בטיסות בין מפעלי המוליכים למחצה של טקסס אינסטרומנטס (TI) בסינגפור ובהונג־קונג, בשנות השבעים המוקדמות, בערך באמצע הדרך, היו עובדי החברה מציצים מדי פעם מחלון המטוס ומביטים מלמעלה על פלומות העשן המיתמרות משדות הקרב במישורי החוף של וייטנאם. פועלי TI ברחבי אסיה התמקדו בייצור שבבים, לא במלחמה. רבים מעמיתיהם בטקסס, לעומת זאת, לא חשבו על שום דבר אחר. החוזה הגדול הראשון של TI למעגלים משולבים הופנה לטילים גרעיניים מסיביים כמו מינטמן 2, אבל המלחמה בווייטנאם דרשה סוגים שונים של נשק. במסעות ההפצצה המוקדמים בווייטנאם, כמו מבצע רעם מתגלגל שנמשך מ־1965 עד 1968, הפילו האמריקנים יותר מ־800 אלף טונות של פצצות, יותר משהוטלו בחזית האוקיינוס השקט בכל מלחמת העולם השנייה. אולם לכוח האש הזה הייתה השפעה שולית בלבד על צבא צפון וייטנאם, מכיוון שרוב הפצצות החטיאו את מטרותיהן.
חיל האוויר הבין שעליו להילחם באופן חכם יותר. הצבא התנסה במגוון טכניקות להנחיית הטילים והפצצות שלו, משימוש בשלט רחוק ועד לטילים חכמים הנעזרים בתת־אדום. חלק מכלי הנשק הללו, כמו טיל השרייק, ששוגר ממטוסים ואיתר מתקני מכ"ם של האויב באמצעות מערכת הנחיה פשוטה שכיוונה את הטיל לעבר מקור גלי הרדיו של המכ"ם, הוכיחו את עצמם כיעילים למדי. אבל נראה שמערכות הנחיה רבות אחרות לא פעלו כמעט. אפילו ב־1985, מחקר של מחלקת ההגנה מצא רק ארבע דוגמאות של טילי אוויר־אוויר שהפילו מטוס אויב מעבר לטווח הראייה. עם מגבלות כאלו, נראה אז בלתי אפשרי שתחמושת מונחית תכריע אי פעם את תוצאותיה של מלחמה.
הבעיה באמצעי לחימה מונחים רבים, סיכם הצבא, הייתה שפופרות הריק. טילי הנ"מ ספארו 3, ששימשו את מטוסי הקרב של ארצות הברית בשמי וייטנאם, הסתמכו על שפופרות ריק שהולחמו ידנית. האקלים הלח של דרום־מזרח אסיה, עוצמת ההמראות והנחיתות וסגנון הקרב המבולבל של המטוסים גרמו לכשלים קבועים. מערכת המכ"ם של הספארו התקלקלה בממוצע מדי חמש עד עשר שעות שימוש. מחקר שנערך לאחר המלחמה קבע שרק 9.2 אחוזים מטילי הספארו שנורו בווייטנאם פגעו במטרתם, 66 אחוזים לא פעלו, והשאר פשוט החטיאו.
