נולדתי וגדלתי בארץ ישראל כשהבריטים שלטו בארץ, ואבי מורי, דב נתן ברינקר, חי כאן יחד עם אמי, חיה רחל לבית ריבלין, עוד בזמן שהטורקים שלטו בארץ. בכל הזמנים, תחת כל שלטון, אנחנו היהודים באנו לבנות ולהקים יישובים חדשים בארץ ישראל. קיבלנו מהורינו ומורינו חינוך לחיות בארצנו מתוך גאווה יהודית ואהבת המולדת.
אבי החדיר בנו מורשת יהודית של זכותנו על הארץ הזאת. הוא, עם קומץ חברים שהיו חברי המזרחי הצעיר, קנה בכספו הדל אדמה מצפון לירושלים והביא לשם את אמי, שהלכה אחריו בארץ טרשים לא זרועה, וביחד הקימו כפר עברי, הלא הוא נווה־יעקב. מטרתם הייתה לבסס את הכפר על חיי תורה ועבודה, כי כך הם הבינו את משמעות מצוות יישוב ארץ ישראל. אני נולדתי בכפר בשנת 1926 כשציין שנתיים להיווסדו. הייתי הילדה הראשונה שנולדה בכפר. אבא היה נוהג להצביע על הגבעות סביב ביתנו ובהתרגשות עצומה לומר לנו: הנה גבעת שאול המלך, והנה מקום מושבו של שמואל הנביא, ועל גבעה נוספת קברו של שמואל. צפינו אל המזרח, ושם ראינו את מקום מושבו של ירמיהו הנביא בכפר ענתות, ומקום תפילתה של חנה בכפר רם, הלא היא הרמה המקראית.
היה לי ברור שחיינו בארץ ישראל הם זכות וחובה גם יחד: זכות לדרוך על האדמה שצעדו בה מלכים ונביאים וחובה לקיים את מצוות יישוב הארץ. חיינו בארץ הם המשך חיי היהודים כפי שחיו בתקופת הנביאים לפי הבטחת ה' לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. מדינת ישראל היא ראשית צמיחת גאולתנו ומימוש חזון שיבת ציון.
הכפר העברי נווה־יעקב התקיים 24 שנים. הכפר היה מוקף כפרים ועיירות ערביים, ובימים כתיקונם ערביי הסביבה נהגו להיכנס לכפר למטרות מסחר, עבודה במשקים וקניות בחנות המכולת. לאורך השנים אירעו פרעות של ערבים בנוסעי השיירות אל הכפר. הערבים שהיו מיודדים עם אנשי הכפר נעשו עוינים. התקופה בין 29 בנובמבר 1947 עד יום הכרזת המדינה הייתה קשה במיוחד. כדי להגן על הכפר ועל יושביו, כולם נרתמו למשימה. ילדי הכפר למדו להיות קשרים בין העמדות, ולימים למדנו גם להשתמש בסימני מורס ובנפנוף דגלים לפי קוד מוסכם על כל הלוחמים בהגנה על היישובים היהודיים.
היה לי ברור שחיינו בארץ ישראל הם זכות וחובה גם יחד: זכות לדרוך על האדמה שצעדו בה מלכים ונביאים וחובה לקיים את מצוות יישוב הארץ
חיי היומיום בכפר היו אתגר. לא היו מים זורמים בברזים ולא חשמל בבתים. שאבנו מים מן הבור במרכז הכפר, הארנו בעששיות נפט, את בגדינו כיבסנו ביד וגיהצנו במגהץ שחיממנו בפחמים. המים היו במשורה ולכן רחיצת הגוף הייתה בפיילה במים מכלי. שירותים היו מחוץ לבית. גם אני מתקשה להאמין שאלו היו תנאי החיים היומיומיים שלנו. מכיוון שלא ידענו מציאות חיים אחרת, שמחנו במה שיש.
את לימודי היסוד למדתי עם חבריי בבית הספר של הכפר, שלא היו בו הרבה תלמידים, ובכל כיתה ישבו זה לצד זה תלמידים בגילים שונים, ולכולם מורה אחד, שהיה מגיע בכל בוקר מירושלים. אין צורך להרחיב על ההספק בלימודים שהצליח המורה להעניק לכולם. מכיתה ה' עברנו ללמוד בבתי ספר רגילים בירושלים. כדי להגיע לבית הספר בזמן, היה עליי לצאת באוטובוס הראשון שיצא מן הכפר בשעה שש, ועליו אנשי הכפר שעבדו בעיר וכדי החלב שהבאנו לתנובה. בתום הלימודים הייתי מבלה עם חברות ובני משפחה במשחקים ובהכנת שיעורי בית, רק בשעות הערב היה אוטובוס בחזרה לכפר.
את לימודי התיכון עשיתי בסמינר למורות מזרחי. כבר בכיתה י' בא לבית הספר מדריך חבר ההגנה, והחל להדריך אותנו בתרגילי התעמלות, שעד מהרה הפכו להכנה לקראת זמנים קשים. שנה לאחר מכן נשלחתי לקורס מפקדי כיתות וכך נפרדתי מכיתות הלימודים. מהר מאוד נעשיתי מדריכת חג"ם (חינוך גופני מורחב) מטעם משרד החינוך. לימים הפך החג"ם להיות גדנ"ע. הקפדתי לחזור הביתה כל ערב. היה לי חשוב להיות עם הוריי, ולתרום את חלקי בהגנת הכפר בשמירות ובתורנויות בתחנת הקשר. עם הזמן גברו התקפות הערבים על כלי הרכב שלנו. נשאתי נשק בכל נסיעותיי, והחבאתי אותו בין בגדי מחשש שהבריטים יתפסו אותי.
