רגע אחד בקריית־שמונה השוממה זיכך לתוכו את קורות העיר בחצי השנה האחרונה: הרגע שבו עברתי מפירוק הסוכה במרפסת ביתה של בתי לפינוי החמץ מהמקרר ומהארונות. חצי שנה, מי היה מאמין. את החג הטראומטי ההוא הם בילו בממ"ד בעוטף עזה, ומ־8 באוקטובר הם אצלנו ביישוב. בבית הצפוני והריק שלהם – שמדי פעם קפצו אליו לביקור קצר, ממהרים לקחת ממנו כמה חפצים לטובת הגלות ההולכת ומתמשכת – עדיין מונחים ציורי הנכדות, מציינים את חגי תשרי. בגיחה האחרונה שלהם לכאן הם נדרשו להצטייד בבגדי חורף; בהזדמנות עיתונאית זו הם מבקשים ממני כעת למצוא את בגדי הים של הבנות.
שעתיים וקצת קודם לכן ארזתי תיק קטן ללילה בסְפר ושקית מזון קטנה, ליתר ביטחון. מי יודע מה האפשרויות הקולינריות שמציעה עיר שרוב תושביה פונו ממנה זה מכבר. אני נפרדת בחטף מבני ביתי ועבודתי, כשברכות "תשמרי על עצמך" ו"בהצלחה" מלוות אותי, כאילו עמדתי בפני מסע למדינת אויב, לא לבירת אצבע הגליל. ברכת הדרך – עם כל האויב ואורב, וכל הפורענויות המתרגשות לבוא לעולם – התרחבה בהתאמה גם לאחרי שאגיע למחוז חפצי לחיים ולשמחה ולשלום. ככלות הכול, לילה בסְפר הוא אתגר טכני; לילה בסְפר דל משתתפים זה כבר אתגר לנשמה.
*
לא דומה הדרך לכנרת באביב דאשתקד לנסיעה צפונה בימים אלה. בשורת ההתחדשות של ראש חודש ניסן מלווה באי נוחות לאומית, מהססת לחגוג. "שנזכה לחירות אמיתית", מתפייט מישהו בתחנת דלק בדרך, משקף חירות מעיקה, חנוקה בסרט צהוב. הצמחייה האדומה בבקעת הירדן מצמצמת ממדים בצניעות מול פריחת־בר צהובה במרחבים אינסופיים, כמו מחווה של הטבע לחטופים ולנעדרים שעוד שבויים בידי חמאס ושותפיהם.
באזור התעשייה הדרומי יושבים איציק מלכה ומוטי דדון על כוס קפה שחור. מה הם עושים פה? "מתאבדים", עונה איציק, לא מסתיר את מרמורו. העסק המשפחתי שלהם, "המטבח של סמדי", שודרג שלושה חודשים לפני המלחמה, ומתקשה לקבל סיוע מהמדינה. "נולדתי כאן ונשארתי", הוא אומר, "לא עזבנו לרגע"
פונדק המעיין סמוך לשדי־תרומות נראה מזמין מתמיד. ביוני שעבר נשרף המקום עד היסוד בעקבות קצר חשמלי. שרידיו המפויחים דקרו כמו סכין בלב מי שהתרגל לראות בתחנת הרענון הזו חלק מנופי הארץ, עצירת חובה כמעט בדרך צפונה ממזרח. בינואר חידש הפונדק את פעילותו אחרי שיפוץ ומתיחת פנים מרשימה, שולח מסר של תקווה לחברים מהדרום. זה לא אותו העמק ולא אותו הבית, אבל איכשהו אפשר לצמוח שוב.
