"המחבלים חיכו לנו עם רימונים, הייתה לי חצי דקה להחליט אם מחסלים אותם"

חורף קשוח עבר על חיילי צה"ל ברצועת עזה. ללחימה האינטנסיבית נוספה גם נחת זרועו של מזג האוויר. הרוח הקרה הצליפה והגשם חדר לכל פינה. אבל עבור קצין אחד, תנאי המחיה הללו היו טובים בהרבה מאלו שהורגל בהם באזרחות.

כמעט כל המגויסים למלחמת חרבות ברזל עזבו בלב כבד אישה, ילדים או הורים. אבל רב־סרן (מיל') איתן מלט הוא כנראה היחיד שיצא לדרכו כשהפגנה ערבית אלימה ומאיימת, נאספת במרחק קצר מהמבנה המאולתר שבו נותרו אשתו ובנותיו הקטנות.

***

כדי להגיע לחווה של איתן ועדי מלט, צריך לפנות אל דרך כמעט נסתרת מהעין, שביל שמתחיל כאן – בין מוסך פלסטיני לנוף שומרוני משכר. אחר כך מתפתלים קצת עם הכביש המאולתר על ההר, עד שרואים אוהל. ומשאית שהוסבה למגורים. ודגל ישראל. למרות תנאי החיים הבסיסיים, ושביל הגישה שמחייב בירור טלפוני עם המארחים כדי לוודא שזו אכן הדרך הנכונה – המיקום הוא בורגני כמעט, בוודאי יחסית לחוות ביו"ש. על הרי מערב השומרון המוריקים מסביב, אפשר לראות את פדואל ועלי־זהב, וגם את המבנה המסיבי של דיור מוגן למבוגרים שהולך ונבנה באלקנה. עבור מי שגדל בקצה המזרחי של השומרון, כמו איתן ועדי, אין הבדל גדול בין הגבעה הזו לפתח־תקווה. כמעט.

עדי: "שנינו צמחונים, אבל מגדלים פרות לבשר, כי העניין הוא לשמור על השטחים. חיים על חשמל סולרי וגנרטור שצריך להדליק ולכבות כל שעתיים. זה אומר יציאה למרעה גם כשיש מבול וברד. בחורף האוהל שמשמש מטבח וסלון עף לנו. כשאיתן התקשר אחרי תקופה ארוכה, לא הצלחתי לשמוע אותו בגלל הגשם"

"עלינו לפני שנה לחווה למטה", מספר איתן מלט (32), ומתכוון לנקודה נמוכה מעט יותר בהר הזה. "לכאן עלינו לפני חצי שנה, ממש בערב סוכות". שבת אחת הוא הספיק להיות פה, לפני שהוקפץ למילואים. "איתן גר פה שבוע וחצי, ואז לא היה בבית ארבעה חודשים", מספרת עדי (31). "בתוך התקופה הזאת, תשע שבתות ברצף הוא לא חזר הביתה. יום אחד, אחרי שלא היה זמין שבועיים, הוא התקשר פתאום ואמר שיש שתי מכולות בדרך, ושאני אחליט איפה אני רוצה לשים את המבנה שייבנה בין שתיהן. לי בשלב הזה, מרוב עומס משימות, כבר לא היה לי מושג איך קוראים לי. איך אני אמורה לדעת איפה לשים מבנה? יש שיקולים של כיווני רוח, צנרת, לא יודעת. הפעלתי את כל מי שרק יכולתי כדי לעשות חישוב מושכל מהו המיקום הנכון. בפעם הראשונה שאיתן יצא הביתה, כבר התחילו לרתך את הגג. הוא חזר כשכבר הייתה רצפה".

רעשי ההקמה של המבנה המדובר רוחשים סביבנו; אנחנו ישובים בתוכו. הוא מיועד לשמש לאירוח ולסדנאות. החלום הוא למכור כאן את תוצרת החוות, ולארח לכוס קפה – מהמכונה המשוכללת שכבר נרכשה – קבוצות ויחידים שיגיעו לבקר. הסלון והמטבח של משפחת מלט, שממוקמים כרגע באוהל נטול רצפה, יעברו גם הם לכאן. חדר השינה המשפחתי יישאר בינתיים בתוך הארגז של המשאית הישנה. על דק העץ הצמוד אליה עומדים מסודרים מגפי הגומי של עדי והילדות – אלומה (11), גפן (8) ובאר (3.5) – לצד נעלי הצבא המבוצבצות של איתן. במהלך השיחה מגיעה הבכורה, סמוקת פנים משמש, ממרעה עדר הפרות. מכריזה שמספיק לה להיום, בטון מוכר של ילדים ששבעו ממטלות ביתיות, לרוב רומנטיות פחות ונטולות אחו.

