שלושה קריטריונים מרכיבים את החלום הישראלי על מקום טוב לגור בו. אחרי מיצוי חיי הרווקות בתל־אביב או ביצת הזוגות הצעירים בירושלים, האידיאל ארוך־הטווח כולל קהילה איכותית, נוף יפה ומקום טוב לגדל בו ילדים. אה, וחנייה כמובן. על בסיס התבחינים האלה הוקמו יישובים קהילתיים רבים במדינת ישראל, ומושבים ותיקים מנומנמים הפכו פתאום לאבן שואבת למשפחות צעירות. ואז, אחרי שהקימו לעצמם בית עם מרפסות וגינה מוריקה, גילו לא מעטים מהם שבמרחק קילומטר מחלון חדר השינה של הילדים יש שכנים לא ישראלים. פלסטינים, ליתר דיוק.
גדר ההפרדה, הנמתחת לאורך 720 קילומטרים, הייתה אמורה להרגיע את החששות המתעוררים בעקבות השכנוּת הזאת. בנייתה החלה ב־2002, ונמשכה ארבע שנים. בבת־חפר לא חיכו למיזם הענק הזה: הגדר שלהם הוקמה עוד לפני כן. במהלך האינתיפאדה השנייה, בעקבות כמה אירועי ירי מכיוון טולכרם והכפר שוויכה, הוחלט להגביה את החומה סביב היישוב – מ־2.5 מטרים לארבעה. גם גדר חשמלית הוקמה סביב־סביב. אלה מיסכו את תחושת הסכנה וגם את קולות המואזין, וכך שבו השקט והפסטורליה. לפחות עד מלחמת חרבות ברזל.
היישוב בת־חפר שוכן, כפי שמרמז שמו, בעמק חפר. ממערב לו נמצא קיבוץ יד־חנה, מצפון לו קיבוץ בחן, מדרום נחל שכם, וממזרח כאמור טולכרם. כ־1,300 משפחות, יותר מ־5,200 נפשות, מתגוררות היום בבת־חפר. זהו היישוב הקהילתי הגדול ביותר במועצה האזורית עמק חפר, ובכל זאת נדמה שכולם כאן מכירים את כולם. הבתים, הרחובות, שבט הצופים ובית הכנסת המרכזי משדרים הרמוניה שלווה.
טל ממן: "אנשים לא נדחפים לך לחיים אם את לא מעוניינת. את חיה עם כולם אבל גם עם עצמך, יש לך אפשרות להיות סוליסטית אם את רוצה. הילדים מתים לחזור לפה, הם היו רוצים לגור איתנו ביישוב, הם רק מחכים שתהיה להם אפשרות כלכלית"
אני מגיעה לבת־חפר בערבו של יום רביעי, שלושה ימים לפני מתקפת הטילים האיראנית. הנסיעה מירושלים בתחבורה ציבורית אורכת כשעתיים, ומגלה לי כמה מקומות שלא הכרתי – עולש, בארותיים, תנובות וגם בורגתה, מושב עובדים שנקרא על שם יישוב תלמודי ששרידיו התגלו בסביבה. כשהאוטובוס נכנס בשער הצהוב של בת־חפר, עולה אליו מאבטחת של חברת שמירה, לערוך בדיקה קצרה. מי שיביט סביב, יבחין באנשי כיתת הכוננות של היישוב היושבים לצד השער. זו אינה העדות המקומית היחידה למלחמה המתנהלת לא הרחק: במתחם הישן של שבט הצופים בבת־חפר התמקמה מאז 7 באוקטובר פלוגת חיילים, שיוצאת מכאן לפעילות באזור. לשבט "גולן" נבנה מתחם חדש, מפנק יותר מהקרוואנים שהוסבו למגורים צה"ליים.