באשדות־יעקב התחלפו שלטי מחאת הרפורמה בקריאות לשחרור החטופים. מפגן דגלים בצומת צמח מבטיח שיחד ננצח. סרטים צהובים מעטרים את גדרות היישובים בדרך, מתנדנדים כמונו בין רוח אביבית לטפטוף מפתיע של גשם. בעיר טבריה ״המצב״ מרים ראש. מפוני הצפון מתערבבים בין תושבי העיר, מקיימים שגרת חירום ממושכת; מנסים לפצח את אופי ההכנות לחג הפסח, נוכח הרכוש והחמץ שנותרו בבתים, וליל הסדר הצפוי להתקיים בהרכב לא צפוי של שכנים בבית המלון. "המשימה שלנו היא לייצר אווירה משפחתית בתוך מקום מאוד לא משפחתי", אומרת לי מישהי בסופרמרקט, מעמיסה חומרי ניקוי לחדר, שמתברר שלא זוכה לביקורי צוות הניקיון של המלון. "מי חשב שנגיע ככה לפסח, מי חשב", נאנח מישהו שעומד לפניה בתור לקופות. "חצי שנה, מי היה מאמין".
בדרך לאזור המלחמה עוצרים בכנרת, איך לא. אני מברכת בנימוס את האיש בכניסה לחניון, מתעניינת בקורותיו. "אגיד לך את האמת?", עונה לי במקומו האיש שיושב לצדו, "אני ואחי רבנו על זה כל הזמן. כבר חצי שנה. כן עסקה, לא עסקה, מלחמה מפה ומשם. איזה צעקות הרמנו! מה אני אגיד לך? לא יודע כבר כלום. שום דבר. לא יודע אם צדקתי או הוא צדק. לא יודע מה זה אומר עכשיו. לא יודע אם זה משנה". "האדמה רעדה", מסכם איש החניון, אולי האח. "היא עדיין רועדת", אני עונה, "ואולי במצב הזה קשה למצוא קרקע יציבה".
אבל על חוף ירדן כמו מאומה לא קרה, אותה הדומייה וגם אותה התפאורה. קילומטרים ספורים מפה יישובים ישראליים הפכו לשטח צבאי סגור, אבל הכנרת מצדה נמתחת כמו פלטה בהירה ורגועה, נחה תחת מטריית עננות תכולה־אפורה. בעוד ימים אחדים ימלאו את החופים כאן מנגלים מזדמנים בין פירורי מצות וילדים צוהלים. הטמפרטורה בחול המועד צפויה להיות גבוהה מהרגיל, אבל בכניסתו הטפטוף העדין הופך לגשם פתאומי, מייצר לפרקים שלוליות ענק בנתיבי החניון.
התנועה הדלילה ממילא בכביש צפונה הופכת לשוממה כמעט מפארק הירדן לבית המכס, שם כבר שולטים החאקי והג'יפים הצבאיים. בגב אחד משלטי ההכוונה בדרך מתנוססת כתובת שמישהו ריסס בשחור: "למה התגייסתי?". כתובת ישנה ומקוממת שאפשר למצוא ברחבי הארץ, מתריסה כתמיד, מכעיסה מתמיד. מי יודע, אולי בחצי השנה האחרונה קיבל המרסס איזו תשובה. בהרי הגולן הירוק כבר החל להתקלף, בצד הגלילי הוא מחזיק מעמד קצת יותר טוב. המסעדות בראש־פינה שוקקות אדם, רובם חיילים. ביסוד־המעלה עוד מתקיימת שגרה יחסית, אבל משם והלאה כמעט כל היישובים מפונים.
