הסופרת היהודייה־גרמנייה מירנה פונק תשתתף בעוד כעשרה ימים בפסטיבל הסופרים הבינלאומי בירושלים – אחת מרשימה קצרה מתמיד של סופרים וסופרות לא־ישראלים שהפסטיבל הצליח לגייס השנה לשורותיו. לאחר מכן תחזור פונק לברלין, עיר הולדתה ומגוריה, אבל שבועות ספורים לאחר מכן יגיע הטוויסט בעלילה: היא תעלה ארצה עם בתה בת התשע, אטה. זו אינה הפעם הראשונה שפונק מתכננת לעלות ארצה ואף פועלת לשם כך, אך הפעם היא מקווה שזה יהיה לתמיד. הניסיון הקודם התרחש לפני כעשור.
כשאת רואה מה קורה כאן מאז 7 באוקטובר – המלחמה המתמשכת, הטילים מאיראן והמצב בצפון – כל זה לא גורם לך לשקול מחדש את עניין העלייה?
"ישראלים חייבים להבין שהם לא חווים באמת אנטישמיות, והם לא יודעים מה זה להיות מיעוט. הם לא מכירים את התחושה המתמדת של פחד לאבד את מקום העבודה שלך, לא לקבל עבודה חדשה, לאבד את החברים שלך – רק בגלל העובדה הפשוטה שאתה יהודי. בשיחת חולין שמתפתחת באמצע פגישה עסקית עם עוד עשרה אנשים, שכולם נמצאים שם רק לצורך עסקים, יכולה לעלות השאלה אם ישראל צריכה להיעלם ממפת העולם.
"בגלות אתה חי בתוך גטו משלך. כבר ב־2014 איבדתי כמעט חצי מהחברויות שלי בברלין, ואנשים רבים חווים עכשיו אובדן חברויות על רקע דומה. זה קורה מדי יום, וזו חוויה קשה. ברור שקשה לחיות עם טילים ואיומי טרור תמידיים, ונכון שגם בישראל יש חילוקי דעות, אבל בסופו של דבר אתה לא יושב כאן עם אויבים שלך שחושבים שלמדינת הלאום שלך אין זכות קיום. מתיש לחיות כמיעוט באווירה אנטישמית כל כך. זה גורם לך להרגיש מבודד ולבד, אתה לא מרגיש חופשי.
"למה אתה חייב להסביר מהו יהודי ומהי ישראל? למה אתה צריך להצדיק את עצם קיומך? לכן אני מאמינה שיהיה גל עלייה גדול. התחלנו לראות את זה בצרפת, ובקרוב נראה גל עלייה מבריטניה, מארצות הברית, וכן, גם יהודים גרמנים יעלו"
"הייתי בישראל כמה פעמים בחודשים האחרונים. הביקור הראשון היה בתחילת נובמבר, כחודש אחרי הטבח. האווירה ברחובות הייתה עצובה, אבל לפחות יכולת לשבת עם אנשים, להיות שבור לב ולהרגיש שלאנשים סביבך אכפת ממה שאתה חש וחושב. במקומות אחרים בעולם, ברגע שאתה מראה שכואב לך ושאתה עצוב בגלל מה שקרה ב־7 באוקטובר, אנשים מסתכלים עליך כעל רוצח שמשתתף ברצח עם".
לדעתך, את מתארת תחושות של רוב היהודים שחיים בגלות, באירופה לפחות? האם אפשר להסיק שצפוי גל עלייה גדול בקרוב?
"אני מחוברת לקהילה היהודית ולמוסדות היהודיים בגרמניה. יש לי כאן הרבה חברים יהודים, אני מעורבת חברתית וציבורית, כותבת לעיתונים יהודיים וכן הלאה. 90 אחוזים מהיהודים בגרמניה כיום הם מהגרים מרוסיה, שהגיעו לכאן לפני 20־25 שנה. הם כבר עזבו בית, ועכשיו הם ניצבים מול העובדה שאולי יצטרכו לעזוב שוב, וקשה להם לחשוב על כך. אני לא רוצה לדבר בשמם, איני באה מהקהילה הזאת, אבל אין לי ספק שהם מרגישים מבודדים ומבולבלים.