קבעתי להיפגש עם קרובת משפחה שגרה ביישוב מיום היווסדו. הבית שלה שוכן בצד המערבי של בת־חפר, קרוב לכניסה. בהליכה הקצרה מתחנת האוטובוס אני כבר מתחילה לקלוט את קווי המתאר של המקום: בתי קרקע דו־קומתיים, עטופים גינות קטנות, מסודרים ברחובות הולנדיים המסתעפים מכבישים ראשיים, ובינות לרחובות – הרבה ירוק, וגם פינות נחבאות לשבת ולהתרווח במהלך טיול ערב.
בת־חפר השקטה והשלווה נוסדה דווקא על אדמות יישוב שנולד מתוך מחלוקת סוערת – קיבוץ יד חנה סנש. הרקע להקמתו היה חילוקי דעות חריפים בתוך מפ"ם: מהצד האחד אנשי השומר הצעיר, שדחפו להזדהות עם מדיניות ברית המועצות הקומוניסטית, ומהעבר האחר אנשי אחדות העבודה, שתמכו במדיניות הסוציאליזם המעשי של בן־גוריון. המחלוקת הפכה לקרע בעקבות משפטו של מרדכי אורן, שליח השומר הצעיר לפראג שנעצר בידי השלטונות הקומוניסטיים שם והואשם בריגול. משה סנה, מנהיג האגף השמאלי של מפ"ם, המשיך לצדד בברית המועצות, והקים תנועה פוליטית חדשה ברוח זו. רוב חברי יד־חנה תמכו בו, ולאחר ניסיון כושל של מזכירות תנועת הקיבוץ המאוחד להשתלט על קיבוצם, הוחלט על פיצול. כך הוקם ב־1953 קיבוץ יד חנה סנש, אלא שהוא לא החזיק מעמד לאורך ימים. מראשית דרכו סבל הקיבוץ מקשיים כלכליים וביטחוניים, ובשנת 1972 התפרק סופית. ב־1996 הוקם יישוב חדש במקום, במסגרת מיזם "שבעת הכוכבים" לעיבוי קו התפר.
התושב הראשון שאנחנו פוגשות בטיול הערב שלנו הוא אייל מזרחי, דוקטור להיסטוריה של עם ישראל. הוא בדיוק בדרך למועדון הגמלאים, כדי להעביר שם שיעור כחלק מהתרומה שלו לקהילה. הנושא אקטואלי למדי – ירמיהו פרק א', "מצפון תיפתח הרעה". "זה יישוב נהדר לגדל בו ילדים", אומר מזרחי כשאני שואלת אותו מהו בעיניו הייחוד של בת־חפר. "נוצרות פה גם חברויות בין המשפחות, תחושה טובה אופפת את הכול. גם כשאת הולכת לקופת החולים, זה כמו ללכת לבית קרובים. מכירים אותך לטוב ולרע".
את טל ממן ומירב זעירא, חברות להליכה, אנחנו פוגשות ליד המרכז החדש שנבנה ביישוב. לשיחתנו מצטרפות גם רוחמה חמו ונוגה אלישע, מנהלת המרפאה ביישוב. ארבעתן בנות אותו הדור, כולן אמהות סביב גיל 55־60, וכולן תושבות ותיקות שמתגוררות בבת־חפר כ־25 שנה. "האנשים פה איכותיים מאוד", הן קובעות. המעמד החברתי־כלכלי בינוני־גבוה, הבתים נמוכים: "רק צמודי קרקע, ואין פה חדירה לחיים הפרטיים שלך אם לא תרצי בכך".
מתברר שכל צמד מורכב מדתייה וחילונית: מירב ורוחמה בכיסוי ראש, טל ונוגה בלי. "גרים פה דתיים, חילונים ומסורתיים, ויש שילוב יפה בין המגזרים", מספרת טל. "אין פה שנאה לדתיים כמו שרואים בתקשורת", מחזקת אותה רוחמה, וטל מוסיפה: "גם לא תשמעי פה ריכולים על אנשים או על מגזרים". בעבר התגוררו יותר דתיים ביישוב, הן מספרות. יש פה עדיין סניף בני עקיבא, אבל הפעילות דלילה הרבה יותר מאשר בצופים. רבים מהתושבים כאן, אגב, הם יוצאי קיבוצים. המארחת שלי גדלה בקיבוץ דתי, ועוד שלושה מבוגרי אותו הקיבוץ עברו גם הם לבת־חפר.
