אין בישראל הרבה בתים שאפשר לראות מהסלון שלהם מוצב של צבא מצרים. זה מה שתראו אם תשקיפו מהחלון של בועז ומיכל שר־שלום, אבל אם נדמה לכם שפריט נוף כזה יהפוך את החיים בבאר־מילכה למתוחים, אתם טועים. כשגרים על דיונה חולית בליבה של שמורת טבע, בנקודת המפגש של נחל לבן עם נחל ניצנה, מול מרחבים מדבריים מרהיבים ותחת שמיים צלולים – גם גדר הגבול הסמוכה לא מצליחה לקלקל את האווירה השלווה.
את היממה שלי בבאר־מילכה התחלתי לקראת ערב, בשעות הנעימות והקרירות של הר הנגב. קבעתי להיפגש עם אורן שלום הרבש"ץ, רגע לפני שיצא ליום מילואים באילת יחד עם צוות הלוחמה בטרור (לוט"ר) של יישובי פתחת ניצנה, כוח שהוא עצמו הקים. את תפקיד הרבש"ץ של באר־מילכה הוא ממלא כבר 17 שנה, מאז הקמת היישוב. "כמו שאמר כלב בן יפונה", מצטט שלום, "ככוחי אז, וככוחי עתה. אני עדיין כשיר ועדיין בכושר".
אנחנו מתיישבים באולם האירועים המקומי – אוטובוס ישן שעומד במרכז היישוב ומתפקד גם כפאב. המיקום שלו, בנקודה הגבוהה של באר־מילכה, מאפשר לתצפת על כל פתחת ניצנה וליהנות מאוויר טוב ומשקיעות יפות. שלום (54), נשוי ואב לחמישה, הוא לא רק רכז הביטחון אלא גם חקלאי שמגדל ענבים וזיתים משובחים, ומדריך שנושא הרצאות בפני קבוצות מבקרים. "דוד המלך הוא אחד האנשים שאני לוקח מהם השראה", הוא מספר. "יש בו שילוב של לוחם, חקלאי ואיש חינוך. בשיחות שאני מעביר, אני מכוון את האדם לשאול את עצמו שלוש שאלות: מי אני, איפה אני נמצא, ומה אני אמור לעשות. אני רוצה לגרום לאנשים לקחת אחריות על החיים שלהם ולפעול מתוך משמעות".
סבו, שהיה ציר בקונגרסים הציוניים, עלה ארצה ב־1911 והקים את טירת־שלום, ליד נס־ציונה. אורן שלום גדל שם, לא הרחק מערי המרכז של מדינת ישראל. אחרי שירות צבאי מאתגר בדובדבן ובצנחנים, הוא יצא למסע חיפוש עצמי והגיע לנגב. "סחבתי איתי דברים מהצבא, וביקשתי לעשות משהו בעל משמעות, ולא סתם להרוויח כסף. ירדתי לנגב לעשות מה שסבא שלי עשה – להגשים. רציתי להקים חוות בודדים".
בועז שר־שלום: "אתה עולה לאוטובוס של מטיילים, מתחיל לספר על האזור ועל ההיסטוריה, ואחרי רגע מישהו בספסל האחורי מרים יד ושואל איפה הילדים שלך לומדים, איפה אתם עושים קניות ולמה אתם גרים פה. הבנתי שאנחנו, האנשים שהחליטו לעזוב את העיר ולעבור למקום המוזר הזה, מעניינים אותם יותר"
תקופה קצרה הוא שהה בעזוז, אחד מיישובי פתחת ניצנה. שם פגש את רויטל, שהגיעה גם היא לנגב כדי להקים יישוב, ועד מהרה הם החליטו להינשא. יחד הצטרפו השניים לגרעין שהתעתד לעלות לבאר־מילכה. במשך ארבע שנים, מ־2002 עד 2006, הם התגוררו ביישוב כמהין הסמוך, מחכים שהממשלה תרשה להם להתיישב בדיונה החולית שהוקצתה להם. "רוב חברי הגרעין עזבו במהלך שנות ההמתנה בכמהין, כי לא היה להם כוח ולא הייתה סבלנות לשאת את כל הדרך. כבר הייתה החלטת ממשלה, ובכל זאת לא נתנו לנו לעלות. אחרי שהקימו את בני־נצרים, שלומית ונווה בחולות חלוצה, ביקשנו להיות באותו גל התיישבות ועשינו מעשה של 'חומה ומגדל'. העלינו לכאן קרוואן ודחפנו את המדינה כדי שהסוכנות, שהייתה אז אחראית על האזור, תאפשר לחטיבה להתיישבות להקים את היישוב".
