דבי אברהם. היא עדכנה את השוטרים על דיווח שהתקבל במוקד 100: רכב אדום עומד בצד הדרך ליד מושב טל־אור, ובתוכו אישה פצועה מירי. אוחנה: "כששמעתי את הדיווח על פצועה ברכב, שאלתי את הסגן שלי 'זה פלילי?'. לא קישרנו בין הפצועה לרקטות. הוא בירר, חזר אליי ואמר שיש עוד שני כלי רכב ירויים בכביש. אמרתי לדבי: 'תקפיצי את כל התחנה, תוציאי הודעה לצה"ל ולכל מחוז הדרום במשטרה'. לקחתי שוב את המיקרופון מהבמה, כי היו מבלים שעוד לא יצאו, והודעתי: 'אל תיקחו ציוד, אל תתעכבו, פשוט תיכנסו למכוניות וסעו'. לשוטרים אמרתי שאם צריך, שיוציאו מפה אנשים גם בכוח".

כל הפנים והשמות

רס"ל רמו סלמאן אל־הוזייל, חוקר בתחנת שגב־שלום, תושב רהט, היה משוטרי משמרת הבוקר שהקדימו להגיע. "כשהתחילו האזעקות והורינו לאנשים להתפנות, היו כמה שאמרו שהם מרגישים בטוחים באזור המסיבה, כי יש שם קרוואנים של ההפקה", הוא מספר. "הסברנו להם שהמבנים האלה לא ממוגנים, והכי טוב לצאת מהאזור. עוד לא ממש הבנו את האירוע, ותוך כדי הפיזור עשינו סלפי, צילמנו סרטונים. באחד מהם אני אומר בצחוק: אם נמות פה, לפחות יישאר סרטון".

כעבור דקות אחדות, סביב שבע ורבע, התחילו השוטרים להבין שזהו אירוע חמור בהרבה ממטח רקטות. "תוך כדי שאנחנו מפנים את המבלים, מגיע אזרח ומספר שירו על אח שלו ועל חבר שלו שהיו במכונית", ממשיך אל־הוזייל. "דיווחתי בקבוצה של השוטרים, רצתי להעביר את המידע גם לחפ"ק, ואז התחילו לחזור לשטח המסיבה אזרחים שניסו להתפנות אחרי גל היציאה הראשון. הם סיפרו שמחבלים ירו עליהם. רצתי לכביש, עם הפנים לכיוון קיבוץ רעים, וקלטתי רכב אדום שבתוכו אישה פצועה, ואזרח שמנסה לעשות לה חוסם עורקים בעזרת חולצה. הסתכלתי והבנתי שאלה פציעות של נשק ארוך. צוות מד"א הגיע אליה והעניק לה טיפול".

רס"ל רמו סלמאן אל־הוזייל: "פתאום עבר מעליי אר־פי־ג'י. המשכנו לצומת רעים וראינו שכל הציר פקוק. כולם הבינו שבכביש יש מחבלים, ופנו בחזרה לאזור המסיבה. אזרחים צעקו לנו 'יורים על מי שיוצא לכביש'. בחלק מהמכוניות היו פצועים והרוגים. פתחנו את הדלתות של המכוניות כדי שישמשו כמחסה, והוצאנו פצועים לטיפול בחפ"ק"

"אנשים באו אלינו לחפ"ק ואמרו שאין להם איך לצאת מכאן – הם הגיעו למסיבה בהסעה מאורגנת, והאוטובוס חזור הוזמן רק ללילה", מספר רס"ב שוהם כהן, ראש המטה הלוגיסטי של מחוז דרום. "אמרתי להם שיישארו איתנו, ואחרי הרקטות נדאג להוציא אותם. ניסינו להרגיע אותם, להוציא להם שתייה ואוכל, ופתאום מגיעה פצועה".

הדיווחים על זירות ירי הלכו והתרבו, והתמונה שהצטיירה הייתה קשה: לא חוליה של שניים־שלושה מחבלים, התרחיש הקיצוני ביותר שאליו נערכו השוטרים, אלא מתקפה נרחבת. צביאלי: "חמישים־שישים אנשים הגיעו לחפ"ק. כשאזרחים במצבי חירום רואים לובש מדים, יש להם נטייה להקיף אותו. אמרתי להם: אתם יכולים להיות פה מבחינתנו, אבל זה לא מקום ממוגן, עדיף לכם לצאת לשטח הפתוח".

