לפני שבועיים ישראל הראל עוד הקפיד לצאת נגד הקוראים להחלפה מיידית של ההנהגה הפוליטית והצבאית. בפגישתנו ערב חג החירות הוא הבהיר שבאמצע מלחמה לא נוגעים בבכירים. "אחרי המתקפה על פרל הארבור, אירוע קולוסאלי בדומה לשבעה באוקטובר שלנו, הקונגרס האמריקני התכנס וקיבל את הנשיא פרנקלין רוזוולט בעמידה ממושכת ובמחיאות כפיים סוערות", אמר אז הראל. "לא הדיחו שום גנרל ושום אדמירל. גם שם קצינים זוטרים קלטו איתותים למתקפה שבדרך, אבל זה היה יום ראשון, וכולם היו בים. לפני מבצע ברברוסה ביוני 1941, כולם אמרו לסטלין שהיטלר עומד לפלוש. סטלין הסתמך על ההבנה עם היטלר. הסוף: ארבעה מיליון חיילים גרמנים ועוזריהם פלשו לברית המועצות. לא הדיחו אף אחד. סטלין, שהיה פרנואיד, הוציא להורג גנרלים שחשש שמאיימים עליו, אבל לא דווקא בגלל כישלונות בשדה הקרב".
שאלתי אותו אם הדברים תופסים גם לגבי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שכן הראל נמנה עם גדולי מבקריו של נתניהו מימין, כשבמאמריו לאורך שנים הוא טוען להססנותו הביטחונית של ראש הממשלה, חוסר אמינותו וזיגזגים אידיאולוגיים וההתנהלות אישית לא ראויה. ובכל זאת, הראל ענה מיד: "בהחלט, לא מחליפים בזמן מלחמה את הראשים". השבוע הוא נשמע קצת אחרת. "לאחר שבעה חודשים שהמלחמה אינה מוכרעת, הגיע הזמן להחליף סוסים הססנים, עייפים ומחשבי חשבונות אישיים במערכת הפוליטית ובמיוחד במערכת הצבאית. כן, מראש הממשלה ועד הרמטכ"ל. ההחלטה לפלוט את עופר וינטר מהמערכת הצבאית היא בבחינת שבירת גב הגמל. נתניהו, לו באמת רצה, יכול היה למנוע את ההדחה־למעשה. מה שנעשה כעת במינוי הקצינים הוא חציית כל גבול. אומרים לנו שהדשדוש עתיד להימשך עוד שנה. זה אומר שעם המנהיגות הצבאית הנוכחית הם לא יודעים איך להכריע בפחות זמן, או בכלל. מה חושב כעת כל מטכ"ל או אגף מודיעין בעולם על היכולת הצבאית של ישראל? צבא גדול, מודרני, עם חיל אוויר מהטובים בעולם, אם לא הטוב ביותר, לא מצליח להכניע ארגון טרור? המסקנה באיראן, ולא רק בה, תהיה שישראל לא יכולה להכריע מלחמות. לא סתם צבאות המדינות סביבנו מצטיידים בנשק רב וחדיש. לשם מה, אני שואל, מצרים – מדינה ענייה שאין לה אמצעים להאכיל את האוכלוסייה שלה – מצטיידת בכמויות נשק של מעצמה. נגד מי? אילו אויבים יש לה בכלל?
"חנן פורת הגדיר את התפיסה המנטלית: היה ליקוי מאורות. יצאנו בנס גדול ובניצחון ענק. צריך להאיר את האור של האומה ולא להדגיש את החושך"
"כניעה כעת גם לא תקרב את ההסכם עם סעודיה, משאת נפשו של נתניהו, אלא תרחיק אותו. היא צריכה אותנו נגד איראן. אם נתנהל כעלה נידף, למה היא צריכה אותנו? אם פולטים את הקצין הכי התקפי בצה"ל, זה אומר שהיהודים לא מוכנים להשתנות, גם אחרי 7 באוקטובר. אז כן, עכשיו המטכ"ל כולו צריך ללכת ולפנות את הדרך למטכ"ל אחר, בעל מנטליות של הכרעה. הייתי בעד מינויו של הרצי הלוי, אבל כעת אני בעד שובו של אייל זמיר, שפחות נגוע בקונספציית ההכלה. סביר שהוא יקדם קצינים שיודעים ורוצים להכריע, ולא רק להילחם.