אין אדמה רעה, יש אדמה שרע לה
את גלגוליה השונים של הדיונה, כפי שהם מתוארים בפיו של שלום, אני מכיר כבר כמעט חצי יובל. בשנת 2000, בשלהי כהונתו הקצרה של ראש הממשלה אהוד ברק, הכניס יוסי ביילין את שטחי חולות חלוצה למפות חילופי השטחים ששרטט, לצורך הסדר עתידי עם הפלסטינים. לקראת בחירות 2001 הדגיש אריאל שרון את התוכניות האלה של ראשי מפלגת העבודה כדי לנסות לסחוף אליו פוליטית את תושבי פתחת ניצנה, שהיו מזוהים ברובם עם השמאל. שבועיים לפני הבחירות הוא העלה עשרות כתבים וצלמים, בהם גם אני, לדיונה החולית הזאת. מתחת לסככה צבאית מחוררת, כשרוחות הנגב זורות חול בעינינו, התחייב יו"ר הליכוד להקים בחולות חלוצה שרשרת יישובים, שתחבר בין חבל שלום שבמועצה האזורית אשכול ליישובי פתחת ניצנה של רמת הנגב. במהלך אותו סיור הבטיח שרון לילדה בת 13, תושבת האזור, שעוד לפני שתתגייס לצה"ל היא כבר תזכה לראות בעיניה את היישובים החדשים. מאז עברו 23 שנים, הילדה ההיא כבר השתחררה מצה"ל מזמן, אך שרשרת התיישבות אין. חצי שנה לאחר כינונה אישרה ממשלת שרון את הקמת חבל היישובים בחולות חלוצה, אך היישוב היחידי שהוקם בפועל בעקבות אותה החלטה היה באר־מילכה. שלושת היישובים האחרים שניצבים כיום בחלק הצפוני־מערבי של חולות חלוצה – נווה, בני־נצרים ושלומית – לא היו קמים כנראה לולא עקירת גוש קטיף.
האתגר העיקרי של כוחות הביטחון בפתחת ניצנה הוא לא איום הטרור, אלא הברחות סמים וגנבות חקלאיות שבהן מעורבים בדואים מהנגב. הפיגוע האחרון באזור אירע לפני 12 שנים: מחבלים שחדרו ממצרים הפעילו מטען וירו אר־פי־ג'י לעבר רכב של עובדים שעסקו בהקמת גדר הגבול. אחד העובדים, סאיד פשאפשה, נהרג. שנתיים לאחר מכן, בזמן מבצע "צוק איתן", ניסו מחבלים מעזה לחדור ליישובי הפתחה דרך שטח מצרים, אך הפיגוע סוכל עוד לפני שחצו את הגבול לישראל. באותה תקופה יזם אורן שלום את הקמת כוח הלוט"ר שלו. "צוות פלד", כך נקראת היחידה הקטנה, על שם מפקד סיירת הצנחנים סרן יאיר פלד, שנרצח באזור בשנת 1959 על ידי בדואים.
בין יישובי פתחת ניצנה ליישובי חלוצה מחבר כביש 10, הצמוד לגבול מצרים. בימי שגרה הוא סגור לנסיעה, אבל בשבעה באוקטובר דהרו עליו תשעה מחברי צוות הלוט"ר של פתחת ניצנה, בדרכם ליישובי העוטף. שניים מהלוחמים לא שבו – יפתח גורני מבאר־מילכה, שנפל בקרב בכביש עצמו, ולירן אלמוסנינו מכמהין, שנהרג מאוחר יותר בחולית.