"בדור הצעיר יותר, אלה שהגיעו לגרמניה בילדותם ורוצים לבנות בה את חייהם, יש בהחלט רבים ששואלים את עצמם אילו חיים יהיו להם פה. למה אתה חייב לעבוד כל כך קשה בלהסביר מה זה יהודי ומה זו ישראל? למה אתה צריך להצדיק את עצם קיומך? בגרמניה, יהודי אינו אדם עצמאי אלא סובייקט ציוני, וזו עמדה לא נוחה לחיות דרכה. לכן אני מאמינה שנראה גל עלייה גדול. אני בטוחה בכך במאה אחוז. התחלנו לראות את זה בצרפת לפני עשור ויותר, ואני חושבת שבקרוב יתחיל גל עלייה מבריטניה, ולדעתי גם מארצות הברית, אף ששם זה ייקח עוד קצת זמן. וכן, גם יהודים גרמנים יעלו יותר".
היא נולדה במזרח גרמניה ב־1981 למשפחה יהודית קומוניסטית בעלת שורשים בתרבות המקומית וקשרים פוליטיים ענפים. בין השאר, היא נינתו של הסופר המזרח־גרמני הנודע סטפן הרמלין. "סב־סבי היגר לארץ ישראל ב־1936 ואחרי שנה וחצי חזר לאירופה", היא מספרת. "אחרי מלחמת העולם השנייה בחרה המשפחה לעבור למזרח גרמניה. בתור קומוניסטים, הם רצו להיות חלק מהמפעל הסובייטי. היהדות לא הייתה בעלת משמעות דתית אצלנו, אבל היא הייתה ברורה כזהות תרבותית. ליהודים בגלות תמיד הייתה הבנה אחרת של הזהות היהודית שלהם מאשר ליהודים בארץ ישראל, ובמדינות קומוניסטיות זה היה מורכב עוד יותר. לפעמים לא הרשו להם לשמור על המסורת היהודית, אבל הזהות היהודית תמיד הייתה שם, כמובן בצל השואה.
"בשנות השמונים החל לחלחל שינוי תפיסתי. בני משפחתי הבינו, לאחר כמה תקריות ובגלל האווירה הכללית שהתפתחה במדינה, שהמערכת הקומוניסטית כשלה ואכזבה אותם".
במזרח גרמניה חיו אז כ־5,000 יהודים בלבד. פונק הייתה בת שמונה כשהחומה נפלה וברלין אוחדה לעיר אחת. "הייתה לי משפחה בישראל, ומיד אחרי נפילת החומה ביקרתי אותה. אז גם התחיל הקשר המחודש שלי ליהדות, בתהליך שנמשך שנים, כי הייתי צריכה ללמוד הרבה דברים מחדש".
בניגוד ליהודי ברית המועצות, שלא הייתה להם ברירה אלא להיות חלק מהמערכת, ליהודי גרמניה בסוף מלחמת העולם השנייה הייתה אפשרות לגור במערב. הבחירה לחיות במזרח גרמניה, בגוש הקומוניסטי, גרמה ליהדות שלהם להיראות אחרת?
"אני לא יכולה לענות על השאלה הזאת, כי כולם כבר מתים ואני לא רוצה לדבר על ההחלטות שלהם. אני לא יודעת למה הם עשו את זה, מלבד העובדה שהם באמת האמינו בקומוניזם. זו הייתה תקופה מטלטלת, הם איבדו הרבה בני משפחה במלחמה, וכל החיים הקודמים שלהם נהרסו. יש בוודאי הרבה מניעים פסיכולוגיים להחלטות, ויש דברים שבמבט לאחור נראים מוזרים, אבל אני לא מרגישה שאני יכולה לשפוט אותם.
"רוב היהודים במזרח גרמניה היו יהודים־גרמנים, שבאו למזרח בכוונה תחילה כדי לבנות את המדינה הקומוניסטית. הם רצו להקים שם 'אלטנוילנד', ורבים מהם הגיעו לעמדות בכירות בפוליטיקה ובתרבות. חשוב לדעת גם שהיהודים שגרו במערב גרמניה אחרי המלחמה, כ־30 אלף, לא היו מגרמניה במקור – רובם הגיעו כפליטים מהונגריה ומפולין. הקהילה המקורית של יהודי גרמניה, כחצי מיליון איש, הושמדה כמעט לחלוטין. היחידים ששרדו ממנה הגיעו למזרח גרמניה, ובמערב נשארו משפחות יהודיות ספורות".
