הרבה טעויות עשתה מדינת ישראל בהקמת עיירות הפיתוח. היא שלחה לפריפריה עולים חדשים בעל כורחם; היא יצרה בועות חברתיות הומוגניות, בעיקר של מזרחים, שהיו מנותקות ממרכז הארץ; והיא לא ציידה את תושבי העיירות בארגז כלים ראוי שיאפשר להם להצליח במשימה הציונית שהוטלה עליהם. לטעויות הללו היו מחירים גבוהים בדמות פערים חברתיים שנמשכו דורות.
במשך שנים כעסו תושבי העיירות, במידה רבה של צדק, על השגיאות שנעשו בקליטתם וביישובם. היו שהקדישו את חייהם לביטוי רגש הקיפוח, אבל לצידם היו גם לא מעט תושבים שהבינו בשלב מסוים שהכעס על מה שנעשה לא יביא לצמצום הפערים. הם בחרו להפוך את גורלם לייעוד, לקחו אחריות, תפסו מנהיגות והובילו שינויים במקומות מגוריהם. הם שיפרו את מערכות החינוך, ייצרו מקומות תעסוקה, ויש שהצליחו למשוך לערים שלהם אוכלוסיות נוספות ומגוונות ממרכז הארץ. אומנם ראש עיר, מוצלח ככל שיהיה, לא יכול לסגור לבדו את כל הפערים. הוא לא יכול לסלול כביש ולא יכול לחבר מסילת רכבת. ללא סיוע ממשלתי, הוא בקושי יצליח להביא לעירו מפעל גדול. אבל מנהיגות מקומית ופעילות אזרחית עדיין יכולות לעשות הרבה, גם ללא עזרת המדינה.
סיפור עיירות הפיתוח הוא רק דוגמה. מדינת ישראל עשתה טעויות בתחומים רבים לאורך השנים, ויש ללמוד מהן ולפעול לתיקונן, אבל לצד זאת אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה מוטל עלינו, האזרחים, לעשות כדי שיהיה פה טוב יותר. אין ספק שכוחנו מוגבל, ויש דברים שאנחנו לא יכולים לעשות בעצמנו, אבל בכל תחום ובכל תקופה, גם בזמן מלחמה, יש לנו אפשרות לקחת אחריות, לפעול, וגם לשנות. והחברה הישראלית היא חברה מופלאה. ארגוני החברה האזרחית, המכונים גם המגזר השלישי, מתרבים ומתעצמים במהלך השנים. הבעיה היא שפעמים רבות, העשייה החשובה והברוכה מבלבלת את האזרחים הפעילים: הם מתחילים לחשוב בטעות שהם מחליפים את המדינה.
בנובמבר 2023 שודר בערוץ כאן 11 הפרויקט הדוקומנטרי "באין מדינה – יש אזרחים", 12 סרטים קצרים על הפעילות האזרחית בימים הראשונים של המלחמה. היה מרגש לראות את המתנדבים הרבים שנחלצו לספק אוכל חם לחיילים, לחלק מצרכים לתושבי העוטף או לייצר ולייצא הסברה מקורית. לצד זאת, לא היה אפשר להתעלם מהאמירה שחזרה על עצמה פעמים רבות בסרטונים: המדינה לא קיימת, לא מתפקדת, לא משרתת את אזרחיה.
לא חסרו כשלים במלחמה, במיוחד בימיה הראשונים. המדינה צריכה לספק ביטחון לאזרחיה, ואין ספק שהיא כשלה בכך בשמחת תורה. גם בתחום ההסברה היא לא הצליחה למלא את משימתה. אבל הציפייה שהמדינה תיקח אחריות על כל דבר בזמן חירום הייתה לעיתים מוגזמת, אפילו ילדותית. צה"ל אמור לספק אוכל ללוחמים, אבל הוא לא יכול לספק ארוחה חמה לכל לוחם באשר הוא שם; לכן קיימות מנות הקרב. הצבא אמור לצייד את לוחמיו, אבל אי אפשר לצפות שהוא יספק מיד לכולם את הציוד החדיש ביותר, כששיעור ההתייצבות למילואים מגיע ל־120 אחוז. ראוי שנבחרי המדינה יגיעו להלוויות החללים, אך השרים לא היו יכולים להגיע ל־1,200 הלוויות בשבוע שבו ציפו מהם, בצדק, להתמסר למשימות משרדיהם.
היו ויהיו הרבה תלונות מוצדקות על תפקוד הממשלה במלחמה הנוכחית, אבל גם בבלגן של הימים הראשונים לא היה שחר לאמירות כמו "המדינה לא קיימת", "הפקרה מכוונת" או "האזרחים משרתים את המדינה". אם המדינה באמת לא הייתה קיימת, לא היה צבא שנלחם בעזה כבר יותר מחצי שנה, לא הייתה מערכת הגנה מדהימה בליל הכטב"מים האיראניים, לא היה תגמול כספי על השירות הממושך של המילואימניקים, לא הייתה מערכת בריאות איכותית שתטפל באלפי הפצועים, ולא היה אפשר לפנות 120 אלף אזרחים מבתיהם למלונות.
כעם, יש לנו זיכרון קצר. כבר הספקנו לשכוח את מגפת הקורונה שהתחוללה כאן לפני פחות משלוש שנים. החברה האזרחית הראתה גם אז את כוחה, אבל קשה לתאר איך היינו חווים את המגפה ללא מערכת הבריאות המתקדמת שלנו, שמעניקה טיפול רפואי לכל אזרח, ואיך היינו צולחים את התקופה ללא החיסונים – שהיינו מהראשונים בעולם לקבלם, בחינם.
מדרש תנחומא מתייחס להתקפתו של עמלק על בני ישראל במדבר: "משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו ויצא לדרך. היה אותו הבן רואה חפץ ואומר אבא, טול חפץ זה ותן לי, והוא נותן לו, וכן שנייה, וכן שלישית. פגשו אדם אחד, אמר לו אותו הבן: ראית את אבא? אמר לו אביו: אינך יודע היכן אני? השליכו מעליו ובא הכלב ונשכו". מרוב הרגלו לקבל את מבוקשו, הבן שכח שהוא יושב כל הזמן על כתפי אביו. בנמשל, האב הוא כמובן הקב"ה, שבני ישראל שכחו אז – וגם אנחנו היום צריכים לזכור. ובכל זאת, נדמה שאפשר להעתיק את המשל הזה למערכת היחסים בין המדינה לאזרחיה. גם אנחנו מתנהגים לעיתים כמו הילד ששכח על כתפי מי הוא יושב.
האזרחים, עם כל פעילותם הענפה, נוטים לשכוח שגם בשעות הקשות, יש פה מדינה. כשלא הייתה לנו מדינה ולא היו לנו כתפיים לשבת עליהן, "הכלבים" נשכו בנו ללא הרף וללא הפרעה. עלינו לזכור שמדינת ישראל היא עדיין "ראשית צמיחת". היא לא מושלמת, היא טועה, אבל מספיק לחזור אחורה ימים אחדים אל יום השואה, או שמונים שנה לשואה עצמה, כדי להבין מה היה גורלנו לו מדינת ישראל לא הייתה קיימת.
