מתקפת 7 באוקטובר הייתה אחד הימים הקשים ביותר שידעו מדינת ישראל והעם היהודי. ההתפרצות העולמית של שנאת יהודים שהוצתה בעקבותיה עוררה רובד נוסף של טראומה, וניפצה את היסודות המוצקים לכאורה שרבים מיהודי התפוצות חשבו שחייהם מושתתים עליהם. כדי להבין את הרגע המבלבל הזה בהיסטוריה היהודית, ישבנו לשיחה עם הסופרת היהודייה האמריקנית דארה הורן (47), שספרה "אנשים אוהבים יהודים מתים: דיווחים מהווה רדוף" (People Love Dead Jews: Reports from a Haunted Present) יצא לאור באנגלית ב־2021. הורן גם כיהנה בוועדה המייעצת לאנטישמיות של נשיאת אוניברסיטת הרווארד המודחת קלודין גיי.
זו לא המלחמה הראשונה של ישראל בעזה, אך אנחנו בהחלט עדים לגל האנטישמיות החמור ביותר בעשורים האחרונים. מדוע התפרצות האנטישמיות הזאת קשה כל כך?
"זאת לא תגובה למלחמה הישראלית בעזה, אלא למתקפה של חמאס על ישראל: זו הייתה חגיגה של רצח יהודים, הצלחה מרשימה ברצח יהודים. אני לא חושבת שהאנשים שקוראים 'להכניס את היהודים לתאי הגזים' ליד בית האופרה של סידני עורכים ניתוח פוליטי מדהים. אני חושבת שהם נרגשים מכך שחמאס הצליח לרצוח יהודים רבים כל כך".
התזה המרכזית בספרך היא שאנשים שמחים להתאבל על יהודים מתים, אבל לא כל כך אכפת להם מיהודים חיים.
"יהודים מקובלים בחברה הכללית רק כשהם חסרי אונים, כלומר חסרי כוח פוליטי או פשוט מתים. זה מה שקסם כל כך לאנשים בטבח ב־7 באוקטובר. אנשים הביעו סולידריות עם הקהילה היהודית כי היהודים מתו בלי שהיו יכולים להפעיל כוח או סמכות. לכן תלו דגל ישראל על מגדל אייפל ביום שאחרי הטבח, לפני שהיהודים הפגינו עצמאות והשיבו מלחמה".
"ההנחה הבסיסית היא שהיהודים הם רעים באופן קיבוצי, ואינם ראויים להתקיים. המשמעות היא שכל טענותיהם חשודות באופן אוטומטי. הנחת המוצא היא שישראל אשמה עד שהוכחה חפותה, ושכל השאר חפים מפשע עד שתוכח אשמתם"
רים אלסלאם, שליחת האו"ם לאלימות נגד נשים ונערות ואחת מפקידות האו"ם שהאשימו את הכוחות הישראליים באונס נשים פלסטיניות, נשאלה לאחרונה בידי עיתונאי ישראלי אם היא מאמינה שנשים ישראליות נאנסו ב־7 באוקטובר. היא ענתה: "ייתכן שזה קרה". הרבה יהודים לא מצליחים להבין למה אנשים משכילים מפקפקים בזוועות המתועדות של חמאס ב־7 באוקטובר. מה קורה כאן?
"אנטישמיות מופצת דווקא בידי משכילים. ההיסטוריון דיוויד נירנברג חיבר את הספר 'אנטי־יהדות'. התזה שלו היא שחברות מערביות התארגנו סביב אידיאל ההתנגדות למה שהן מכנות 'יהדות' – שאין לו שום קשר ליהדות אמיתית, אלא לכל רוע שהחברה מרגישה שהיא צריכה להתגבר עליו. בעצם הם אומרים: היינו באוטופיה מושלמת אלמלא כל מה שנכניס לתיבה הזאת שאנחנו קוראים לה 'יהדות'. בחברה קפיטליסטית היהודים הם קומוניסטים. בחברה קומוניסטית היהודים הם קפיטליסטים. בחברה לאומנית היהודים הם קוסמופוליטיים וחסרי שורשים. בחברה אנטי־לאומנית היהודים הם שוביניסטים לאומניים.
