"כשדיברנו על הדוויג הס, ברכה אמרה 'נו, הגזרה שלה לא הייתה משהו'", מספרת ההיסטוריונית לוסי אדלינגטון בשיחת זום על שיחותיה עם ברכה ברקוביץ'־קוהוט, ניצולת אושוויץ ששרדה בזכות עבודתה בסלון האופנה שייסדה שם אשתו של מפקד המחנה. "הנה, אנחנו רוצות להבין את נשות האס־אס מבחינה פסיכולוגית, אבל ברכה חושבת כמו תופרת. הדוויג, רעייתו של רודולף פרנץ פרדיננד הס, הייתה כאילו אישה נורמלית שילדה חמישה ילדים ורצתה בגדים יפים. בפני עצמו זה לא פשע. רבים מאיתנו אוהבים בגדים יפים. אבל הדווויג השיגה אותם דרך פשע".
ספרה של אדלינגטון "התופרות מאושוויץ", שיצא לאור לאחרונה בעברית בהוצאת מטר, מספר על ניצולות סדנת התפירה ששירתה את הס. היו אלה אסירות במחנה, יהודיות בעיקר, שנאלצו לאסוף בדים ובגדים שנגזלו מהנרצחים באושוויץ, ולהפוך אותם לשמלות פאר, כובעים, תיקים ושאר מוצרי אופנה עילית למען נשות קציני האס־אס וילדיהן שהתגוררו במחנה, ואפילו למען לקוחות שחיו הרחק משם, בברלין. דמותה של הדוויג אינה עומדת במרכז הספר הזה, אבל היא אחת מ"גיבורות" הסרט זוכה האוסקר "אזור העניין" (2023), שמעניק בין השאר הצצה לפשעיה. באחת הסצנות, הגברת הראשונה של המחנה יושבת עם חברותיה במטבח ושותה קפה. אחת החברות מספרת שמישהי "אהבה ז'קט שלבשתי ושאלה מאיפה הוא. אמרתי לה שמקנדה. היא שאלה איך הצלחתי להגיע לקנדה". הדוויג עונה לה: "היא חשבה שהתכוונת למדינה", והחברה מסכימה: "זו טעות נפוצה". "קנדה" היה למעשה שמו של ביתן באושוויץ שבו מיינו את חפציהם של היהודים שנרצחו. הם הרי הגיעו לשם במחשבה שיראו את המחר, והביאו איתם במזוודות כל מה שהצליחו לקחת: תכשיטים, בגדים ואפילו מעילי פרווה מפוארים. נשות הנאצים לקחו את הפריטים הללו לעצמן, והתפארו בסגנון המעולה שלהם. אבל הדוויג הס לא הסתפקה בבגדי השלל. היא הקימה סדנת תפירה במחנה, והעסיקה בה אסירות. התופרות, רובן בנות 20 או 21, תפרו 10 עד 12 שעות ביום.
עובדת קיומו של סלון האופנה באושוויץ הייתה מוכרת. אדלינגטון, חוקרת אופנה היסטורית בריטית, הוציאה כבר ב־2017 את הרומן "הסרט האדום", עלילה בדיונית שמתרחשת בסדנת הביגוד במחנה. לאחר פרסום הספר היא הוצפה במכתבים מקרובי משפחה של הנשים שתפרו שמלות עילית בסדנה, והקשרים שנוצרו הביאו אותה לכתוב את "התופרות מאושוויץ" – ספר היסטוריה נרטיבית שמגולל את כל העובדות שלמדה מעדויותיהן של האסירות.
למות אלף פעמים
משפחת הס גרה באושוויץ מאז 1940, והדוויג – שמצאה עצמה מרוחקת מברלין – ביקשה בגדים לה ולילדיה. היא הייתה מעדיפה שפולניות־נוצריות מקומיות יעבדו בשבילה, אבל העדיפה עוד יותר לא לשלם על העבודה, ולכן החליטה להשתמש בכישורי התפירה של אסירות שהוחזקו במחנה. ה"קאפו", ראש הסלון, הייתה התופרת הראשונה בו: מרתה פוקס, צעירה בת 24 שכבר ניהלה לפני כן סלון אופנה מצליח בברטיסלבה, בירת סלובקיה. היא הגיעה לאושוויץ במשלוח הראשון של יהודי סלובקיה, באפריל־מרץ 1942; 80 אחוז מהנשים שהגיעו איתה לא שרדו.