מירב זעירא: "את מירושלים? זה יותר מפחיד". רוחמה חמו: "פה יש מרחק, יש שמירה ויש חומה. בעוטף היו יכולים לראות את עזה מהחלון. חבל שעושים לנו נזק, אני מרגישה סופר־בטוחה לגור פה"
אני שואלת אם מורגש שהם גרים קרוב כל כך לרשות הפלסטינית, וטל מסבירה שיש קשר בין השאלה הזאת ובין העובדה שאני פוגשת אותן במרכז היישוב. "מסלול ההליכה הקבוע של מירב ושלי היה לאורך החומה, בצד המזרחי. כשהלכנו שם לפני חודש, שמענו כל הזמן פיצוצים, יריות. זו לא הפעם הראשונה שאני שומעת ירי, אבל בבית את לא שמה לב לזה. את רגילה לרעש, וגם יש הסחות דעת כמו טלוויזיה או ספר שאת קוראת. כשאת הולכת ליד החומה, זה מקפיץ אותך. מאז שינינו את מסלול ההליכה".
כמו שאמרת, יריות הן לא דבר חדש באזור. מדוע הפחדים התעוררו דווקא עכשיו?
"מעולם לא היו יריות כמו שיש מאז 7 באוקטובר. גם את המואזין שומעים הרבה יותר בקול. יש מקומות שנמנענו מללכת בהם עוד קודם, כי את מרגישה שאת יכולה להיות מטווחת. מספיק שצלף אחד יעמוד על גג בכפר שלהם. עד היום לא קרה דבר כזה, אבל אנחנו לא מחכות שיקרה. תראי, כל עוד הכול היה בסדר, אנחנו הלכנו לטירה, והערבים מטולכרם ומשוויכה עבדו בניקיון אצלנו בבתים. בימים של הקמת היישוב היינו קונים אצלם. אבל ב־7 באוקטובר הכול השתנה, ונעשינו מודעים לכמה זה קרוב".
רוחמה: "המנהלת שלי בעבודה גרה בכפר־יונה. כשאני מספרת לה על היריות ששומעים כאן, היא לא מתרגשת. בכפר־יונה מפחדים הרבה יותר. ואגיד לך את האמת – הבית שלי עכשיו פתוח ואני לא חוששת". חברותיה מסכימות: "אצלנו לא נועלים את הדלת. תשמעי, בשבועיים הראשונים של המלחמה פחדנו, אבל היום ממש לא".
יחד ננצח את השיטפון
נושא שלא נוח להן לדבר עליו הוא האיום שכנראה לא היה: מנהרות תת־קרקעיות מטולכרם לבת־חפר. זמן קצר לאחר 7 באוקטובר התלוננו כמה תושבים על רעשי חציבה שנשמעים כאילו הם מגיעים מתחת לבתיהם. בעקבות זאת הוחלט לערוך בדיקות קרקע מקצועיות – אחת של פיקוד העורף, השנייה בידי חברה ששכרה המועצה, והשלישית בהזמנת מפא"ת (המִנהל למחקר ופיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית במשרד הביטחון) – אך לא נתגלה כל סימן לקיומן של מנהרות מתחת ליישוב או בקרבתו. שתי בדיקות נוספות אמורות להיערך בידי יחידה הנדסית בפיקוד המרכז, ובדיקה נוספת של המכון הגיאופיזי, במימון המועצה האזורית.
על אף המסקנות המרגיעות, תדמיתו של היישוב ניזוקה, והדבר ניכר במחירי הבתים. לתקופה קצרה הם ירדו, ולאחר מכן שבו לרמתם המקורית. רבים מהתושבים שאני פוגשת כאן כועסים על עצם פרסומם של החששות. הם סבורים שהמהומה הייתה מיותרת, שכן כולם יודעים שסמוך ליישוב מתקיימות עבודות הבנייה של שכונות ההרחבה של בת־חפר, ואפשר להניח שזהו מקור הרעש.