הם גדלו שניהם באיתמר. עדי היא בתו של הרב אביחי רונצקי ז"ל, שכיהן כרב הצבאי הראשי. לחווה הם קראו על שמו, גבעת אביחי. "כמעט כל המשפחה שלנו באיתמר, וגם אנחנו גרנו ביישוב", מספרת עדי. "בנינו שם בית ויקב, ויש לנו שם כרמים. שנינו עובדים במשרות מלאות – אני רכזת הכשרות בחברה להגנת הטבע, איתן במחלקת קרקעות במועצה האזורית שומרון. לא משעמם לנו בחיים, כך שבעיקרון לא הייתה לנו שום סיבה" – להעמיס על הכתפיים גם את משימת החווה. אבל היא הועמסה בכל זאת.

"שירתי בקבע כמה שנים, עד תפקיד מפקד פלוגה בצנחנים", מספר איתן. "כשהשתחררתי למדתי משפטים, מתוך ראיית המשימה והאתגר החשוב של שמירה על האדמות. בשלב מסוים הבנתי שדיבורים והליכים משפטיים זה לא מספיק, וצריך גם לעשות מעשה כדי לשמור על השטח. התחלתי לטפטף את הנושא לעדי, אבל בהתחלה היא לא זרמה".

בשמונה השנים לפני המעבר לכאן הם התגוררו בגבעה 777, מזרחית לאיתמר. "כשאיתן בא עם הרעיון של החווה, אמרתי – בפנסיה. כשיהיה לנו פנאי", מספרת עדי. "אבל הוא טפטף וטפטף. הרבה מהחברים שלנו הם בעלי חוות, ופעמים רבות יצא לנו לעשות שבת באחת מהן. לעשות חג. ואז הגיעה ההבנה שזה נדרש. שזו משימה לאומית שהיא גדולה מאיתנו. וזה נפתח.

"רצינו חווה בבקעת הירדן, במקום קרוב יותר לאיתמר, אבל זה נתקע כל הזמן. חיכינו שלוש שנים כמעט, ולא הסתדר. באיזשהו שלב עלה הרעיון של הנקודה הזאת, ואמרתי – יאללה. מבחינתי זה קרוב לעבודה בתל־אביב, ומה ששבה אותי כאן באמת הוא האתר הארכיאולוגי המדהים דיר דקלה. אנחנו מטפלים בו, שומרים עליו ורוצים להפוך אותו לנגיש למטיילים, בשיתוף פעולה עם הצבא. תפסנו שם שודדי עתיקות, ציידים, שפיכת זבל, המון ביוב שהוזרם דרך קבע מביובית ערבית. את רואה את דרכי העפר שיורדות כאן לנחל שילה? כולן בלתי חוקיות. המרחב הזה היה החצר האחורית של כל האזור".

מרגע שעולים, לא יורדים

בשמחת תורה התארחו אצלם שניים מאחיו של איתן. "בשבע בבוקר התקשר אליי מישהו ואמר: יש בלגן ביטחוני, תגביר ערנות סביב החווה", הוא נזכר. "מהר מאוד הבנתי לאן זה הולך, והערתי את כל החבר'ה. לאחד האחים שלי, שהוא חייל בסדיר, אמרתי שעוד רגע בטח יקפיצו אותנו".

במילואים הוא מפקד הפלוגה המסייעת של גדוד 28 בחטיבה 55. לדבריו, בשבעה באוקטובר הוא ציפה שיגייסו אותו, אך לא חשב שימצא עצמו במלחמה של ממש. "התכוננתי לאפשרות הזאת, אבל אנחנו רגילים שמדינת ישראל מגלגלת את הבלוף, ואיכשהו סוגרים את הפינה ולא פורצת מלחמה.

"התקשר אליי מפקד הגדוד ואמר שארים טלפונים לכל הקצינים שלי ושנגיע לאוגדה. לקחתי איתי את אחי. כשהיינו בדרך החוצה, כמאה ערבים התאספו כבר ליד הכניסה לחווה. היו צעקות, צרחות, הפרת סדר משוגעת. תוך כדי יציאה מכאן התקשרתי למג"ד של הגזרה פה ואמרתי לו שאני הוקפצתי דרומה, ושיגיע לפזר אותם. נתתי לעדי את האם־16 ואת האקדח שלי. אמרתי לה: 'הביטחון עלייך, החווה עלייך, הכול עלייך, בהצלחה. אני לא יודע מתי אחזור'".