האתגר הגדול ביותר של הצבא בווייטנאם היה פגיעה במטרות על הקרקע. לפי נתוני חיל האוויר, בתחילת מלחמת וייטנאם הפצצות נפלו בממוצע בטווח של 130 מטרים מיעדן. תקיפה של מכונית בהפצצה אווירית הייתה אפוא בלתי אפשרית. וֶלְדוֹן ווֹרְד, מהנדס פרויקטים ב־TI, שאף לשנות זאת
אולם האתגר הגדול ביותר של הצבא בווייטנאם היה פגיעה במטרות על הקרקע. לפי נתוני חיל האוויר, בתחילת מלחמת וייטנאם הפצצות נפלו בממוצע בטווח של 130 מטרים מיעדן. תקיפה של מכונית בהפצצה אווירית הייתה אפוא בלתי אפשרית. וֶלְדוֹן ווֹרְד, מהנדס פרויקטים ב־TI, שאף לשנות זאת. לוורד בן ה־34 היו עיניים כחולות חודרות, קול חזק, עמוק ומהפנט, ונקודת מבט ייחודית בחשיבה על עתיד המלחמה. זה עתה הוא סיים הצבה של שנה על סיפון ספינת הצי האמריקני: הוא אסף שם נתונים לסונאר חדש שפיתחה TI, משימה מונוטונית להחריד שהדגימה כמה נתונים יכולות מערכות הצבא לאסוף בהינתן החיישנים והמכשור הנכונים. כבר באמצע שנות השישים חזה וורד את השימוש במיקרו־אלקטרוניקה כדי לשנות את שרשרת ההרג הצבאית. חיישנים מתקדמים בלוויינים ובמטוסים יזהו מטרות, יעקבו אחריהן, ינחו טילים לעברן ויוודאו את השמדתן. זה נשמע כמו מדע בדיוני, אבל TI כבר ייצרה את הרכיבים הדרושים לכך במעבדות המחקר שלה.
הטילים הבליסטיים הבין־יבשתיים ש־TI בנתה את השבבים שהנחו אותם הציבו אתגר הכְוונה פשוט יחסית. הם שוגרו מבסיס קבוע על הקרקע, לא ממטוס שטס במהירות של כמה מאות קילומטרים לשעה בעודו מתמרן כדי לחמוק מאש האויב. המטרות שהטילים הללו שוגרו אליהן היו גם הן קבועות. הטילים עצמם הושפעו רק במעט מתנאי הרוח ומזג האוויר, בשעה שפנו מטה מהחלל החיצון במהירות גבוהה ממהירות הקול. הם נשאו ראשי נפץ גדולים דיים להפוך אפילו החמצה קלה להרסנית ביותר. פגיעה במוסקבה ממונטנה הייתה קלה הרבה יותר מפגיעה במשאית באמצעות פצצה שהוטלה ממטוס אף־4 שטס בגובה כמה אלפי מטרים.
זאת הייתה משימה מורכבת, אבל וורד הבין שכלי הנשק הטובים ביותר הם "זולים ומוּכרים", כלשון אחד מעמיתיו, ולכן אפשר להשתמש בהם לעיתים קרובות באימונים ובשדה הקרב. עיצוב המיקרו־אלקטרוניקה היה צריך להיות כמה שפחות מורכב. כל חיבור שדרש הלחמה הגביר את סיכוני האמינות. ככל שהאלקטרוניקה תהיה פשוטה יותר, המערכת תהיה אמינה יותר וחסכונית יותר בצריכת החשמל.
קבלני משנה רבים ניסו למכור לפנטגון טילים יקרים, אבל וורד אמר לצוות שלו לבנות כלי נשק במחירים של מכונית משפחתית זולה. הוא חיפש מכשיר פשוט וקל לשימוש, המאפשר הרכבה מהירה בכל מטוס, שילוב מהיר בכל צבא, ואימוץ זריז בצבאות בעלות בריתה של ארצות הברית.
ביוני 1965 טס וורד לבסיס חיל האוויר אֶגלין בפלורידה, ופגש שם את קולונל ג'ו דיוויס, הקצין הממונה על התוכנית לרכש ציוד חדש לשימוש בווייטנאם. דיוויס למד לטוס בגיל 15, לפני שהצטרף לצבא כטייס במשימות קרב והפצצה במלחמת העולם השנייה ובקוריאה. לאחר מכן פיקד על יחידות חיל האוויר באירופה ובאוקיינוס השקט. הוא הבין טוב מכולם איזה מין נשק יעבוד במשימות חיל האוויר. כשוורד התיישב במשרדו, דיוויס פתח את מגירת השולחן שלו ושלף תמונה של גשר תאן הואה, מבנה מתכת באורך 165 מטרים שחצה את הנהר סונג מא בצפון וייטנאם, והיה מוקף במערכות הגנה אווירית. וורד ודיוויס ספרו 800 מכתשים מסביב לגשר, שכל אחד מהם נוצר בפצצה או רקטה אמריקנית שהחטיאו את מטרתן. עשרות ואולי מאות פצצות נוספות נפלו בנהר ולא הותירו סימן. הגשר עדיין עמד. האם TI יכולה לעשות משהו כדי לעזור? שאל דיוויס.