השם יפתח גורני עולה שוב ושוב בשיחות שלי עם אנשי באר־מילכה. גורני, הם מספרים, היה ממייסדי היישוב, מנהיג מקומי מוערך ואחד מעמודי התווך של הקהילה הקטנה, המונה כחמישים משפחות. "זו אבדה גדולה", אומר שלום בכאב. "איש מדהים, אני מכיר אותו הרבה שנים. גייסתי אותו לצוות הלוט"ר לאחר שסיים מילואים בסיירת מטכ"ל.
"בשבעה באוקטובר המח"ט של הגזרה החליט להשאיר חצי מהצוות שלנו ביישובים, ותשעה לוחמים נסעו איתו לכיוון העוטף, מרחק של כרבע שעה נסיעה. בדרך הם נתקלו בכוח של 22 מחבלים שהיו אמורים להגיע לנווה, שלומית ובני־נצרים, ובהמשך אלינו, לפתחת ניצנה. כשנפתחה אש לעבר צוות הלוט"ר, כולם פרקו מכלי הרכב והשיבו ירי. יפתח חשש שהמחבלים יגנבו את הג'יפים, ולכן הוא עבר מג'יפ לג'יפ תחת אש, כיבה את ה'משואה' הצבאית (מערכת שמשדרת ומראה את מיקומי הכוחות – א"ר), ולקח את המפתחות. בדרך למחסה הוא ראה קצינה ואיתה שתי חיילות. הוא גונן עליהן, וחטף כדור. האינסטינקט שלו לא היה להציל את עצמו, אלא את האחרים".
מההיבט הביטחוני, מה נשתנה כאן מאז שבעה באוקטובר?
"כל ההיערכות השתנתה. צה"ל הקצה משאבים וציוד, ובכל יישוב יש היום כיתת כוננות גדולה ורצינית, עם מערך קשר וציוד לחימה מלא. גם הוראות הפתיחה באש לאורך הגדר השתנו קצת, ועכשיו אין הגדרה של אירועים כ'הברחות סמים', אלא מתייחסים לכל מקרה כהסגת גבול. צריך לזכור שאנחנו קבוצת היישובים היחידה מחבל אשכול עד אילת, ולכן זה המקום שמחבלים עלולים 'לפרוק בו לחצים'. החשש הוא שמחבלים יצאו למשל מרפיח למצרים וינסו לבוא לכאן, מה שמכונה ציר החי"ת, אבל צה"ל מכיר את האיום הזה ודרוך למנוע אותו.
ב־7 באוקטובר דהרו בכביש 10 תשעה מחברי צוות הלוט"ר של פתחת ניצנה, בדרך ליישובי העוטף. שניים מהלוחמים לא שבו – יפתח גורני מבאר־מילכה, שנפל בקרב בכביש עצמו, ולירן אלמוסנינו מכמהין, שנהרג לאחר מכן בחולית
"כאן ביישוב בנינו עם פרוץ המלחמה כוח פטרול שקיים סיורים כל הזמן, והעלינו רחפן. במשך יותר מחודש הייתה פה אבטחה ברמה של סכין בין השיניים, וחברי כיתת הכוננות היו מגויסים כמילואימניקים במשך שלושה חודשים. עכשיו נמצא פה 'כוח אבשלום' (יחידת מילואים חדשה שמופקדת על אבטחת יישובים – א"ר), כמו שיש ביישובי העוטף".
שלום מספר שעד לפני שבעה חודשים הוא היה המשוגע היחיד שדיבר על הסתערות המונית מכיוון עזה. "במשך שנים אמרתי שיפילו את הגדר וחצי מיליון עזתים ייכנסו ויציפו את המדינה. כשהקמתי את צוות הלוט"ר אמרו עליי שאני שרוט. היום אף אחד לא חושב ככה, להפך. תודה לא־ל שבאירוע הדגל של חמאס, נכנסו רק 3,000. גם ככה הם תכננו להגיע הרבה יותר רחוק, ועצרה אותם הגבורה האישית בצד שלנו, כמו במלחמת יום כיפור".