"בן־גוריון הבין שבהיעדר עומק אסטרטגי, בשעה של סכנה קיומית ישראל צריכה לצאת למתקפת נגד מקדימה ולהכריע אותה בזמן קצר. אחרת, כפי שאנו לומדים עכשיו, העולם מתערב ומונע מעִמנו את הניצחון. הדוקטרינה הזו, שהוכיחה עצמה במלחמת קדש וששת הימים, בוטלה למעשה עם עליית הליכוד לשלטון. חוזי השלום עם מצרים ועם ירדן ייתרו אותה בעיני הדרג המדיני והצבאי. היה מצופה שנחזור לדוקטרינה הזו בעקבות הקטסטרופה של 7 באוקטובר, אבל צה"ל, שהטיל יהבו על מודיעין וטכנולוגיות הגנה מתקדמות שקרסו ביום פקודה, לא היה ערוך לזה, בעיקר מנטלית. הדשדוש הביא עלינו תסבוכת פנימית ובינלאומית, כפי שצפה בזמנו בן־גוריון. מי שמכיר את עמדות המוצא והתפקוד של הקובעים במטכ"ל ואת אופיים של נתניהו ושותפיו לקבינט המלחמה לא יכול להיות מופתע מהדשדוש וההסתבכות".
"לא, אנחנו ננצח"
אל תתבלבלו, ישראל הראל ("85 ומשהו") אינו פסימי. להפך. העין הביקורתית שלו יודעת, ולא מהיום, לזהות מורכבות בכל צומת דרכים לאומי ואישי. אנחנו נפגשים בביתו סמוך לכיכר המדינה, שם הוא מתגורר לסירוגין מאז נישואיו לשרה אגמון ז"ל לפני 13 שנה. את סופי השבוע, השבתות והחגים הקפידו בני הזוג לעשות בביתו בעפרה. מאז שרעייתו נפטרה, הוא בתהליך חזרה למגורים מלאים ביישוב. שם או פה, האיש שהקים את מועצת יש"ע ואת ביטאון ההתיישבות "נקודה" נע זה יותר מעשור על הציר בין העיר הגדולה לאם ההתיישבות בבנימין (עפרה הוא היישוב הראשון של גוש אמונים, שהראל נמנה עם ראשוני פעיליו). אם תרצו, בין רחוב ה' באייר התל־אביבי לרחוב ט' באייר המציין את יום הקמת בעפרה.
"בשמיני עצרת גייסו את בני איתי בשמונה בבוקר. לא דאגתי. הוא משרת ביחידה לאיתור נעדרים ומוקפץ לעיתים תכופות. מאוחר יותר כבר ראיתי מכוניות נוסעות ביישוב. אני מודה: כמו לפני חמישים שנה, לא תפסתי את משמעות האירוע. במוצאי החג, כשפתחתי את הטלפון, התחלתי להבין שאנחנו באירוע מז'ורי. תלשתי את שארית שערות ראשי: איך דבר כזה יכול לקרות?"
לאחר מחדל יום הכיפורים, בהיותו בן 35, הצטרף הראל למחאה של מוטי אשכנזי. "בתחילת המלחמה התחושות היו קשות מאוד. העורף היה בתודעה שזה הסוף. ב־73' הייתה טבעת של 8,000 טנקים סוריים ומצריים ויותר מאלף מטוסי קרב שסגרו עלינו מצפון ומדרום. התעשתנו באופן מופלא, ולאחר קרבות מרים, רבי אבדות, עברנו בתוך ימים אחדים להתקפות נגד. תחילה בגולן. אנשים שכחו, אבל בתוך 17 יום המלחמה נגמרה למעשה. לא ייאמן. אמנם היינו בצד השני של התעלה חצי שנה, והיו שם תקריות כמעט בכל יום, אבל לא מלחמה. גם אז רצו להחליף את הרמטכ"ל ואת גולדה תוך כדי מלחמה, וגם אני חשבתי כך, אבל התעשתּי די מהר. התוצאות הוכיחו: טוב שגולדה ודדו נותרו בתפקידיהם".
חטיבת הצנחנים 55, שהראל שירת בה, שחררה את העיר העתיקה והר הבית ב־67' והייתה הראשונה לצלוח את התעלה ב־73' ולשנות את פני המלחמה. המח"ט, דני מט ז"ל, מינה את סא"ל אריק אכמון ז"ל ואת הראל לערוך את תחקיר קרבות החטיבה. בעקבות התחקיר הוא העמיק בקורות המלחמה ההיא. "גם היום, אחרי חמישים שנה, אני חושב שגולדה מאיר – אף שלא היה בה העוז להמרות את פי האמריקנים ולצאת במתקפת נגד מקדימה – משעה שהמלחמה החלה, היא התגלתה כאשת ברזל. מי שבאמת היה חלש ודיבר על חורבן בית שלישי היה משה דיין. הוא הציע לגולדה להשתמש בנשק יום הדין. גולדה האמינה בצה"ל, דפקה על השולחן, ואמרה: 'לא, אנחנו ננצח'".