עדי, את יודעת לתפעל אם־16?

"עשיתי מטווחים".

הפרות סדר כאלה, זה דבר שמתרחש פה מדי פעם?

איתן: "כשרק עלינו, זה קרה בכל יום שישי במשך כמה חודשים. מאז המצב די נרגע".

ההקפצה למילואים יצרה קונפליקט לא פשוט בין החווה לתפקיד הצבאי. "אתה משאיר מאחור אחריות עצומה. לכולם קשה במילואים, לכולם מורכב. יש לי 120 חיילים, ואני יודע שלכל אחד מהם יש צרות משלו ואתגרים משלו בבית. אבל בהמשך לא היו לי אנרגיות וזמן לחשוב על מה שקורה פה. אמרתי לעדי – הכול שלך. עשי מה שאת רוצה, קבלי החלטות, את אחראית. הייתי כולי בפלוגה שלי, לא יכולתי בכלל להתעסק בזה".

ועלתה האפשרות שהיא תגיד: זה גדול עליי, אני מתקפלת חזרה לאיתמר?

"לא, זו לא הייתה אופציה. אני חושב שהייתי עוזב את התפקיד וחוזר לכאן אם זה היה קורה. מרגע שעלינו להר, לא יורדים מההר".

עדי: "מסכימה. להיות כאן זו משימה לאומית. אבל אני חושבת שבחודש הראשון בלעדיו היינו במצב של הלם. בהישרדות. הבנות היו אצל אמא שלי באיתמר למשך כמה שבועות, פינו אותן מפה כבר בזמן ההתקהלות של הערבים. גיסתי, שהייתה אצלנו בחג, נסעה עם הילדות כשג'יפ צבאי מלווה אותן. לי היה ברור שאני נשארת, אבל ידעתי שאני לא יכולה להשאיר אותן כאן.

"ובשבועות שאחרי היו אינספור אתגרים. גנבה של פר, עם עקבות לכפר הסמוך. פר זו חיה יקרה מאוד. והייתה התרסקות של רחפן. כל מיני דברים שהם כל כך לא התפקיד שלי ביומיום, זה ממש שלו. בכל פעם שאיתן היה זמין בטלפון, זו הייתה שיחה של לשפוך עליו מהר־מהר את כל מה שקרה".

אתגר גדול במיוחד, וגם סיוע חיוני, הגיעו מכיוונם של "החבר'ה", בני הנוער שלנים בחווה ומסייעים בתפעול שלה. "בדרך כלל אני אבא ואמא שלהם, וגם דמות חינוכית, מדריך, חבר", אומר איתן. "הם ילדים שצריכים אותך, יש לך אחריות עליהם, ופתאום הם לבד".

אחד מבני הנוער ששהו כאן בעבר היה בנימין אחימאיר. השיחה עם בני הזוג מלט מתקיימת ימים ספורים לאחר שבנימין בן ה־14 נרצח באכזריות בעת שיצא למרעה עם עדר מחווה אחרת – 'מלאכי השלום' שבבנימין. "הוא היה אצלנו תקופה, ילד מתוק וטוב לב", מספר איתן.

עדי: "החבר'ה כאן לא מרשים לקרוא להם ילדים, אבל הם ילדים. יש שישה בני 13 עד 17 שגרים פה באופן קבוע, ויש שתי בנות שירות דרך 'השומר יו"ש'. יש ביניהם כאלה שמבקרים יותר בבית, ויש שפחות. המקום הזה הוא בית עבורם לכל דבר ועניין, וזה באמת היה מורכב בלי איתן. יש להם לו"ז מסודר שכולל לימוד משותף איתו כל יום בשש בבוקר. באיזשהו שלב לא הצלחתי כבר להחזיק את זה. אמרתי להם, פשוט תמשיכו ללמוד בעצמכם. הם די התבאסו, אבל אני לא איתן".

"הנערים מחזיקים פה את העבודה השוטפת", מספר איתן. "הם בונים, יוצאים למרעה ל־12 שעות ביום. אלו החיים בחוות, אלו המשימות – לצאת למרחבים. עוד דונם ועוד עז, וכך לשחרר את אדמות העם היהודי מהאחיזה הערבית. היה להם קשה בתחילת המלחמה, והיו לי שיחות איתם ממש מתוך רצועת עזה. אמרתי להם שכמו שאני לא קם ועוזב עכשיו את המערכה למרות כל האתגרים, גם הם לא יכולים לעזוב את החווה, כי היא תקרוס. יש פחד, התנאים לא קלים, אבל הם הבינו. זה נוער עם כוחות נפש מדהימים".