אוחנה: "אמרנו לאנשים לצאת ממתחם המסיבה דרך ציר החירום. שלחתי קבוצה של שוטרים להכווין את התנועה, אך הם לא חזרו. בדיעבד התברר שהם היו הראשונים שבלמו את המחבלים באזור המסיבה, והם חטפו את מכת האש הראשונה".

השוטרים בחפ"ק ובסביבתו כבר שמעו היטב את היריות, אך לא ראו בעיניהם את המחבלים, מה שהקשה מאוד על ההחלטה לאן למלט את האזרחים. "שוטרים נוספים יצאו לכביש והצליחו לרתק את המחבלים, לעכב אותם עוד כמה דקות. באמצעות חסימה של חלק מהכביש, רס"מ אלון ברד הכווין קבוצה ענקית של מבלים לציר חירום שפתח, ומשם הנחה אותם לרדת לצד הכביש ולהסתתר. כך ניצלו חייהם של כ־1,500 איש. המחבלים ירו ארבעה טילי אר־פי־ג'י לעבר הניידת, ושישה שוטרים נהרגו, ובהם אלון".

צביאלי: "הגיעו לחפ"ק עוד שלוש פצועות מהירי, וצוות האמבולנס שליווה את המסיבה טיפל בהן. כדי להרגיע את האזרחים התחלנו לדבר איתם. אני ממש זוכרת עד עכשיו שמות של אנשים, מאיפה הם, כמה ילדים יש להם, כי על זה דיברנו. ניסינו להעביר דיווחים לצה"ל, לאוגדה, ושם לא ענו לנו. במשך שעות לא היה לנו קשר עם צה"ל. דבי אמרה לי: 'ליאת, אנחנו מפה לא יוצאות'. עניתי לה: 'תירגעי, אנחנו תכף יוצאות מפה', אבל זה לא עזר. היא התקשרה לאחותה ואמרה לה 'אני אוהבת את כולכם, תשמרו על אמא'. אחר כך מצאו אותה בין הנרצחים מתחת לבמה הגדולה", אומרת ליאת, וניכר שהדיבור קשה עליה.

אל־הוזייל: "אבא שלי התקשר אליי. אמרתי לו 'אני לא יכול לדבר עכשיו', אבל השארתי אותו על הקו, שמתי את הטלפון על רמקול והכנסתי לכיס, שאם יקרה לי משהו – הוא ידע. הלכתי לכיוון הכביש, ופתאום עובר מעליי טיל אר־פי־ג'י. כדור של צלף החטיא אותי בכמה מילימטרים. המשכנו לצומת רעים וראינו שכל הציר שדרכו המבלים ניסו לנסוע החוצה, פקוק. כולם הבינו שבכביש יש מחבלים, ופנו חזרה לאזור המסיבה. אזרחים צעקו לנו בבהלה 'יורים על מי שיוצא לכביש'. בחלק מהמכוניות היו פצועים והרוגים. פתחנו את הדלתות של המכוניות כדי שישמשו כמחסה, והוצאנו פצועים לטיפול בחפ"ק.

"התחלנו לקבל ירי מכיוון בארי, מהיער ומרעים. השטח היחיד שהיה אפשר לפנות אליו את האנשים היה שדה של תפוחי אדמה. שני שוטרים פינו לשם את האזרחים. השוטרים האלה היו בביגוד אזרחי, אני הייתי במדים, ולכן הייתי מטרה חמה יותר בשביל המחבלים. ירו לכיווני בלי סוף. רצתי תחת אש לשדה ונשכבתי על הרצפה. הם חשבו שאני מת ועזבו אותי".

לא הרחק ממנו עצר מיניבוס. "חשבתי שאלה מחבלים, אבל כשהדלת נפתחה יצאו ממנו אנשים מהמסיבה. אחריו הגיע טנדר של מחבלים שירו לכל עבר. אזרחים שרצו לכיוון שלי נורו ונרצחו. אחרים שנשארו במיניבוס נחטפו. ראיתי את המחבלים לוקחים אותם מהמיניבוס לטנדר שלהם.