וורד חשב שהמומחיות של TI באלקטרוניקת מוליכים למחצה יכולה להפוך את הפצצות חיל האוויר למדויקות יותר. TI לא ידעה דבר על תכנון פצצות, ולכן וורד התחיל בפצצה תקנית – אם־117 במשקל 340 קילוגרם, ש־638 פצצות כמותה כבר הוטלו ללא הצלחה סביב גשר תאן הואה. הוא הוסיף לה מערכת כנפונים שיוכלו לכוון את מעוף הפצצה כשנפלה מהשמיים. לבסוף הוא התקין מערכת הכוונת לייזר פשוטה שתשלוט בכנפיים. פרוסת סיליקון קטנה חולקה לארבעה רבעים והוצבה מאחורי עדשה. הלייזר המשתקף מהמטרה יאיר דרך העדשה אל הסיליקון. אם הפצצה תסטה ממסלולה, רבע אחד יקבל יותר אנרגיית לייזר מהאחרים, ומעגלים משולבים יזיזו את הכנפיים כדי לכוון מחדש את מסלול הפצצה כך שהלייזר יאיר ישר דרך העדשה.
בעזרת חיישן לייזר פשוט וכמה טרנזיסטורים, נשק שיחס הפגיעה שלו היה 0 ל־638 הפך לכלי השמדה מדויק. אבל מלחמת הגרילה באזור הכפרי של וייטנאם לא הייתה קרב שהפצצות אוויריות היו יכולות לנצח בו. הגעתן של פצצות הפֵּייבוויי מונחות הלייזר באה במקביל לתבוסתה של אמריקה
קולונל דיוויס נתן ל־TI תשעה חודשים ו־99 אלף דולר כדי לספק את הפצצה מונחית הלייזר הזאת. בזכות עיצובה הפשוט היא צלחה במהירות את בדיקות חיל האוויר. ב־13 במאי 1972 הטילו מטוסים אמריקנים 24 פצצות כאלה על גשר תאן הואה, שעמד עד אותו היום בין מאות מכתשים, אנדרטה לחוסר הדיוק של טקטיקת ההפצצה באמצע המאה. הפעם הפצצות האמריקניות פגעו בול. עשרות גשרים אחרים, צומתי מסילות ונקודות אסטרטגיות אחרות נפגעו בפצצות החדשות. בעזרת חיישן לייזר פשוט וכמה טרנזיסטורים, נשק שיחס הפגיעה שלו היה 0 ל־638 הפך לכלי השמדה מדויק.
בסופו של דבר, מלחמת הגרילה באזור הכפרי של וייטנאם לא הייתה קרב שהפצצות אוויריות היו יכולות לנצח בו. הגעתן של פצצות הפֵּייבוויי מונחות הלייזר של TI באה במקביל לתבוסתה של אמריקה במלחמה. כשמנהיגים צבאיים כמו גנרל ויליאם וֵסְטְמוֹרְלַנְד חזו "אזורי לחימה שנמצאים תחת מעקב בזמן אמת או כמעט בזמן אמת" ו"בקרת אש אוטומטית", אנשים רבים שמעו בכך הדים להיבריס שגרר את אמריקה לווייטנאם מלכתחילה. לכן, מלבד כמה תאורטיקנים צבאיים ומהנדסי חשמל, איש כמעט לא הבין שווייטנאם הייתה שדה ניסוי מוצלח לנשק שחיבר מיקרו־אלקטרוניקה וחומרי נפץ בדרכים שיחוללו מהפכה בלחימה וישנו את הכוח הצבאי האמריקני.