"למרתה הייתה ברירה: להציל רק את עצמה, או להשתמש במעמדה כדי להציל אחרות", אומרת אדלינגטון. "היא נקבה בשמה של אישה אחת שהכירה, ברטה, וביקשה שיביאו אותה שתעזור לה. ברטה אמרה שהיא צריכה עוזרת צעירה שתעשה עוד דברים, והביאה את אחייניתה אירנה רייכנברג. אירנה הביאה את חברתה ברכה ברקוביץ', וברכה הביאה את אחותה קטקה. הנשים אמרו להס: אני מכירה מישהי שיכולה לסרוג לך בגדי תינוק, אני מכירה מישהי שיכולה לעצב לך את השיער. וכך הן הביאו עוד ועוד אסירות לעבוד בסלון. אני מאמינה שמרתה הצילה ארבעים נשים וילדות, ששרדו רק כי הן היו שם. במתפרה הייתה ליבה של 25 נשים – 23 מהן יהודיות – והן דאגו להעביר אוכל ותרופות לאסירות אחרות שהיה להן פחות מזל".
אופנת שנות הארבעים שיוצרה באושוויץ הייתה מתוחכמת, וסלון התופרות האסירות הלך וגדל, ושירת כאמור גם לקוחות בברלין. בראש סדר העדיפויות – וגם בראש רשימת ההמתנה שהתארכה לחצי שנה – הייתה הדוויג הס. הוניה וולקמן, התופרת המבוגרת ביותר בסלון האופנה, סיפרה שהיא וחברותיה תפרו בגדי יומיום לטיול ולפיקניק, אבל גם בגדי פאר שהלקוחות "לא יכלו לדמיין בחלומותיהן הפרועים ביותר". אלה היו מוצרי טקסטיל ברמה הגבוהה ביותר, והם נעשו ממשי, מקרפ, מכל סוגי הכותנה וגם מפרווה. "כשאת שואלת אם רכשו את הבדים, אני רוצה לצחוק", אומרת אדלינגטון. "האס־אס בפולין הכבושה רכשו משהו? הם לא רכשו כלום. הכול נגנב באלימות. גם אם היו ללקוחות הסדנה דרישות ספציפיות, כמו שלושה מטרים של בד מסוג וצבע מסוים – הן יכלו לקבל אותן. מחסן הביגוד נקרא 'קנדה' כי היה בו שפע אינסופי כמו שדמיינו שיש בקנדה. בדים, סרטים, כפתורים, גומי – הכול גזול".
ברכה ברקוביץ' עבדה בצריף קנדה, והכירה את מרתה כשזו הגיעה לשם כדי להשיג בדים עבור שמלה להדוויג הס: "היא נכנסה למחסן ושאלה את ברכה אם יש לה בד מסוים בצבע אחר, ממש כמו בשופינג", אומרת אדלינגטון. "כמובן, אף אחד שם לא שילם; היו אחרים ששילמו בחייהם. השפע הזה בא מפולין הכבושה וגם מחפציהם של אנשים שהגיעו במשלוחים לאושוויץ. המגורשים למחנות הביאו איתם כל מה שהם חשבו שיצטרכו, כולל בגדים יפים ובגדי ערב, כי אולי הם יתלבשו לארוחת ערב? הם לא ידעו. ואם את תופרת, אולי תיקחי איתך גם ציוד תפירה ובדים, כי תמיד יש ביקוש לזה. לקחו להם הכול, כמובן, והציוד הועבר לשימוש הנאצים. גם התופרות גנבו מה שיכלו לגנוב, והשתמשו בזה כדי לעזור לעצמן ולאסירים נוספים. אני לא מחשיבה את זה כגנבה".
"למרתה הייתה ברירה: להציל רק את עצמה, או להשתמש במעמדה כדי להציל אחרות", אומרת אדלינגטון. "היא נקבה בשמה של אישה אחת שהכירה, ברטה, וביקשה שיביאו אותה שתעזור לה. ברטה אמרה שהיא צריכה עוזרת צעירה שתעשה עוד דברים, והביאה את אחייניתה אירנה רייכנברג. אירנה הביאה את חברתה ברכה ברקוביץ', וברכה הביאה את אחותה קטקה.
