"הוועדה הדתית והמועצה מעדיפים שיישארו כל מי שיכולים להגן על הכפר"

במבט ראשון, קשה להאמין שהכפר חורפיש נמצא פחות משלושה קילומטרים מהגבול הלבנוני. הרחובות הומים, מכוניות צופרות, ונדמה שהחיים מתנהלים כסדרם. מרבית היישובים הסמוכים פונו, אך תושבי חורפיש נותרו בבתיהם. ממעוף הציפור, נדמה שהכפר בנוי בצורת צב: בדרומו של השריון, חולף בתוך הכפר כביש 89 עמוס המטיילים, והבתים נבנו משני צידי השריון. רבים מהם משקיפים צפונה, אל עבר לבנון.

ברחוב הראשי אני מנסה לחוש קצת את תושבי המקום. במפגש אלוואליד, מסעדה שבשלטי הפרסום שלה מבטיחים אוכל דרוזי ביתי, כואב לראות את השולחנות כמעט ריקים מאדם. מדי פעם מגיע מישהו לאסוף פיתה דרוזית או עלי גפן ממולאים. "זה לא ככה בדרך כלל", אומרת לי כאוכב, בעלת המסעדה, בזמן שהיא קוצצת סלט דק. "בשישי־שבת מפוצץ פה באנשים. אנחנו מוציאים שולחנות החוצה".

תוך כדי המתנה אני משוחחת עם אחייניה, ואסים וואליד פארס, שניהם בני 23. הם מספרים לי על בן כיתתם, רס"ל ג'ואד עאמר, שנהרג בהיתקלות עם מחבלי חיזבאללה בגבול לבנון. כיכרות הכפר מעוטרות בתמונותיו ובתמונות נופלים אחרים מהכפרים באזור. דגלי ישראל לצד דגלי העדה מתנופפים בכל מקום, ומבהירים את סיפורו של הכפר: יישוב דרוזי בן 400 שנה שמעולם לא פונה, ונראה שדבר לא ישבור אותו.

"כל הכלכלה פה באזור מבוססת על המבנה של הכפר", מסביר לי ואליד. "יש פה כביש ראשי עם תנועה ערה של אנשים. מוסלמים, נוצרים, יהודים – כולם עוברים פה. העסקים פה מתבססים על אנשים שעוצרים בדרך וקונים, ועכשיו התנועה כמובן נפסקה. במקום זה התרגלנו לראות טנקים בכל מקום, לשמוע בלילה יריות וקולות של יירוטים".

ולא חשבתם להתפנות?

"יש לנו בכפר מעין ועדה דתית", אומר ואסים. "הם והמועצה מעדיפים שיישארו כל מי שיש להם היכולת להגן על הכפר. אם יפנו פה מישהו אלה יהיו רק קשישים ונשים וילדים. חוץ מזה, במלחמת לבנון השנייה היה פה מפחיד יותר. טילים נחתו כאן, וגם אז לא עזבו".

אפילו הצלם מתלבט אם בטוח לעלות למצפה בהר אדיר, וכשאני מגיעה לשם אני מבינה למה. הדרך לעמדת התצפית רוויה שברי רקטות. חלק משלטי ההסברה נופצו לרסיסים. המקום הזה מטווח על ימין ועל שמאל

העסק של משפחת פארס הוא אחד מרבים שנקלעו למצוקה בגלל המלחמה. ובכל זאת, רבים מהעסקים נותרו פתוחים, בתקווה שמישהו יעצור. "מצבנו עוד טוב", מתנחם ואליד. "השטח פה נמצא בבעלותנו ואנחנו לא משלמים שכירות, אז איכשהו אנחנו שורדים".

למרות הקרבה לגבול, התחושה בכפר בטוחה. מדי שתי דקות עובר ג'יפ ובתוכו חברי כיתת הכוננות. הדרוזים בארץ הם כ־1.5 אחוז מכלל האוכלוסייה, 150 אלף תושבים. לפי הנתונים, כ־83 אחוזים מבניהם מתגייסים לצבא, והם מונים כ־5 אחוזים מחיילי צה"ל. מעורבותם בכוחות הביטחון גבוהה גם לאחר השחרור: 20 אחוזים מהסוהרים בשב"ס הם בני העדה, וכ־6.5 אחוזים מהשוטרים.