"בקצה השדה ראיתי עוד מכוניות של אזרחים. רצתי לשם. מישהו תפס אותי ברגל ואמר לי 'אל תרים ראש, אנחנו צריכים אותך'. אמרתי לאזרחים שהיו שם: בואו נמצא רכב ונחלץ אתכם. מצאתי רכב ממונע עם מפתחות בפנים, הכנסתי לתוכו כמה אנשים והסעתי לחממות, שם הם הסתתרו. כך חילצתי אזרחים וחזרתי כמה פעמים".

סמ"ר באסם אמיר אלקרינאוי, תושב רהט, משרת כסייר בתחנת המשטרה באופקים. השוטרים האחרים שהתכנסו פה מדברים עליו בהערכה רבה. כשהוא מתחיל לתאר את קורות היום ההוא, צביאלי אומרת "באסם הגיבור", כאילו היא מבטיחה סיפור קרב יוצא דופן. "כששמעתי את היריות הראשונות, חשבתי שאולי אלה אימונים של הצבא שלא קשורים לרקטות", מתאר אלקרינאוי. "אבל כשהמכוניות התחילו לחזור מהכביש לכיוון המסיבה, היה ברור לנו שקורה משהו חריג. הדרכנו את כולם לצאת מהמכוניות ולשכב על הרצפה, לתפוס מחסה ככל שניתן. מצאנו את עצמנו, שני שוטרים, מגינים על 400 איש. דרכנו את האקדחים ויצאנו, כשכדורים שורקים סביבנו מכל הכיוונים. קיבלנו דיווחים על מחבלים שמגיעים בטנדרים לבנים, ובהתאם לכך התחלנו להתקדם – חלקנו לכיוון הכביש, חלק לכיוון היער.

"הצלחתי לזהות בין העצים כמה מחבלים ולהוריד אותם ביריות אקדח. הם היו הרבה, עם נשק ארוך וטילים, ואנחנו עם אקדחים. קצין מהצבא הגיע למקום, וכשהבין את המצב הוריד את הדרגות, כדי שאם ייחטף הם לא ידעו שיש להם בידיים מפקד בכיר".

חשבת על האפשרות הזאת?

"הבנו שאנחנו אחראים על מאות אזרחים, ושאנחנו מסתכנים כדי להציל אותם. בהחלט חשבנו שלא נצא מפה בחיים. התקשרתי לאבא שלי ואמרתי לו שזו שיחת פרידה, כי אולי אני לא חוזר. לשוטרת שהייתה איתי אמרתי: 'תקשיבי, אנחנו על מדים, זה סמל בשביל בני העוולה האלה. אם יצליחו לחטוף אותנו, הם יחגגו'. הוצאתי שני כדורים ממחסנית האקדח, אחד נתתי לה ואחד החזקתי אצלי, ואמרתי לה: 'כל אחד מאיתנו שומר כדור אחרון. אנחנו לא נותנים להם לקחת אותנו חיים'. ובאמירה הזאת המשכנו להילחם".

הוואן התרומם באוויר

אוחנה, מפקד משטרת אופקים, החליט להשאיר את שוהם כהן, את דבי אברהם ואת הקצינים שמעליהם בתור הממונים על החפ"ק ולחזור לתחנה, אחרי שעבר בין זירות הירי ושמע שהמחבלים בדרך לאופקים – שעט לשם. "אני מגיע לחוות טל־אור ומזהה אדם ירוי. ממשיך בכביש, ורואה עוד חמישה אנשים מוטלים על הרצפה. יצאתי, בדקתי אם יש להם דופק, וגיליתי שכולם נורו למוות מטווח אפס. לאורך כל הדרך ראיתי עוד נרצחים – בני זוג שיצאו להליכה, רוכב אופניים. בצומת אורים זיהיתי איש מד"א מטפל באזרח, וכשעצרתי לידו הוא אמר לי: 'ניבי, הם בדרך לאופקים'".