*
בכניסה לקריית־שמונה מקבל את פנינו שער צהוב שמונח על בטונדות, אביזר ביטחון חדש באזור, פתוח לרווחה. "סוגרים אותו כשיש אירוע", מסביר לי לאחר מכן תושב העיר. שער דומה ניצב כעת בפתחם של כל יישובי אצבע הגליל – לעתים מקדים את השער החשמלי, לפעמים ממלא את מקומו, "כי מי בכלל העלה בדעתו שנצטרך פה שער". רחובות קריית־שמונה, כצפוי, ריקים למדי. פה ושם עוברת מכונית, ממתינה כמוני לרמזור מיותם שיחליף צבעים. "היום זה עוד טוב", מסביר לי אותו התושב. "חלק מהרמזורים מהבהבים. בהתחלה עמדנו סתם ככה ברמזורים אדומים, כאילו מחכים לטיל שייפול עלינו בצומת ריק. עכשיו רק הרמזורים המרכזיים פועלים". תנועת האוטובוסים ממשיכה כמעט רגיל, גם אם בכל אחד מהם אפשר למצוא רק נוסע אחד או שניים. התחנות העמוסות משכבר ריקות כמעט לגמרי. פה ושם מישהו יושב בהן, ממתין. שולח אליי מבט מופתע וסקרן כמו זה שאני שולחת אליו: מה הוא עושה כאן בעצם?
שעת ערב נעימה בקריית־שמונה. שירת הציפורים עדיין נשמעת היטב וגם יללות החתולים שנדמה לעיתים שהשתלטו על העיר. העננים התפזרו ואפשר לשבת רגע במרפסת, ליהנות מהנוף הפסטורלי שאין כדוגמתו. תיכף יגיע הצלם אַיָל ונצא לסיור אזורי, אבל עכשיו – בין פירוק מוטות הסוכה לריקון המקרר משאריות החמץ והפג תוקף – אפשר להירגע עם כוס קפה, לנסות להתרכז בספר באווירה מושלמת, להיאנח בכאב נוכח הבזבוז. כמה יופי יש בפשטות העירונית של עיר הקצה הזו. כמה מרהיב, כמה ריק.
*
מטרים ספורים מביתה של בתי שוכנת אולפנת קריית־שמונה. שרידי הפיצוץ שהתרחש כאן בחנייה פונו זה מכבר, אבל עדיין אפשר לזהות את אזור פגיעת הטיל שהגיע הנה מלבנון. מבין הסמטאות יוצא פתאום גבר תמהוני כחוש, ומעורר מחשבה על פגועי הנפש שלא מסוגלים לעקור ממקום למקום. ומה עם חסרי הבית המקומיים, שאין להם אפילו בית לא להיות בו – תושבים של שום מקום, בלי שכנים שיזרקו מילה טובה או שאריות סעודה.
ברחוב הבא אנחנו פוגשים את אריה, מאכיל החתולים. איל קופץ מהרכב ושולף מצלמה, ואני מנסה להסביר. אריה מתרצה ומחייך, מספר שפונה עם משפחתו לאחוזת ירדן ליד יסוד־המעלה, אבל הוא מקפיד להגיע לקריית־שמונה מדי יום, יוצא לסיבוב בעיר ומאכיל קבוצות של חתולי רחוב. אנחנו מתרשמים ממספרם, אבל אריה אומר שזה יום חלש: בדרך כלל מגיעים לפה חמישים חתולים.
באזור התעשייה הדרומי יושבים איציק מלכה ומוטי דדון על כוס קפה שחור. שניהם ילידי העיר. איציק גר בה גם בימים טרופים אלה, מוטי בא לבקר. מה הם עושים פה? "מתאבדים", עונה איציק, לא מסתיר את מרמורו. העסק המשפחתי שלהם, "המטבח של סמדי", שודרג שלושה חודשים לפני שפרצה המלחמה, מה שאומר שאין לו ניירות על ההכנסות בשנה שקדמה למלחמה, כנדרש כדי לקבל סיוע מהמדינה. "נולדתי כאן ונשארתי", הוא אומר, "לא עזבנו לרגע. הבן שלי חייל, הבת שלי בת 17 במלון. אנחנו מצטרפים אליה רק בסופי שבוע, כל שאר הזמן עובדים. התחלנו מסלטים מעולים של סמדי, והעסק גדל. אז עברנו לפה, לאזור התעשייה. השקענו מאות אלפי שקלים בפיתוח העסק. היו לנו שלושה חודשים של מחזורים יפים, עד שפרצה המלחמה. העסק נחשב חדש, אין איך להשוות אחורה כמה הרוויח, והמדינה לא מוכנה לבחון לפי החודשים שכן עבדנו בהם ולראות את הפוטנציאל שפספסנו. אנחנו לא מקבלים אגורה, וממשיכים לשלם שכירות וארנונה".
