החוזה שלי הוא שמירה על המשך לימוד התורה. שמירה על הגחלת היהודית

קשה לתפוס את יעל מזרחי לשיחה שקטה. הבוקר בביתה מלא בהתרוצצויות – היא קמה בחמש, יוצאת להליכה, אחר כך חוזרת למטבח ומכינה כריכים לכל ילדיה. את כל זה היא עושה בדירה סטנדרטית בהר נוף עם נוף מוזר לבית העלמין בגבעת שאול ("אבל השקיעות שיש פה, את לא מאמינה!"). בחדר המדרגות של הבניין ניכרים סימני הצפיפות החרדית: בין הקומות דחוסים חפצים מגוונים שלאנשים אין מקום לאחסן בדירתם – ארונות, עגלות, לעיתים ציוד יקר ערך ("אצלי את לא תראי את זה, אבל מה יעשו, אין מקום בבית").

כבר שנים שמזרחי (53) עסוקה בשירות המדינה. בעבר עבדה בלשכתו של השר אורי אורבך ז"ל, היום היא ראש לשכת נציב שירות המדינה. במקביל היא מתפקדת כאשת תקשורת ואושיית רשת שחברה בכל מיני יוזמות הידברות בין הציבור החרדי לשאר הציבורים בארץ. היא נשואה בשנית ליחזקאל, מורה ואם ל־11 – תשעה בנים, שתי בנות, כולל רביעיית בנים וזוג תאומים. היא גם סבתא ל־12, ולא מזמן סיימה בהצטיינות תואר ראשון בחינוך וחברה.

מזרחי מוליכה אותי בביתה ומראה לי חדר קטן ומאורך עם שתי מיטות, שהיה פעם הסוכה. היא מספרת איך לפני שש שנים אמנון לוי בא לראיין אותה פה לתוכנית שהפיק שעסקה בחרדים: "הסוכה קטנה, לא נכנסות בה הנשים. אז הצוות שלו נכנס וצילם את בעלי ואת הבנים מצטופפים בתוכה, אוכלים, שמחים ונהנים, ואני והבת היינו במטבח. הצמידו לזה מוזיקה עצובה, כאילו להראות איך אנחנו מודרות. נורא התבאסתי אחר כך לראות איך ערכו את זה. אני חושבת שהרגע הזה מבטא תחושה שמלווה אותי הרבה פעמים".

איזו תחושה?

"שלא מבינים אותנו. כי אני, בכלל לא הזיז לי לשבת במטבח. להפך, פוטרים אותי מהסוכה, למה לי להתאמץ לשבת בכוך הקטן הזה? אני מרגישה שאנחנו גרים באותה המדינה אבל לא מדברים את אותה השפה. שכל הזמן מחפשים אותנו".

איפה עוד את רואה את זה?

"למחרת יום הזיכרון, אני חותמת לך שתהיה תמונת אילוסטרציה של חרדי עושה מנגל בגן סאקר. בכל שנה יש תמונה כזאת. יש ציידי מצלמות שפשוט הולכים ומחפשים. נו, אז יש כמה חרדים אידיוטים שעושים מנגל ביום הזיכרון, אוקיי? אבל תמיד יחפשו את התמונה הזאת".

מה באמת את עושה בצפירה?

"אגיד לך את האמת? ביום הזיכרון אני בעיקר שותקת. מתכנסת. צמודה לגלי צה"ל. אני עומדת בצפירה, ולא רק למראית עין, עומדת גם בבית".

וביום העצמאות?

"זה מורכב. פעם כתבתי טור, 'היום אשתוק'. ביום הזיכרון אני שותקת, וביום העצמאות אני קצת ממשיכה לשתוק, כי מי שלא אסף קרשים למדורה, לא ישתתף בה. אני מרגישה מודרת. כאילו, איפה הסיפור שלי? איפה הסיפור שלי כחרדית? כשרבין נרצח בכיתי, כשאילן רמון נספה באסון החללית כאבתי, כשהיה הלינץ' ברמאללה דמעתי בתפילות. הייתי בכל הנקודות האלה, אני רוצה להיות חלק. אני רוצה להיות חלק גם ביום הזיכרון".

ומצד שני את מכירה בזה שלא אספת את הקרשים למדורה הזאת.