מלחמה בלתי נגמרת

איתן מלט הוא דור רביעי לחקלאים. "סבא־רבא שלי הקים את יקנעם המושבה לפני יותר ממאה שנה. לסבא שלי היה שם משק חקלאי גדול, והוא היה דמות משמעותית עבורי. בתקופת המלחמה הוא נפטר (עדי: "איתן כמובן לא יצא לשום דבר – לא להלוויה, לא לשבעה"). לאבא שלי יש משק באיתמר. אומרים שחקלאי זה גזע. זה לא רווחי, זה לא משתלם, אין לזה אופק – אבל זה גדול מאיתנו. ממש זורם לנו בעורקים. אנחנו מאמינים שהעבודה האינטנסיבית והשורשים בקרקע זו הדרך הנכונה לחיות.

"מה שמניע אותי זה החיבור לאדמה. כשאתה עם הרגליים באדמה, הראש מסודר יותר. בריא יותר. כשאנחנו מנותקים, הכול מתבלבל. האמת מתבלבלת, המחשבות מתבלבלות, המציאות נעשית שברירית. החיבור העמוק לאדמה מאפשר לך לעמוד בכל האתגרים, כי אתה מבין את החשיבות. המשימה החשובה מכול היא לחיות ככה כל הזמן. המלחמה בעזה הייתה מאתגרת, התפקיד שלי במילואים הוא סופר־משמעותי, אבל אתה נמצא שם לפרק זמן מסוים שנגמר בסופו של דבר. פה המלחמה היא בלתי נגמרת".

איתן: "המחבלים חיכו לנו עם רימונים. הייתה לי חצי דקה להחליט אם מחסלים אותם או שמנסים להביא אותם חיים, כי חסר מודיעין. הגיע חוקר שבויים, כרזנו להם והוצאנו אותם אחד־אחד. אחר כך סיפרו לי ששניים מהמחבלים האלה היו בתוך ישראל ב־7 באוקטובר, אחד מהם השליך רימונים לתוך מיגונית. נצבט לי הלב על שלא חיסלנו אותם"

עדי: "אנחנו רוצים לטעת כאן כרמים, כמו באיתמר. שנינו צמחונים, אבל מגדלים פרות לבשר, כי העניין פה הוא לשמור על השטחים. זה אומר שאנחנו חיים על חשמל סולרי וגנרטור שצריך להדליק ולכבות כל שעתיים, לקום בשביל זה בלילה. זה אומר שמירות בלילות. זה אומר יציאה למרעה גם כשיש מבול וברד".

ההתמודדות עם החורף כאן בגבעה לא הייתה קלה. "האוהל שמשמש מטבח וסלון עף לנו, מים זרמו שם תחת רגלינו", מתארת עדי. "הנעליים של הבנות היו באוטו, וכל יום הן היו חולצות שם את המגפיים של החווה שמכוסים בבוץ, נועלות את הנעליים של בית ספר, ובדרך חזרה מחליפות שוב. באחד הימים איתן התקשר סוף־סוף אחרי תקופה ארוכה, אבל לא הצלחתי לשמוע אותו בגלל הגשם החזק שהיה כאן, בזמן שהוא יושב לו על חוף הים בעזה".

איתן, איפה היה לך קשה יותר מבחינת תנאי מחיה – פה או בעזה?

"פה, ברור. שם הייתה לי וילה עם נוף לים, אוכל בלי סוף, ובלילות לא טפטפו עליי מים מהתקרה. אבל אני גדלתי ככה. ב'נקודה' ממזרח לאיתמר, השכונה הראשונה שיצאה מחוץ לגדרות ביהודה ושומרון. ההורים שלי עלו לשם והיו שכנים של אברי רן. הבן שלו אורוש (אור), שנפל בכפר־עזה, הוא חבר טוב שגדלתי איתו כל החיים.

"גרנו במשך שנתיים בגבעה בלי חיבור למים ולחשמל, רק עם מכלית וגנרטור. זו הייתה הילדות שלי, ילדות מאתגרת. באינתיפאדה הייתה תקופה קשה מאוד. הבטחתי לעצמי שלא אעשה את זה לילדים שלי, אבל כשזה אמיתי, כנראה קשה מאוד לחיות אחרת. יש בזה גם הרבה מאוד כיף. הטבע, הפשטות. הילדות יוצאות למרעה לבד, מסתובבות בשקט ושלווה".

הן גם חושבות כך?

"לא יודע".