סמדי יוצאת החוצה לרגע, בוחנת אותנו ונכנסת בחזרה. למי הם מבשלים כשהעיר ריקה? בעיקר למפעלים באזור, "אבל במצב הזה אין איך לשלם משכנתא", אומר איציק. "היו לנו שנים של טילים, אבל לא הגענו לממדים האלה".
יש עוד חברים או שכנים שנשארו מהאזור שלכם?
"אנחנו לבד. השכנים פונו לירושלים, טבריה, תל־אביב או לא יודע איפה. יש בכל מקום. ובאמת, גם נפשית קשה מאוד. בארבע הולכים הביתה, אבל אפילו הציפורים נעלמות בשקיעה. אנחנו עם הטלוויזיה וזהו. אני רואה סרטים הודיים, הם תופסים אותך לשלוש שעות כל סרט, וזהו".
אזעקה קולנית מפלחת את השקט. באפליקציה מכינים אותי לנפילה מיידית. רכב קטן עוקף אותי ועוצר בחריקת בלמים, דורס חתול שלא מיצה את תשע הנשמות שלו, ומצליח להתאושש ולברוח אחרי גלגול היסטרי במקום. אני מתקפלת סמוך לחומת הבית, לא ממש יודעת כמה זמן להמתין
כשאיציק מספר שאין יום בלי אזעקה, מוטי טוען שדווקא היום לא הייתה. "בטח הייתה, הייתה בבוקר", מתקן איציק. הוא יודע. הוא הרי כאן כל הזמן. "הטילים נופלים פה לרוב לפני שהאזעקה מגיעה. וכשהאזעקה מופעלת בזמן, הטיל נוחת כשאתה בדרך לממ"ד, אבל את הטיל השני אתה שומע כבר מהממ"ד".
"היום אני גר בעפולה", מספר מוטי, "אבל כמעט כל המשפחה שלי פה. חשוב שתישמעי להוראות כשתהיה אזעקה. בן משפחה שלי יצא מהרכב ורץ למרחב מוגן, ושנייה אחר כך נפל טיל בדיוק במקום שעמד בו קודם".
"יש כאן גם הפסקות חשמל כל הזמן", מוסיף איציק. "תזרקי כל מה שיש במקרר של הבת שלך, לא רק מה שחמץ". את ליל הסדר הם התכוונו להעביר בביתם: הבת תצטרף אליהם, לדבריהם. כן, הם יהיו לבד ויהיה שקט מדי בשכונה. "דיכאון", הוא מסכם. אז אולי בכל זאת ייסעו למלון? "אין מצב, אין על מה לדבר. למפונים נמאס מהמלונות. אנשים חושבים: מלון, איזה יופי. אבל תגידי, מי יכול לאכול ככה כל יום? זה אוכל תעשייתי. סליחה, אבל זה לא אוכל. אנשים רוצים מטבוחה ושניצלים שעשו בעצמם. כולם בחדרים שלהם עם מולטי־שפים ונינג'ות ומקררים קטנים. אתה אוכל שטויות ומוצא את עצמך עשרים קילו מעל המשקל הרגיל שלך.
"וזה רק חלק מהסיפור, כן? אני שומע על המון־המון זוגות שנפרדו – חמישים־שישים זוגות. גם כשאנשים יחזרו לקריית־שמונה, זה יהיה אחר לגמרי. זה מפחיד בכל המובנים. ולצערי, הרבה לא יחזרו. הטעות הכי חמורה כאן היא שהוציאו את התושבים מהעיר. לא הייתה אזעקה אם היו פה".