"תמיד הרגשתי חלק מרוח התקופה: אני מאמינה בשוויון זכויות, מאמינה שכל אחד יכול לאהוב את מי שהוא רוצה, פרוגרסיבית בדעותיי. אבל בגלל שאני יהודייה ומאמינה שלמדינת ישראל יש זכות להתקיים, אני כבר לא מקובלת במעגלים האלה. זה עצוב ומוזר. אני לא רוצה שהבת שלי תגדל באווירה כזאת"
אביה של פונק ברח ממזרח גרמניה שנה וחצי לפני נפילת החומה, ונטש אותה ואת אמה. בספרה הראשון, "קרוב לחורף" (Winternähe), הגיבורה לולה חווה נטישה דומה. כשאני שואל את פונק איך הטראומה האישית הזאת עיצבה את חייה, היא משיבה: "אף אחד לא ידע שהוא עומד לברוח, אף אחד לא היה מוכן לכך. בוקר אחד פשוט הודיעו לי שהוא עזב ושאין סיכוי שאראה אותו יותר – כי אף אחד לא האמין אז שהחומה תיפול אי פעם. התאחדנו לתקופה קצרה אחרי נפילת החומה, אבל מהר מאוד הוא ברח שוב, הפעם לאוסטרליה, ושם הוא גר היום עם משפחתו החדשה.
"בתי אטה היא בערך בגיל שאני הייתי בו כשהוא עזב. בגיל הזה אתה כבר מודע לדברים שקורים סביבך, ואני כל הזמן חושבת כמה זה לא ייאמן ובלתי נתפס שהבת שלי תקבל הודעה בוקר אחד: אמא הלכה, לא תוכלי לראות אותה יותר. זו בגידה שאי אפשר לסלוח עליה. היו לי הרבה ויכוחים איתו על הנושא הזה, ואף פעם לא הייתי מרוצה מהתשובות שלו. ברור שהוא חש בושה, ושיש נסיבות מקילות – הוריי ילדו אותי כשהיו בני 18, הוא היה בן 25 כשעזב. הוא לא באמת ידע מה הוא עושה לי בעזיבתו, והכמיהה שלו לחופש גברה על האחריות שלו כלפיי".
את זוכרת את חוויית המעבר משלטון קומוניסטי למדינה מערבית?
"הפיצול של גרמניה נגמר לכאורה ביום אחד, אבל למעשה הייתה תקופת מעבר ארוכה יחסית. במשך כשנה הייתי צריכה דרכון כדי לחצות את מעבר הגבול בברלין, ואבא שלי היה צריך לבוא ולקחת אותי משם למערב העיר. עבר זמן עד שהמדינה התאחדה, ועבר עוד זמן עד שהדברים באמת השתנו. עדיין למדתי באותו בית ספר עם אותם המורים. במזרח העיר יש עדיין בתים שאפשר לראות בהם את ההיסטוריה, חורי כדורים וכדומה. אגב, אני עדיין גרה במזרח ברלין, במה שהיה פעם הרובע היהודי".
איך התגבשה הזהות היהודית שלך עד להחלטה הראשונה לעלות לישראל, ב־2014?
"בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים, גרמניה חוותה תקופה שקטה וא־פוליטית, כמו כל אירופה. כולם היו עסוקים בבילויים, במסיבות ובבניית ברלין החדשה, ופחות התעניינו בזהות. בסוף העשור הראשון של המאה התחלתי לראות שינוי. נסעתי הלוך ושוב בין ברלין לתל־אביב, וכשחזרתי לברלין הבנתי שתמה התקופה שבה אנשים זכרו את השואה ונזהרו מאוד כשדיברו על יהודים. בחברה הגרמנית זה היה חזק מאוד, ופתאום הגיע דור אחר, שהשמירה על זה כבר הייתה פחות חשובה לו. גרמנים בני גילי התחילו לשבור את הטאבו, אנשים התחילו להגיד דברים רעים על היהודי שמשכיר להם את הדירה, למשל. דברים שלא שמעתי בעבר. חשוב להגיד שאני מדברת על שינוי עמוק בתרבות הגרמנית עצמה, שלא קשור בשום צורה לגל המהגרים.
"ב־2012 ישראל יצאה למבצע צבאי, עמוד ענן, וכמו תמיד האירועים בישראל השפיעו על יהודי הגולה. גם אז שמתי לב לשינוי שחל בחברה הגרמנית וביחס שלה לישראל. הרגשתי לא נוח בברלין והחלטתי לעלות לארץ".