כשאוחנה הגיע לאופקים דווח לו על חילופי אש כבדים ברחוב הגפן. הוא נסע לזירה ונפצע מרימון שהשליכו לעברו המחבלים מתוך ביתם של רחל ודוד אדרי, בני הערובה שהוחזקו בידיהם במשך קרוב ליממה. צביאלי: "אנחנו בחפ"ק מקבלות בקשר דיווח: 'נפצעתי מרימון'. זה נשמע כמו ניבי. התקשרתי אליו לנייד והוא לא ענה. אחרי דקה או שתיים שוב אני מקבלת דיווח בקשר, קול לא מוכר. זה היה אזרח שאמר 'יש פה שוטר פצוע', וציין כתובת. דבי התקשרה למד"א ואמרה להם 'שוטר נפצע, תוציאו אמבולנס לרחוב הגפן באופקים', אבל הם ענו שכבר אין להם אמבולנסים להוציא".

רס"ב שוהם כהן: "ראינו צעירים יוצאים מבין העצים, מנסים להגיע אלינו כדי לתפוס מחסה – ופשוט נפגעים ונופלים לקרקע. המחבלים העמידו ביער צלפים שירו עליהם. בשלב מסוים נורה לעברנו עוד אר־פי־ג'י, והפעם ראינו בבירור את מקור הירי, ולשם השבנו אש"

כהן הביט החוצה מהחפ"ק, ולא האמין למראה עיניו: "שלושה טנדרים עוצרים במרחק 150 מטר מאיתנו, ושלושים מחבלים עם נשק מתקדם יורדים מהם ויורים, מפוצצים מכוניות, מטווחים כל מה שהם רואים. אני מסתכל אחורה לחפ"ק ומגלה שרוב האנשים שאני כביכול שומר עליהם נסו משם. נשארו רק עשרה ששכבו על הרצפה. צעקתי להם: 'צאו החוצה, זאת מלכודת אש, כולם לרכב'. ליאת צביאלי נכנסה למכונית שלה יחד עם ימית סולטן, לוחמת מג"ב. אני העליתי לוואן שלי שמונה־תשעה אנשים. אחת קפצה ראש פנימה מהחלון, אחרים עלו במהירות מהדלת, הכול תחת אש. כולם שכבו מאחורה זה על זה, מנסים להתגונן. המחבלים התחילו לירות עלינו, ובתוך זמן קצר כל הוואן היה מחורר.

"נסעתי דרך היער, עברתי בין העצים, וכשראיתי שם עוד מכוניות שהתברברו צעקתי לנהגים 'אחריי'. יצאנו יחד בשיירה לכיוון דרום. פתחתי מפה והחלטתי לנסוע על ציר מסוים שמוביל למסלול האופניים של קיבוץ בארי. בינתיים הרכב סופג יריות, האנשים שאיתי במכונית צועקים 'קיבלתי כדור בגב', 'ירו לי ברגל'. לאורך כל הדרך אנחנו רואים מכוניות מחוררות מירי. החלטתי להמשיך בשביל בדרך מעגלית ולחזור לאזור המסיבה, בעיקר כי לא ידעתי לאן לנסוע. כשחזרנו לרעים ראיתי טנק. אמרתי, לצה"ל בטח יהיה נשק, נחבור אליהם. עצרתי צמוד לטנק, והאזרחים שהיו שם ביקשו ממני לעמוד כך שתיווצר צורת רי"ש ובתוכה נתגונן. חניתי כך, פתחתי את דלתות הוואן ואמרתי לכולם לרדת. ברגע שיצאנו מהרכב, הוא חטף אר־פי־ג'י והתרומם באוויר".

אלקרינאוי והשוטרת שאיתו הבחינו גם הם בטנק. לפני כן הספיקו לנהל לחימה ארוכה עם המחבלים, בניסיון להרחיק אותם מאנשי המסיבה. "חטפנו לכיוון שלנו שניים או שלושה טילי אר־פי־ג'י, אבל לא נפגענו. בשעה עשר זיהינו טנק במרחק 500 מטר מאיתנו. אספנו את האזרחים שהיו סביבנו ואמרנו להם לבוא אחרינו. כמה מהם היו פצועים, ואני ועוד שוטר ושוטרת עזרנו להם להגיע, את חלקם סחבתי בידיים. אחד היה עם שני כדורים ברגל ועוד כדור בכתף, ובזמן שאני סוחב אותו, אנחנו שומעים פתאום 'בום' ושנינו עפים באוויר. זה היה אר־פי־ג'י שפגע ברכב לא רחוק מאיתנו. במשך שתי דקות אחר כך שמעתי צפצופים. הבחור דימם לי בידיים, ושני שוטרים הגיעו ולקחו אותו ממני.