"חיזבאללה מרשים לעצמם, כי אין כמעט נפגעים", אומר מוטי, אבל איציק ממהר להיכנס לדבריו: "בסדר, אבל אל תגיד ככה, כל בנאדם זה עולם שלם".
לשיחתנו מצטרף יואל, שיוצא מהמטבח של סמדי עם מצה מרוחה בשוקולד וגורם לכולנו לחייך. טוב, כמעט לכולם. איציק לא מתכוון לזייף נורמליזציה ולא להסתיר את תסכולו. "אני חושב שעשרים אחוז מתושבי העיר לא יחזרו יותר", הוא אומר. "גם כלכלית זה יהיה קשה. תסתכלי על בעלי המכולת, למשל. חבר שלי, בעל מכולת, אומר שכל המוצרים כמעט פגי תוקף. מה יעשה איתם? מי יעזור לו עם זה? הוא אומר שמילוי המדפים מחדש יעלה 300 אלף שקל. איך יעשו את זה?"
"כל מה שסבלנו פה בשנות השמונים, כל מה שסובלים בעזה עכשיו? במרכז הארץ זה כאילו לא קורה", אומר מוטי. "אין שם נפילות, אז זה כאילו לא קורה. זה משהו של שדרות או קריית־שמונה, זה לא חשוב. זה קורה לאנשים לא חשובים. זה הכאב, זה מה שעצוב פה. בעיקר כי כולנו בוחרי ליכוד. זה כואב. בחרנו בהם, וזה לא משתנה. לא מחשיבים את תושבי הדרום והצפון".
בשעת לילה, פגיעת טיל ישירה העלתה בלהבות את אחד העסקים הסמוכים. "זה קרה ביום חמישי אחד. ביום שישי בעל העסק ניקה הכול, וכבר בראשון פתח מחדש", מספר שלומי בהערכה. היו מחשבות לעזוב, "אבל נשארנו בשביל החיילים". "כנראה האוכל שלהם לא משהו"
"את יודעת מה צריך לעשות?" אומר איציק, "צריך לקחת 120 חיילים, את הכי חזקים, הכי טובים; לבעוט בכל 120 חברי הכנסת ולשים את החיילים האלה במקומם, שיחליפו אותם".
"זה לא עובד ככה במדינה דמוקרטית", עונה לו מוטי בחיוך. "זאת הבעיה, הישרים והטובים לא הולכים לפוליטיקה".
"תגיד, זה נראה לך הגיוני שכל מי שעשה את הפדיחות עכשיו בצבא ובמשטרה ימשיך לשרת? והם עוד ממנים אנשים אחרים!", זועם איציק, "מי אתם בכלל? שישימו ועדה של אנשים טובים ואיכותיים, והם יבחרו את המינויים הבאים. אוי ואבוי לנו אם זה יהיה אחרת".
*
בדרך לביג אנחנו עוברים דרך מוסדות מוכרים בעיר: מסעדת מאמא חלסה סגורה, אבל אוחנה סנטר פתוח וכך גם קייטרינג תדמית. מינימרקט מור בצומת פתוח עם סחורה מזמינה שגולשת למדרכה, אבל לא חוסמת את דרכו של איש. "מה שפתוח פתוח עד שתיים, מקסימום עד ארבע", אומרים לי כאן, "למעט אולי חנויות מזון". בביג פועלים היום רק השופרסל וחנות אלקטרוניקה ממוגנת היטב.