"נכון. נכון. יש עוגה שנקראת מדינת ישראל, תחלקו אותה איך שאתם רוצים, אבל לימוד התורה חייב להיות בפנים. ברגע שיסתכלו על לומדי התורה כשותפים הכול ייראה אחרת. מפה אפשר יהיה להתחיל לדבר. כשלא מבינים את מהות לימוד התורה, כשרואים בבנים שלי נטל, אני שואלת: מה זה נטל? אלו ילדים שלומדים משש בבוקר עד חצות, שמוותרים על כל תענוגות העולם.

"עכשיו הבן שלי בבין הזמנים. איך נראה בין הזמנים שלו, את יודעת? הוא הלך לישיבה אחרת ללמוד בה, להחליף קצת אווירה. הבילוי היחיד שלו יהיה באיזו בריכה שיש בסביבה, שיוכל להיכנס לשם מדי פעם. אנשים רואים אותנו כגוש שחור, אבל אני, בתוך הבית שלי, יש הכל. יש לומדי תורה ויש גם חוזרים בשאלה. יש לי בן בצבא שעשה מסלול של נצח יהודה, עוד בן בשירות אזרחי, יש לי שישה לומדי תורה ויש לי בת שעובדת בפרקליטות".

שומרי החומות

קצת אחרי שידור מערכון הדפיקה בדלת של ארץ נהדרת, מזרחי פרסמה בחשבונה פוסט מעורר דיון. היא מספרת כיצד הראתה לבניה את המערכון ואיך הבניין רעד כשגערה בהם: ״איפה ה־7 באוקטובר שלכם? בני התורה? למה אמות הסיפים לא רועדות וכותלי בית המדרש לא זזים? אין ימים כתיקונם! האור בבית המדרש צריך לדלוק כנר התמיד, אין בין הזמנים! אתם לא תחזרו הבייתה עד שהחיילים שלנו יחזרו מעזה הביתה. אין ליל שישי עם צ'ולנט, אין 'אמא, תביאי לי פיצוחים ממשיח וגומי ממורנו'. אני רוצה שתתאבדו על לימוד התורה, אם היא סוד החיים – אז תתרסקו עליה". אבל את הפוסט היא בחרה לסיים בדברי חיזוק: "בניי חביביי, אלו שסגרו את הגמרא ויצאו לשרת את מדינת ישראל – אשריכם. ואלו אחיהם לומדי התורה – זקפו קומתכם. חזרו אל הסטנדר בכל הכוח, בכל הריתחא דאורייתא".

אתם אומרים 'חוזה חדש'? בואי נשמה, לכי לגאולה, כל האלה שעל הברזלים, קחי אותם. מה את רוצה מהבנים שלי?"

כן, היא מודה, המערכון הזה טלטל אותה. "אני יודעת שהם ילדים טובים. אני יודעת שהם יושבים ולומדים ולא מסתובבים", היא אומרת. "אבל ציפיתי שבתקופה כזאת לומדי התורה ידעו שלא יוצאים מהישיבה כרגע ומתאבדים על התהילים. אם אנחנו מאמינים בזה, אז עד הסוף".

אני מודה שקצת היה לי קשה לקרוא. הבן שלי זכאי לפטור מהצבא וכבר שנה הוא נאבק להתנדב לשם. שנה. הופך שולחנות. ואני קוראת את הפוסט שלך ואומרת לעצמי: כמה נאבקים הילדים שלנו כדי להיכנס לצבא – כשיש ציבור שלם שבוחר לא להיות חלק מהדבר הזה, מהזכות הזאת. אנחנו לא מצליחים להבין איך אנשים לא רואים בשירות את אחד הדברים הכי נעלים שאפשר לעשות.

"את אומרת את זה וזה באמת מרגש אותי. אמן עליו, שיצליח להגשים את החלום שלו. אבל אולי זה הקצר בינינו. אנחנו לא נגד הצבא, אנחנו פשוט בעד לימוד התורה. אני אומרת: בואו תהיו איתם רגע בבית המדרש, תראו באיזו אש הם לומדים תורה. לא בשביל תואר ראשון, לא בשביל תגמול. הם לא מתוגמלים. גם אם תביאי לי את כל הטבלאות שמראות על התקציבים, תאמיני לי – לא מתפרנסים מזה. אני רואה פה את המשפחות ובאילו תנאים הם חיים".