פחדים במזרח
מנהל TI מארק שֵׁפַּרְד שירת בצי באסיה במלחמת העולם השנייה, אך מוריס צ'אנג התלוצץ שהמומחיות שלו בתחום לא הרחיקה מעבר ל"ברים ורקדניות". שפרד היה בנו של שוטר בדאלאס, והרכיב את שפופרת הריק הראשונה שלו בגיל שש. הוא מילא תפקיד מרכזי בבניית עסקי המוליכים למחצה של TI, כולל פיקוח על החטיבה שג'ק קילבי עבד בה כשהומצא המעגל המשולב הראשון. בכתפיו הרחבות, בצווארונו הנוקשה, בשערו המוחלק לאחור ובחיוכו המתוח, שפרד נראה כמו שנהוג לדמיין טיטאן תאגידי טקסני כמותו. כעת הוא היה מוכן להוביל את האסטרטגיה של TI להעברת חלק מהייצור שלה לאסיה.
פקידים טייוואנים כמו ק"ט לי, שלמד פיזיקה גרעינית בקיימברידג' וניהל מפעל פלדה, החלו לגבש אסטרטגיה למיזוג כלכלי עם ארצות הברית. המוליכים למחצה עמדו במרכז התוכנית. לי ידע שיש הרבה מהנדסי מוליכים למחצה טייוואנים־אמריקנים שמוכנים לעזור
צ'אנג ושפרד ביקרו לראשונה בטייוואן ב־1968, במהלך סיור באסיה שמטרתו הייתה לבחור מיקום למתקן חדש להרכבת שבבים. הביקור לא היה יכול להיות גרוע יותר. שפרד הגיב בזעם כשהסטייק שלו הוגש עם רוטב סויה, לא כפי שהוכן בדרך כלל בטקסס. פגישתו הראשונה עם שר הכלכלה החזק והנבון של טייוואן, ק"ט לִי, הסתיימה בכי רע כשהשר הכריז שקניין רוחני הוא דבר ש"אימפריאליסטים השתמשו בו כדי להתעמר במדינות נחשלות".
לי לא טעה כשראה בשפרד סוכן של האימפריה האמריקנית. אבל בניגוד לצפון־וייטנאמים, שניסו לסלק את ארצות הברית מארצם, לי הבין בסופו של דבר שטייוואן תרוויח ממיזוג עמוק יותר עם ארצות הברית. טייוואן וארצות הברית היו בעלות ברית מאז 1955, אבל כחלק מהתבוסה בווייטנאם, הערובות הביטחוניות של אמריקה נראו רעועות. מדרום קוריאה עד טייוואן, ממלזיה עד סינגפור, ממשלות אנטי־קומוניסטיות ביקשו שיובטח להן שנסיגת אמריקה מווייטנאם לא תשאיר אותן לבד. הן גם חיפשו מקומות עבודה והשקעות שיוכלו להתמודד עם תחושת חוסר הנחת הכלכלית שדחפה חלקים באוכלוסיותיהן לעבר הקומוניזם. השר לי הבין ש־TI יכולה לעזור לטייוואן לפתור את שתי הבעיות בבת אחת.
בוושינגטון, אסטרטגים אמריקנים חששו שהקריסה הקרובה של דרום וייטנאם תשלח גלי הלם ברחבי אסיה. האסטרטגים של מדיניות החוץ ראו בקהילות הסיניות־אתנית בכל האזור קרקע פורייה לפלישה קומוניסטית, מוכנות ליפול כמו שורה של אבני דומינו. במלזיה, למשל, המיעוט הסיני־אתנית היה עמוד השדרה של המפלגה הקומוניסטית. מעמד הפועלים העצבני של סינגפור היה מורכב ברובו מסינים־אתנית. בייג'ינג חיפשה בעלות ברית – ונקודות תורפה של ארצות הברית.