"אנחנו אנשי צבא", אומר ואסים. "מגויסי חובה, אבל עם רצון אמיתי להתגייס. ובכל זאת אנחנו מרגישים לפעמים סוג ב'. אנחנו עדיין משרתים בצבא והולכים למילואים ועושים את זה מרצון, ואנחנו נותנים למדינה בשעת הצורך, ובלי שאף אחד יבקש. במקביל, אנחנו כן מצפים לאיזושהי התייחסות מהמדינה, גם אחרי המלחמה".

בקרוב יחגגו בעדה את חג יתרו: הדרוזים רואים בעצמם את צאצאיו של חותן משה, ותמיד חוו קשיים על רקע אמונתם. "יש דרוזים אפילו בדרום אמריקה", אומר ואליד, "ובכל מקום היו רדיפות על רקע הדת השונה".

תפיסת העולם שלהם, מסבירים לי השניים, היא שלעולם לא תהיה לדרוזים מדינה משלהם: הם דוגלים בהשתלבות. בכל מקום מיישרים קו עם השלטון כדי שיאפשר להם לקיים את מנהגיהם. אבל לעיתים נראה שהתפיסה הזו היא בעוכריהם, והופכת אותם לאוכלוסייה קלה לניצול או לזלזול.

שכבת הגנה

ליד בית המועצה אני פוגשת את עבדאללה חיראלדין, ראש המועצה היוצא. הוא בן 73, אב לשישה, ומסכים לערוך איתי סיבוב קצר באזור. "אנחנו בחזית", הוא מצהיר כשאנחנו נוסעים לתצפית בהר אדיר. "החזית הזאת מופגזת יום־יום, אבל איכשהו יצא שאנחנו לא מפונים. היו לנו הרבה ויכוחים על זה עם פיקוד העורף. בגדול, כל אחד מהצדדים מתייחס אחרת לקו הגבול. הם קבעו שהמתפנים הם היישובים שמרוחקים שני קילומטרים מהגבול, אז הלכנו ומדדנו אווירית מה המרחק מקו הבתים הכי קיצוני בכפר ויצא 2.3 קילומטרים. לעומת זאת, המדינה מודדת לפי הגבול הבינלאומי, ולפי זה טוענת שאנחנו נמצאים ארבעה קילומטרים מהגבול. לכן אנחנו מחוץ לאזור הפינוי".

לרוב האנשים בחורפיש, הוא מסביר, אין אמצעים לממן פינוי בעצמם. כ־7,000 תושבים נותרו תלויים על בלימה. מרביתם נסמכים על כלכלה של צימרים, עסקים קטנים וקצת חקלאות. רובם עצרו את פעילותם כמעט לגמרי.

אפילו הצלם מתלבט אם בטוח לעלות למצפה בהר אדיר, וכשאני מגיעה לשם אני מבינה למה. הדרך לעמדת התצפית רוויה שברי רקטות. חלק משלטי ההסברה נופצו לרסיסים. המקום הזה מטווח על ימין ועל שמאל. מהמצפה נשקפים כפרים לבנוניים ובהם מרון א־ראס, בינת־ג'בל ועייתא א־שעב. "תראי את המרחק מפה", אומר חיראלדין, "ותביני כמה אנחנו בקו האש. פה למטה נמצא בסיס בירנית, החיילים שם חוטפים בלי סוף. גם בהר מירון יש בסיס, וגם הם מטווחים. לפני כמה ימים היה פה צבע אדום. מאז תחילת המלחמה לא היו נפילות בחורפיש, אבל זה רק כי יש לנו מזל, וגם בגלל המבנה הטופוגרפי – ההר הזה חוצץ בין לבנון לכפר שלנו, מעין שכבת הגנה. אבל זאת לא הגנה שאי אפשר לעקוף".

אמיר שרף: "לדעתי מדינת ישראל צריכה להגיד לנו תודה שלא התפנינו. אנחנו מעין משמר גבול, וזה גם חסך להם מיליונים. היישוב הזה פתח את שעריו לכל היחידות. בעלי עסקים שהיו בנויים על קייטרינג ואוכל קרסו, ועדיין היה להם חשוב להאכיל חיילים שהיו פה"

לא כל הבתים בכפר ממוגנים. "יש פה הרבה יחידות שנבנו לצד בתים קיימים, יש פה בתים ותיקים ללא ממ"ד", הוא אומר בדאגה. "פתחנו כמה מקלטים ציבוריים, אבל לא כולם יספיקו לרוץ אליהם. אנשים נשארים בבתים ללא מיגון גם כשיש אזעקות. בכל פעם בה אני שומע פיצוצים אני עולה לקומה השלישית בבית שלי ובודק איפה נפל הטיל". לדבריו, יש גם חשש מפלישה קרקעית. חורפיש משתרע על שטח רחב ונטול גדר, וכדי להגן עליו נזקקים התושבים ללא מעט כוחות סיור.