השטחים החקלאיים של באר־מילכה מרוחקים מהיישוב כארבעה קילומטרים לתוך חולות חלוצה, ממש על גבול מצרים. שלום עצמו הוא כאמור לא רק רבש"ץ, אלא גם חקלאי שמגדל 110 דונם זיתים ושישה דונמים של כרם יין. "אני הראשון שהקים כרם יין בחולות, בניגוד לכל האזהרות. אמרו לי שאני הולך לזרוק כסף, ושאין מחקר שתומך בזה. הלכתי למומחים וגם לאנשי גוש קטיף, אבל הם גידלו רק ענבים למאכל ולא ליין, והקרקע אצלם הייתה חול ים ולא חול דיונה. רציתי לנטוע גם זן זיתים סורי, ואמרו שאני משוגע. נסעתי לרמת הגולן להביא זנים צפוניים של זיתים, ופגשתי שם חקלאי בן 92, שמעון שמו. הוא אמר לי: 'אין דבר כזה אדמה לא טובה, יש דרך לא טובה לגדל'. בסוף הצלחנו להוציא יין ושמן מובחרים מהחול, והיום יש כבר פרוטוקול.
"אנשים מפחדים ללכת בדרך לא סלולה, ואותי דווקא דרך סלולה מלחיצה. אדם לעמל יולד. התרבות המערבית מושכת לנוחות, אבל כל דבר קל ונוח – מתנוון ונרקב. צריכים כל הזמן מאמץ, התנגדות וכוח".
בזמנו החופשי הוא עולה על האופנוע ויוצא לרכיבות שטח מדבריות. "אני אוהב אקסטרים ואדרנלין, וזה גם אופי העבודה שלי. אני אוהב גם את המדבר, כי אתה יכול לנסוע בו כל כך הרבה בלי לראות אף אחד. אהבה היא לעיתים המרחק המאפשר את קיומה. לפעמים אתה לא צריך להיות קרוב לאיש, אלא למדוד את המרחק הראוי ממנו כדי שתהיו במערכת יחסים טובה, ושתהיה ביניכם אהבה".
ציונות בלי כוונה
הצימר הממתין לי בבאר־מילכה ממוקם סמוך לשער האחורי שדרכו יוצאים התושבים לשטחים החקלאיים. מהחלון נשקפים גלי הדיונות, נחל ניצנה והגבול המצרי. הלילה עובר ללא אירועים מיוחדים. כשאני מחפש בבוקר כוס חלב לקפה, אומרים לי שאצטרך להגיע למינימרקט בתחנת הדלק שליד בסיס קציעות, מרחק שבע דקות נסיעה מבאר־מילכה. אבל מה שבעיניי נתפס כמאתגר מעט, נראה אחרת לגמרי בעיני המקומיים. בעבר הייתה בכל פתחת ניצנה רק מכולת אחת קטנטנה, ביישוב קדש־ברנע, וגם היא פעלה בשעות מצומצמות. החנות בקציעות, שפתוחה 24/7 ומציעה הרבה יותר מוצרים, היא בגדר שדרוג של רמת החיים. אם רוצים לערוך קניות בסופרמרקט של ממש אפשר לנסוע לבאר־שבע, אבל זה ייקח לכם שעה בכל כיוון. רוב התושבים כאן נעזרים בשירותי המשלוחים של רשתות השיווק הגדולות.
מהקפה התייאשתי, אבל בבית של בועז ומיכל שר־שלום מגישים לי כוס תה צמחים היישר מהגינה. הם בני 47, הורים לשלושה, וכמו אורן שלום גם הם לא אנשי הנגב במקור: בועז גדל ביישוב שדמה הסמוך לגדרה, ומיכל בהוד־השרון. הם הכירו כשלמדו יחד מוזיקה והוראת מוזיקה בבית הספר רימון ברמת־השרון. בועז הוא גם מורה דרך בהכשרתו, ולפני 13 שנה, כשקיבל משרת הדרכה בבית ספר שדה בניצנה, עברה המשפחה לדרום. "הילדות שלי הייתה משופעת בערכים נגביים – טיולים בנגב ואמרות של בן־גוריון שהסתובבו בבית", מספר בועז. "אחרי השירות הצבאי עבדתי בעזוז. אומרים שהמדבר זה ג'וק שלא כל אחד מתחבר אליו, כי לצד היתרונות יש בו גם לא מעט אתגרים. בשבילי המדבר הוא מקום שאתה כל הזמן שואל בו שאלות. ברגע שנקי לך בעיניים ולא צפוף, מתעוררים אצלך תהליכי חשיבה ותהייה".