התופרות היו ברובן צעירות מבתים עניים, שלמדו תפירה כדי להתקדם בעולם. המיומנות הזו נחשבה חלק מסל כישורים בסיסי שכל אחד יכול ללמוד, ואכן בנות יהודיות רכשו אותה כמלאכת בית – אבל לעיתים מצאו בה נתיב להתפתחות ואפילו להתעשרות, דרך סלוני אופנה ומפעלי טקסטיל שתוצריהם נמכרו בחנויות כלבו. "ההסבר שלי לעיסוק היהודי בטקסטיל הוא קשרי קהילה וקשרי משפחה, וגם הגבלות מקצועיות", מסבירה אדלינגטון. "אם בני משפחה שלך היו חייטים – גדל הסיכוי שגם את תעשי את זה, וכשיש מגבלות על תחומי העיסוק שיהודים יכולים להתפרנס מהם, הקשרים הקהילתיים והמשפחתיים בקבוצת המיעוט נעשים חשובים מאוד. העיסוק מתגלגל בתוך הקהילה: אדם אחד משקיע במפעל בפולין, ואז לחבר אחר בקהילה קל יותר לעשות את זה".
כדי לכתוב את הספר טסה אדלינגטון לסן־פרנסיסקו ונפגשה שם עם ברכה ברקוביץ'־קוהוט, התופרת האחרונה מסדנת האופנה של אושוויץ שנשארה בחיים. היא הייתה אז בת 98, סבתא לנכדים, צלולה ובבריאות טובה. שנתיים אחרי הפגישה היא חלתה בקורונה ונפטרה. "כל שאר התופרות ששרדו הלכו לעולמן עוד קודם לכן, חלקן רק שנתיים לפני שכתבתי את הספר", אומרת אדלינגטון. רבות מהן השאירו עדויות על קורותיהן באושוויץ, וכך עשתה גם ברכה ברקוביץ'־קוהוט, אבל אדלינגטון ניסתה לחלץ ממנה עוד פרטים ואירועים. למשל, הסיפור הפותח את הספר, על מרתה והמגהץ: "אחת הבנות בסדנה שרפה שמלה בזמן הגיהוץ. ברכה ואני צחקנו, כי זה קרה לכל תופרת אי פעם, אבל באושוויץ זה היה מבהיל: שרפת שמלה של אשת אס־אס הייתה יכולה לעלות לך בחייך. מרתה הצליחה להציל את השמלה, אבל הלקוחה אמרה שהיא זוכרת שהבגד נראה אחרת. מרתה אמרה לה: 'לא, זאת האופנה האחרונה, זה מושלם!'. הסולידריות שלהן יצרה את הקסם והצילה את חיי התופרת ששרפה שמלה.
"ברכה אמרה לי: 'הייתי אלף ימים באושוויץ, ובכל יום יכולתי למות אלף פעמים'. צריך חוסן נפשי כדי להתמודד עם זה. חייבים לעשות בחירות קשות, או שלא שורדים. ואני כוללת בזה את השמירה על האנושיות. הן לא שרדו בכל מחיר, הן שרדו כבני אדם טובים. כשכתבתי, לא הפסקתי לחשוב על ברכה שאמרה 'אנחנו נצא מפה, אנחנו עוד נשב לקפה ועוגה', ועל הוניה וולקמן שאמרה: 'לא נצא מהארובות. אנחנו נצא מפה בחיים'. התמלאתי הערכה". להוניה, לדבריה, "הייתה רוח יוצאת דופן. היא מצחיקה וחזקה ומלאת חמלה ואמיתית – דמות עגולה ושלמה וסרקסטית". עדותה בעברית נמצאת ביד ושם כיום.
כשאדלינגטון מספרת על חבורת התופרות היא מחייכת מפעם לפעם, אפילו צוחקת. "מישהו מתח עליי ביקורת אחרי אחת ההרצאות: 'למה היא מחייכת כשהיא מדברת על זה?'. אבל אני לא יכולה לא לחייך, כי אני פשוט אוהבת את הנשים האלה".
כשאני מבקשת ממנה לבחור את הסיפור האישי החשוב ביותר בספר, אדלינגטון מתקשה להצביע על אחד כזה. "יש כל כך הרבה", היא אומרת.