"זה לא קל להן", אומרת עדי. "מן הסתם הן היו מעדיפות לגור ליד חברות, אבל הן מבינות את המשמעות של הנוכחות כאן, ושמחות בזה. בכל פעם שאני תופסת אותן מתגאות ש'אנחנו גרות בחווה', אני אומרת לעצמי – הן בסדר".

"חוליית השמאל" התייצבה

חיילי הפלוגה של איתן, מייצגים לדבריו את כל הקשת הישראלית. "היה מדהים לראות שכולם עזבו הכול והתגייסו. ארבעה מהחיילים הם שמאל קיצון בתפיסה שלהם, קיבוצניקים שבשנה שעברה לא הסכימו לבוא לאימון בגלל הרפורמה המשפטית. הייתה הנחיה שמי שלא מתייצב על רקע כזה, ניפרד ממנו כידידים – אבל אני לא הסכמתי. אני אומנם בקיצון השני, אבל לא הייתי מוכן לוותר עליהם. עשיתי בקיץ שיחה עם 'חוליית השמאל' שלי, ובסופה שאלתי אותם שאלה של כן או לא: אם תפרוץ מלחמה מחר בבוקר, אתם מגיעים? והם כולם ענו כן, חד־משמעית. אמרתי שאם זו התשובה, הם נשארים בפלוגה. והם היו הראשונים שהתייצבו, ועשו מלחמה אדירה. בעיניי זה הכוח הגדול שלנו כצבא – כל הקשת וכל המגוון מתחברים מתחת לאלונקה".

ונדרשו מהם לא מעט כוחות. כאלו שבגוף וכאלו שבנפש. המשימה הראשונה הייתה כפר־עזה. "החלפנו את דובדבן שיצאו משם. הם הוציאו את התושבים החיים, ואנחנו קיבלנו גזרה והתחלנו לטהר בית אחר בית. באחד הבתים היו שני מחבלים שחיכו, ואנחנו חיסלנו אותם. זו סיטואציה הזויה, לא דמיינתי מעולם שאצטרך לפתוח באש חיה בתוך בתי אזרחים בישראל. ברמה האישית זה עשה לי פלאשבק לפיגוע של משפחת שבו באיתמר".

ביוני 2002 פרץ מחבל לבית משפחת שבו. הוא רצח את האם רחל ושלושה מבניה – נריה, צביקה ואבישי – ופצע שני ילדים נוספים. מפקד כיתת הכוננות של איתמר, יוסף טויטו, נהרג כשניסה לחלץ את בני המשפחה. "הייתי חבר של הילדים, והייתי אצלם בבית בערב שבו התרחש הפיגוע", מספר איתן. "כשנכנסנו לבתים השרופים בכפר־עזה, זה חזר אליי בצורה פסיכית.

איתן: "החיילים שלי צחקו עליי שאני אחזור הביתה כדי לעשות שמירות. וזה נכון. כשאתה מלא בעשייה ובעבודה, ואתה כל הזמן במרוץ, אתה לא שוקע. אתה יוצא אל המרעה, ואתה מרגיש שזה עושה לך טוב". עדי: "זה הדבר הראשון שהוא עשה. חזר בלילה, ובבוקר יצא למרעה. אפשר לראות איך השהות במרחבים ובטבע מרפאת"

"אחרי שיישרנו קו על כל היישוב, קיבלנו את המשימה הכי נוראית – להתחיל לפנות את החללים, את האחים והאחיות שלנו. היו איתנו צוותים של זק"א ושל הרבנות, עברנו איתם בית־בית וזיהינו: זה חלל, זה מחבל. הגיעו אנשים והתחילו לנסות לזהות את הנרצחים. חלקם היו שרופים, חלקם מפורקים. זה כבר יומיים אחרי הטבח. המראות והריחות שם היו כאלה שאדם לא צריך לראות ולהריח. אי אפשר לדמיין בכלל. היומיים האלו בכפר־עזה היו קשוחים יותר מהחודשים ברצועה. אחרי חאן־יונס עשינו ערב עיבוד, ואנשים שיתפו וסיפרו שהאתגר הכי גדול, הדבר שהם סוחבים איתם, זה כפר־עזה. גם אחרי שהיו לנו היתקלויות ואיבדנו חברים. מה שאנשים חוו ב־48 שעות האלו, ילך איתם לכל החיים".

