תושבי רחוב האנפה היו הראשונים מחוץ ליו"ש שחוו את ההתמגנות האינסופית

רחוב כזה נמצא בכל שכונת קצה, בכל עיר בארץ: הרחוב האחרון, השקט, שמצידו האחד בתים ובעברו האחר המדבר (בדימונה), או הדיונות (באשדוד), או השדות (ברעננה). בירושלים, אחרי הרחוב האחרון נמצאים היער או הערבים. בשכונת גילה, ברחוב האנפה, אלו הערבים.

זהו רחוב מוזר, שצורתו פרסה העוטפת שורת בתים אחת. הזרוע הדרומית של הפרסה צופה היישר לכפר הערבי בית־ג'אלא. במשך כעשור, משנת 2000 עד 2010, העוברים והשבים ברחוב לא היו יכולים לראות את הכפר, מכיוון שחומת בטונדות אפורה הסתירה אותו מעיניהם, והסתירה אותם ממנו. החומה הוסרה מאז. כשקפצתי לרחוב לסיבוב קצר, כמה ימים לפני פסח, באחת המרפסות עמד ילד וצפה במשקפת אל הבתים הערביים ואל כביש המנהרות, שאחת ממנהרותיו עוברת כמעט מתחת לרחוב האנפה עצמו.

הגשר העמוס מכוניות מוקף עדיין בבטונדות ענק שנועדו להסתיר את הנוסעים מפני איומי צליפה וירי מבית־ג'אלא. בנייני בית־ג'אלא לא שונים מאוד מבתי גילה: ארבע, שבע, עשר קומות. אבל הבניינים ההם פזורים על צלע ההר, וביניהם עצים ושיחים ירוקים, טרסות, כבישים סלולים במורד. בניין אחד בראש ההר מחופה זכוכית, כל השאר מאבן ומבטון, חלקם עם גגות אדומים משופעים. כמעט 20 אלף איש חיים שם. פעם היה הכפר ערבי־נוצרי ברובו, כמו בית־לחם. הוא אף קלט לתוכו בימי מלחמת העולם השנייה את בית הספר הלותרני־גרמני "טליתא קומי", שסולק בידי הבריטים ממרכז העיר ירושלים. היום רוב תושבי בית־ג'אלא הם מוסלמים, כחלק מהטיהור הדתי ההדרגתי של האוכלוסייה הערבית־נוצרית בארץ ישראל, במיוחד מאז הקמת הרשות הפלסטינית.

רחוב האנפה השקט מרוחק דקות הליכה מהרחוב הראשי של גילה, רחוב הגננת. שם ניכר היטב שהחג נמצא מעבר לפינה. חנות מקס סטוק מציגה ברחבה שלפניה כלי ניקוי וכלים חד־פעמיים, ובמסעדות החמץ העסקים בשיאם: אנשים אוכלים בחוץ, במקום בבית הנקי והמוכשר לפסח. גילה היא שכונה ירושלמית אדירה, שנמתחת על פני כ־2.5 קילומטרים בגובה הרכס הדרומי של העיר, ועשרות אלפי תושבים מתגוררים בה. היא נמצאת מעבר לקו הירוק, כמו שכונות יהודיות אחרות בבירה: הר־חומה, תלפיות מזרח, פסגת־זאב, נווה־יעקב, רמת־שלמה ורמות־אלון. היעד המוצהר של הקמת "שכונות הטבעת" הללו היה חיזוק הרצף היהודי העוטף את לב העיר; אלה שכונות הגבול המוניציפלי העירוני, קו החזית של ירושלים בירת ישראל.