הניצחון הקומוניסטי הממשמש ובא בווייטנאם הדאיג במיוחד את הממשלה בטייוואן, שעדיין טענה לריבונותה בסין כולה. שנות השישים היו עשור טוב לכלכלת טייוואן, אך הרסני למדיניות החוץ שלה. הדיקטטור של האי, צִ'יאַנְג קַאי שֵׁק, עדיין חלם לכבוש מחדש את סין הקומוניסטית, אבל המאזן הצבאי נטה נגדו במידה מכרעת. בשנת 1964 ניסתה בייג'ינג את הנשק האטומי הראשון שלה. זמן קצר לאחר מכן נערך ניסוי בנשק תרמו־גרעיני. מול סין הגרעינית, טייוואן נזקקה יותר מתמיד לערובות ביטחון אמריקניות. אף על פי כן, ככל שנמשכה המלחמה בווייטנאם, ארצות הברית קיצצה את הסיוע הכלכלי לידידותיה באסיה, כולל בטייוואן – סימן מבשר רעות למדינה התלויה כל כך בתמיכה אמריקנית.
פקידים טייוואנים כמו ק"ט לי, שלמד פיזיקה גרעינית בקיימברידג' וניהל מפעל פלדה לפני שהוביל את הפיתוח הכלכלי של טייוואן בעשורים שלאחר המלחמה, החלו לגבש אסטרטגיה למיזוג כלכלי עם ארצות הברית. המוליכים למחצה עמדו במרכז התוכנית. לי ידע שיש הרבה מהנדסי מוליכים למחצה טייוואנים־אמריקנים שמוכנים לעזור. בדאלאס, מוריס צ'אנג דחק בעמיתיו ב־TI להקים מתקן בטייוואן. אנשים רבים יאמרו אחר כך שצ'אנג, יליד סין היבשתית, "חזר" לטייוואן, אך הוא דרך באי לראשונה בחייו ב־1968, לאחר שחי בארצות הברית מאז שנמלט מההשתלטות הקומוניסטית על סין. שניים מחבריו של צ'אנג ללימודי הדוקטורט בסטנפורד היו מטייוואן, והם אלה ששכנעו אותו שבאי יש אקלים עסקי נוח ושהשכר יישאר נמוך.
כחלק מהתבוסה בווייטנאם, הערובות הביטחוניות של אמריקה נראו רעועות. ממשלות אנטי־קומוניסטיות ביקשו שיובטח להן שנסיגת אמריקה מווייטנאם לא תשאיר אותן לבד, ורצו להתמודד עם חוסר הנחת הכלכלית שדחפה חלקים באוכלוסיותיהן לעבר הקומוניזם
לאחר שהאשים בתחילה את מארק שפרד באימפריאליזם, השר לי שינה במהירות את נימתו. הוא הבין שמערכת יחסים עם TI יכולה לשנות את כלכלת טייוואן, לבנות את התעשייה שלה ולהעביר אליה ידע טכנולוגי. הרכבת אלקטרוניקה, בינתיים, תזרז השקעות אחרות, ותעזור לטייוואן לייצר יותר מוצרים בעלי ערך גבוה יותר. כשהאמריקנים החלו לפקפק במחויבויותיהם הצבאיות באסיה, טייוואן נזקקה נואשות לגיוון קשריה עם ארצות הברית. אמריקנים שאינם מעוניינים להגן על טייוואן עשויים להיות מוכנים להגן על TI. ככל שיהיו יותר מפעלי מוליכים למחצה באי, וככל שיהיו יותר קשרים כלכליים עם ארצות הברית, כך טייוואן תהיה בטוחה יותר. ביולי 1968, לאחר שיישרה את ההדורים עם ממשלת טייוואן, אישרה מועצת המנהלים של TI את בניית המתקן החדש בטייוואן. באוגוסט 1969 הרכיב המפעל את המכשירים הראשונים שלו. ב־1980 הוא כבר שלח את היחידה המיליארד שייצר.