כשהוא פורט את התיאורים הקשים, עדי אוספת אליה את הברכיים על ספסל העץ. מקשיבה בשקט. "היה לי הרבה שיח עם החיילים", ממשיך איתן. "אחרי כפר־עזה כולם דיברו על נקמה. אמרתי להם שצבא לא נוקם. זה לא בלקסיקון של צה"ל. אנחנו נלחמים, אנחנו מנצחים, אנחנו מביסים את האויב, אנחנו לא נוקמים. נקמה זה יצר טבעי, וטוב שהוא נמצא בסל הרגשות, אבל לא במעשים. אמרתי שאנחנו יוצאים למלא משימות. צריכים להיות מפוקסים, שקולים. נלחמים מהמוח, לא מהלב. אם נילחם לפי הלב, ניפול כמו ברווזים. הלחימה צריכה להיות מסודרת, בשלבים, קרה מבחינת רגשות. בלב צריך להיות זעם, כאב, רגש של נקמה, אבל אל תביא אותו לידי מעשים, כי אז אתה מפספס. ככה גם פה עם הנערים", הוא אומר שעות ספורות לפני הלוויה הכאובה של בנימין אחימאיר. "טוב שיש להם הכאב הזה בתוך הלב, ועכשיו צריך לחשוב מה עושים. ומה שעושים, זה עם השכל. לדבר איתם על זה, לפתוח את זה".

איזה אירוע מהלחימה בחאן־יונס השפיע עליך במיוחד?

"יש אירוע שהיה לי מורכב מבחינה פיקודית. צוות שלי סגר על בית, ומלמעלה לחצו עליי כמפקד להמשיך בהתקפה מהר ככל האפשר, כי אני מעכב את כל הגדוד. אז אני הלחצתי את המפקד שמתחתיי, אמרתי – קדימה, תיכנס. הוא ענה: 'רגע, אני רוצה להכניס רחפן, לעבוד כמו שצריך, מסודר'. והם שוב הלחיצו אותי, ואני אותו, ואז הוא אמר לי: 'מלט, לא אכפת לי כמה מלחיצים אותך. תירגע, אני עובד כמו שצריך'.

"הוא ניסה להעלות רחפן טקטי קטן, כזה שיכול להיכנס לתוך בית ולעבור בין החדרים. הרחפן לא עבד, והוא התעקש בכל זאת, ניסה שוב, וממש ברגע האחרון זה הצליח. הכניס רחפן לתוך הבית, פתח את הזיגים, ופתאום הוא צועק – 'מחבל'. 'שניים', 'שלושה', 'חמישה מחבלים'. הם חיכו לנו עם רימונים בתוך החדר. הייתה לי שם חצי דקה להחליט אם מחסלים אותם או שמנסים להביא אותם חיים, כי חסר מודיעין, שזה תסכול בפני עצמו. כולם מדברים על זה שהמודיעין כשל לפני המלחמה, אבל גם שם היינו עיוורים, ופתאום נופלים עלינו חמישה מחבלים. החלטנו לנסות לשבות אותם. הגיע חוקר שבויים, כרזנו להם והוצאנו אותם אחד־אחד. ואז נכנסנו לבית, לא לפני שלקחתי אחד מהם שיוביל אותנו".

בתוך הבית הרים המחבל את אחד המזרנים, ומתחתיו נגלו כמה רימונים נטולי נצרה, "שהושארו שם כדי שיתפוצצו עלינו. בנס לקחנו אחורה ואף אחד לא נפגע. שלושה ימים אחר כך הגיע אליי הקמ"ן של החטיבה וסיפר ששניים מהמחבלים האלה היו בתוך ישראל ב־7 באוקטובר. אחד מהם השליך רימונים לתוך מיגונית באירוע מזעזע. למרות המודיעין שהתקבל בחקירה שלהם, נצבט לי הלב על שלא חיסלנו אותם. הם בני מוות. וגם ברמה הפיקודית עלו מחשבות – איך אני מפעיל את הכוחות בפלוגה שלי, כמה אני מלחיץ אותם, איך אני מנהל אירוע כזה".

לחץ מוגבר היה מביא שם אסון.

"כן. אם היו נכנסים בלי להעלות את הרחפן כי אני דחקתי בהם, זה היה יכול להיגמר בחצי צוות מת. אלו ההחלטות שלך, ואתה קולט כמה הן הרות גורל. אם הייתי אומר לחייל שלי 'לא מעניין אותי, אתה נכנס עכשיו', הוא היה נשמע לי ונכנס. זה הפחד הכי גדול, שחייל שלך ייפגע. במבצע צוק איתן איבדתי חייל, הוא מת לי ממש בידיים, וזה היה הדבר הכי משמעותי שקרה לי בחיים עד המלחמה הזאת. ובצוק איתן הייתי בסך הכול מ"כ, מפקד על עשרה חיילים, ופה יש לי 120. זו אחריות שרובצת על הכתפיים כל הזמן. גם כשישבנו ימים שלמים ולא יצאנו להתקפות, היה פחד שחייל יאבד אצבע בגלל מכת פטיש, ואיך אני אעמוד אז מול המשפחה שלו".