אחרי שחרור אושוויץ, מה קרה לבגדים שתפרו האסירות?
"אנחנו לא יודעים. כשהגיעה הידיעה שצריך לפנות את המחנה, הנשים פשוט הפסיקו לתפור. חלק מהן לקחו לעצמן בגדים כדי להתמודד עם הקור בצעדות המוות. מרתה הכינה לעצמה תיק גב, והוא הציל אותה: במהלך הצעדה קבוצת אסירות ניסו להימלט, וכולן נורו בידי השומרים ונרצחו, חוץ ממרתה שהתיק שלה הגן עליה".
אופנה ומלחמה
לוסי אדלינגטון, בת 54, נולדה בלונדון ורכשה את השכלתה באוניברסיטת יורק, במסלול של לימודי ימי הביניים. בהמשך חקרה את חיי הנשים בתקופת מלחמת העולם השנייה דווקא, והקימה את חברת History Wardrobe (ארון ההיסטוריה), שעוסקת בהלבשה תקופתית. היא אינה יהודייה ולא למדה על השואה בבית הספר בבריטניה, אבל כבר בלימודי התואר הראשון התעניינה בספרות שואה. "הצלת קטעים מחייהם של אנשים במהלך השואה והמלחמה ריתקה אותי", היא מספרת. "התחלתי להתעסק בסלון האופנה באושוויץ בגלל דברים שקראתי וראיתי: עדויות, ממצאים ארכיאולוגיים, חפצים במוזיאונים. פרטים קטנים שהרגשתי מחוברת אליהם. כשראיתי תמונות של הבגדים התפעלתי, ותהיתי: מה קרה להם? העבודה שלי היא לספר על חיים של נשים דרך הבגדים שהן עוסקות בהם. אני תמיד מחברת את הבגדים לחיים, לסיפור שהם מספרים עלינו".
את עוסקת באופנה בהקשר היסטורי. ההיסטוריה מעניינת אותך יותר, או האופנה?
"מעניינים אותי האנשים והנשים שלבשו את הבגדים. אני אוהבת בגדים, אני אוהבת היסטוריה, אבל הכי אני אוהבת את האנשים. כשלמדתי היסטוריה בבית הספר, הלימוד היה דרך העשורים ומה שקרה בהם, הגברים וההישגים שלהם. אבל אופנה היא דרך לדבר על חיי היומיום".
נתקלת באנשים שהרימו גבה, שאמרו לך: "תתעסקי במשהו רציני"?
"כן", היא צוחקת ואז נאנחת: "זה מיזוגיני. יש תת־הערכה של התחומים שנשים עוסקות בהם ומתעניינות בהם. בראש ההיררכיה עומדים הפוליטיקה והצבא, שנחשבים לדברים שמשנים את העולם, וזה נכון. גם להיסטוריה כלכלית יש תדמית רצינית וגבוהה. אבל כשמדברים על היסטוריה כלכלית של גרמניה הנאצית, המחקר מתייחס לפלדה, לנשק, לכימיה – ואני רוצה לצעוק: יש כל כך הרבה כסף בטקסטיל! בגדים נחשבים לרכים, אופנה נחשבת לשטחית, וזה לא עושה חסד עם הנושא, אבל התחום הזה כולל את מבנה התעשייה, את האנשים והכישורים שלהם, את אופי הצרכנות. זו תעשייה רווחית מאוד למי ששולטים בייצור. הנאצים הבינו היטב את האפקט הכלכלי של הבגדים ואת האיקונוגרפיה של האופנה. בכתיבת הספר שמתי במרכז את ההיבטים האלה – הקשר בין חיי היומיום, המוטיבים של האס־אס והפסיכולוגיה של הנאצים".
אז חקר האופנה הוא גם חשוב.
"האופנה נמצאת בבסיס הקיום שלנו. כמה מהממצאים הארכיאולוגיים הראשונים שקשורים למין האנושי הם מה שלבשנו על הגוף. יש בביגוד יסוד יצירתי מדהים. בגדים הם חוויה חושית – הריח של הבגד, המגע שלו – אבל יש בהם גם יסוד הגנתי: אנחנו צריכים בגדים כדי לשרוד. לבגדים שונים יש תפקידים שונים – להתאים לסביבה, לטיול, למקצועות, לדת, לתרבות. אנחנו לא מתנהלים בעירום בחברה. ואופנה גם מייצרת כסף".