ובכל זאת הצטרפת למחאת אשכנזי?
"אחרי המלחמה. אז זה כבר לגיטימי לדרוש שייקחו אחריות. במלחמה אתה לא מזעזע. בא מישהו חדש שלא מכיר את התוכניות, את הכפופים לו. זה לא עובד".
את יום העצמאות הנוכחי רואה הראל כפי שרבים ראו את יום העצמאות ההוא, אחרי מלחמת יום כיפור. "יום של חשבון לאומי. אשר לביבי: בניגוד לגולדה, הוא לא התאים לכתחילה להיות ראש ממשלה. בוודאי לא מטעם המחנה הלאומי, שהוא הוליך למבוי סתום אותו ואת המדינה".
הטראומה של מלחמת יום הכיפורים הולידה, כידוע, שתי תנועות אידיאולוגיות ומנטליות מנוגדות – שלום עכשיו וגוש אמונים. "חנן פורת עליו השלום הגדיר את התפיסה המנטלית החיובית: היה ליקוי מאורות. יצאנו ממנו בנס גדול ובניצחון ענק. צריך להאיר את האור של האומה ולא להדגיש את החושך. לא להעמיק בפצעים ולא לחטט בהם. הדבר החיובי לעשות הוא ליישב את ארץ ישראל. תנועת שלום עכשיו, לעומת זאת, התרכזה במחדל ובמיצוי הדין עם כל מי שנכשל. היא הגיעה למסקנה שהשליטה בארץ ישראל סינוורה את עינינו ואטמה את חושינו, ושיש לסגת ולפנות מקום למדינה פלסטינית. היו ביניהם גיבורי מלחמה אמיתיים, אנשים רציניים, דוגמת אנשי 'שיח לוחמים', שהיו, לשיטתם, ציונים. היום שלום עכשיו היא תנועת מלשינות שולית. מנגנון המתקיים מכספים של גורמי חוץ שעיקר ייעודו הוא להלשין איפה שמו עוד קרוון. הם זכו בזמנו לגיבוי עצום של התקשורת, כמעט כמו שהתקשורת נותנת היום גיבוי לתנועה נגד ביבי".
אומר את זה גדול מבקריו בימין.
"כי זה לא עניין של ביבי. זה עניין של הלך רוח לאומי. הם רואים הכול שחור ורע במדינה. הרי אם אדם חווה חוויה קשה בחייו הפרטיים, אם הוא ישקע בזה הוא עלול לא להשתקם. ודאי שאומה צריכה לקום מהאבל שלה. במלחמת יום כיפור נהרגו קרוב ל־3,000 איש, אבל בפרספקטיבה של אומה זה פחות מיום אחד באושוויץ. זה ההבדל בין החינוך האופטימי שאנחנו קיבלנו ובין החינוך המריר של רובם. אם תרצי, נפש חיובית מול נפש שלילית".
כשהיו ציונים באמת
דוגמה לתעדוף התקשורתי לעימותים על פני חיבורים הוא מביא מהקמת היישוב הר־ברכה ב־1983. "הייתה אז ממשלת אחדות בראשות שמיר, משה ארנס היה שר הביטחון, והוחלט להפוך את היאחזות הנח"ל שם ליישוב", הוא מספר. "הייתי אז יו"ר מועצת יש"ע, והחלטנו לעלות לקרקע ביום העצמאות. בשלום עכשיו החליטו לארגן הפגנת ענק. אלוף פיקוד המרכז אז, אורי אור, קצין עז נפש במלחמת יום כיפור, לא אהד אותנו במיוחד. אבל הייתה הוראה של שר הביטחון אז הוא לא היה יכול למנוע את העלייה. בכל זאת, הוא לא התאמץ יותר מדי למנוע קונפליקט בשטח.