ובכל זאת, אם תהיה פלישה גם של ערביי יו"ש, אתם יכולים להיות שער הכניסה למדינת ישראל. זה לא מפחיד? אם לא היו בונים את בת־חפר, ערביי טולכרם כבר היו בנתניה.
מירב: "את מירושלים? זה יותר מפחיד".
רוחמה: "פה יש מרחק, יש שמירה ויש גם חומה. בעוטף היו יכולים לראות את עזה מהחלון. חבל שעושים לנו נזק, אני מרגישה סופר־בטוחה לגור פה".
למה בחרתם לגור ולגדל ילדים דווקא בבת־חפר?
טל: "זה יישוב יפה, לא גדול, אנשים לא נדחפים לחיים שלך אם את לא מעוניינת. את חיה עם כולם אבל גם עם עצמך, יש לך אפשרות להיות סוליסטית אם את רוצה. באנו לפה צעירים, גידלנו את הילדים, הרבה מהם פרחו, ועכשיו נשארנו כדי ליהנות. הילדים מתים לחזור לפה, הייתה להם אחלה ילדות. הם היו רוצים לגור איתנו ביישוב, הם רק מחכים שתהיה להם אפשרות כלכלית. יש לך פה הכול – מתנ"ס, חוגים, תנועת נוער, בית ספר יסודי, גנים. את כל המסגרות העשירו כאן כמה שרק אפשר".
גם תושבים אחרים מספרים על תחושת משפחתיות שעוטפת את המקום. נדמה שכל אחד כאן מרגיש חלק מהקהילה, והקהילה היא חלק ממנו. אם תשב שבעה, לא עלינו, כולם יירתמו; ואם יש שיטפון – כן, זו המכה המקומית – כולם יעזרו, אומרים לי. ולמרות זאת, יש מי שחושב שדרושה עוד עליית מדרגה מבחינת הקהילתיות.
גאיה ויסמן: "כולם מדברים על הרעש של היריות. אבל אני גם יודעת שהיישוב מאובטח 24/7, יש פטרול ויש כיתת כוננות. אבא שלי, שמתנדב במשטרה, עומד בשער כמעט כל יום. לפעמים אני אומרת בציניות – יו, רק עכשיו שיפצתי את החדר, שלא יבואו"
אנחנו קופצות לקפה השכונתי החדש. קרובת משפחתי מזהה כאן פרלמנט נוסף, הפעם של נשים שיצאו יחד לקפה אחרי אימון בסטודיו. "בימים הראשונים של בת־חפר, זה היה היישוב עם הכי הרבה תינוקות באזור. נולדו לא מעט תאומים ושלישיות", מספרת לי אחת מהן. "היינו באות לרשום את הילדים למעון כשהם עוד היו בבטן, כדי לתפוס מקום. אפשר לראות פה הרבה זוגות נשואים ששניהם ילידי המקום". ובכל זאת, היום נרשמות כאן הרבה פחות לידות מבעבר. ילדי השנים הראשונות ההן עזבו ברובם את היישוב, וזוגות צעירים יתקבלו כאן בברכה.
במרחק מאה מטרים מהמרכז המסחרי עומד בית הכנסת המרכזי של בת־חפר. קובי ויצמן, הגבאי המקומי, יוצא בדיוק מתפילת ערבית. כשהוא שומע שהגעתי לצורך כתבה, הוא מבקש להסביר לי על בית הכנסת. נוסח התפילות כאן מגוון, הוא אומר: אשכנזי וספרדי. "אנחנו רוצים לשמור על הלכידות, לתפקד כקהילה גם בבית הכנסת. בחגים אנחנו מתפללים בנוסח ספרדי, ולאשכנזים אנחנו עושים מניין בספרייה, ומגבים אותם בציוד ובספרי תורה".