"הגעתי לטנק בלי כוח לזוז. נשכבתי לכמה דקות מנוחה, שתיתי מים. אחר כך הרכב של שוהם ספג טיל, הזכוכיות עפו עלינו, ושוב נשכבתי לכמה דקות עד שהתעשתּי. לאורך כל הזמן הזה ירו עלינו מכמה כיוונים. ראינו את המחבלים טובחים פה באנשים שניסינו לשמור עליהם, ראינו אותם מכים בחור צעיר בגרזן. שכבנו צמוד לטנק והצלחנו לפגוע בעוד כמה מחבלים שהתקרבו. שמרנו על האזרחים, שמרנו זה על זה, וככה יצאנו מפה בחיים".

סמ"ר באסם אמיר אלקרינאוי: "הוצאתי שני כדורים ממחסנית האקדח, אחד נתתי לה ואחד החזקתי אצלי, ואמרתי לה: 'כל אחד מאיתנו שומר כדור אחרון. אנחנו לא נותנים להם לקחת אותנו חיים'. ועם האמירה הזאת המשכנו להילחם"

"כל הזמן הזה התקשינו לראות מהיכן המחבלים יורים", אומר כהן. "ראינו צעירים יוצאים מבין העצים, מנסים להגיע אלינו כדי לתפוס איתנו מחסה – ופשוט נפגעים ונופלים לקרקע. המחבלים העמידו ביער צלפים שירו עליהם. בשלב מסוים נורה לעברנו עוד אר־פי־ג'י, והפעם כבר ראינו בבירור את מקור הירי, ולשם השבנו אש. אחד האזרחים הוציא מהטנק עוד תחמושת והשתמשנו בה".

"רוצו לשמש"

גיא בייטמן חשב שקולות הירי מגיעים מכיוון הקיבוצים, ושהמשימה הדחופה ביותר היא לעזור לתושבים שם. עד מהרה הבין שמתחם המסיבה עצמו הפך יעד להתקפה. "אחד הקצינים איתנו, אנדריי, העמיד טנדר לרוחב הכביש מכיוון צפון, ורכב משטרתי נוסף חסם את הציר מדרום. סיון ינין, שוטר קהילתי בתחנת ערוער, התחיל לקרוא בכריזה למאות המבלים שהיו איתנו לרדת ימינה מהכביש. זה היה בשמונה ושלוש דקות. ראיתי שיש לסיון קסדה ושכפ"ץ, ושאלתי אם יש לו גם בשבילי. הוא נתן לי.

"פתאום ירו עלינו ישירות, וסיון צעק לי לרדת מיד לצד הכביש. קפצתי לשם ותפסנו מחסה מתחת סלע. אני שומע בקשר על ירי אר־פי־ג'י, רואה לא רחוק ממני טנדר של מחבלים שממנו נורה טיל, והכול מעלה עשן. התלבטתי מה לעשות – אני עם אקדח והמחבלים חמושים בנשק כבד. החלטתי שהמטרה שלי היא להוביל את המבלים שסביב הכביש למקום בטוח.

"אמרתי לעצמי: רצועת עזה נמצאת מערבה מאיתנו; צריך להרחיק את האזרחים לכיוון הנגדי. צעקתי להם 'רוצו לשמש', יצאתי איתם ובמשך שעות רצנו לכיוון השמש, כשיותר מאלף מאורחי המסיבה רצים אחרינו בשדות. חששתי שהמחבלים ינסו לבוא בעקבותינו, אבל הם התמקדו בבלגן על הכביש. כשהתקרבנו למושבים פטיש ומסלול, אנשים מצאו מקומות מסתור – בחממות, בפרדסים ובבתי אזרחים טובים שיצאו מהמושבים והכניסו את כולם".

צביאלי יצאה כאמור ממתחם המסיבה ברכב שלה, כשאיתה לוחמת מג"ב. "היה לי מזל גדול", היא מספרת. "מוקדם יותר, בערך בחמש בבוקר, אמרתי לניבי שאני הולכת לנוח כמה דקות באוטו. הורדתי את משענת הכיסא אחורה, נחתי קצת וחזרתי. כשנכנסתי לרכב תחת מטר יריות מכל כיוון, המשענת הייתה משוכה אחורה, וכך יכולתי להנמיך ראש וניצלתי מצרור שפגע באוטו.