הכומתה הוחזרה לגנץ

השירות הממושך בעזה זימן גם כמה הפתעות. "יום אחד איתן שלח תמונה של כלב שהוא צילם שם", מספרת עדי. "הוא כתב: 'תראי איזה כלב יפה הצטרף אלינו להתקפה'. למחרת מגיע אליי חייל שלו שיצא לאפטר, ומוריד לי את הכלב הזה פה. הנה, תראי, זה חאניוס, הכלב מחאן־יונס. חשבתי – מה, אתה אמיתי? מביא לי גם כלב עכשיו, כאילו אין מספיק דברים שצריך לטפל בהם?", היא צוחקת.

במהלך הלחימה הגיע איתן גם אל ממצא היסטורי מסקרן שהתגלגל בדרך לא ידועה אל הרצועה. "זה היה בבית בחאן־יונס. תוך כדי התקפה מסיבית, כשסביבנו אש, טנקים ומסוקים, נכנסתי לתוך בית ואני רואה שולחן, עם משהו שתפס לי את העין: לוחית מתכת שעליה כתוב, בעברית, שהשולחן הזה היה שייך ללוי אשכול. הוצאתי את הסכין, שלפתי את השלט הקטן, וכשיצאנו מעזה אחרי חודשיים נזכרתי בו. היום השלט תלוי בבית לוי אשכול, ולי עדיין אין מושג איך השולחן הגיע לחאן־יונס".

אני שואלת את איתן אם הוא חזר אחֵר מהמלחמה. "אני חושב שכולם חוזרים אחרים", הוא משיב. "אין הרבה ברירות. מצד שני, אילו גרתי במקום רגיל, אולי הייתי מתעסק בזה יותר. פה אין לי דקה לנשום. במלחמה, החבר'ה שלי צחקו עליי שאני אחזור הביתה כדי לעשות שמירות. וזה נכון. אני קם פה לשמירות, יש לי אחריות גדולה ומשימות אינסופיות. מאז שחזרתי, לפני חודש וחצי, יצא לי לשתות קפה עם עדי רק פעם אחת. זו שגרת החיים שלנו. אבל יש בזה גם משהו טוב. כשאתה מלא בעשייה ובעבודה, ואתה כל הזמן במרוץ, אתה לא שוקע. בקלות אפשר לשקוע. גם בנושא הזה, החיבור לאדמה הופך את הדברים לפשוטים יותר. זה מאתגר וקשה, אבל כשאתה יוצא אל המרעה, אתה מרגיש שזה עושה לך טוב".

עדי: "זה לא קל לילדות, מן הסתם הן היו מעדיפות לגור ליד חברות, אבל הן מבינות את המשמעות של הנוכחות כאן, ושמחות בזה. בכל פעם שאני תופסת אותן מתגאות ש'אנחנו גרות בחווה', אני אומרת לעצמי – הן בסדר"

עדי: "זה הדבר הראשון שהוא עשה. חזר בלילה, ובבוקר יצא למרעה. הרגשתי שיש פה סוג של טיפול. כל מה שאיתן היה צריך זה להיות בשקט, בחוץ, לבד. אפשר לראות איך השהות במרחבים ובטבע מרפאת".

דאגת לו?

"כן. אנחנו צוחקים על עצמנו שבתור בני איתמר, הלקסיקון שלנו מלא בבדיחות שחורות. כשהוא היה בעזה, הייתי מתקשרת אליו ומבקשת שיבחר שירים ללוויה. מותר לפחד, אבל אסור שהפחד ישתק אותך. גם פחד זה רגש לגיטימי כל עוד אתה חי איתו, מתנהל איתו. הוא לצידנו, יחד איתנו. ברור שפחדתי, אבל זה לא עצר אותנו מלחיות, מלהיות".

איתן: "הרבה חיילים שאלו אותי איך חוזרים לחיים רגילים אחרי זה. אמרו שבעזה אתה מרגיש תחושה של שליחות, מבין שמדינת ישראל נמצאת במלחמה ואתה באמת מוסר את הנפש שלך, ופתאום בבוקר למחרת – אתה חוזר להיות נגר או מתכנת, חוזר לשבת במשרד. לי במובן הזה היה קל מאוד. אני פה בחווה מתוך אותו מניע ששולח אותי להיות מ"פ במילואים. חי חיי שליחות, או משתדל לפחות לעשות זאת. מוותר על התענוגות שלי ועל הבית שלי.