"זה מתחיל בעולם העתיק. זה קודם לנצרות. ההנחה הבסיסית היא שהיהודים הם רעים באופן קיבוצי, ואינם ראויים להתקיים. המשמעות היא שכל טענותיהם חשודות באופן אוטומטי, וטענות של מי שאינם יהודים אינן חשודות אוטומטית. אתה רואה את זה בבירור בכך שכולם מתייחסים אל הטענות שיוצאות מעזה כאילו הן מוכרחות להיות נכונות. אפס ראיות, אבל הן חייבות להיות נכונות. אם טוענים שהייתה מתקפה על ישראל – דורשים שתוכיחו, אף שזה הוכח שוב ושוב במשך חודשים. הנחת המוצא היא שישראל אשמה עד שהוכחה חפותה, ושכל השאר חפים מפשע עד שתוכח אשמתם.
"למה זה מפתה אנשים משכילים? כי החברה מגדירה את האידיאלים שלה באמצעות מאבק ברשע, כלומר ביהודים. וזה מה שמנהיגות מחשבתית אמורה לעשות בחברה: למצוא דרכים לממש את האידיאלים של החברה. אנשים אפילו לא מבינים שזאת המסגרת שהם חיים בה. זה כמו דגים ששוחים במים, שישאלו 'מה זה מים?'
"בעיר ניו־יורק יש קהילות חסידיות גדולות שיש להן בתי ספר משלהן. הניו־יורק טיימס השקיע המון משאבים בשנה שעברה בתחקירים על בתי הספר החסידיים הללו. הם האשימו את בתי הספר בניצול כספי ציבור. לגיטימי. אבל מה שמעניין הוא המסגור. הם דיברו על כך שהקהילות החסידיות עושות מניפולציות בעירייה באמצעות הצבעה המונית לצד כזה או אחר. הם הדגישו שבתי הספר האלה ביקשו מילדים להביא ביום שאחרי הבחירות את המדבקה שמאשרת שההורים שלהם אכן הצביעו. הם היו מתגמלים ילדים שעשו את זה. בכתבה נכתב שזו עדות לכך שבתי הספר האלה מתמרנים את הפוליטיקה העירונית. אבל על כל קהילה אחרת בניו־יורק שהייתה עושה זאת, היו מפרסמים כתבה חגיגית: כמה נפלא, הם מצאו דרך לפצח את הבעיה ולגרום לאנשים להצביע בהמוניהם. זה זדוני רק כשהיהודים עושים את זה.
"והעניין בתקיפה מינית הוא – כפי שכל הנשים יודעות היטב – שהנטל הוא עלייך, לגרום לאנשים להאמין לך. זה אותו הנטל שהיהודים מתמודדים איתו. אנשים מניחים שאתה משקר, והם אפילו לא מבינים שההנחה הזאת מובנית במחשבה שלהם".
אז, למשל, לגבי הפיצוץ בבית החולים אל־אהלי בעזה – אנשים לא האמינו לחמאס כי חמאס אמר את זה, אלא כי חמאס האשים את היהודים?
"כן. ההנחה היא שכל מה שהיהודים עושים הוא רע עד שיוכח אחרת, ומה שמדהים הוא שהם מניחים את זה אפילו לגבי חמאס. למה אנשים מאמינים למה שחמאס אומרים? כתבתי לניו־יורק טיימס מאמר על מתקפות היסטוריות על קהילות יהודיות, והשוויתי את הטבח ב־7 באוקטובר לפוגרומים בהיסטוריה היהודית. מה שהם דרשו ממני היה נורמלי לעיתונות – הם דרשו לבדוק הכול ולספק מקורות. אבל הם לא ביקשו מחמאס לעשות את זה. הם פשוט אמרו, 'חמאס אמר את זה, לכן נעלה את זה לכותרת הראשית'. אבל אני הייתי צריכה להוכיח שהפוגרומים מלפני מאה שנה באמת קרו".
"עלילות דם הן סיפורים משוגעים לחלוטין", אומרת הורן. "יש טענות שישראלים קוצרים איברים של פלסטינים, או שהצבא הישראלי משתמש בילדים פלסטינים לבדיקות נשק. זה מטורף עד כדי כך שאי אפשר להפריך את זה. למעשה זה די חכם, כי אז מאלצים אותך להיכנס לעמדה של 'תנו לי להסביר למה אני לא אוכלת תינוקות'.