"הגעתי לשביל העולה להר ואני רואה שם אוהל של שלום עכשיו. מתוכו יוצא אדם לבוש בבגדי עבודה כחולים. הוא מתבונן בי ומתחיל לרוץ לקראתי. לא זיהיתי אותו. הוא לא עצר עד שהגיע אליי וחיבק אותי חיבוק עז, שאני לא זוכר אחר כמותו. אנחנו אוחזים איש ברעהו שעה ארוכה – אני ואביטל גבע מקיבוץ עין־שמר. לחמנו בירושלים, בתעלה ובלבנון. עשרות מצלמות הנציחו את המעמד, לרבות הטלוויזיה הישראלית, הערוץ היחיד אז. כולם צילמו את זה. תארי לעצמך את התמונה הזו! מוביל מחאת שלום עכשיו מתחבק עם ראש מועצת יש"ע. באווירה הקוטבית של אז, עורך חדשות מקצועי היה פותח את מהדורת החדשות עם התמונה הזו. זה כמובן לא קרה. מה כן היה בטלוויזיה? צעקות שהפריעו עד מאוד לקיום הטקס. חצי מהסגל של האוניברסיטה העברית עמד שם נגדנו, אבל הטקס עבר".
הר־ברכה חוגג השבוע 41 שנים. מפלגת העבודה, המפלגה המיישבת שהפנתה גב להתיישבות מעבר לקו הירוק, מדשדשת בסקרים סביב אחוז החסימה.
"העבודה הייתה המפלגה של המדינה, שהקימה אותה, אבל היא נלקחה בשבי שלום עכשיו ומוטטה את עצמה. היא איבדה את הזהות שלה כמפלגת מרכז ציונית מגשימה. מפלגות מחנה העבודה, כשהיו ציונים אמיתיים, היו פעם 54 חברי כנסת. עכשיו הם לא עוברים את אחוז החסימה. גם למסדר ז'בוטינסקי ותנועת חרות לא קמו יורשים. היחידים שקמו להם יורשים – אומנם נחושים מהם במחויבות שלהם לאידיאלים – הם אנשי הציונות הדתית. אני לא מדבר כרגע על אצבעות בכנסת אלא על דורות ההמשך של הרב נריה ודומיו, דורות הכיפות הסרוגות".
בכל זאת מדובר במגזר קרוע ומותקף ששומע בעיקר איך מתגעגעים למקף המחבר שהיו פעם.
"המצאה! בלוף מקובע! מעולם לא הייתה ברית בין הציונות הדתית לבין מפא"י. אם כבר, זאת הייתה ברית של סוס ורוכבו. אני אומר זאת כבר חמישים שנה. עד היום בשמאל מבכים את הברית שהפרנו. איזו ברית הייתה שם? בן־גוריון היה צריך את המפד"ל כמו שעכשיו ביבי צריך את החרדים. אז בן־גוריון נתן לבורג להיות שר הסעד והדתות, ולשפירא להיות שר הפנים, ובזה זה נגמר. השפעה על הדרך המדינית, הביטחונית והכלכלית של המדינה? אפס.
"אם לא היו ועדות קבלה – שהן ועדות הרחקה – עפרה, בית־אל וכו' היו היום עיירות. חברה פתוחה וסובלנית יותר מושכת יותר, ומאפשרת חיים"
"כידוע, נציגי הדתיים במועצת המדינה הזמנית הצביעו נגד ההכרזה על הקמת המדינה מפחד הפלישה של ארצות ערב. כנ"ל הצביעו נגד שחרור העיר העתיקה במלחמת ששת הימים. הציונות הדתית אז הייתה שמאלה ממפא"י מבחינה מדינית. המרד הגדול, התפנית ההיסטורית, הגיע עם הופעת גוש אמונים. זאת לא הייתה רק תנועת התיישבות אלא שינוי הדי־אן־איי של הציבור הדתי. גם אלה שהיום אינם חרד"לים הם בכל זאת לאומיים הרבה יותר מאבותיהם".
אתה מצהיר על עצמך שאתה לא משיחי, אבל בני הפלוגתא שלך מסרבים לקבל את זה. אצלם התיישבות ומשיחיות הולכים ביחד.
"בן־גוריון אמר: מי שלא משיחי הוא לא ריאלי. כל המפעל הציוני המגשים, שבנה את הארץ לפני הקמת המדינה, הוא מפעל משיחי. וגם מה שנעשה במדינה, נגד כל הסיכויים, יש בו רכיבים משיחיים. בוגי יעלון, שלצערי איבד שליטה על לשונו, צועק שסמוטריץ' ובן־גביר משיחיים וגוררים אותנו לאסון. מה היא משיחיות? להתיישב לפני חמישים שנה בגרופית, הקיבוץ שבוגי וחבריו הקימו בערבה, זו לא משיחיות?