רחוב האנפה הוא עמדה בולטת בקו הדרום־מערבי של החזית הזאת. כשפתחו הערבים בירי אל גילה, במהלך האינתיפאדה שפרצה בשנת 2000, מדינת ישראל הגיבה בהצבת חומת בטון שתחצוץ בין בית־ג'אלא לרחובות השכונה החשופים. זה לא היה הדבר היחיד שנעשה. במאי 2001, למשל, בעקבות פיגוע ירי בכביש המנהרות, רדפו כוחות צה"ל אחר המחבלים, נכנסו לבית־ג'אלא ואף השתלטו על בתים פלסטיניים במהלך הקרב. באוגוסט באותה השנה יזמה ישראל את "מבצע בית מוגן": במשך יומיים פעלו כוחות צה"ל בכפר ופגעו בתשתיות טרור, עד שנסוגו בלחץ האמריקנים, לאחר שיאסר ערפאת "התחייב לשקט". שעות ספורות לאחר הנסיגה התחדשה האש מבית־ג'אלא לעבר גילה. הבטונדות עצרו את הירי הישיר, היכן שהצליחו. המחבלים ירו גם פצצות מרגמה, ואלה התפוצצו בלב השכונה בלי שהבטונדות היו יכולות לבלום אותן.

הגנה דו־צדדית

חגי סגל, לשעבר עורך מקור ראשון, כתב בעשורים האחרונים כמה פעמים על כישלונו של טירוף ההתמגנות, שראשיתו ברצועת הביטחון בשנות השמונים ובאינתיפאדה ביו"ש, תחילה במחנות צה"ל ובמוצביו ואז ביישובים. "לסלק מיד את כל הבטונדות, לארוז את הקונצרטינות, ליישר את ערמות העפר, לקצר את רשימות השמירה ולפשוט את אפודות המגן", הוא המליץ ב־1994: רק מהלכים כאלו, אמר, יאלצו את ראשי מערכת הביטחון לתת את הפקודה "קדימה הסתער!". ב־1998, למקרא מסמכים שנכתבו בעקבות חתימת הסכם ואי, דיווח סגל שצה"ל מתכוון להקים ב־18 התנחלויות "גדר מערכת, גדר חשמלית, בטונדות, בולדרים, קיפודים, זרקורים, מגדלי תצפית מאובטחים, קירות מיגון נגד ירי, מערכות כריזה, חיישנים, תלוליות עפר, תעלות קשר, עמדות צבאיות, סוללות, ג'יפים ממוגנים, טלוויזיה במעגל סגור וחרכי ירי". גם לצבא אין אמון ב"שלום", הוא הסיק, אלא שקל יותר "לבצר את בית־אל" מאשר "להפיח רוח קרב בציבור העייף".

במשך יומיים פעלו כוחות צה"ל בבית־ג'אלא ופגעו בתשתיות טרור, עד שנסוגו בלחץ האמריקנים, לאחר שיאסר ערפאת "התחייב לשקט". שעות ספורות לאחר הנסיגה התחדשה האש לעבר גילה. המחבלים ירו גם פצצות מרגמה, ואלה התפוצצו בלב השכונה בלי שהבטונדות היו יכולות לבלום אותן

המטרה של ההתמגנות, כפי שניסח זאת ב־2006, היא "לחסוך ממדינת ישראל את הצורך להביס את הטרור. כשסכין של מחבל נתקעת באפוד מגן צבאי, אין צורך בנקמה. כאשר פצצת מרגמה מתנפצת על גג ממוגן של בית ספר ושום ילד לא נהרג, אפשר להמשיך בשגרת התהליך המדיני". החומות נועדו להגן על מדינת ישראל מפני ההכרח להילחם; כמו כיפת ברזל שאפשרה לנו להתעלם מהתעצמות חמאס לאורך שנים, ולמעשה הגנה גם על המחבלים מפני חמת זעמנו. לבסוף, כצפוי וכפי שהזהירו סגל ורבים אחרים, קו המגע נפרץ. החומה נפלה, הטרור פגע, ואולצנו לצאת למלחמה.

תושבי רחוב האנפה היו אולי האזרחים הראשונים, מחוץ להתנחלויות יש"ע עצמן, שחוו את ההתגוננות הזאת על בשרם. יותר משהחומה שמרה עליהם מפני צליפות תושבי בית־ג'אלא, היא שמרה על מחבלי פת"ח ועל יאסר ערפאת מפני צה"ל, עד הטבח במלון פארק בנתניה בליל הסדר תשס"ב. והיה לה שימוש נוסף: היא הסתירה את האיום מעינינו. היום, בלי החומה, בתי הכפר נראים לעין הגלויה, ואי אפשר להעלים בקלות את החשש מהיום שבו יאזרו ערביי בית־ג'אלא אומץ־טירוף ואכזריות חייתית, ויעלו בהר אל עבר רחוב האנפה, לעשות את מה שעשו חבריהם ביישובי העוטף.