"בדרך ראיתי על הקרקע אדם שנרצח. הבנתי שבהמשך יבואו לחפש אותו ולזהות, ותיעדתי את הגופה לצורך חקירה. כשהתקדמנו הלאה כבר ראיתי עוד עשרות בני אדם מוטלים. התקרבנו לכביש 232, פנינו ימינה, ופתאום ראיתי על הציר טנדר שחור חדש ויפה, ולידו שמונה לוחמים מדוגמים. ידענו שהמחבלים מגיעים בטנדרים לבנים. הלוחמים סימנו לי להתקרב אליהם, ופתאום הבנתי שמשהו לא תקין, הם לא משלנו. עשיתי פרסה, חזרתי אחורה, ומיד חטפנו צרור. ימית נפצעה ברגל. אני נסעתי בשכיבה אחורה כדי להיות מוגנת, אבל לא ראיתי את הדרך".

השתיים חזרו לשטח המסיבה, ירדו מהמכונית והתחבאו בתוך שיח. "אני שומעת את המחבלים רצים על הכביש, חוץ מהם אין אף אחד באזור. יוליה נעלמה לנו כשהאזרחים ברחו מהמסיבה. אחר כך סיפרו לנו שכל שוטר שהיה שם לקח איתו אזרחים רבים והוביל אותם החוצה בריצה. כך עשתה גם יוליה, וכשנתקלה במחבלים, היא נאבקה בהם עד הכדור האחרון.

"אנחנו בשיח, שומעות את המחבלים מתקרבים אלינו. הם ראו רכב מונע עומד נטוש, והבינו שאנחנו בסביבה. אני משכיבה את ימית על הקרקע, מחזיקה לה את הפצע, מעבירה את הטלפון למצב שקט, גם את השעון. ומתוך השיחים, כשהמחבלים ממש לידנו, אנחנו שולחות הודעות פרידה למשפחות שלנו".

כמה זמן הייתן בשיח?

"ארבע־חמש שעות. אני שומעת קבוצה של נערים צועקים 'איפה הצבא?', ואז ירי צרור ואחריו צחוק של המחבלים. הם פשוט ירו בהם. אני בשיח, ימית שוכבת עליי, ואין לי אפשרות לעזור", היא אומרת בכאב. "בינתיים אנחנו שולחות למפקדים ולמשפחה את המיקום שלנו, שעות עוברות, ואף אחד לא מגיע".

גם את שאלת, את עצמך לפחות, איפה הצבא?

"היה מוזר בעיניי שלא שמענו מטוסים במשך שעות. אני בוגרת חיל האוויר, הייתי בטוחה שבתוך כמה דקות נראה תנועת כלי טיס, אבל כלום. רק ירי".

בסביבות אחת בצהריים הגיע כוח של יחידת המסתערבים המשטרתית וחילץ אותן. "הם לא הצליחו להגיע ברכב, ונאלצו לחצות את כל האזור ברגל תוך שהם מטהרים את השטח. צלף של הימ"ס איתר מרחוק את המחבלים שארבו לנו סמוך לרכב, וחיסל אותם. העבירו אותנו למקום ממוגן, ובדרך, כשנסענו במכונית שלהם, חטפנו שוב ירי. ימית כבר הייתה בלי הכרה, ונסענו לחדר טראומה בסורוקה. היא עברה ניתוחים וטיפולים, והיום היא איתנו".

Video: זירת מסיבת הנובה. צילום: משטרת ישראל

אוטובוס מלא במחבלים

אוחנה לא הרשה לעצמו להישאר בבית החולים סורוקה יותר מדי. אחרי עשר וחצי הוא קיבל מורפיום וחזר לתחנת אופקים. "דבי הודיעה לי שאף אחד לא עונה לה. הם לא קיבלו עזרה מכוחות משטרה אחרים, וגם לא מהצבא. אל"מ אסף חממי מאוגדת עזה, שהיה הכתובת הראשונה מבחינתנו בכל אירוע ביטחוני, נרצח. תחנות המשטרה האחרות בדרום, כל אחת הייתה עסוקה בקרב שלה. בשדרות התחולל קרב בתוך התחנה, שוטרי נתיבות בלמו את המחבלים במושב יכיני. רק קרוב לשעה 11 אני מתחיל לקבל כוחות – מג"ב, צבא, שוטרים שהיו יכולים לבוא. מי שמגיע, אני מכווין אותו".