מלחמת העולם השנייה והשואה הן אירועים עצומים, שנהוג להתבונן עליהם דרך חיצים גדולים במפה. לא פחדת שיתייחסו למחקר שלך על האופנה כאל סיפור קטן, אנקדוטה?
"פחדתי שיחשבו שהספר הוא סיפור אהבה בדיוני שרק מבוסס על סיפורי שורדים, כמו הספר הקודם שלי. רציתי שיהיה ברור שזה לא רומן. זה ספר היסטוריה נרטיבית, הוא לא אקדמי, אבל לא המצאתי בו שום דבר. עשיתי מחקר, ובתור המחברת מותר לי להעלות השערות או לנתח את האירועים, אבל כל דיאלוג בספר מגיע מעדויות או ממסמכים".
למה הסיפור הזה רואה אור רק עכשיו?
"הסיפור תמיד היה שם, הוא רק הזדקק למישהי שתסתכל מפרספקטיבה שונה, ואני היסטוריונית של בגדים, לא של שואה. אני חושבת שזה גם תלוי בשאלה אילו סיפורים הערכנו בעבר: לאורך השנים הייתה הערכה לסיפורים דרמטיים יותר, וזה חוזר למה שאמרנו על בגדים ואופנה, שנתפסים כבלתי חשובים. מאז 1945 מתנהל מסע ארוך ואיטי למציאת הסיפורים דרך הקשבה לניצולים, ולסיפורים השקטים לוקח יותר זמן לצאת. לכל סיפור מגיע מקום, ותמיד יהיו עוד אמיתות לחשוף, במקומות שלא חיפשנו מספיק או שלא עשינו את הקישור. הסיפור הספציפי הזה הוא על נשים, ומלחמה מקושרת יותר לגברים. גם בסיפור המשפחתי שלי שאלו את הגברים מה הם עשו במלחמה, אבל אותי מעניין מה עשו הנשים בשנים ההן: אחת הסבתות שלי הייתה תופרת שמלות, השנייה שירתה בצי".
גיבורות וניצבים
במחקרה לקראת כתיבת הספר שוחחה אדלינגטון עם ריינר הס, נכדם של רודולף והדוויג הס. היא שאלה אותו אם משהו ממוצרי סדנת התפירה שרד. "הוא אמר שיש פריט אחד, אבל זו לא הייתה שמלה אופנתית, אלא בגד עור שתפרו לאחד הבנים. היום הבגד הזה מוצג במוזיאון. סבתא שלו (שמתה בגיל 81, בשנת 1989 – ל"ש) לא שמרה כלום משם. אנחנו לא יודעים אם הבגדים מהסדנה נמצאים איפשהו בפולין או בגרמניה. אין עליהם תווית שאומרות 'יוצר באושוויץ'. למה שתהיה? למיטב ידיעתי אף אחת מהילדות או הנשים שעבדו לא שמרה משהו כזה למזכרת".
הנשים ששרדו מצעדות המוות נאבקו לשרוד גם לאחר סוף המלחמה. הוניה מצאה מקלט אצל משפחה גרמנית: היא תפרה והם טיפלו בה. הרבה מהנשים נשארו ביחד בראשית התקופה שלאחר המלחמה. רוב משפחותיהן נרצחו, רובן לא יכלו לשוב לבתיהן, והיה קשה להגר לארץ ישראל או לאמריקה. מרתה הקימה סלון אופנה והזמינה נשים מהסדנה של אושוויץ לעבוד בו, עד שהקומוניסטים סגרו אותו.
רבות מהנשים נשארו חברות גם בשנים שלאחר מכן. לחלקן היה החופש לטייל בעולם ולהיפגש זו עם זו, או לשוחח ביניהן בטלפון, ובהמשך גם בסקייפ ובדוא"ל. הן כמעט לא סיפרו לאחרים על הסלון, עד ששאלו אותן עליו. "אפילו ברכה, כשראיינתי אותה, רצתה יותר לדבר על יקיריה מאשר על האס־אס והשומרים במחנה", אומרת אדלינגטון. "היטלר, ההנהגה הנאצית ומשפחת הס ראו עצמם גדולים וחזקים, אבל מבחינתה של ברכה, הנאצים היו ניצבים בסיפור שלה".