"אמירות כמו 'ישראלי עשה משהו, ולכן אני יוצא מדעתי' מעידות על נגיף בנפש. זו תופעת השעיר לעזאזל. כולם מעדיפים להאשים מישהו אחר בבעיות שלהם. בעצם הם אומרים שהחברה הייתה נפלאה אם לא היו יהודים, או שהעולם היה נפלא אם לא היו יהודים. ברגע שזה מה שיש להם בראש, פתאום זה נעשה הדבר היחיד שחשוב, כי אם רק הם היו יכולים לעשות את זה, כלומר לחסל את היהודים, הכול היה נהדר.
"הספר שלי עסק בגרסה קצת פחות מזיקה של זה: 'אוי, כל כך עצוב שיהודים מתו בשואה, וכל כך מגעיל שהם חיים בישראל'. כמו הדוגמה של אנה פרנק: אנחנו לא מוכנים לשים את דגל ישראל במדריך השמע במוזיאון שלנו כי זה מגעיל (ב־2016, מבקרים בבית אנה פרנק באמסטרדם שמו לב שעברית היא השפה היחידה במדריך השמע שלא הופיע לידה סמליל של דגלה הלאומי – ג"פ), אבל אנחנו אוהבים את אנושיותם של היהודים. כלומר, אנושיותם של היהודים הנחמדים: המתים. לא אלה שעושים דברים מגעילים כמו עיסוק ביהדות או חיים בישראל – ביתם של מחצית מיהודי העולם.
"דווקא מכיוון שזה מטורף כל כך, זה מעורר משיכה. זאת בעיה ותיקה. כמו שהמן אמר לעצמו, 'הבחור הזה לא משתחווה לי, לכן בואו נהרוג את כל היהודים באימפריה הפרסית ונתפוס את כל נכסיהם. זה יחסל את בעיית האגו שלי'. יש אנשים עם בעיות פסיכולוגיות. יש חברות שיש להן בעיות גדולות יותר שקשה יותר לטפל בהן, וזו דרך קלה להרגיש שאתה עושה משהו לגבי הבעיות של החברה, יהיו אשר יהיו.
"יש עוד משהו כאן: באופן היסטורי, ההתפרצויות האנטישמיות הופכות למטורפות לחלוטין בנקודה שלא קשורה לשום דבר שהיהודים עשו. זה תמיד לא רלוונטי. לפעמים התנהגות של יהודים משמשת אמתלה, אבל לפעמים אפילו זה לא. התגובות של החברות הלא יהודיות קשורות לאמצעי תקשורת חדשים ולא מוסדרים. אני לא מתכוונת שהממשלה צריכה להטיל עליהם פיקוח, אלא שעדיין אין נורמות.
"דוגמה אחת הייתה המצאת הדפוס: כבר לפני כן היו עלילות דם באירופה, אבל הן הפכו לפופולריות מאוד אחרי המצאת מכבש הדפוס. המון ספרים שפורסמו בשנים הראשונות של הדפוס באיטליה עוסקים בסימון מטרנטו, ילד גוי שיהודי העיר טרנטו הואשמו ברציחתו ובאכילתו. יש לנו טכנולוגיה חדשה ומדהימה – ואנחנו משתמשים בה בשביל זה. כעת רואים את התופעה ברשתות החברתיות. זו הזדמנות מדהימה להפיץ רעיונות, ומתברר שהרעיונות שאנשים רוצים להפיץ הם שטויות מטורפות על יהודים שאוכלים תינוקות".
"בתפוצות דורשים מהיהודים להכריז שביקורת על ישראל איננה אנטישמית. אבל כשזורקים ביצים על בית כנסת, זו לא ביקורת על ישראל. כשסוגרים תחנת רכבת, זו לא ביקורת על ישראל. כשמרססים גרפיטי על מבני הקהילה היהודית, זו לא ביקורת על ישראל"
מסיבות דתיות, תרבותיות והיסטוריות, לישראל יש משמעות עצומה לאנשים ברחבי העולם. ההתמקדות בה קשורה רק לאנטישמיות?