אורן שלום: "במשך שנים אמרתי שיפילו את הגדר וחצי מיליון עזתים ייכנסו ויציפו את המדינה. כשהקמתי את צוות הלוט"ר אמרו עליי שאני שרוט. תודה לא־ל שבאירוע הדגל של חמאס נכנסו רק 3,000. גם ככה הם תכננו להגיע הרבה יותר רחוק, ועצרה אותם הגבורה האישית בצד שלנו, כמו במלחמת יום כיפור"
"גם לי היה רצון לעבור למקום פריפריאלי", אומרת מיכל. "אני דווקא אדם של ירוק ושל מים, אבל בועז היה מחובר לאזור הזה, ואני זרמתי איתו". שניהם עבדו בתחום ההדרכה בניצנה, שהייתה אז בעיקר כפר נוער ופחות ישוב. כעבור ארבע שנים ביקשו לעבור ליישוב קהילתי יותר, וכך הצטרפו לבאר־מילכה. "יש פה קהילתיות חזקה לצד מגוון גדול ופלורליזם, גם בעיסוקים וגם באישיות", מספר בועז. "בשמירות המשותפות שהיו לי בחודשים האחרונים במסגרת כיתת הכוננות, גיליתי שוב שהעמדות הפוליטיות של חלק מהתושבים פה הפוכות משלי, אבל כולנו רוצים את אותו דבר – לקיים את המדינה ואת הערכים הציוניים, גם אם הדרך שלנו מעט שונה".
"יש כאן שיתוף ועזרה שקשורים לכך שאנחנו נמצאים פה יחד, מרוחקים מהמרכז", מוסיפה מיכל. "זו בחירה משותפת לחיות טוב זה עם זה, בלי לתת מקום למפריד. המשמעות היא פחות רכילות, הרבה פעילות קהילתית, וילדים שנמצאים ביחד כל הזמן ועוברים מבית לבית".
למגורים במקום כזה נלווה כמובן גם אתגר תעסוקתי, אבל כל אחד מבני הזוג מצא איך לצמוח ולהמציא עצמו מחדש. מיכל, מאז 2010, מלמדת פלדנקרייז; בהתחלה הייתה נוסעת לבאר־שבע ולעומר, אחר כך החלה להעביר גם שיעורים מקוונים באמצעות זום, ובתקופת הקורונה העבירה את עיקר הפעילות שלה למתכונת הזו. היום יש לה עסק מבוסס שנקרא "פלדנקרייז אונליין", עם מועדון מנויים מכל רחבי הארץ. באתר שלה היא מציעה מאגר גדול ומגוון של כ־150 שיעורי פלדנקרייז, שכוללים הדגמה מצולמת. "הטכנולוגיה היא הצלה בשבילי", אומרת מיכל. "היא מאפשרת לי להגיע להרבה מאוד אנשים, גם אם אני רחוקה. יש לי פה חברה שעשתה אותו דבר בתחום האמנות, ויש לה עכשיו עסק אונליין של אמנות ליבוד".
בועז עזב את עבודת ההדרכה והפך לתיירן. היום הוא מחזיק סמוך ליישוב את מתחם הגלמפינג "הרפתקה במדבר", שמספק לינת שטח בתנאים נוחים, ארוחות ואטרקציות. "כשסיימתי להדריך בניצנה, חיפשתי כיוון אחר לפרנסה. בהתחלה הדרכתי אוטובוסים של תיירים, אחר כך הפעלתי אטרקציות כמו תצפיות כוכבים, טיולי ג'יפים, סיורי עקרבים בלילה וגלישת חולות. מבקרים באטרקציות אמרו לי שהם היו שמחים גם לישון פה, וכך נכנסתי לתחום האירוח".