הוניה עלתה לארץ ועבדה בתל־אביב, בחנויות יוקרה כמו גיזי אילוש באלנבי, בחברת הסריגה אילנית וגם אצל האחיות אנגלנדר. אבל בשנות הארבעים והחמישים בגדים מרשימים לא היו בראש סדרי העדיפויות של אזרחי המדינה הצעירה. בשביל רוב העם, מציאות הצנע לא השאירה תקציב לאופנה עילית. כשייצור המוני החליף את התפירה הפרטנית, חזרה הוניה לגרמניה, השתלמה בתחום, ואז עבדה בחברת גוטקס הישראלית. "אני חושבת עליה ועל המסע שלה, מהסלון בלייפציג לסלון באושוויץ ומחנויות היוקרה בתל־אביב עד עבודתה כפועלת במפעל של גוטקס", אומרת אדלינגטון. "היא שנאה את זה. יש לי בגד של גוטקס, ואני רוצה לכבד את האישה שייצרה אותו. יש אלפים כמו הוניה. לכולן מגיע שיזכרו אותן".
בספרה התמקדה אדלינגטון בחמש נשים, אבל "אחרי שהספר פורסם קיבלתי מידע על נשים נוספות", היא מספרת. "בתור היסטוריונית, היה טוב לדעת שהמשפחות מחוברות עכשיו לסיפור. קוראת מארה"ב התרגשה מהספר עד כדי כך שתפרה שמיכת טלאים ורקמה עליה את שמות האסירות. המהדורה העברית חשובה לי כי היא מאפשרת לעוד יותר צאצאים להתוודע לסיפורים. בדיוק קיבלתי הודעה מהבת של קטקה ברקוביץ', אחותה של ברכה, שסיפרה לי שאחת האחייניות של ברכה קראה את הספר בעברית. זה מכבד את הזיכרון המשפחתי. אני שומעת מחברים בישראל ובארה"ב שהספר מעודד אותם לחקור ולפעול. בעקבות הפרסום, בני המשפחה של אירנה רייכנברג הציבו 'אבני נגף' מחוץ לבית משפחתה בברטיסלבה, והוסיפו גם אבן נגף לזכרה של ברכה. הם כתבו בה את המילים 'התופרת האחרונה', כי היא האחרונה ששרדה. זה עצוב מאוד ויפה מאוד".
מה את הרגשת כשכתבת את הספר?
"התגובה הראשונה היא שהרגשות שלי לא משנים. זה לא הסיפור שלי, אני פה כדי לעשות איתו צדק. אבל היו לי תקופות של דיכאון במהלך הכתיבה. יש מקום לרגשות אפלים, צריך להכיר בהם, אבל כשכותבים על השואה, העיקר הוא לעשות צדק עם סיפורים וזיכרונות של אנשים אחרים. כשראיינתי את ברכה היא הדגישה את הרצון שלה לשרוד ואת הצורך שלה לעזור לחברתה הטובה אירנה להתמודד עם הייאוש שלה. כתבתי את הספר בימי מגפת הקורונה, בזמן הסגרים, וחשבתי: יש לי קפה, יש לי עוגה. כל הנחמות שברכה ואירנה רצו. הנחישות של ברכה גרמה לי להרגיש הכרת הטוב".
בינואר עתיד לצאת הספר הבא של אדלינגטון. "גם זה רומן על השואה, והגיבורות שלו הן ארבע בנות יהודיות", היא מגלה. "את כולן מחבר פריט לבוש אחד שנמצא בחיים שלהן, ודרכו אני מספרת את הסיפור של כל אחת מהן. הספר מלא בסיפורי חיים וגם בכובעי בונֵט מהמאה ה־19 ובג'יין אוסטין. כש'התופרות מאושוויץ' היה ברשימת רבי המכר של הניו־יורק טיימס, הרגשתי רע: בתור מחברת זה מדהים, אבל הלוואי שהספר מעולם לא היה יכול להיכתב. הלוואי שהייתי יכולה להמשיך לכתוב על כובעי בונֵט מתקופת העוצרוּת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