"בתפוצות דורשים מהיהודים להכריז בפומבי שביקורת על ישראל איננה אנטישמית. כשזורקים ביצים על בית כנסת, זו לא ביקורת על ישראל. כשסוגרים תחנת רכבת, זו לא ביקורת על ישראל. כשמרססים גרפיטי על מבנים קהילתיים יהודיים, זו לא ביקורת על ישראל. כשמפרסמים עלילת דם, זו לא ביקורת על ישראל. וזה לא באמת משנה אם אתה משתמש במילים 'ציונות' או 'ישראל' במקום 'יהודי' בזמן שאתה מפרסם עלילת דם.
"המחשבה שיש מדרון חלקלק בין ביקורת על ישראל לאנטישמיות היא שקר שכופים עלינו, יהודי התפוצות, להתמודד איתו. 'ביקורת על ישראל' היא שיחה על מדיניות ממשלתית; 'אנטישמיות' היא אנשים שזורקים לך בקבוקים על הראש. לא קשה להבדיל. אם מישהו צועק 'תשוחרר פלסטין' בזמן שהוא זורק בקבוק על הראש שלך, זה לא הופך את דבריו לביקורת על ישראל".
אני רוצה לעבור לחינוך לידיעת השואה, כי בעבר מתחת ביקורת על הרעיון שהוא עוזר למנוע אנטישמיות. האם החודשים האחרונים חיזקו את העמדה שלך?
"באמריקה עברנו חמישים שנה של חינוך לידיעת השואה, והאנטישמיות בארה"ב גרועה משהייתה לפני חמישים שנה. אחד הטריגרים שהגבירו את החינוך לידיעת השואה בארה"ב היה התקרית המפורסמת בסקוקי, ליד שיקגו, ב־1977. ניאו־נאצים רצו לצעוד שם, והעיר ניסתה למנוע מהם לעשות את זה. זאת הייתה עיירה עם אוכלוסייה עצומה של ניצולי שואה. אבל בארה"ב יש לנו חוקים שמגינים על חופש הביטוי, אז החוק היה בצד של הנאצים. בסוף הצעדה הנאצית כלל לא התקיימה: הם נבהלו מהתגובה הציבורית. עכשיו יש בריונים שצועקים 'יהודים לתאי הגזים' בכל שבוע בערים גדולות בכל ארה"ב. ואלה האנשים שלמדו על השואה. אז יש כאן פגם. אני לא חושבת שחינוך לידיעת השואה רלוונטי למאבק באנטישמיות.
"אני לא אומרת שלא צריך חינוך כזה. הוא חשוב בראש ובראשונה למאבק בהכחשת השואה. אני רק חושבת שהוא לא מסוגל לטפל באנטישמיות בת זמננו. אחת הסיבות היא שיש דרישות ללמוד על השואה בבתי הספר, אבל אין דרישות ללמד מי הם היהודים. אז אתה לומד שהיהודים מתו בשואה, וזה הדבר היחיד שאתה יודע. ביקרתי במוזיאון השואה בטקסס, והאנשים שעובדים שם אמרו לי שתלמידים שואלים אותם אם יש עדיין יהודים חיים היום. אם היית עובר במוזיאון הזה בלי לשאול, לא היית יודע.
"כשיש לאנשים אפס מידע על יהודים, והדבר היחיד שאתה אומר להם הוא, 'עצוב שהם מתו בשואה. מוסר השכל: אל תשנאו אנשים', אז אף אחד לא יודע מי הם יהודים, ואז אנשים אומרים ש'יהודים הם מתנחלים קולוניאליסטים' – אף שהתרבות היהודית היא ילידית בארץ ישראל. זו לא אמירה פוליטית, זו עובדה היסטורית בסיסית שאנשים צריכים ללמוד בבתי הספר.
"עוד עובדה שאף אחד לא לומד בבתי הספר: מי הם יהודים? האם היהדות היא דת? אם אתה מלמד אנשים שיהודים הם דת, הם אומרים, 'למה הדת שלך צריכה מדינה?'. אבל יהודים הם לא דת. הם קודמים לקטגוריית הדת. הם קודמים לקטגוריית הגזע. הם קודמים לקטגוריית הלאום. הם קבוצה חברתית שהייתה נפוצה במזרח הקדום ונדירה במערב כיום, משום שרוב העמים האחרים הושמדו או הוטמעו באימפריות. היהודים הם קבוצה שבטית שאפשר להצטרף אליה, ונושאת היסטוריה, מולדת ותרבות משותפות. חלק מההיסטוריה, המולדת והתרבות המשותפות הללו הוא דת שאינה אוניברסלית. מה שאמרתי זה עתה הוא פסקה שלמה באנגלית, ובעברית זה מסתכם במילה אחת: 'עם'. אנחנו עם ישראל.