אנחנו חוזרים ללב העיר, חולפים על פני שלטי בחירות לראשות העירייה שלא התקיימו כאן, מצלמים מיגונית צבעונית מעוטרת בסמלי כל היחידות הצבאיות. על מרפסות הבתים מתנוססים דגלי ישראל. אלה לא הכנות מוקדמות ליום העצמאות אלא תזכורת לשבועות שחלפו מפרוץ המלחמה ועד לפינוי העיר. על אחד מבנייני המשרדים הודבק סטיקר: "מתי נחזור הביתה?". גם כאן מדברים בפסימיות על הסיכוי לשיבה מלאה של התושבים. "אגיד לך, בינינו", אומר לי תושב האזור שלא לייחוס, ומנמיך את קולו למרות שאין איש בסביבתנו, "את יודעת למה פינו אותם? שלא יגידו שעושים אפליה עם הקיבוצים, שלא יטענו שמפקירים אותם. אבל האמת, לא הייתה הצדקה לפינוי הזה, לא היה צריך להוציא אותם מהעיר. הקיבוצים צמודים לגבול, חשופים לחדירת מחבלים. היום יש בערך 5,000 תושבים בעיר, אבל מדברים גם על פחות. חבל".
שורת המזללות ברחוב תל־חי נראית מעודדת למדי. קבוצת חיילים יוצאת מבגט שלומי וקבוצה אחרת נכנסת במקומה. המיגונית בכניסה הותקנה רק אחרי פיצוץ סמוך, מספר טובי אבוטבול, הבן של הבעלים, שלומי אבוטבול. מצלמות העסק תיעדו את נפילת הטיל ובעיקר את ההדף. בסרטון שהוא מציג לנו נשמעת אזעקה שמקפיצה את אחד הלקוחות: הוא עוזב את התור וממהר החוצה, לאסוף את ילדיו שהמתינו לו ברכב. אחרי שניות ספורות, כשהילדים חוצים את דלת המזללה והוא מאיץ בהם להתקדם לכיוון המרחב הקצת יותר מוגן, הדף הטיל מטיח את כולם ארצה. את הדרך פנימה הם ממשיכים בזחילה מהירה. "נס", אומר טובי, "ורק אז שמו את המיגונית על המדרכה".
איציק מלכה: "אנחנו לבד. השכנים פונו לירושלים, טבריה, תל־אביב או לא יודע איפה. יש בכל מקום. ובאמת, גם נפשית קשה מאוד. בארבע הולכים הביתה, אבל אפילו הציפורים נעלמות בשקיעה. אנחנו עם הטלוויזיה וזהו. אני רואה סרטים הודיים, הם תופסים אותך לשלוש שעות כל סרט, וזהו"
טובי חזר לא מזמן משירות מילואים ממושך בחרמון, ורגע לפני שמגייסים אותו מחדש הוא עוזר כאן בעסק, מאכיל את החיילים הרבים שמשרתים באזור. "שמעת על האישה שנפצעה קשה עם הבן שלה? הייתי במכונית מאחוריהם", הוא אומר ומוצא את הסרטון הנכון בגלריית הסלולרי שלו, כפי שתועד במצלמות הרכב. דממת העיר מופרת שם בנפילה פתאומית באחת הכיכרות. מהמכונית שלפניו יוצאות בזריזות שתי דמויות, אם ובנה, ובטרם הם תופסים מחסה נופל טיל נוסף לצידם ופוצע את שניהם. רק אז נשמעת האזעקה בקול עולה ויורד. בהמשך יתברר לי שהדבר אירע סמוך לגן הילדים של נכדתי.
אירוע שלישי התרחש בשעת לילה, כשפגיעת טיל ישירה העלתה בלהבות את אחד העסקים הסמוכים. "זה קרה ביום חמישי אחד. ביום שישי בעל העסק ניקה הכול, וכבר בראשון פתח מחדש", מספר שלומי בהערכה.
היו מחשבות לעזוב, משתף טובי, "אבל נשארנו בשביל החיילים". "כנראה האוכל שלהם לא משהו", מוסיף שלומי, "הם מחפשים מה לאכול". "זה גם טוב לצאת קצת מהשגרה", משלים טובי. ומה עם אמא? "היא פה בבית, בהתאם למצב. אם יש יותר מדי ירי, היא הולכת לדודה בטבריה".