חברים רבים נפלו בהגנה על הכפר ועל עורק התחבורה לירושלים וממנה. בי"א באדר תש"ח יצאתי מהכפר בדרכי אל בית הספר התיכון שפיצר, שאימנתי את תלמידותיו באימוני חג"ם. היה זה בית ספר דתי לבנות, ושיערתי שלא אמצא בו דגל ישראל להניף בטקס לכבוד יום תל חי. לכן הבאתי מהבית בכפר את דגל ישראל. הדגל לא חזר אל הכפר מאז ועד היום. המצור על הכפר התהדק ומי שנותר בעיר היה צריך למצוא לעצמו קורת גג. וכך, עם שמלה להניח על גופי ודגל להרים את רוחי, נדדתי בין בתי חברותיי ובני משפחתי בירושלים. תושבי הכפר המבוגרים והילדים הקטנים פונו לירושלים. אבי אמר לאמי שאין צורך לקחת דברים מהבית, שכן בתוך זמן קצר ישובו כולם לבתיהם.
מכיוון שלא יכולתי לחזור אל הכפר, המשכתי את פעילותי בהגנה בתחנת הקשר האלחוטי בירושלים. כך יכולתי לדעת מה מתרחש בכפר, ועם אילו אירועים ביטחוניים מתמודדים הוריי וחבריי שנשארו להגן על הבית. במיוחד דאגתי לאחי יעקב שהיה מפקד כוח המגן של הכפר, וגם לאחד הבחורים שהתגורר בכפר כסטודנט באוניברסיטה העברית על הר הצופים, והיה אחראי על תחנת הקשר בכפר. הקולות במכשירי הקשר נדמו, אך קשרי הלב עם צבי ריכטר, לימים טל, התהדקו. ימים ספורים לפני הכרזת המדינה נאלצו אנשי עטרות לעזוב את יישובם והצטרפו אל אנשי נווה־יעקב. יום לאחר מכן אלו ואלו נאלצו לנטוש את הכפר, ובחסות החשכה לצעוד ברגל דרך הוואדיות אל הר הצופים. הם נשאו באלונקות פצועים, ובדרך נס לא התגלו בידי ערביי הסביבה שארבו להם.
כששמעתי שאנשי נווה־יעקב הגיעו להר הצופים, הזדרזתי לעלות אל ההר כדי לפגוש את אחי יעקב ושאר החברים. לא הספקתי לרדת מן ההר לפני שהערבים הקיפו אותו והטילו עליו מצור. שוב מצאתי את עצמי מנותקת מבית ילדותי בכפר וגם מהבית הזמני בעיר. ימי המצור על ההר התארכו, וכל הנצורים קיימו שגרת לחימה והגנה. הקמנו תחנת קשר במרתף בית יאסקי, מנהל בית החולים הדסה שנרצח בשיירת הרופאים והאחיות בדרך לבית החולים. אוכל חולק במשורה ממחסני בית החולים. בגדים להחלפה תפרתי לעצמי מבגדים שהבריטים השאירו במחסנים. את המכנסיים הידקתי למותניים בחוט ברזל.
בתום שבעה שבועות של מצור באנו לירושלים, למדינת ישראל, שנולדה בזמן שהותנו על ההר. מיהרתי אל הוריי לבשר להם שאני חיה. הגעתי לביתם בקטמון בהדרכת אנשי משמר העם. שם מצאתי אותם יושבים בחדר לאור מנורת נפט. למחרת בבוקר התייצבתי במגרש המסדרים של מחנה צבאי, ונשבעתי אמונים לצבא ההגנה לישראל. עד תום המלחמה המשכתי כמפקדת פלוגה בחיל הגדנ"ע. בתום המלחמה הצטרפתי אל הוריי בדירתם בקטמון, שהם חלקו עם משפחה נוספת בת שמונה נפשות ממפוני העיר העתיקה. צבי הצטרף אלינו לאחר שנישאנו.
הקמנו משפחה וצמחנו עם המדינה. שמחנו בשמחותיה וכאבנו את מכאוביה. במלחמת יום כיפור שלושה מילדינו נלחמו בחזית. גם בעלי גויס למילואים ואפילו כלתי, שנישאה לבני משה ארבעים יום קודם לכן. לא כולם חזרו. משה נפל בקרבות השריון בסיני. הוא לא ידע שאשתו נושאת תינוק ברחמה. שנות חיי שזורים בימים של תעצומות נפש וברגעים של יגון. אינני מדברת במושגים של חזון השייכים לתחומי הדמיון: אני עסוקה יותר במציאות ובעשייה, מודדת מה יש ומודה, מתוך אמונה בה', על הנס. ערב יום העצמאות השבעים ושישה למדינת ישראל, אני ממליצה לא להביט על מה שאין וליילל, אלא לשמוח במה שיש ולהלל. ומי כעמך ישראל!
חנה טל, מתנדבת נצחית, הייתה בעבר יו"ר אמונה ירושלים ומנחת הורים