"יומיים אחרי 7 באוקטובר הלכתי למספרה. הספרית לא יהודייה, אבל היא מכירה אותי שנים ויודעת שאני סופר־יהודייה. היא שאלה מה שלומי, ועניתי שכבר הרגשתי טוב יותר. היא שאלה למה. עניתי: 'אולי שמעת על הטבח הענק הזה שהיה בישראל'. ואז היא אמרה, 'אה, כן, ראיתי משהו בחדשות. ממש עצוב'. ואז היא המשיכה, 'אבל זה לא כאילו את מכירה מישהו שם'. אמרתי, 'גברת, כל יהודי שאי פעם ישב במושב הזה מכיר שם אנשים'.
"אבל היא לא טועה בהנחה שלה. אם הייתי אומרת, 'אה, את קתולית. הייתה רעידת אדמה בברזיל שבה חיים אנשים קתולים. את בטח מרגישה ממש מחוברת לאנשים הקתולים האלה בברזיל', זה לא היה הגיוני. למה שיהיה אכפת לך מאנשים קתולים בברזיל, מלבד העובדה שהם בני אדם? אנשים פשוט לא יודעים. אפשר להאשים אותם בבורות, אבל הבעיה היא שזו בורות פלוס טיקטוק.
"למה אנחנו לא מלמדים את הדברים האלה? מדוע אנו מפקירים את המשימה בידי טיקטוק וחוות טרולים? זו כסילות לא ללמד מי הם היהודים. לקהילה היהודית הייתה אסטרטגיה לא לדבר בפומבי על מי אנחנו, במחשבה שזה מגן עלינו. להגיד, 'בואו נעביר את המסר האוניברסלי ששנאה היא רעה'. כן, שנאה היא רעה. אבל אם זה המסר שלך, שצריך לא לשנוא בני קבוצה כזו או אחרת כי הם בדיוק כמו כולם, מה שאתה בעצם אומר הוא שאם אתה לא בדיוק כמו כולם, זה בסדר לשנוא אותך. והבעיה כאן היא שיהודים בילו 3,000 שנה בלא להיות כמו כולם".
האם נגמר הסיפור של יהדות התפוצות?
"למרבה הצער יש דפוס קבוע בהיסטוריה היהודית: קיימות קהילות שמשולבות היטב, ואז דברים משתנים. לא להפך. בדמוקרטיות המערב אנחנו מאומנים לחשוב שזכויות המיעוטים פעם היו ממש גרועות, ועכשיו המצב הולך ומשתפר. אבל יש לנו מסלול ארוך, בהיסטוריה היהודית, והתבנית כמעט תמיד הפוכה. תחשוב על יהודים באלכסנדריה העתיקה: אלה היו אנשים בעמדות של חשיבות וכוח, ואז כולם נטבחו. הדפוס הזה אינו יוצא דופן בהיסטוריה היהודית. בהיסטוריה היהודית נפוץ שאתה עובר משילוב ומעמד לאלימות.
"עם זאת, אני חושבת שיש כאן הזדמנות לשנות מסלול. אני לא חושבת שיש משהו בלתי נמנע בזה. יש אנשים בקהילה היהודית שיכולים לדבר. אני גם חושבת שיש סיבות טובות מאוד להאמין שבארה"ב יש רוב גדול ושקט שלא משתתף בשום גרסה של אנטישמיות. יש הרבה יותר בורות מאשר זדון, וזו הזדמנות לשנות את השיח. יש הרבה הזדמנויות לשנות את השיח, ואנחנו צריכים לבחון אותן. יש עלויות חברתיות עצומות בדיבור, אבל יש עלויות חברתיות גדולות יותר בלא לדבר. כי אז אתה רק צופה בחברה שמתנגדת לך. יש לך קול בחברות האלה – וכדאי לזכור את זה. דיבור דורש הרבה אנרגיה ואומץ. זה רגע אסתר המלכה של כולם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
הכתבה פורסמה לראשונה באנגלית באוסטרליאן ג'ואיש ניוז. מאנגלית: אלחנן שפייזר