התפנית המקצועית שלו קיבלה דחיפה נוספת בעקבות השאלות שהעלו המטיילים. "אתה עולה לאוטובוס של גמלאים, מתחיל לספר על האזור ועל ההיסטוריה שלו, ואחרי רגע מישהו בספסל האחורי מרים יד ושואל איפה הילדים שלך לומדים, איפה אתם עושים קניות ולמה אתם גרים פה. כשזה חזר על עצמו שוב ושוב, הבנתי שאנחנו הסיפור. אנחנו, האנשים שהחליטו לעזוב את העיר במרכז ולעבור למקום המוזר הזה, מעניינים אותם יותר ממורשת הקרב ומאתרי הטבע. הציבור מתרגש ממה שאנחנו עושים פה. אנחנו לא עוסקים אומנם בייבוש ביצות, ויש לנו בתים מסודרים ומכוניות, אבל אנשים מתרשמים מעצם המעשה החלוצי שמבוסס על פרישה מהזרם המרכזי. התנאים כאן באזור די מגבילים, זה יישוב צמוד גדר וגבול, יש סביבנו שטחי אש ושמורות טבע, ויש ריחוק ממרכזים עירוניים. כל אלה מאלצים את התושבים להיות יצירתיים יותר ולהמציא פתרונות לקשיים.
"יפתח גורני תמיד אמר שלא באנו לפה מטעמים ציוניים מובהקים; היינו צעירים שחיפשו קצת רומנטיקה ורצו לגור במדבר, אבל החיים והמציאות מביאים אותך להבנה שזו ציונות של שנות האלפיים. בלי שהתכוונת, אתה עושה משהו חשוב לאומה, לעם, למדינה ולארץ, כשאתה ההתיישבות היחידה כמעט לאורך 250 ק"מ של גבול".
"הטכנולוגיה היא הצלה בשבילי", אומרת מיכל שר־שלום, שמפעילה את "פלדנקרייז אונליין". "היא מאפשרת לי להגיע להרבה מאוד אנשים, גם אם אני רחוקה. יש לי פה חברה שעשתה את אותו הדבר בתחום האמנות, ויש לה עכשיו עסק אונליין של אמנות ליבוד"
גם בועז מבכה את האבדה שספגה באר־מילכה עם נפילתו של גורני. "יפתח היה לא רק המקים של היישוב, אלא האבא שלו. אחרי שהוא נהרג, הוצאנו לתושבים חולצה עם הכיתוב 'להיות גורני'. כשאתה לובש אותה, אתה מיד מרגיש צורך לעשות את הדברים בצורה הכי טובה שאתה יכול, ולא לוותר לעצמך".
להכיל ולהאכיל
לשיטתו של בועז שר־שלום, תרומתם של יישובי הספר למדינה לא מתמצה רק בהיבט ההתיישבותי. "המרכז העירוני חייב פריפריה, כי היא זו שמאכילה אותו. אני בן של חקלאי, וזו התודעה שחייתי בה מגיל אפס. כשתייר בא לפה ואוכל עגבניות מתוקות שגדלו כאן בחול המדברי, הוא מבין את חשיבות האזור ואת חשיבות החקלאות הישראלית.
"תפקיד נוסף של הפריפריה הוא להכיל, כלומר לאפשר לציבור הישראלי שעובד קשה ונתון בלחץ ובאינטנסיביות ובפקקים, לנוח קצת. פעם בשבוע, כשאנחנו נוסעים למרכז ונתקעים בפקק, אנחנו נזכרים למה נעים כל כך לחיות פה. התפקיד שלי כתיירן הוא לא רק להתפרנס. חשוב לי לאפשר לאורחים להתנתק לכמה שעות מהמירוץ, לנשום קצת אוויר מדבר ולהתחבר לשלווה ולשקט. בעיניים שלי זו תיירות ערכית, כי יש בה מרכיבי תוכן משמעותיים".