אני חיה ביישוב שלא היה בו כמעט גבר שלא גויס. מאז תש"ח לא היה פה דבר כזה, מלחמה שאורכת חצי שנה בשתי חזיתות. ואני רואה מסביב מה קורה, ואני רואה את נשות המילואימניקים ואת הזוגיות של אנשים נפגעת מהעומס הזה, ואני רואה ילדים יתומים, ואני רואה בני זוג שחיים בנפרד ואחר כך צריכים לחזור להיות יחד ומה זה עושה למשפחה, ואני אומרת לך: זה לא דומה לשום מלחמה שחווינו קודם. השחיקה עצומה, ואפילו לא הגענו למלחמה בצפון. הנשיאה בנטל היא כבר לא קלישאה. אם לצבא לא תהיה עתודה, לא נעמוד בזה לאורך זמן. עוד עשרים־שלושים שנה אתם תהיו הרוב פה. העול הזה ייפול על קבוצה קטנה עוד יותר. מה אתם הולכים לעשות עם זה? מספרית אי אפשר להמשיך ככה. חייבים לשנות את החוזה.

"אז אני חושבת שהחוזה צריך להיות גם בלהחזיק ולשמר את היהדות שלנו, את האתוס הזה של עם הנצח, של עם סגולה, ותסכימי איתי שכלבי השמירה פה אלו החרדים. החרדים לא יצאו לרחוב בהפגנת הנכים, ולא כי אין נכים חרדים. הם לא יצאו לרחוב בהפגנת הדיור, ולא כי אנחנו משופעים בדיור. מתי הם יצאו לרחוב? כשזה נגע בציפור הנפש של עם ישראל, בלימוד התורה.

"אני מעורבת בכל מיני פלטפורמות של קירוב, ויום אחד ניגשת אליי מישהי בסוף הפאנל ואומרת לי בשקט: 'יעל, תמשיכו, תמשיכו לשמור, הילדים שלנו לא יעשו את זה'. אז אנחנו שם על השבת, ואנחנו שם על הגיור, ואנחנו שם על כל נושאי הליבה שמשמרים את העם היהודי. אתם אומרים 'חוזה חדש'? בואי נשמה, לכי לגאולה, כל האלה שעל הברזלים, קחי אותם. מה את רוצה מהבנים שלי?"

מה הכוונה? מי יבנה את המנגנון שיגייס אותם?

"לא יודעת מי. תבנו מנגנון".

אז אני חושבת שהמנגנון מתחיל מבפנים. לרוב האוכלוסייה החרדית אין באמת בעיה עם הצבא. ילדים חרדים מתחפשים בפורים לשוטרים וחיילים, זוהי משאלת נפש אצל חלק מהם. הבעיה היא שאין להם מעטפת חברתית ומנהיגותית שתומכת במי שמבין שהוא לא נועד ללמוד תורה. מעדיפים שישבו על הברזלים ולא יתגייסו. אני לא צריכה בצבא את הבן שלך, בואי נתחיל קודם במי שלא לומדים. בואי נתחיל בזה שהחברה החרדית לא תתייחס אליהם ככישלון ותראה בגיוס שלהם גאווה. הסיבה שהמגזר החרדי לא מתגייס היא בגלל פוליטיקאים, פוסקי הלכה ועסקנים שיש להם עניין לשמר את המצב, ובגלל הפחד מאי קבלה למוסדות חינוך ומבעיות בשידוכים. תורידי את שני האיומים האלה ויהיו פה אחוזי גיוס יפים.

"בהר נוף אין כמעט בית אחד שאין בו מגויס – בשלב ב' או יוצא בשאלה או משהו אחר. האביב החרדי כבר התחיל, ואני אומרת – אל תפריעו לתהליכים. לפני כמה שנים יצאנו לאקדמיה, היום את רואה נשים לומדות ועובדות בכל מקום. כדי להשלים את ההיטמעות הזאת בחברה הישראלית אנחנו זקוקים לכם, אתם לא מבינים את זה? אנחנו צריכים שתתווכו לנו את העולם שלכם.

"אני באמת מרגישה חלק מהקולקטיב, גם אם לא כל הילדים משרתים. אני מרגישה בבשר החי את 7 באוקטובר ואני רוצה לצעוק ברחובות. כל פעולה שלי היא לא עד הסוף, אני לא נהנית מכלום עד הסוף. לא הייתה פה מימונה בחג האחרון. אני צועקת לילדים שלי 'תלמדו תלמדו תלמדו' ואין טיולים ואין כלום".