היכל בית הכנסת מפואר למדי. הכיסאות מזכירים את מושבי אולמות הקולנוע, ולדברי קובי, הדבר נעשה בכוונה תחילה. ומאיפה הכסף? "זה בניין של המועצה, והיא משלמת על חשמל, ניקיון ותחזוקה בסיסית. מעבר לכך אין דמי חבר, אבל יש מי שרוצה לתרום". אחד מספרי התורה שבארון הקודש הוא בן 600 שנה. תורם הביא אותו לכאן ממרוקו, וקוראים בו פעם אחת בשנה – בעליית "כל הנערים" בשמחת תורה.
בכניסה לבית הכנסת יש אולם חדש, שמתקיים בו השנה לראשונה ליל סדר קהילתי. בשנים קודמות נערך האירוע בביתו של רב היישוב, הרב יוסף קרסיק החב"דניק, שבזמן ביקורנו מעביר שיעור קצר בבית הכנסת. הפעם נרשמו שלושים איש, ומפאת המספר הגבוה הוחלט לקיים את הסדר באולם. ל"שבת קהילה" בשבת הגדול, מספר קובי, נרשמו שמונים.
העולם יחכה בחוץ
אנחנו חוזרות לבית המארחת שלי. דרך הגדר הסמוכה רואים את הבנייה המתקדמת של ההרחבה לבת־חפר. כ־800 עד 1,000 משפחות צפויות לגור במבנים החדשים – בנייני מחיר למשתכן ובתים פרטיים של בנה ביתך. כשהשכונות החדשות יאוכלסו, מספר התושבים בבת־חפר יוכפל כמעט.
הלילה יורד, ואיתו גם עיד אל־פיטר. בשעה 23:17 נשמע צרור יריות ראשון, קרוב. אחריו נשמע עוד אחד, רחוק יותר. לפנות בוקר אני מתעוררת לקולות המואזין ולצרור יריות נוסף. בפעם הבאה מעיר אותי ציוץ הציפורים, שמלווה כאן את התושבים בשעות היום.
אני יוצאת להליכת בוקר מרעננת, במטרה להגיע גם לחומה ולהבין קצת את החשש שטל תיארה. על היישוב שורה נינוחות שאננה; לא רק דלתות הבתים פתוחות, כפי שסיפרו לי, אלא גם דלתות המכוניות. פינות ירוקות חבויות נגלות לעיניי בזמן ההליכה, ומעוררות את החשק לעצור בהן, לנוח ולבהות.
"בימים הראשונים זה היה היישוב עם הכי הרבה תינוקות באזור. נולדו לא מעט תאומים ושלישיות", מספרת אחת התושבות. "היינו באות לרשום את הילדים למעון כשהם עוד היו בבטן, כדי לתפוס מקום. יש פה הרבה זוגות נשואים ששניהם ילידי המקום"
לאורך החומה יש טיילת יפה ומטופחת. שדרת הבתים האחרונה לפני החומה נמצאת בתוך תחומי הקו הירוק; הטיילת כבר לא. כשאני פוסעת בה אני מתחילה לראות באופק בניינים גבוהים – אחת משכונות טולכרם. מדי פעם נשמעות יריות, אבל כאן ביישוב החיים ממשיכים כרגיל. ילדי הגן יצאו לפארק, והם לומדים על יציאת מצרים כשאחד מהם לבוש כמו משה רבנו. הילדים הגדולים יותר בבית הספר, המבוגרים בעבודה, והצעירים – בבית הקפה.
"מבחינתי הכול פה: הצופים, הבלט, החברים. הכול בבועה הזו שנקראת בת־חפר", אומרת גאיה ויסמן בחיוך מאוזן לאוזן. היא בת 21, שירתה בצה"ל כמדריכת כושר קרבי ב־669, השתחררה לפני כמה חודשים והיום היא עובדת בגן ילדים ביישוב. היא ילידת בת־חפר, "ובתור ילדה לא יצאתי מכאן. רק בחטיבת הביניים, כשעברנו ללמוד עם הקיבוצים מסביב, גילינו שיש עולם בחוץ", היא צוחקת. "תמיד הרגשנו שאנחנו בבועה עוטפת, וחשבתי שהמקום הזה יישאר בטוח לעולמים. רק בחצי השנה האחרונה הבנתי איפה אני גרה. זאת אומרת, תמיד ידעתי שיש פה חומה, אבל לא הבנתי מה המשמעות שלה. עשיתי לאחרונה גוגל, לבדוק איפה נמצאת ג'נין, וראיתי שזה קרוב אליי, אבל צפונה מכאן. הסתכלתי על המפה, ראיתי את היישובים מעבר לקו הירוק, ואמרתי לעצמי – איך הם גרים שם?"