טייוואן לא הייתה היחידה שחשבה ששרשרות אספקה של מוליכים למחצה יכולות לספק צמיחה כלכלית ולחזק את היציבות הפוליטית. מנהיג סינגפור לי קואן יו אמר ב־1973 לנשיא ארצות הברית ריצ'רד ניקסון שהוא נשען על יצוא כדי "לצמצם את האבטלה" בסינגפור. בתמיכת ממשלת סינגפור, TI ונשיונל סמיקונדקטורס בנו מתקני הרכבה בעיר־המדינה הקטנה. יצרניות שבבים רבות אחרות באו בעקבותיהן. בסוף שנות השבעים חברות המוליכים למחצה האמריקניות כבר העסיקו עשרות אלפי עובדים ברחבי העולם, בעיקר בקוריאה, בטייוואן ובשאר דרום־מזרח אסיה. ברית בינלאומית חדשה נוצרה בין יצרניות השבבים של טקסס וקליפורניה ובין שליטים אסייתים והעובדים הסינים־אתנית שאיישו תכופות רבים ממתקני ההרכבה של המוליכים למחצה באסיה.
המוליכים למחצה עיצבו מחדש את הכלכלות והפוליטיקה של ידידי אמריקה באזור. ערים שהיו כר פורה לרדיקליות פוליטית עברו שינוי בזכות פועלי פס ייצור חרוצים, ששמחו להחליף אבטלה או חיי חקלאות במשרות משתלמות יותר במפעלים. בתחילת שנות השמונים, תעשיית האלקטרוניקה הייתה אחראית ל־7 אחוזים מהתוצר בסינגפור ולרבע ממשרות הייצור שלה. 60 אחוזים מייצור האלקטרוניקה היו מכשירי מוליכים למחצה, וחלק גדול מהשאר היו מוצרים שלא היו פועלים ללא מוליכים למחצה. בהונג־קונג, תחום האלקטרוניקה יצר יותר מקומות עבודה מכל מגזר אחר מלבד טקסטיל. במלזיה פרח ייצור המוליכים למחצה בפנאנג, בקואלה־לומפור ובמלאקה, ומשרות ייצור חדשות סיפקו עבודה לרבים מקרב אותם 15 אחוזים מכלל הפועלים המלזים שעזבו את החוות ועברו לערים בין 1970 ל־1980. גלי הגירה כאלה גורמים לעיתים קרובות לערעור פוליטי, אבל מלזיה שמרה על שיעור אבטלה נמוך בגלל ריבוי משרות הרכבת אלקטרוניקה בשכר טוב יחסית.
מפת מתקני ההרכבה של המוליכים למחצה ברחבי מזרח אסיה נראתה כמו מפת בסיסי הצבא האמריקני באזור. אולם גם לאחר שארצות הברית הודתה לבסוף בתבוסה בווייטנאם והפחיתה את נוכחותה הצבאית באזור, שרשראות האספקה הטרנס־פסיפיות הללו החזיקו מעמד. בסוף שנות השבעים, במקום אבני דומינו שנופלות לידי הקומוניזם, בעלות בריתה של אמריקה באסיה היו ממוזגות עוד יותר עם ארצות הברית.
ב־1977 חזר מארק שפרד לטייוואן ונפגש שוב עם ק"ט לי, כמעט עשור לאחר פגישתם הראשונה. טייוואן עדיין עמדה בפני סיכון של פלישה סינית, אבל, שפרד אמר ללי, "בעינינו הסיכון הזה מתקזז ואף יותר מכך בזכות החוזק והדינמיות של כלכלת טייוואן". הוא הבטיח ש"TI תישאר ותמשיך לצמוח בטייוואן". לחברה יש מתקנים באי גם היום. טייוואן, בינתיים, הפכה את עצמה לשותפה חסרת תחליף של עמק הסיליקון.
הספר "מלחמת השבבים: המאבק על הטכנולוגיה החיונית ביותר בעולם" יצא לאור בספריית שיבולת והוצאת סלע מאיר