בניגוד לאחרים, טובי דווקא חושב שטוב שפינו את התושבים. "אין לכולם ממ"דים, ואין מספיק מקום במקלטים", הוא מסביר. "כרגע אני לא רואה איך האוכלוסייה חוזרת, אבל אנחנו מחכים לה. לא יודעים מה הצד השני יעשה במקרה כזה, אבל כרגע העיר לא ערוכה לאיומי רקטות".
*
רגע לפני שקיעה אנחנו מצפינים וחוצים את גבולות קריית־שמונה. הבטונדות הסמוכות למכללת תל־חי מבהירות שחציית הגבול העירוני אינה מטפורה. אין כאן שלטי "גבול לפניך", ואיש לא מונע מאיתנו להמשיך לנסוע, אבל ההמלצות העממיות פה ברורות: נסיעה מהירה, רצוי ללא חגורת בטיחות. במקרה של ירי מכל סוג, כדאי שנוכל לחמוק מהרכב כמה שיותר מהר. מטבעה הטופוגרפי, אצבע הגליל נתונה לירי משלושה כיווני אוויר. המכללה עצמה, אגב, הפכה לשטח צבאי סגור, ומשמשת בסיס למשרתים באזור. הסטודנטים והמרצים מסתגלים איכשהו ללמידה ובחינה מרחוק. "אם יש משהו טוב שיצא מהקורונה", אמר לי פעם אחד המרצים, "זה שהיא הכינה אותנו לשעת חירום כזאת".
אנחנו חוצים את הבטונדות ומגבירים מהירות. הכביש הצר נחבל פה ושם – אם מירי, אם מכלי רכב צבאיים שלא מותאמים למקום. נוף עוצר נשימה מלווה אותנו בדרך למטולה. לנגדנו מתנוססים זה מול זה שני יישובים של שתי מדינות שונות: משגב־עם שלנו ומרג'־עיון שלהם. לא רחוק משם, סמוך למטולה, אפשר לצפות באל־נבטיה הגדולה ובכפר־כילא המציק. ש"ג באפוד מלא חוסם לנו את הדרך לתוככי מטולה: עד כאן. התראות חמות מלמדות על סבירות גבוהה של אירוע ביטחוני, ואי אפשר להיכנס ללא תיאום מיוחד.
אנחנו חוזרים לקריית־שמונה, ומסיירים בשכונת היובלים הצפונית והמתחדשת. הלב נחמץ למראה בתי דירות מודרניים ויפים שצצו כאן בשנים האחרונות בזה אחר זה, וכעת הם ריקים מאדם. כל המרפסות מאובזרות ברהיטי נחת משפחתיים – ערסלים ונדנדות, עציצים ואדניות. בור בכביש המוביל לשכונה מזכיר נפילת טיל במקום. הבניין הסמוך התקלף מכסותו והחלונות המנופצים נאטמו בלוחות עץ בהירים.
את המחסום הבא אנחנו פוגשים רגע לפני קיבוץ מעיין־ברוך הנעול. אווירה דומה שוררת באבו־קייק של בית־הלל, ובכל עמדות טיולי השטח באזור. רגע לפני פתיחת עונת התיירות הצפונית, כל האטרקציות המוכרות והאהובות סגורות לקהל. "אנשים הגיעו לפת לחם", מספר לי אחד מתושבי האזור. "באמירים, לדוגמה, המצב נורא. לא פינו אותם והם לא זכאים לפיצוי, אבל אין להם פרנסה כי כולם בעסקי התיירות. חברי כיתת הכוננות נותנים להם את האוכל שהם מקבלים מהצבא, כי להם לפחות יש משכורות".