"אגיד משהו שמי ששרדו מגוש אמונים לא ישמחו לשמוע: התשתית האמיתית של ההתנחלות ביש"ע היא של בוגרי תנועת בני עקיבא ולא של בוגרי ישיבת מרכז הרב. בבני עקיבא חינכו להתיישבות ולהגשמה. היישובים פתחו אפשרות שלא הייתה בקיבוצים, כי שם השיתופיות שיתקה התפתחות אישית. רוב ראשוני עפרה הם יוצאי קיבוצים ומושבים, וחניכי בני עקיבא שלא ראו את מרכז הרב מבפנים ולא ידעו דבר על תורתו של הרב".
למעשה, התנועה הקיבוצית הייתה ההשראה להקמת היישובים לשיטתך, גם הקמת מועצת יש"ע ועיתון נקודה שהנהגת היו תוך אימוץ המודל של התנועה הקיבוצית והעיתונים שפתחו לחיזוק האידיאולוגיה שלהם.
"היו הרבה קווי דמיון בין התנועות. כמו שעולה מתיעוד חלוצי העליות הראשונות, גם ביישובים שלנו היו ויכוחים אידיאולוגיים גדולים, לפעמים אפילו שתיים־שלוש אספות חברים בשבוע. רתחנו מאידיאולוגיה". הראל נזכר במאבקים שניהל יחד עם אשת נעוריו, שרה ז"ל, שהלכה לעולמה לפני 18 שנה: "מהרגע הראשון שרה ואני היינו בעד הרחבת היישוב, כי באנו להכריע הכרעה אסטרטגית־אידיאולוגית: רק רוב יהודי ביהודה ושומרון יבטיח לנו ריבונות ואיחוד עם שטחי מדינת ישראל. לצערי הרוב רצו ביישוב אוטופי, אינטימי. אם לא היו ועדות קבלה – שהן ועדות הרחקה – עפרה, בית־אל וכו' היו היום עיירות, בוודאי ערים, נוסח אריאל ומעלה־אדומים. המצב המדיני והביטחוני היה נראה אחרת. מעבר לזה, חברה פתוחה וסובלנית יותר מושכת יותר, ומאפשרת חיים. כל חברה סגורה, כמו כת, מתפלגת עוד, כי תמיד יש טהרנים שעוקבים אחר 'סטיותיהם' של האחרים".
שליחנו למחנה הדתי
לפעילות ציבורית הגיע הראל דרך הגוורדיה המכובדת של תנועת ארץ ישראל השלמה. "מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כשעוד הייתי המום מהזכות שנפלה בחלקי להילחם בירושלים, כתבתי שני מאמרים. אחד מהם היה המאמר הראשון שפרסמתי ב'הארץ', ובו טענתי שהמשרד הכי חשוב שצריך להקים היום הוא משרד העלייה, שינהל אותו ראש הממשלה בעצמו עם מיטב הכוחות האידיאולוגיים והביצועיים בחברה הישראלית. טענתי שבעקבות הניצחון הגדול וההתעוררות העצומה שחלה בעם היהודי בגולה, אפשר להעלות מאות אלפים. מאמר דומה פרסמתי ב'עמודים', ביטאון הקיבוץ הדתי. את המאמרים קרא אליעזר ליבנה, אינטלקטואל מוביל במפא"י ויריב פוליטי של בן־גוריון".
"אם לא היו ועדות קבלה – שהן ועדות הרחקה – עפרה, בית־אל וכו' היו היום עיירות. חברה פתוחה וסובלנית יותר מושכת יותר, ומאפשרת חיים"
ליבנה הזמין את הראל הצעיר לקפה חרמון ברחביה, שהאינטליגנציה הירושלמית נהגה לשבת בו. המארח סיפר לו על הקמת התנועה למען ארץ ישראל השלמה והראל היה המום מההצעה להצטרף לתנועה המכובדת, שמובילים אותה ש"י עגנון, חיים הזז ונתן אלתרמן, אורי צבי גרינברג וישראל אלדד, חיים גורי ומשה שמיר. "שאלתי אותו: אבל מה לי, חובש כיפה אלמוני, ולחבורה האולטרה־מכובדת הזו? אבל ליבנה הרגיע ואמר שאביא את המרץ של הצעיר שבחבורה. 'וחוץ מזה, תהיה שליחנו למחנה הדתי'".