ובכל זאת, אתם חיים על גבול. מה זה עושה לחוויה שלכם פה בחודשים האחרונים?
"שכן שלי אמר שהגבול עובר בכל מקום שיש בו יהודי. טילים נופלים בכל הארץ, ונשלחים דווקא למרכזים עירוניים לפני שהם נשלחים לפה. ביטחון מוחלט אין בשום מקום בישראל. כשאורחים באים אליי הביתה, אני מראה להם את המוצב המצרי שנמצא שלושה ק"מ מפה. מיכל אומרת שלא נעים לה לראות אותו, אבל בעיניים אובייקטיביות יש לנו שני גבולות שנשארו שקטים – עם ירדן ועם מצרים, המדינות שעשינו איתן שלום. הגבולות הללו יציבים בסך הכול, למרות אירועים פה ושם. צריך גם לזכור שהנשק של המצרים במוצבים לא מופנה כלפינו, אלא פנימה, לכיוון מצרים".
אבל גם עזה לא רחוקה.
מיכל: "אחרי שבעה באוקטובר הייתה תחושה שכולנו צריכים להתעורר מתרדמת או מקונספציה. עד אז, אף אחד אצלנו ביישוב לא נהג לנעול דלתות. אחרי מתקפת הטרור היה תגבור של כיתת הכוננות, אבל מהר מאוד הכול התפוגג וחזרנו לשגרה".
בועז: "בימים הראשונים היה חשש שחוליות טרור מסתובבות כאן בדיונות, אבל כעבור זמן קצר הבינו שזה לא קורה. בשלב העצים של המלחמה הרגשנו דווקא בטוחים יותר בהיבט של ההברחות והגנבות שיש כאן באזור. אחרי שכיתת הכוננות שוחררה ממילואים, חזרו גם ההברחות, אבל הצבא הבין שמעכשיו הוא צריך להיכנס יותר לאירוע הזה. עד שבעה באוקטובר צה"ל לא ממש התערב בהברחות, ולמיטב הבנתי ההתייחסות לנושא השתנתה".
נסיעה קצרה מהבית של משפחת שר־שלום מביאה אותנו למתחם "הרפתקה במדבר". האוהלים המרווחים שעומדים כאן מאובזרים במזגנים ובמיטות, וכל אחד מהם יכול להלין עד שישה אורחים. "צימר מאחורי הבית לא מחולל תנועה", מסביר בועז. "בחרתי במסלול שונה מתוך אמונה חזקה שהענף הזה צריך להתפתח פה לצד החקלאות. הרעיון של גלמפינג הוא שבמקום שתבוא לחניון לילה ותקים אוהל מסכן, מישהו עושה בשבילך את העבודה ומספק לך אוהל שמתנהג כמו חדר. בעיניי הסיפור המרכזי הוא לא האוהל, אלא האפשרות של שהות עמוקה במדבר טהור. אתה יכול לצאת מהאוהל למדורה, לגלישה בדיונה או לתצפית כוכבים. אנחנו גם מגישים אוכל טוב וכוס יין. זה מפנק מאוד, אבל זה גם הופך את המוצר לפחות זול".
הוא פתח את המתחם שלו בשנת 2019, ואז הגיעה הקורונה והזניקה לא רק את קריירת הפלדנקרייז של אשתו, אלא גם את העסק התיירותי שלו: הישראלים לא יכלו לטוס לחו"ל, והסתערו על כל מיטה פנויה בארץ. "זו הייתה דחיפה גדולה אבל לא מאוזנת, והנחיתה ממנה החלה לפני שנה בערך. גם משום שאנשים חזרו לטוס, וגם כי המאבק סביב המהפכה המשפטית השפיע על מצב הרוח ופגע בתיירות. בשיחות הטלפון עם לקוחות כבר הרגשתי את העצבנות שלהם".