לכן אני שואלת אותך – לפי כל התחזיות אתם הולכים להיות פה הרוב. עם הכמות באה האחריות. איפה האחריות שלכם לזה שהמפעל פה יצליח וישגשג? יש חילונים שקולטים את הדמוגרפיה ובורחים למושבות ישראליות בקפריסין ופורטוגל. הם לא יסכימו לחיות במדינה שלא מספקת לאזרח שלה שירותים בסיסיים ומדרדרת את עצמה לעוני. הם פשוט לא יסכימו. כבר עכשיו זה מתחיל לקרות. מי יחזיק פה את המדע בעוד 30 שנה? מי יחזיק את הרפואה? מי יחזיק את הפיתוח? אולי בעוד שלושים שנה יהיה פה ראש ממשלה חרדי. איך המדינה תיראה כשזה יקרה?

"קודם כול, אם יהיה ראש ממשלה חרדי מבחינתי זה כמו ראש ממשלה מזרחי או ראש ממשלה אישה או ראש ממשלה יוצא העדה האתיופית או הדרוזית. את שואלת איפה החוזה שלי? איפה האחריות שלי? החוזה שלי הוא שמירה על המשך לימוד התורה. שמירה על הגחלת היהודית לאורך שנים. אם זה באינקוויזיציה ואם זה בשואה ואם זה בכל המאורעות. את השירות שלי עשיתי בשערי צדק 11 פעמים. 11 ילדים הבאתי. דאגתי שנהיה פה רוב. כל נשמה יהודית שנולדת – זה טוב לעם ישראל וטוב לעם היהודי. מי שומר פה על האיזון הדמוגרפי? אנחנו. בזכות מי היהודים פה רוב? בזכותנו. וזה לא קל – אנחנו חיים בדירות קטנות, גידלתי פה 11 ילדים בשני חדרי שינה. ביקשתם שנצא ללמוד ולהשכיל, יצאנו בהמונינו. הדברים קורים".

בלי כרטיס כניסה

בעניין ההשכלה ‫אני באמת חושבת שנעשה לכם קצת עוול. משגעים אתכם בלי סוף על הפורמט – כן בהפרדה, לא בהפרדה. אני אומרת – אם חרדים רוצים להשכיל, מצידי שיפתחו כיתה בתוך צוללת, מה אכפת לי. העיקר שילמדו. העיקר שיהיו חלק מהכוח המפתח. מצד שני, לא מזמן נכנסתי לאיזה בניין באזור השוק, ראיתי שם כיתות שלמות מלאות בחרדים, אברכים עם ילדים באו להשלים בגרות, למדו אנגלית. למה זה צריך להיות ככה, שבגיל 30 הם מגלים שאין להם שום בסיס?

"קודם כול, התפקיד של מדינת ישראל הוא לתת לי את הכלים לרכוש ידע, לא לשנות אותי. אם אני רוצה ללמוד בהפרדה, אז בהפרדה. בגיל 52 יצאתי ללמוד תואר ראשון. האביב החרדי כבר קורה, במכללות, באקדמיה, ואני סטודנטית מדהימה. למה? כי אני מגיעה עם ארגז כלים של סבלנות, של שקדנות, של חשיבה מחוץ לקופסה. הבן שלי למד בישיבת חברון, בגיל 18 החליט שזה לא מתאים לו, התגייס לצבא, עשה תואר שני בכלכלה והצטיין. אני זוכרת אותו שובר את הראש בקיר, אבל מה? עובר את הקיר.

"כדי להשלים את ההיטמעות בחברה הישראלית אנחנו זקוקים לכם, אתם לא מבינים את זה? אנחנו צריכים שתתווכו לנו את העולם שלכם"

"את שואלת למה בעולם החרדי לא מתפשרים על זה? כי בעולם שלנו מבינים שהשנים הראשונות הן הכי משמעותיות לבנייה של נפש האדם, של המידות, של לעצב ילד לאדם הגדול שהוא יהיה. ובשלב הזה הם רוצים פחות ליבה ויותר מוסר ודרך ארץ. יותר מבט לגדולי הדור. יותר הערצה של קשיש בן מאה ופחות הערצה של אושיות רשת בני עשרים. ואצל הבנות אני בכלל לא מבינה את הביקורת, הבנות אצלנו לומדות הכול".