את הפגישה הראשונה בקפה כסית בתל־אביב, עם כל המכובדים, הוא זוכר היטב; גם את הטעות האיומה שעשתה אז. "הם כתבו מנשר 'ארץ ישראל השלמה' ודנו את מי עוד, לבד מהמייסדים, נכון להחתים עליו. הצעתי את הרב נריה ואחרים מהמחנה הדתי. ביקשו פרטים, סיפרתי וסוכם שאני אחתים אותם. יום אחד שאלתי למה לא להחתים את עמוס עוז ואת א"ב יהושע. משה שמיר נתן לי זץ במרפק, לא הבנתי למה. גורי שם את ידיו על פניו. אלתרמן שלל בזעם. אחרי הישיבה אמרו לי: 'מה, אתה לא מכיר את היריבות?'. בספרות, באמנות, במוזיקה ותחומים דומים, תמיד יש דור יוצרים צעיר שמבטל את זה שלפניו. גם אלתרמן ושלונסקי מרדו באלה שלפניהם. לא הייתה אפוא פנייה לעוז ויהושע. אני סברתי, וסבור עד היום, שאם היו באים אליהם, יוצרים בתחילת דרכם, ומחתימים אותם לצד עגנון, זוכה פרס נובל, חיים הזז ואפילו אלתרמן היריב, הם היו רואים בכך כבוד גדול. מה עוד שהם עדיין לא היו מגובשים דיים בהתנגדות לארץ ישראל השלמה. כשהתגבשו, עוז נעשה הכהן הגדול של ההתנגדות לשלמות הארץ, כשם שאלתרמן היה מנהיג התנועה למען ארץ ישראל להשלמה.
"לימים, כשעוז התארח בביתי באחת השבתות, סיפרתי לו את המעשה. הוא הרהר קצרות והשיב: 'אין מצב שהייתי חותם על מסמך מחייב שכזה'. במוצאי שבת עוז נפגש לשיחה ארוכה מאוד עם תושבי עפרה, שהוא תיאר במילים 'על החיים ועל המוות'. בספרו 'פה ושם בארץ ישראל 1982' הוא מקדיש שני פרקים למפגש הסוער הזה".
מה קרה לנו מאז?
"החברה הישראלית נעשתה פוליטית מאוד, אבל באופן פרדוקסלי לא אידיאולוגית. מחנה השמאל השיל את כל האידיאולוגיה שלו. המנוע שהפעיל פעם את השמאל הציוני היה הסוציאליזם. המנוע הסוציאליסטי שבק ולא עשו לו אוברול. המחנה היחיד שממשיך להגשים אידיאולוגיה ציונית מגשימה הוא הציבור הסרוג, ולא רק בהתיישבות. בתל־אביב נחשפתי לציבור הדתי־בורגני, שחשבתי שאני מכיר ולא באמת הכרתי. ציבור משכיל וחי טוב, חיים בורגניים. אך המעורבות שלו בחיי העם והמדינה רבה. כמות החסד שיש בציבור הזה יוצאת מהכלל. בימי מבחן, כמו בקורונה ובמלחמה, הקהילתיות של הציבור הזה ברעננה ובפתח־תקווה פעלה לא פחות מאשר בעפרה".
ובכל זאת זה מגזר מוכה מאוד, שחוטף ברשת ובאולפנים.
"נגעת בנקודה שחשוב ללבן אותה: ואז מה? מה העניין שלי ב־300 תגובות־קללות שאני מקבל מדי שבוע על מאמר שלי בהארץ שאומר להם את האמת? תארי לעצמך שאני צריך 36 שנה להתייחס לבוץ שזורקים עליי מרי נפש שצריכים טיפול פסיכולוגי. אחרים, דוגמת עמית סגל, בן עפרה, 'זוכים' פי מאה לנאצות שכאלה. אנחנו חוזרים לנקודה של אופטימיזם מול פסימיזם עמוק, הביטול העצמי הגדול. רוב הציבור לא שם".
קריעת ים סוף
הראל שותף עכשיו לכמה מעגלי שיח, אבל מודה שהוא לא בונה עליהם יותר מדי. האיש שחתום על יוזמת אמנת גביזון־מדן וגם על אמנת כנרת, וגידל ויצר דור של עיתונאים סרוגים במנעד רחב של דעות, רואה בחוק הלאום שהגה וקידם בעומדו בראש המכון לאסטרטגיה ציונית את אחת מהפסגות ("אולי ה־פסגה") הרמות ביותר של פעילותו הציבורית רבת השנים. "המשפטן המוביל, חשוב להדגיש, היה ד"ר אביעד בקשי", מגלה הראל. גם הוא תושב עפרה. "חוק הלאום נותן סוף־סוף תעודת זהות ציונית־יהודית למדינה, לכן כולם כל כך נלחמים בו", מסביר הראל. "הוא צריך להיות חד־משמעי, אי אפשר להכניס בו גם את השוויון ואז לתת לבג"ץ כלים לפסול כל דבר בשם השוויון.