אני תוהה אם הוא מרגיש שאנשי הכפר ננטשו. הוא מודה שכן. "אני מרגיש את זה. לא רק בגלל ההחלטה לא לפנות, אלא הרגשה כללית שמלווה אותנו בכל הנוגע להיעדר תקציבים ומימון פרויקטים. מצבנו קשה. כדי להשמיש מגרש כדורגל אני צריך להתמודד עם כל כך הרבה קשיים, ומתסכל לחשוב שזה ככה. אחוזי הגיוס אצלנו הם מהגבוהים ביותר בארץ. כמעט בכל בית יש משרתי מילואים או חיילים בסדיר. אם תפרוץ פה מלחמה כוללת אנחנו בקו האש. ואם התושבים שלי יתייאשו מלגור פה, אנחנו נאבד את הצפון. הרבה אנשים שבאים לפה קוראים לנו אחים לנשק, אבל בסוף אני מרגיש שהופקרנו לגורלנו".

בדרך המפותלת למטה אני מבחינה בחלקות שדה נטושות. התוצרת יבשה זה מכבר. החקלאים מהכפר פשוט חוששים לבוא ולטפל בה. במרכז הכפר אני פוגשת את אמיר שרף, מפקד כיתת הכוננות, ומנסה לברר איתו איך מגוננים על יישוב רחב כל כך. "חורפיש הוא לא יישוב רגיל בהיבטי ההגנה", מאשר שרף. "אנחנו לא מגודרים, ובתי הכפר פרוסים על פני השטח – חמישה קילומטרים לאורך ושני קילומטרים וחצי לרוחב. זה מייצר אתגר לא פשוט. מן הסתם דרוש פה כוח גדול יותר, מן הסתם צריך יותר ניידות. חלק מהדברים אנחנו מקבלים מהמועצה, וחלק על חשבוננו הפרטי. המכוניות שלנו, נניח, הן של אזרחים שתרמו אותן. זה שירות המילואים שלהם בעצם".

הוא שותף לתסכול מכך שהכל נופל על כתפיהם. "אנחנו לא רואים מישהו שבא אלינו ואומר טוב, לא התפניתם, בואו ניתן משהו אחר, נעזור לכם בהגנה, נעזור לכם בדברים אחרים. לדעתי מדינת ישראל צריכה להגיד לנו תודה שלא התפנינו. אנחנו מעין משמר גבול, וזה גם חסך להם מיליונים. היישוב הזה פתח את שעריו לכל היחידות. בעלי עסקים שהיו בנויים על קייטרינג ואוכל קרסו, ועדיין היה להם חשוב להאכיל חיילים שהיו פה. הייתה פה בחורה אחת שחיילים התקשרו אליה באמצע הלילה שהם רעבים, והיא פתחה את הבית, הכינה להם אוכל, והאכילה מחלקה שלמה ללא תמורה".

אנוור עאמר, ראש המועצה הנכנס: "אין לי חינוך בלתי פורמלי, אין לי פעילות ספורט, אין לי מגרש, אולם. אין שום דבר שאני יכול לעשות עם האוכלוסייה. הפקירו את הצפון במשך עשרות שנים, לא התייחסו אלינו, ועכשיו אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. אם מחבלים חודרים לארץ, בתוך שלוש דקות הם אצלי"

לדבריו, התרבות הדרוזית היא שלא עוזבים. "אם יקרה משהו חריג אולי הנשים והילדים יתפנו, אבל הגברים יישארו. גם מבחינת ההיערכות לתקופות קשות, בית דרוזי שונה מבית יהודי. בכל בית דרוזי יש מזווה וציוד הישרדות ואוכל לתקופות ארוכות. לא היינו צריכים לחכות להנחיות, זה בתרבות שלנו".

"איזה חוסן?"