השוטרים שנחלצו לסייע לא ידעו בתחילה אילו קרבות מתחוללים בשטח. "הגיע אליי סגן־ניצב יצחק בוזוקשווילי (בזוקה), מפקד תחנת שגב־שלום, ושאל במה אפשר לעזור. אמרתי לו: טוס לרעים, תציל את מי שאפשר. הוא יצא עם הבת שלו, לוחמת מג"ב, לחלץ פצועים מהמסיבה. כשראה כמה זה מסוכן, הוא ביקש מהבת שלו להישאר בתחנת אופקים, והוא עצמו המשיך לנסוע שוב ושוב לנובה, חילץ משם פצועים והביא אותם לתחנה.

רס"ב ליאת צביאלי: "אנחנו בשיח, שומעות את המחבלים מתקרבים. הם ראו רכב מונע עומד נטוש, והבינו שאנחנו בסביבה. אני משכיבה את ימית על הקרקע, מחזיקה לה את הפצע, מעבירה את הטלפון למצב שקט, גם את השעון. ומתוך השיחים, כשהמחבלים ממש לידנו, אנחנו שולחות הודעות פרידה למשפחות שלנו"

"גם מפקד תחנת רהט, ג'יאר דוידוב, הציע עזרה, ושלחתי אותו ליער רעים. בשעה 11 קיבלתי דיווח שדוידוב נפל בקרב עם המחבלים. אמרתי לבזוקה 'לך תביא אותו'. בינתיים קיבלנו דיווחים על עוד שוטרים שנפצעו, שנפלו. היו שוטרים שנכנסו לרכב נטוש של המחבלים, וכך ניסו לצאת מהאזור. המחבלים הבינו שאלה שוטרים וירו בהם.

"בזוקה נסע ברכב מחורר לגמרי, לקח ג'יפ מצד הדרך בלי לדעת אפילו של מי הוא. אחרי רבע שעה אומרים לי בקשר: 'בזוקה נפל'. הבת שלו לידי, ואני מנסה להגיד לה 'יש עוד שוטר שנקרא בזוקה', כדי שהיא לא תקבל את זה ממני. המצב בתחנה נהיה קשה מאוד. הגיעו אליי שוטרים ואמרו שהם הביאו את הגופה שלו. מיד אמרתי להם – קחו אותו לבית העלמין, שהבת שלו תשמע על זה בצורה מסודרת".

תחנת המשטרה באופקים הפכה לנקודת איסוף של חללים, פצועים, אזרחים שמבקשים לסייע, וגם מחבלי נוח'בה עצורים. "לקראת שתיים בצהריים, בלי הודעה מוקדמת, נכנס לחנייה של התחנה אוטובוס. כוח של מגלן וסיירת מטכ"ל מגיע אליי ומוריד אצלי 35 מחבלים מיער רעים שהרימו ידיים ונכנעו. אמרתי 'איזה גיהינום, אני צריך עכשיו לאבטח אותם ולשמור שהשוטרים לא יתחממו עליהם'. הוריתי להשכיב אותם על הארץ כעצורים. רבע שעה אחר כך נכנס טנדר אזרחי עם עגלה נגררת, עמוסה גופות. שאלתי 'מי אלה?', והאזרח שנהג בטנדר אמר לי: 'אלה שוטרים מהתחנה שלך שנפלו בקרב'. הכנסנו את העגלה למשרד שלי והתחלנו לזהות גופה אחרי גופה".

גם אל־הוזייל הגיע לתחנה באופקים. "התרעננתי, לקחתי עוד תחמושת, ויצאתי משם לרעים. ראיתי נרצחים בכל פינה. באחד החילוצים פגשתי כמה מהשוטרים; הם חשבו שאני מת, וכך גם אני חשבתי עליהם. הם תפסו שם חמישה מחבלים חיים, ואזקו אותם בידיים וברגליים. עד הערב שמרנו על המחבלים בתחנה".