וּבַדּוֹרוֹת הָאַחֲרוֹנִים שָׁבוּ לְאַרְצָם בַּהֲמוֹנִים, וַחֲלוּצִים, מַעְפִּילִים וּמָגִנִּים הִפְרִיחוּ נְשַׁמּוֹת, הֶחֱיוּ שְׂפָתָם הָעִבְרִית, בָּנוּ כְּפָרִים וְעָרִים, וְהֵקִימוּ יִשּׁוּב גָּדֵל וְהוֹלֵךְ הַשַּׁלִּיט עַל מִשְׁקוֹ וְתַרְבּוּתוֹ, שׁוֹחֵר שָׁלוֹם וּמֵגֵן עַל עַצְמוֹ, מֵבִיא בִּרְכַּת הַקִּדְמָה לְכָל תּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ וְנוֹשֵׂא נַפְשׁוֹ לְעַצְמָאוּת מַמְלַכְתִּית.
"אמנת גביזון־מדן נועדה להסדר החיים בארץ בין דתיים לחילוניים. את המסמך הזה לומדים באוניברסיטאות ומצטטים בפסקי דין. אמנת כנרת הייתה משהו אחר, שלא הצליח. זה לא היה חשוב מספיק לאנשים. הקמתי את 'הפורום לאחריות לאומית' אחרי רצח רבין, כשאנשים הרגישו שצריך לעשות משהו ביחד, כמו עכשיו, אחרת לא תהיה לנו תקומה. לנסח מסמך שגם אפי איתם וגם יולי תמיר הסכימו לחתום עליו היה קשה כקריעת ים סוף".
מה דעתך על הרפורמה המשפטית? היא הייתה נחוצה?
"בהחלט. ב־36 השנים שאני כותב טור שבועי בהארץ, רבים מהם עסקו בבג"ץ. התחקירים שעשה קלמן ליבסקינד הוכיחו לאיזה אבסורד אפשר להגיע בבג"ץ. הכול פוליטי. אבל הרפורמה אבדה לא רק בגלל המלחמה, אלא בעיקר בגלל ה'איך'. אם יריב לוין היה מדינאי, הוא היה יכול להעביר את הרפורמה בדרכי נועם, בעיתוי נכון, עם האנשים הנכונים. כי רוב הציבור האמין בצורך. בכל משאלי דעת הקהל מעמדו של בג"ץ ירד במשך השנים מ־80 אחוז ל־40. לוין ורוטמן רצו לאזן את בג"ץ, אבל הם עשו את זה בצורה הכי גרועה ומפחידה שאפשר".
הראל סבור שעיקר המחאה לא היה נגד הרפורמה אלא נגד "ערעור מעמדם השולט. הם מאבדים במשך השנים את עמדות הכוח. הם פחדו מדברים אמיתיים: למשל, כשהחרדים משתלטים על ערד, התושבים החילונים פוחדים. ואספר לך סוד, אם הייתי תושב ערד גם אני הייתי מפחד".
הראל מסמן שלושה מהפכנים בתולדות הציונות הדתית: הרב משה נריה, "אבי הכיפות הסרוגות, שבלי שהיה מודע לכך חולל מהפך היסטורי"; חנן פורת בגוש אמונים; והרב אלי סדן, "יוזם המכינות הקדם־צבאיות, שיחד עם המכינות החילוניות הן מהפכה גדולה שהובילה גם לשינוי בצבא. אלמלא המכינות, מי יודע איפה הצבא היה היום. אז נכון, יש תקרת זכוכית, אבל כמו שקרה בתקשורת, יום אחד זה מתפרץ".
ויש מהפכן נוסף, ישראל הראל. אבי התקשורת הציונית־דתית. איך אתה רואה אותה היום?
"באופן כללי התקשורת היום לא מקצועית. בשל המחויבות הפוליטית של הכותבים והמשדרים, אתה לא יודע אם הידיעה נכונה או לא, כי הכול מוטה. יש תחומים שאת ואני לא בקיאים בהם, התקשורת אומרת לנו מה נכון ומה לא, אבל ברגע שאתה מכניס את הדעות שלך אנחנו לא יודעים מה האמת גם בדברים הכי טריוויאליים. אין היום חדשות במדינת ישראל. הכול מוטה. אגלה לך סוד: אחדים מבעלי הטורים במקור ראשון משתווים, חלקם אף עולים, על רוב בעלי הטורים בעיתונים אחרים, אבל ההשפעה האמיתית של כלי עיתונאי היא דרך חדשות ותחקירי עומק. העיתונאים שגדלו בנקודה חוללו מפנה כמותי, אבל הם וממשיכיהם לא יצרו עיתונות מהפכנית. מקור ראשון עיתון טוב, עיתון מכובד. נקי. לא עיתון מוביל. לא עיתון מהפכני.