בשיחותיי עם אנשי הכפר נתקלתי בעיקר באופטימיות מתונה, עד שפגשתי את ראש המועצה הנכנס, אנוור עאמר. בחורפיש יש כמה חמולות, ובכל פעם אחת מהן מצליחה להעמיד ראש מועצה. עאמר, פארס וחיראלדין הן שלוש מהחמולות הבולטות ביותר. אנוור צעיר יחסית לקודמיו בתפקיד, וקשה לתפוס איתו זמן פנוי. הוא נמרץ, עובר מפגישה לפגישה כמעט ללא הפסקה, אבל אני מצליחה לשוחח איתו בתום סיור ארוך שקיים בבתי הספר. "שמעתי מהמורים על המצב", הוא מספר. "אין לי חינוך בלתי פורמלי, אין לי פעילות ספורט, אין לי מגרש, אולם. אין שום דבר שאני יכול לעשות עם האוכלוסייה. הפקירו את הצפון במשך עשרות שנים, לא התייחסו אלינו, ועכשיו אנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. אם מחבלים חודרים לארץ, בתוך שלוש דקות הם אצלי".

למה בעצם לא מפנים אתכם?

"יש החלטת ממשלה על פינוי, אבל אין הוראה לפנות בפועל. זה אומר שבינתיים אנחנו נשארים. כל הלילה אנחנו שומעים יירוטים ופעילות אווירית. המצב הנפשי של האנשים קשה מאוד, מבחינת החוסן האישי. יש הרבה לחץ נפשי אצל הילדים, בקרב המשפחות, אצל המבוגרים. אם נעזוב את הבית שלנו, לא יישאר אף אחד בגבול הצפון".

התושבים שלו מתגאים בחוסן, אבל הוא מרגיש שהם לא רואים את המציאות נכוחה. "איזה חוסן?", הוא מתרעם. "יש אנשים שסובלים, יש ילדים בלחץ נפשי אדיר בבתי הספר, הם לא מצליחים להתרכז וללמוד. יש זקנים שגרים באזור הישן של הכפר, אין להם מקלטים. יש פה בתים לא ממוגנים בכלל. ביקשנו מפיקוד העורף לתקצב אותנו בכסף לבניית מקלטים, שכל אחד יבנה בנייה עצמית, ולא ראינו כלום בינתיים.

"1,300 חיילים שהו פה בחודשיים האחרונים. יום־יום הם ישבו כאן. נכנסו לבתי הספר, נתנו להם את כל מבני הציבור, חיבקנו אותם גם באוכל, בשתייה, בלינה, בהכול. הם יודעים שאנחנו כאלה, והיום אנחנו במצב קשה מאוד, ממשלת ישראל צריכה לדאוג לנו בצפון. לדאוג לאלה שלא פינו אותם".

התושבים פה בכלל רוצים להתפנות?

"יש אנשים שרוצים להתפנות ויש אנשים שבחיים לא יתפנו. אבל הדעה הרווחת היא שאנחנו צריכים שגרה. העסקים פה לא עובדים, אין תיירות, אנשים בלחץ כלכלי והם באים אליי. יש אנשים שנותרו עם חובות מהמלחמה הזאת".

עאמר נזהר מלטעון לאפליה. "היחס כלפי יישובים יהודיים הוא דומה", הוא אומר, "‫אבל להערכתי הוא גרוע יותר כלפינו. שם אולי מתייחסים אליהם קצת, אבל אליי לא מתייחסים בכלל. לא מעניין אותם".

אתה בעצם אומר – נשארנו פה, לא פינו אותנו, אז לפחות תתגמלו אותנו בתקציבים?

"תתגמלו במה שמגיע. מה שמגיע לי תביאו. חסכנו מיליוני שקלים בכך שלא התפנינו, לא עלינו למדינת ישראל אפילו כוס מים, ואנחנו לא מקבלים כלום?"

אל הלא נודע

שייח' קאסם בדר הוא מנהיג דרוזי מעודן ומסביר פנים. הוא מקבל אותי בחדר עם שולחן עמוס ממתקים דרוזיים מקומיים. מאז 2016 הוא נשיא "המועצה העולמית לשלום" – ארגון שהקים בעצמו לפני תשע שנים בקנדה, ומטרתו "לגשר ולחבר בין דתות ובני אדם", הוא מסביר בדיבור איטי ובוטח. "הארגון הזה מנהל מאבק אידיאולוגי במפיצי השנאה. לפי האמונה שלי, רוב המלחמות בעולם הן תוצר של מפיצי שנאה שבאים בשם הדת ומפרשים אותה. הארגון שלנו מתמקד בבני נוער, כי אני מאמין שהדרך היחידה לשנות מציאות היא לגדל דור חדש".