שורת הקיבוצים המפונים שקטה מהרגיל, שקטה מדי. במקום שחופשת הפסח תביא אליה צפיפות מטיילים, חורשת טל והחניונים ריקים מאדם. בקיבוץ עמיר המאוכלס כרגיל נשמעים חיי שגרה תוססים לעת ערב, הרבה יותר מהשקט של העיר הסמוכה. "הקיבוץ הזה באותו קו כמו בית־הלל, אבל את בית־הלל פינו ואת עמיר לא".
*
אני חוזרת בשעת לילה מוקדמת לביתה של בתי. גוגל מתעקש שאנחנו בנמל התעופה רפיק חרירי בביירות, והמיקום הזה מסמן גם את כל התמונות מהעיר ומסביבתה. עם רדת החשכה מתחילות הדאגות לחלחל. לא חשש מירי טילים אלא מהשקט המוגזם שעוטף את העיר. פתאום הריקנות נעשית מוחשית מאוד. אין בני נוער צוהלים ברחובות ושום תינוק בוכה לא נשמע באופק. מעט מאוד חלונות מוארים במרחב האורבני הצפוף הזה, וכל שיחות טלפון או צפייה בסרטון נשמעים פתאום רועשים מדי, מעידים על נוכחותי הבודדת פה, שפתאום נראית חשופה מדי ושברירית.
לפנות בוקר השקט מתחלף בגשם רועם וחזק שנמשך שעות ארוכות. ההר הירוק הנשקף מהמרפסת נעלם מאחורי עננות נמוכה וסמיכה. אני גוררת את שולחן המרפסת הרטוב פנימה, משלימה ריהוט שנלקח מכאן לטובת פתיחת מחשב. לא קר, אבל רטוב מאוד. אפילו מחבלי חזבאללה הצטנפו במאורותיהם, ויתרו על טקס הירי היומי שלהם. בצהריים העננות הולכת ונעלמת, ושמש נעימה מציצה בהיסוס. עשר דקות אחריה מגיעים האזעקה והפיצוץ – נפילה או יירוט, לך תדע. מישהו בחזבאללה מצא לנכון לצאת מהשמיכה.
אני אוספת את כלי הפסח המוצפנים של בתי, מעבירה עוד ניגוב אחרון על השיש והכיריים, ונועלת את הבית בצביטת לב. זה לא הבית שלי, אבל אפילו אני כבר מתגעגעת נורא. רגע לפני הנעה, אזעקה קולנית מפלחת את השקט. באפליקציה מכינים אותי לנפילה מיידית. רכב קטן עוקף אותי ועוצר בחריקת בלמים, דורס חתול שלא מיצה את תשע הנשמות שלו, ומצליח להתאושש ולברוח אחרי גלגול היסטרי במקום. גבאי בית הכנסת הסמוך קורא לנהגת המבוהלת להיכנס למרחב המוגן שם. אני מצידי מתקפלת סמוך לחומת הבית, לא ממש יודעת כמה זמן להמתין ואם הסבלנות המוגבלת שלי מסוגלת להתעכב במקום עוד עשר דקות.
בדרך הביתה המיית החיים מתחדשת, ועומס התנועה מוסיף והולך. אני עוברת בין אתרי זיכרון לנקודות הנצחה, משחזרת את סיפורי המייסדים של היישובים באזור. הנה כאן התרחשו קרבות 48', וצלחנו אותם. שם הופגז קיבוץ גדות עד היסוד ואז קם ושוקם. אפילו הכנרת לא תמיד הייתה בידינו במלואה, והיום אפילו בעיצומה של מלחמה אפשר לעצור בה, להירגעות מושלמת. האחים מהחניון לא נמצאים שם עכשיו, וקצת חבל כי רציתי לחזור אליהם, להזכיר להם שהסיפור הזה שלנו עדיין נכתב, בדם ובחרדה ובמצוקת היום. אבל נקודות הזיכרון שבדרך מעידות לא רק על האובדן אלא גם על שגרת הניצחון.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