כמעט בכל תדריך צבאי מוזכרים שני יעדים: שמירה על הביטחון, ושמירה על תחושת הביטחון. זה יסוד קונספציית ההתמגנות. הרי שמירה על הביטחון תביא בהכרח לתחושת ביטחון; רק אם נכשלת בהשגת היעד הראשון, תוכל להשיג את היעד השני באמצעות מעשי זיוף ורמאות. חומות בטון ותעמולת רהב ושקר נועדו לחיזוק תחושת הביטחון יותר משנועדו לחיזוק הביטחון. בשעה שהן שומרות על האויב מפגיעתנו ומאפשרות לו להתעצם ולהתחמש, החומות גם מעוורות אותנו ומאפשרות לנו להמשיך לשגות באשליות.

מחירי הדירות ברחוב האנפה דומים לאלה של דירות אחרות בגילה. באוגוסט 2022 נמכרה שם דירת ארבעה חדרים בקומה השנייה ב־2.15 מיליון שקלים. ברחוב הנמר בשכונת מלחה המחירים גבוהים יותר, 2.6 מיליון ומעלה. מלחה, שראשיתה בכפר ערבי שנכבש במלחמת העצמאות, הייתה החזית הדרום־מערבית של הבירה עד שגילה נבנתה בראש הרכס הנשקף ממנה. גילה ניצבת כחומה אנושית לפניה, מגוננת עליה מהטרור הערבי, מסתירה את האויב מאחוריה.

תושבי רחוב האנפה היו אולי האזרחים הראשונים, מחוץ להתנחלויות יש"ע עצמן, שחוו את ההתגוננות הזאת על בשרם. יותר משהחומה שמרה עליהם מפני צליפות תושבי בית־ג'אלא, היא שמרה על מחבלי פת"ח ועל יאסר ערפאת מפני צה"ל, והסתירה את האיום מעינינו

"קבוצת נערים זו, היושבת בנחל־עוז, נושאת על כתפיה את שערי עזה הכבדים", אמר משה דיין בהספדו הנודע לרכז הביטחון רועי רוטברג, בל"ד בעומר לפני 68 שנה. "שערים אשר מעברם מצטופפות מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת?". חומות הבטון נועדו להשכיח מאיתנו "ים של שנאה ומאוויי נקם", כדי שלא נידרש לעמוד בגזרת דורנו: "להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים". אנחנו חיים ביישובי הספר, בשכונות החזית ובערי הגבול כדי לאפשר את השגרה בעורף, אבל אסור לעוור את עיני תושבי החזית בפני האויב. על רוטברג עצמו, "הנער הבלונדיני אשר הלך מתל־אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו", אמר דיין כי "השקט של בוקר האביב סִנוורוֹ, ולא ראה את האורבים לנפשו על קו התלם". הצבת בטונדות שיסתירו את האויב מאיתנו עשויה לאפשר לזמן מה חיים שלווים גם בחזית, אבל המחיר הוא הגנה על הטרור, טיפוחו והשלמה עם התעצמותו, עד שהאורבים לנפשנו יתפרצו מעבר לתלם הגבול. אולי הגיע הזמן להפיל את החומות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il

 

 

 

 

שנת ייסוד 1971

מספר תושבים כ־30 אלף

סוג ההתיישבותשכונת מגורים

דירת 4 חדרים 1.77 מיליון שקל

מרחק נסיעה ממרכז ירושלים 16 דקות

← שכונת גילה

מראה מקום

צילומים: משה מילנר – לע"מ

הכפר הערבי־נוצרי נעשה מוסלמי, כחלק מהטיהור הדתי מאז הקמת הרש"פ. בית־ג'אלא שמול רחוב האנפה

התמגנות במקום מלחמה. טנק ובטונדות שהוצבו מול שכונת גילה בשנת 2000