שייח' קאסם בדר: "גורלו של הדרוזי הוא שתמיד יהיה עליו להתמודד עם המציאות שהוא נקלע אליה. גם ברמה הרעיונית, אנחנו לא מפחדים מהמוות. אני אעזוב את המשימה הזמנית שלי בזמן ובמקום שתלויים בבורא עולם. המוות הוא תחנה בחיים שכולנו אמורים להגיע אליה, ולכן אנשים פה בחיים לא יעזבו"

אפשר ללמוד הרבה על העדה הדרוזית מפרשנותו למציאות. "הארץ הזאת קדושה", הוא אומר. "היא הייתה אמורה להיות המקום הכי בטוח בשבילנו. איך היא הפכה למקום הכי אכזרי בעולם? אלו שאלות שאני שואל את עצמי, והן התחדדו מאז 7 באוקטובר. לפני חודש וחצי נפגשתי עם האפיפיור. התרשמתי שהוא מאוד הגון. אסור לשכוח שיש קרוב לאלף נוצרים בעזה והוא חושש לגורלם. שנינו מתנגדים לכך שחפים מפשע ישלמו את המחיר".

איך ממשיכים להציג סדר יום של שלום כשאתם כל כך מותקפים?

"לדרוזים אין מדינה עצמאית. הדרוזים בסוריה משלמים את המחיר של הפוליטיקה הסורית, הדרוזים בלבנון אותו הדבר. גורלו של הדרוזי הוא שתמיד יהיה עליו להתמודד עם המציאות שהוא נקלע אליה. גם ברמה הרעיונית, אנחנו לא מפחדים מהמוות. אני אעזוב את המשימה הזמנית שלי בזמן ובמקום שתלויים בבורא עולם. המוות הוא תחנה בחיים שכולנו אמורים להגיע אליה, ולכן אנשים פה בחיים לא יעזבו. זה מתחבר לתרבות ולאמונה שלנו שהמוות חסר שליטה וממילא נקבע מראש".

איך עוזרים לאנשים פה שאין להם כסף לחיות?

"יש פה מנגנוני רווחה. גם הכפרים באזור תומכים זה בזה. המצב לא פשוט. אנשי חורפיש לא קיבלו פיצויים מהמדינה, וחלקם נקלעו למצוקה כלכלית. אבל המקום הזה קיים כבר 400 שנה, עברנו פה הכול. הכפר הזה מורכב מכמה חמולות שיודעות לתמוך בעצמן".

איך אתה מנסה להשפיע על המצב מאז פרוץ המלחמה?

"נפגשתי עם משפחות החטופים. יש לי גם קשר בעזה עם חלק מהמנהיגים. גם הם סובלים. הם לא מרוצים מכל מה שקרה. מבחינתם חמאס היא קבוצה של אנשים שפשוט באה והחריבה את האזור".

סעיד שרף, חתנו, שמשרת בכיתת הכוננות, מצטרף לשיחה לקראת סופה. "ב־7 באוקטובר שלחו לנו הודעה שאנחנו בצו 8, עם נקודת התייצבות", הוא מספר. "קיבלתי רק נשק. לא היו מדים, לא הייתה תחמושת, לא היה כלום. הייתי צריך לקושש נעליים. אבל אנחנו אנשים שמסתדרים – כל אחד הביא לשני. אנשים בכפר ששירתו ביחידות מובחרות באו לאמן אותנו על חשבון זמנם הפרטי. ככה זה איתנו. הדרוזים לא מפחדים. חבר יהודי אמר לי שאם המחבלים היו נכנסים לכפר דרוזי, הם לא היו יוצאים בחיים. אין דבר כזה לחטוף ולברוח, הם היו מתים במקום. בסוריה היה מקרה שדאעש נכנסו לכפרים דרוזיים, הספיקו לרצוח לצערי מאתיים איש, אבל אחד מהם אמר שהוא לא יודע איך התאספו אנשים בתוך שעה ושיגעו אותם, הרגו אותם אחד־אחד".

אני ישנה באחת מיחידות האירוח הריקות בכפר. לא ידעתי למה לצפות, אבל הלילה היה שקט מהמצופה באופן מפתיע. לא יירוטים, לא אזעקות, לא כלום. בבוקר קמתי לנוף עוצר נשימה בצבעי ירוק עז. העברתי יום שלם במרחק יריקה מהגבול, ולא חשתי פחד אפילו לרגע. אולי כי זמן קצר לפני כן צה"ל יצא מחאן־יונס ונוצרה הפסקת אש לא רשמית של כמה ימים בצפון, אבל אולי זאת האווירה שמשרים תושבי הכפר על כל מי שבא לבקר בו. נדמה שהדרוזים פשוט יודעים להתמודד טוב יותר עם הלא נודע, ומשהו בתחושה האופטימית הזאת דבק גם באורחים שלהם.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il