אתה גם טוען כל השנים שלא צמחו מדינאים במחנה. גם לא חנן פורת. והנה, היה לך ראש ממשלה מהציבור הדתי־בורגני.
"אין לו אישיות של מדינאי. בנט שיקר לנו כמעט בכל מהלך. העמיד פנים. כשהיה בשיא ההשפעה שלו פתאום רץ החוצה, ואחר כך עוד קפיצה ושם אחר למפלגה, הלך לפה והלך לשם. כשאמרתי שלא גדלו בשורותינו מדינאים, אפילו לא חשבתי על בנט. היחיד שמתקרב למדינאות הוא ביבי. עד שרתם את האינטרסים של המדינה לשרידותו האישית. עם כל הכשלים האישיים וההתנהגותיים, ומי שהוא בוחר לעוזריו ושותפיו, הוא איבד את זה. למרות זאת, כשאני מציב אותו מול לפיד או מול גנץ, הוא המוביל".
איפה אנחנו בשנת המאה למדינת ישראל?
"אני אופטימיסט גמור. כידוע, התוצר לנפש בישראל הוא מהגבוהים בעולם, אף שיש שני מגזרים שכמעט לא תורמים לסטטיסטיקה, הערבים והחרדים. אין מדינה בעולם שתקציב הביטחון שלה גבוה כמו שלנו. תארי לעצמך מה היה אם יכולנו להפנות את כל הכסף הזה לרווחה, לחינוך, איפה היינו היום עם כל זה. אנחנו קוראים יום־יום על פשלות שלא יאומנו, בניית שיכוני ענק בלי לדאוג לתחבורה, מריבות בינינו, וכמובן הפשלה הגדולה מכול, הסתר הפנים ב־7 באוקטובר. אבל אני חושב שבכל מקום בעולם יש שגיאות ותקלות פי כמה וכמה, כי זה המבנה האנושי, אלא ששם מחפשים את החיובי ולא את הפסימי, לכן חיים שם בשלווה. בכל מקום יש מזימות, זה טבע האדם; השאלה היא מה אתה עושה עם זה. אני לא מאמין בניסים, אבל מה שחוללנו כאן ב־76 השנים האחרונות זה פלא – נס שלא ייאמן".
בכל זאת, הטראומה הלאומית ממשית וטרייה.
"יש האומרים שזה שהשמש זורחת בכל יום זה עניין סטטיסטי, אבל אני מאמין שהסטטיסטיקה הזו עובדת על מדינת ישראל, והיא צומחת כל הזמן, וכדאי להיות אופטימי כמוני. בדרך כלל אנשים בגילי הם פסימיים, כי המון דברים שהם חלמו עליהם לא מתגשמים, ואני הייתי חולם גדול. אבל אני מגיע לגיל הזה, ועל אף האסונות האישיים והלאומיים הלא מעטים שעברו עליי, ניתוח המציאות מוציא אותי אופטימי. אולי זה גם עניין של אופי. בכל אחד מאיתנו יש הכול – חיובי, שלילי, פשלונר ומצליח. אנחנו משליכים על אלה שעומדים במקומות ביצוע גם את החסרונות שלנו. הדרך המרה וההרסנית שמבקרים בה לפעמים ראש ממשלה, או רמטכ"ל או שר אוצר, זה משהו מהפנימיות שלך: אתה גם כן כזה. הרי אותו איש תקשורת שדורש מיד להדיח, מיד לכלא, כמה פשלות הוא עשה? אם ניקח את מה שהוא כתב לאורך השנים, הרי זו בושה וכלימה – מהעורכים עד אחרון הכותבים. מי מאלה שנתן עצות מקצועיות מהכתבים הצבאיים לא כתב שחמאס מורתע? המודיעין אמר לו שחמאס מורתע והוא לא ראה. בסדר. אני חושב שברגע שמבינים שזאת נקודת המוצא, ובסוף הכוחות החיוביים הם שמתגברים, אז אפשר לא להישאר אופטימי כמוני. מאמרים חגיגיים שאני כותב אני נוהג לחתום בציטוט השראתי מהמקורות הישנים, אך גם החדשים. אפטיר גם בפניך: אני מאמין באמונה שלמה בכתוב האומר 'ויהודה לעולם תשב וירושלים לדור ודור'".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