גם את גרה ליד פלסטינים.
"אבל ליד, לא בתוך. לגור ממש בתוכם – זה נשמע לי מפחיד יותר".
אני מראה לה במפה את תוואי הקו הירוק, וגאיה מופתעת לגלות שהוא עובר בתחום היישוב – בקצהו אומנם, אבל לא מעבר לחומה. כשאני שואלת אם הקו הזה מספק לה תחושת ביטחון כלשהי, היא משיבה: "לא, אבל בטוח יותר להיות בתוכו. תראי, בתור ילדה לא הרגשתי את הערבים מסביב. שמעתי את המואזין, אבל התחושה הייתה שהם שם ואנחנו פה. לא היה רעש חזק כמו היום, והיחסים היו סבבה. היום אני מודעת למשמעות החומה ולמי שמעבר לה. בכל בת־חפר מדברים על הרעש של היריות. אבל אני גם יודעת שהיישוב מאובטח 24/7, יש פטרול ויש כיתת כוננות. אבא שלי, שמתנדב במשטרה, עומד בשער כמעט בכל יום. לפעמים אני אומרת בציניות – יו, רק עכשיו שיפצתי את החדר, שלא יבואו".
היא גרה אצל הוריה, בשורת הבתים השנייה מהחומה. "כשאני נוסעת לכיוון הבית אני רואה את הבניינים הגבוהים של טולכרם, וכשאני רצה לאורך החומה אפשר לראות שיש להם לונה פארק. ועדיין, אני רצה שם בלי פחד. אני סומכת על היישוב ועל האבטחה שלו. אני לא מרגישה כלום כלפי המלחמה חוץ מעצבים. אנשים שבאים מבחוץ עלולים לפחד מהיריות, אבל אני כבר רגילה אליהן. מי שגר פה חי את זה ביומיום, ובסופו של דבר בת־חפר היא באמת מקום טוב לגדול בו".
את רוצה להמשיך לגור פה גם בעתיד?
"כן, חד־משמעית. יש כאן משפחות צעירות – בגן שלי יש שלושים תינוקות, ויש עוד גנים בבת־חפר. אבא של אחת הבנות אצלנו הוא יליד בת־חפר בעצמו. יש מבוגרים שעוזבים את היישוב, ובמקומם נכנסים כנראה זוגות צעירים יותר. אני יודעת על זוגות שהתגרשו או שהילדים שלהם כבר לא בבית, והם מוכרים ועוברים לבית קטן יותר בסביבה, לבניין בכפר־יונה למשל. הרבה חבר'ה בגילי גרים עדיין פה עם ההורים, אם כי החברים של האחים הגדולים שלי, סביב גיל 30, כבר נשארים פחות. לא לכולם יש כסף לקנות פה בית משלהם".
אז מהן המסקנות משהות של יממה בבת־חפר? אפשר בהחלט למצוא פה שקט, גם נפשי, ובעיקר קצב חיים רגוע. כמי שבאה מירושלים, עיר בעלת הפרעות קשב וריכוז, שסובלת מאירועים בתדר גבוה, ייתכן שזה באמת מקום טוב ליהנות בו מהשלווה. הקהילה הנעימה והצעירה ברובה יוצרת תחושה של בועה, ואפשר לומר שגם החומה הגבוהה שתוחמת את כל הטוב הזה מתחזקת את ההרגשה. הלילה שלי בספר לא באמת נתן הרגשה של ספר, יותר של מקום נחבא במרכז הארץ שכדאי להכיר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