בסביבות ארבע אחר הצהריים יצא אוחנה למתחם הנובה. "עזבתי אזור של מסיבה, וחזרתי למשהו אחר לגמרי. עשן, גופות בכל מקום. יחד עם 500 אנשי מילואים ולוחמים סדירים עברנו שיח־שיח, הפכנו כל אבן. מצאנו נרצחים, וגם אנשים חיים שהסתתרו. הם יצאו מבוהלים, ומיד צעקנו 'צבא! משטרה!', כדי לא להפחיד אותם".

אלקרינאוי: "אחר הצהריים שוהם אמר לנו שהכביש מטוהר. לקחנו את המבלים שהיו איתנו – חלקם פצועים, חלקם בריאים – והעלינו אותם למכוניות של אזרחים שבאו לעזור. משם נסענו לאופקים. זה הסתיים בשעה ארבע וחצי".

גם אוחנה חזר מיער רעים לתחנת המשטרה. הוא רצה לכנס את השוטרים להערכת מצב, אך הבשורות המרות הלכו ונערמו. "שאלתי 'איפה אבי צידון, קצין השיטור? נעשה הערכת מצב'. אמרו לי, 'צידון נפל בפרי־גן, גם לשם הגיעו מחבלים'. הוא יצא אליהם ונלחם לבדו עד שנגמרה לו התחמושת. מתוך 41 שוטרים שהיו בנובה בתחילת האירוע, 21 נפלו ועוד שמונה נפצעו קשה".

יותר מחצי שנה עברה מאז, אך שבעה באוקטובר לא מרפה מהם. "זה כאילו יש מסך שנמצא לך תמיד מול העיניים, ואתה רואה בו שוב ושוב את המראות מהטבח", אומר אלקרינאוי. "החברים שלנו שנפלו הצילו חיים, הם ריתקו את המחבלים לכביש, גוננו ושמרו. גם אנחנו עשינו את המאה אחוז שלנו, ועדיין אנחנו לא מפסיקים לחשוב – אולי יכולנו להציל עוד מישהו. מבחינתנו זה לא יסתיים לפני שכל החטופים יחזרו וכל החיילים ישובו הביתה".

מה בכל זאת מחזיק אתכם ונותן לכם כוח להמשיך לעבוד ולתפקד?

בייטמן: "ההכלה בבית. ההבנה מהמשפחה שעברנו משהו, השתנינו. נהיינו אנשים שלא פשוט להיות איתם, אבל הם מבינים ומקבלים. ויש לנו זה את זה, ויש גם הבנה מצד המשטרה שעברנו משהו שמצריך התייחסות. ארגנו לנו אפילו סדנת חוסן לשוטרי נובה".

אלקרינאוי: "אני שומר את הראש מורם בין השאר בזכות קבוצת ואטסאפ שנפתחה אחרי 7 באוקטובר. היו בה כשמונים איש שהתחבאו איתנו סביב הטנק. בכל יום היו כותבים שם 'תודה לשוטרים', 'הצלתם אותנו', 'אנחנו חיים בזכותכם'. זה נתן הרבה כוח".

אל־הוזייל: "החודש הראשון היה קשה מאוד. ואז ראיתי פוסט בפייסבוק של מבלים שמחפשים את השוטר האשכנזי הרזה שחילץ אותם, כי הם רוצים להגיד לו תודה. אני לא אשכנזי, אבל בתמונה המצורפת לפוסט ראו אותי. הרבה ניצולים יצרו איתי קשר, חלקם נפגשו איתי ועשינו סגירת מעגל מרגשת".

בזמן ששוחחנו התקבצו סביבנו אזרחים רבים שבאו לראות את אתר ההנצחה. הם האזינו בדממה לשוטרים, וכעת עם תום השיחה הגיבו במחיאות כפיים. "הכרת הטוב מצד האזרחים היא דבר שמחזק מאוד", אומר אוחנה. "לא יצאנו מפה שלמים, כל אחד סוחב איתו משהו, אבל השוטרים יודעים שבלי הפעולה שלהם, זה היה נגמר ב־3,000 נרצחים במסיבה. בלי ניצולים. התמודדנו פה ארבעים שוטרים מול 300 מחבלים, זה קרב תנ"כי".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il