ובכל זאת, היית בישראל רק שנה אחת, וחזרת לברלין.
"הגעתי לישראל לבד כדי לעלות. התאהבתי בישראלי, והיו לי דירה בתל־אביב ודירה בברלין. בדיוק אז יצא לאור הספר הראשון שלי, והייתי חייבת להיות בברלין בשביל מסע יחסי הציבור לספר, וגם בשביל הלידה: הייתי בחודש השישי להיריון, לא ידעתי עברית, ורציתי ללדת בבית חולים בגרמניה. הכוונה הייתה לחזור לישראל, אבל אז נפרדתי מבן הזוג הישראלי, אבא של אטה. הוא חזר לתל־אביב, ואני החלטתי להישאר בברלין כאם יחידנית. זו הייתה החלטה מעשית שקשורה לפרנסה. פחדתי לנסוע לישראל ולהיות בלי עבודה".
ועכשיו, דווקא עכשיו, החלטת לעלות שוב.
"אני מבינה שזה מעורר תהיות, אבל מבחינתי זה פשוט. העיסוק שלי הוא בתחום התרבות – אני כותבת, עורכת, סופרת. כציונית שלא מסתירה את דעותיה, אני ניצבת בשנים האחרונות מול אווירה אנטי־ציונית חריפה. השינויים שגרמניה עברה, כולל שינויים בתנועה הפמיניסטית, יצרו מצב שבו כל המיליה שלי אנטי־ציוני. הם לא יגידו שהם נגד יהודים, אבל ברגע שאת מגדירה את עצמך כציונית, את הופכת לבעיה. הזדמנויות העבודה שלי נעשו מוגבלות, אני יכולה לכתוב רק בעיתונים מסוימים מאוד, וזה מצמצם את האפשרות שלי להתפרנס".
"לנו, יהודי הגלות, יש בעיה גדולה עם ישראלים שמאלנים רדיקלים שמדברים בגלות נגד ישראל. האנטישמים כאן מנצלים את הדברים, והופכים את החיים שלנו פה לאומללים. יום אחד יהיו להם ילדים בבית ספר וילדים אחרים יקראו להם ציונים נאצים, ואז אולי הם ישנו את דעתם"
זה נשמע נורא. סופרת ועיתונאית מנוסה צריכה לעזוב את מולדתה כי דעותיה לא מתאימות לבון־טון התרבותי. מזכיר תקופות אפלות.
"תמיד הרגשתי שאני חלק מרוח התקופה: אני מאמינה בשוויון זכויות, מאמינה שכל אחד יכול לאהוב את מי שהוא רוצה, פרוגרסיבית בדעותיי. אבל רק משום שאני יהודייה ומאמינה שלמדינת ישראל יש זכות להתקיים, אני כבר לא מקובלת במעגלים האלה. זה עצוב ומוזר. אני לא רוצה שהבת שלי תגדל באווירה כזאת. היא לומדת בבית ספר יהודי נחמד מאוד, ואני שמחה שזו המסגרת שלה, בוודאי בחודשים האחרונים – אף אחד לא צועק כלפיה בהפסקות ואף אחד לא אומר שהיא אוהבת מדינה שעושה רצח עם. אבל הבועה שהיא גדלה בה אינה העולם האמיתי. כשהיא תלך לאוניברסיטה, יקראו לה חלאה נאצית".
שפת האם שלך גרמנית, במה את מתכננת לעבוד בישראל?
"אשנה את שמי, כמו שאבי־סבי עשה, ואפתח חנות פרחים. סתם, אמשיך בעבודתי ככותבת וכקול יהודי בגרמניה, אבל אעשה זאת מישראל. קשה לעשות את זה מבית קפה בברלין, כשאתה יוצא החוצה וחוטף בוז. מעבר לכך אני מקווה לעסוק בחיבורים תקשורתיים ופוליטיים בין יהודי התפוצות לישראלים, כי יש לי הבנה וידע בתחום".
שקלת להגר לארצות הברית במקום לעלות לארץ?
"אני אירופית, אני מזרח־גרמנית, ואני דומה לישראלים הרבה יותר מאשר לאמריקנים. אני לא יכולה להיות מנומסת, אני מדברת דוגרי ולא מסוגלת להגיד שנהניתי מפגישה שלא נהניתי בה. אני חושבת שהייתי סובלת בארה"ב, זו לא התרבות שלי".