אבל פסגת הקריירה שלהן היא הנהלת חשבונות או עבודה בחברת הייטק שפתחה האב מיוחד לחרדיות. הבנות החרדיות הן מהחכמות שאפשר לפגוש – הן קוראות, יש להן סבלנות לשבת, להשקיע, לתרגל, אבל זה לא נגמר בחזית המדע. זה לא ממריא לגבהים שהן יכולות להגיע.

"אני מסכימה איתך. ‫הן לא מעיזות. אבל אם את מסתכלת על המגזר הזה משנות השמונים, יש קפיצה. לפעמים אני מסתכלת על העולם החרדי, גם בישיבות, גם בסמינרים – תותחי־על. ואתם אומרים וואו, מה החברה החילונית והישראלית מפסידה, המוחות שיש פה. אבל אני רואה פה אנשים שוויתרו כדי להישאר בעולם החרדי וכדי להחזיק את עולם הטוב".

את יודעת, במגזר הדתי־לאומי יש פתרון לכל רמה רוחנית. הלמדנים הולכים לישיבות גבוהות, מי שרוצים לשלב הולכים לישיבות הסדר, מי שרוצים שירות מלא הולכים למכינות. לכל אחד יש מסגרת, ואף אחד לא מוצא את עצמו מחוץ למחנה. גם המגזר החרדי יכול ליצר התאמות כאלה. למה שלא תהיה ישיבת הסדר חרדית? הסיפור ישתנה אם המסר החברתי בתוך החברה החרדית יהיה שמעריכים אותך גם אם אתה לא מצליח לשבת בבית המדרש. אל תירשם לכולל "בכאילו", כדי להחזיק איזו תדמית. צריך שזה לא יהיה מקובל שם. ויותר מזה – שהמתגייסים יהיו מוערכים ואהובים, שזה לא יהיה משהו שמסמן משפחה ושלא יקללו אותם כשהם יוצאים לרגילה.

"לדעתי זה קורה. זה קורה גם בלי שגדולי התורה יגידו. הכאב של לומדי התורה הוא שרוצים לבטל את הכול, כך זה נשמע. יש כאן דיבור כבר שזהו, עולם הישיבות נסגר ועולים על מדים. ובכלל, התחושה היא שלאן שלא נתקדם, תמיד ימשיכו הציפיות. יש לי מופע סטנדאפ שנקרא 'תאהבו אותי למען השם', במופע הזה אני אומרת: 'מה כבר לא עשיתי בשבילכם? הנה, הבן שלי בצבא. אני קונה בזארה, אני באקדמיה. מה עוד אני צריכה לעשות בשביל כרטיס הכניסה לחברה הישראלית?'. אבל אני רוצה להגיד לך – מאז 7 באוקטובר אני לא יכולה להופיע. אין לי מה לומר. מה אני אגיד להם? 'שלום, אני יעל מזרחי, אמא ל־11 ילדים, לא משרתים, כן משרתים', ישבו לי משפחות שכולות בקהל… אני צריכה לעשות ריסטארט לדבר הזה. לבוא ולהגיד: בואו נכתוב יחד חוזה חדש".

ואיזה חוזה היית כותבת?

"צריך להבין שמדינת ישראל היא לא סניף של מרוקו, צרפת וגרמניה. היא מדינת היהודים. אנחנו באמת נלחמים לא רק על קיומנו הפיזי אלא גם על קיומנו הרוחני, ו־7 באוקטובר הראה לנו את זה יותר מכול. את המחבלים לא עניין שהם תוקפים את מי שהניפו דגלים של שלום, הם רצו לרצוח יהודים".

בסדר, אבל מה את מוכנה לתת למדינה?

"יש לי 11 ילדים, תשאירי לי את לומדי התורה. מי שלא לומד תורה, אני אבוא בצהלות ומחולות לבקו"ם. אני אלווה אותו, אטגן שניצלים לכל הפלוגה. אני אעזור, אני אעשה, אבל בתנאי שאת לומדי התורה אתם מעצימים. אתם לא מדברים בגנותם, אתם לא מזלזלים. אתם מתחילים לראות בנו שותפים ולא נטל".

"לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית. מִתּוֹךְ קֶשֶׁר הִיסְטוֹרִי וּמָסוֹרָתִי זֶה חָתְרוּ הַיְּהוּדִים בְּכָל דּוֹר לָשׁוּב וּלְהֵאָחֵז בְּמוֹלַדְתָּם הָעַתִּיקָה."

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il