עד המלחמה פעלו במתחם 18 אוהלים, היום יש 11. לפני כשנה, מספר בועז, התארחו אצלו ללילה חברי פורום המטכ"ל, שהגיעו לכאן כדי להתגבש. "הם מכירים את האזור רק דרך משקפיים של גנרלים, ובזכות התיירות הם ראו אותו גם בעיניים אזרחיות ושמעו על האתגרים ועל החקלאות".
הדיונה הסמוכה למתחם הגלמפינג הייתה מוכרת לי: לפני כשנתיים השתתפתי כאן בגלישת חולות ובסיור רכבי שטח שהפעיל לירן אלמוסנינו ז"ל. "שיתפנו פעולה ועזרנו זה לזה, ועכשיו הוא איננו", מספר בועז. "בבוקר שבעה באוקטובר היינו שנינו בדיונה עם אורחים. לירן קפץ עם צוות פלד, וכל הציוד שלו נשאר כאן. אני הברחתי מכאן את האורחים האחרונים ואחר כך אספתי את הדברים שלו". גם בועז השאיר בשטח את ציוד המתחם שלו, עד שבחודש ינואר הגיעו גנבים והסבו לו נזק של 70 אלף שקלים. "פירקתי את המתחם, וזה היה משבר גדול. הדיונה הייתה ריקה פתאום. חשבתי על לירן ששילם בחייו, והרגשתי שהטרור ניצח אותנו".
הוא כבר החל להרהר בסגירת העסק, אך לפני כשלושה שבועות החליט להקים אותו מחדש. יומיים לפני פסח הגיעו למתחם אורחים ראשונים מזה שבעה חודשים. "ההחלטה לפתוח מחדש הייתה קשה. כבר מצאתי עבודה זמנית בבסיס קציעות, בתחום הלוגיסטיקה, והיה לי קל יותר להמשיך שם. אבל החלטתי לפעול אחרת, מתוך גאווה ואמירה שלא ינצחו אותנו. צריכה להיות תנועה מהמשבר החוצה לכיוון של צמיחה ושגשוג. גם זו הייתה החלטה ברוחו של יפתח גורני – ללכת ולנצח את המשברים, ולעשות את זה באופן הכי טוב שאתה יכול".
ממתחם הגלמפינג אני נוסע להרמת כוסית שעורכים אנשי הרפת של באר־מילכה. לפני כשמונה שנים הגעתי גם לרפת הזאת, במסגרת סיור של שר החקלאות דאז אורי אריאל. יפתח גורני – מי שייסד את הרפת וניהל אותה – סיפר לנו אז שלא רבים האמינו בהיתכנות הכלכלית שלה. היום הרפת מחזיקה כ־300 פרות חולבות, ומייצרת 3.7 מיליון ליטרים של חלב בשנה.
רגע לפני שאצפין לכיוון הבית, אני מבקש לשמוע גם את הזווית של ראש מועצת רמת נגב על עתידם של יישובי הפתחה, שמאכלסים היום מאתיים משפחות בלבד. "לאזור הזה יש פוטנציאל אדיר להיות חבל ארץ אטרקטיבי מבחינת חינוך, מחקר, חקלאות ותיירות", אומר לי ראש המועצה ערן דורון. "בשביל שזה יקרה, הממשלה צריכה לשנות גישה ולקבל החלטה שתיתן לנו ארגז כלים אפקטיבי להתמודדות עם האתגרים הרבים ולהרחבת היישובים. היום אנחנו נאלצים להילחם על כל דבר – הכשרת שטחים, בנייה, חקלאות וביטחון. הקרקע בבאר־מילכה היא ללא עלות, אבל עלות הפיתוח לפני בנייה היא 480 אלף שקלים לחצי דונם, וזה חסם כלכלי. כדי להקים משק חקלאי נדרשים עוד כמיליון וחצי שקלים, וזה חסם נוסף.
"המדינה צריכה לסבסד עלויות בנייה, לתת תמריצים, להכשיר עוד שטחים לחקלאות, להקים פה מרכזים לוגיסטיים ולחבר את פתחת ניצנה ליישובי פתחת שלום. החלטות נכונות יאפשרו לעלות קומה ולהפוך את האזור הזה לקטר צמיחה, ולשם אנחנו מכוונים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