שבירת הטאבו של החברה הגרמנית ביחס לישראל וליהודים עשויה לדעתך להשתנות לטובה בעוד כמה שנים, או שזהו תהליך בלתי הפיך?
"הספר הראשון שכתבתי דיבר על עליית האנטישמיות בזרם המרכזי של התרבות הגרמנית. במיינסטרים הזה קוראים היום לכל מי שציוני 'חובב רצח עם'. התהליך הזה החל כאמור מ־2010 פחות או יותר. לאחר מכן, סביב 2015, הגיעו גלי ההגירה מארצות ערביות, בעיקר מסוריה, והרעו עוד יותר את המצב. לפני כן היו פה הרבה טורקים, אבל הם לא אנטישמים בדרך כלל. ההשפעה של גל המהגרים ממדינות ערב באה לידי ביטוי בעיקר בחמש השנים האחרונות, בתנועות של צדק חברתי והזדהות עם תנועת 'חיי שחורים חשובים' האמריקנית. גרמנים מהשמאל שמאמינים בצדק חברתי התערבו בתרבות המהגרים האסלאמית, ושתי הקבוצות הסכימו רק על דבר אחד: יהודים הם רעים. אני לא חושבת שבעשור הקרוב היחס כלפי יהודים ישתפר. ואני חושבת שהוא יידרדר גם בארצות הברית".
בחודש פברואר התקיים פסטיבל הסרטים ה־74 של ברלין, אחד האירועים הנחשבים בקולנוע העולמי. פרס סרט התעודה הטוב ביותר הוענק הפעם לסרט הישראלי־פלסטיני "אין ארץ אחרת". כשיוצריו עלו לבמה לקבל את הפרס, הם הכפישו את ישראל כמיטב המסורת: אחד היוצרים, יובל אברהם, אמר בין השאר ש"המצב הזה של אפרטהייד, של אי שוויון, חייב להסתיים". האשמת ישראל באפרטהייד היא כשמן בעצמותיהם של אנטישמים, וכשהיא מגיעה מפי מישראלי, הם פותחים בחגיגה. פונק הגיבה במאמר נוקב שהתפרסם בעיתון הארץ: "יובל אברהם קיבל פרס, ויהודי ברלין נשארו להתמודד עם הבלגן". בתגובה פרסם איש השמאל הקיצוני אודי אלוני, תושב ברלין, מאמר שתוקף את פונק: "טעית, זו את שמסייעת לאנטישמים".
לא קשה להבחין בבוז שפונק רוחשת לקהילת השמאל הישראלי בברלין. "לישראלים אין שום דבר משותף עם הקהילה היהודית בעיר", היא אומרת. "יש ישראלים בברלין שמסכימים עם הדברים שאמרו יובל אברהם ואודי אלוני על מדינת ישראל, זו לא אופנה. צריך גם לומר שהם מקבלים הרבה מחיאות כפיים על השמעת העמדה הזאת. לנו, יהודי הגלות, יש בעיה גדולה עם ישראלים שמאלנים רדיקלים שמדברים נגד ישראל. גורמים אנטישמים כאן מנצלים את הדברים שלהם, והופכים את החיים שלנו לאומללים. רבים מהישראלים האלה לא מבינים מה ההשפעות של דבריהם. כשיהיו להם ילדים בבית ספר, וילדים אחרים יקראו להם 'ציונים נאצים', אולי אז הם ישנו את דעתם.
"הם לא מבינים איך עובדת החברה הגרמנית. הם לא מבחינים בפרטים הקטנים. יהודים שגדלו פה מצאו עצמם פעמים רבות כיהודים היחידים בסביבה שלהם. אני למשל הייתי היהודייה היחידה בכיתה שלי במשך הרבה שנים. במצבים כאלה אתה מפתח חוש ויודע איך להתנהג עם העניין היהודי. רוב הישראלים שגרים כאן פשוט לא מבינים. מותר להם להגיד מה שהם רוצים, אבל אני רק מבקשת שתהיה להם מודעות עצמית: אתם לא מכירים את החברה הזאת ואת התרבות הזאת כמו שיהודים גרמנים מכירים אותה. הדעות האנטי־ציוניות של כמה מהישראלים כאן משמשות מגן לאנטישמים, שאומרים דברים נוראים ומיד מוסיפים – 'אבל היהודי־ישראלי ההוא וההוא אמר בדיוק את זה, אז למה לי אסור להגיד'.