"אנחנו גרים פה במשאית דולפת, ויש מי שיגדירו את זה כתת־תנאים, אבל מבחינתי לא חסר לי כלום. אני מבסוט מהפשטות. כמו שהיה ברור לי שאקום ואלך למלחמה כשצריך, כך היה ברור שאקום ואבנה חווה. ואם נסיים את המשימה שלנו פה, נדלג לחווה הבאה. מבחינתי שתוקם בחאן־יונס. ל'איתורים' שלי בחאן־יונס קראתי בכל פעם 'החווה של מלט'. אני אומר – תגידו מה צריך, ואנחנו נלך לעשות. זה נשמע יומרני, אבל ככה אני חי, אני מאמין בזה. גררתי אחריי את האישה והילדים לנקודות קצה".

איתן: "אחרי כפר־עזה כולם דיברו על נקמה. אמרתי להם שצבא לא נוקם. צריכים להיות מפוקסים, שקולים. נלחמים מהמוח, לא מהלב. ככה גם פה עם הנערים", הוא אומר שעות ספורות לפני הלוויה הכאובה של בנימין אחימאיר. "טוב שיש להם הכאב הזה בתוך הלב, ועכשיו צריך לחשוב מה עושים"

עדי: "אתה לא גורר אף אחד, אנחנו פה מבחירה. אלה לא חיים קלים, אבל בחרנו בהם. אין פה הסעה לבית ספר, אין חברים אחר הצהריים. הרבה 'אין', אבל יש תחושה של חלק ממשהו גדול. זה לא שאנחנו מקדשים את ה'חאפ־לאפ'. יש משמעות למגורים במקום יפה, מסודר. לא יהיה פה צפון תל־אביב, אבל בעזרת השם נפתח את החווה לכדי מקום שאנשים יוכלו לבוא ולהתחבר אליו. יש פה עשרת אלפים דונם אדמות מדינה. האדמות פה הן לא שלנו, אלו מרחבים של ארץ ישראל ועם ישראל".

איתן: "לקחנו על עצמנו משימה לאומית, ואנחנו צריכים שהלאום יעמוד מאחורינו. אם אתה לבד במשימה לאומית, אתה חוטא לה".

מהצד הפוליטי האחר יש הרבה ביקורת על החוות.

"ברור שיש. זה חלק מהמשימה – לנסות להשפיע ולהסביר, שיבינו את החשיבות. בסופו של דבר אנחנו נמצאים במרחק של קילומטר אחד בקו אווירי מהבית של בני גנץ בראש־העין".

אפשר לומר שיש לו קשר אישי עם גנץ: ב־2015, בטקס סיום קורס קצינים, קיבל איתן את הכומתה האדומה של הרמטכ"ל דאז. לפני שלוש שנים הוא שלח אותה בחזרה לבעליה המקוריים, כצעד של מחאה אישית־ציבורית. זאת משום שגנץ, כשר ביטחון, התנגד להסדרת "ההתיישבות הצעירה".

"אם אנחנו לא נהיה פה, תהיה פה מדינה פלסטינית, ואז זה רק עניין של זמן עד שיהיה שבעה באוקטובר בראש־העין ובשוהם", ממשיך איתן. "קשה לאנשים להבין את זה. בסדר, גם היה קשה לאנשים לראות את גוש קטיף. אמרו שחבל על כל טיפת דם של חייל שנופל שם, ולכן 'בואו נצא כבר מעזה'. בתור ילד בן 13 הייתי על הגג של בית הכנסת בכפר־דרום, ואחר כך ישבתי שלושה שבועות בכלא. והנה, אחרי עשרים שנה נאלצנו לחזור לאותם מקומות.

"הסיפור הוא גם הסברה. מגיעים לפה שרים וחברי כנסת, והשאיפה היא לשנות את המציאות. אם מדינת ישראל הייתה מחליטה לעשות פה את הדבר הנכון, לא היו צריכים אותנו. יש משרד שיכון ויש משרד חקלאות ויש משרד ביטחון שיכולים לפתור את הבעיות. אבל כולם בוחרים לא להחליט. מעדיפים לעצום עיניים, לזרוק את תפוח האדמה הלוהט של אדמות המדינה מזה לזה. אז לפעמים, כמו בכל מדינה, יש לאזרחים כוח לדחוף ולהסביר ולרוץ קדימה לפני המחנה, והמחנה יבוא אחריהם. זה חלק מהחיים פה. להיות חלוצים, בכל מובן".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il