"אני חושבת שזו מחלת נפש, לעזור לאויב שלך ולהיות כנוע כלפיו. זה בסדר גמור שיש דעות שונות בעם היהודי, ואם ישראלים רוצים שכל מדינת ישראל תהיה פלסטין, גם זה בסדר. הבעיה היא שחורשי רעתנו אומרים שהאנשים האלה הם היהודים האמיתיים, הם הדעה המרכזית, ואילו אנחנו – שבסך הכול רוצים שתהיה מדינה יהודית – הופכים ללאומנים חשוכים".
ברלין הפכה ליעד הגירה מועדף בקרב השמאל הרדיקלי בישראל. לפי מה שאת מתארת, גם לאנשים האלה צפויים חיים לא קלים.
"הישראלים די בורים בכל הקשור לחוויה היהודית בגלות. כבר עשור השמאל הישראלי הקיצוני עושה לנו, יהודי ברלין, 'גזלייטינג': בכל פעם שאמרנו שיש אנטישמיות בגרמניה, הם אומרים שאנחנו פרנואידים ואין דבר כזה.
"הישראלים פה מחולקים לשתי קבוצות", מתארת פונק. "האחת קשורה לעסקי נדל"ן והיי־טק, אנשיה חיים בתוך עצמם ורובם עובדים בחברות ישראליות. האחרת היא קבוצה תרבותית־אמנותית. חלק מאנשיה נמצאים בברלין כדי לקחת סמים ולבלות, והם לא מבינים את הגרמנים ולא מחוברים לשום קהילה מקומית. הם לא מבינים שבירת גרמניה השתנתה מאוד בחמש השנים האחרונות, גם במובן הפוליטי האנטי־ישראלי וגם במובן הכלכלי. הכול יקר יותר.
"לפני כמה שנים יכולת למצוא דירה מצוינת בברלין ב־2,500 שקל לחודש, היום אתה לא מוצא אפילו חדר ב־2,000 שקל. כמובן, ברלין היא רב־תרבותית, יש פה אמריקנים וצרפתים ואנשים מכל העולם, ואני יכולה להבין למה הרבה ישראלים חולמים על העיר הזאת. גם אני אוהבת אותה מאוד. אבל הישראלים יבינו מתישהו שהמחירים פה עלו, שביטוח הבריאות פה יקר, ושזה כבר לא החלום הוורוד שכולם חלמו. ברלין לא מחכה לאף אחד, גם לא לישראלים".
ספרה הבא של פונק, החמישי במספר, יוקדש לתמות יהודיות והקשר שלהן להווה. "אני מונה בו שמונה רעיונות יהודיים, כמו לשון הרע, מחלוקת ועוד, לצד שמונה בעיות עכשוויות שאפשר לפתור באמצעותם", היא מסבירה. ב־25 במאי היא תופיע בפסטיבל הסופרים הבינלאומי במשכנות שאננים בירושלים, שנערך בתמיכת קרן ירושלים, ותשתתף בדיון שכותרתו "יחסינו לאן: על מעמדה של ישראל בעולם, בין ספרות לפוליטיקה, ועל יחסי ישראל־גרמניה אחרי 7 באוקטובר". בדיון שינחה העיתונאי דור גליק ישתתפו גם שגריר גרמניה בישראל שטפן זייברט ועיתונאית תאגיד השידור הציבורי הגרמני סופי פון־דר־טאן.
"נדבר על חוויית הגלות", אומרת פונק. "חשוב לדבר על הדברים האלה בירושלים. בדרך כלל יש נתק בין הגלות לישראל, אבל במהלך חודשי המלחמה בעזה ישראלים פתאום הבינו שקורים בתפוצות דברים שקשורים לחיים שלהם. חשוב שידעו שגם החיים שלנו בחו"ל מושפעים ממה שקורה בארץ. אני חושבת, וכתבתי על זה מאמרים, שגורלה של ישראל ייקבע בגלות. ישראלים אולי יבינו את זה בעוד 15 או 20 שנה, כשהצעירים מהקמפוסים של היום באמריקה ייכנסו למשרות בכירות בעסקים ובממשל. זה ישפיע מאוד על מדינת ישראל, וגם על היהודים שחיים בגלות. בסופו של דבר אנחנו עם אחד, ויש לנו גורל אחד".
