"לרגע ראיתי הכל מלמעלה, ואז הרגשתי מעין גל שעובר בגוף, וכל טונוס השרירים שלי נכבה"

"שמעתי 'טאק' אחד. ירייה. הרגשתי פתאום כאב מטורף בכל הגוף, כאב חד שבא משום מקום. הכול הפך שחור. ואז ראיתי את כל הסיטואציה מלמעלה, כמו מרחפן. הנה אני, וחבר שלי לידי. פה הטנק שחיפה עלינו, פה בית הספר של אונר"א ובו בסיס חמאס שהיינו בדרך אליו. אני מביט מבחוץ ורואה את עצמי נופל קדימה בהילוך איטי. זה היה לחלקיק שנייה, אבל זו תמונה שלא יוצאת לי מהראש".

אלה היו התחושות של דביר פישר, 23, כשכדור נכנס לצוואר שלו מצד אחד ויצא מהצד השני. זה קרה בבית־חאנון, צפון הרצועה, בנובמבר 2023. פישר בכלל אמור היה אז להיות על הר בנפאל, לא עמוק בעזה. השבוע, במסגרת התפנית שקיבלו חייו בחודשים האחרונים, הוא הגיע לניו־יורק. דיבר בטקס יום הזיכרון שקיימה הקונסוליה הישראלית. תיאר את חוויותיו כפצוע שניצל בנס, ומאז אוסף סיפורים של פצועים נוספים, בגוף ובנפש, כדי לחבר למלחמה הזאת גם את מי שלא חווה אותה בגוף ראשון.

אנחנו נפגשים בחצר בית הוריו בירושלים. כשאני שואלת איפה תפס אותו בוקר שבעה באוקטובר, פישר מחייך. כאילו הוא חוצה את תהום הניגוד בין עוצמת הלחימה המאובקת והמפויחת כאן, לשלוות הטבע הירוק שם.

בתחילת אוגוסט, הוא מספר, טס להודו. זו הייתה נסיעה שתכנן זמן רב. "היה כיף. עשיתי כל מיני קורסים – מדיטציה, יוגה, דברים שאני אוהב מאוד. ואז נסעתי לנפאל, מתוך כוונה להישאר בה חודשיים. התחלתי בפסטיבל ריינבואו, הכי פיס אנד לאב. לקח לי חמישה ימים להגיע לשם. זה חור מרוחק מכל ציוויליזציה. גרים בטבע, אין טלפונים, אין קליטה, אתה בעולם מקביל".

"נסעתי בטנדר קופצני וצפוף יחד עם עוד שני ארגנטינאים. הם שאלו למה אני חוזר, ואמרתי שהמדינה שלי במלחמה, רצחו המון אנשים, חטפו. והארגנטינאית אומרת לי – 'אז מה, החיים שלך חשובים יותר. בסוף כולנו בני אדם פרטיים, אין דבר כזה עמים'. אמרתי לה, לא נכון. אני נלחם על הזכות של העם שלי לחיות. היא לא קיבלה את זה"

כ־700 איש השתתפו בפסטיבל, מהם כחמישים ישראלים. "הגעתי ביום האחרון של ספטמבר, ותכננתי לשהות שם שבועיים ואז להמשיך. שבעה באוקטובר היה בשבילי יום כיף. קמנו בבוקר, עשינו טיול להר שמעלינו, שחינו בנחל, הצטלמנו. תשע בבוקר שם, שש וחצי בבוקר בארץ" – השעה שבה הכול התחיל – "ואנחנו לא ידענו כלום. אחר כך הייתה מסיבה עם כלי נגינה שהפכה לחיבוק קבוצתי ענק, ובערב היה מופע אש. הסתובבתי שם בשלווה, ופתאום אני רואה את אחת החברות הישראליות יושבת בצד, נראית ברע. שאלתי מה קורה, והיא אמרה 'דברים בבית'. כששאלתי אם היא רוצה לדבר על זה, התשובה הייתה 'אתה לא רוצה לדעת, זה חדשות'. אמרתי, נכון, אל תגידי לי. אני לא רוצה לדעת".

ובכל זאת, היא סיפרה לו שהתחילה מלחמה. "האמת היא שעוד לפני כן הייתה לי תחושה שתפרוץ מלחמה. ביום כיפור ישבנו בהודו, במנאלי, שיחקנו קלפים, ותוך כדי המשחק אני אומר – מה, חמישים שנה למלחמת יום כיפור, לא יהיה כלום? משהו יהיה. ואז צחקנו על זה".

כששאל את הבחורה בפסטיבל איזו מלחמה פרצה, היא ענתה "חמאס". "אמרתי – אה, אוקיי, שוב. לפני הצבא הייתי במכינה בקיבוץ סופה, ועברתי ימים של אזעקות וממ"ד. אמרתי לה: סבבה, תעדכני. המשכתי להסתובב, היה עוד מופע, הלכתי לישון ושכחתי מזה לגמרי. קמתי בבוקר לעוד יום כיף. אין לו"ז. הלכתי לנחל, שחיתי, עשיתי יוגה. לא היה לי שם שעון, התנהלתי לפי השמש".

בשעת בוקר מאוחרת סיפר לו חבר ישראלי נוסף על פיגוע קשה שאירע במסיבה בארץ. הוא אמר שיש כמאה הרוגים, ויש חטופים. "חשבתי שמאה הרוגים זה לא מעט. יש לי משפחה בדרום, יש לי מכרים מקיבוץ סופה, אז אמרתי – טוב, צריך לבדוק. לקחתי את הטלפון שלי מהאוהל, והפעלתי אותו לראשונה אחרי שבועיים. לקח לו זמן להידלק, הוא קרס מרוב הודעות. התחלתי ללכת לכיוון שהייתה בו קליטה. אני יורד בהר, ורואה את אחד הישראלים רץ מולי בפרצוף מפוחד. שאלתי 'מה קורה אחי, הכול טוב?', והוא אמר 'לא, לא, תפתח חדשות', ורץ. אני מגיע למטה, ורואה הרבה ישראלים יושבים עם טלפונים".

זה היה יום ראשון, בישראל כבר שעת צהריים. החדשות הקשות, המלוות בסרטונים מצמררים, החלו לחלחל אל הצעירים הישראלים שבהרי ההימלאיה. איתן הגיעה ההבנה שלא מדובר באיזה תעלול אכזרי של בינה מלאכותית, אלא במציאות מדממת. "אני רואה בוואטסאפ של הצוות שלי מהצבא שהם הוקפצו, כל אחד כבר שולח מספר אישי ומספר נשק".

מה עושים הישראלים סביבך?

"מנהלים שיחות, אובדי עצות. כולם כמוני באו משיא ההיפיות, הכי חיבוקים, המקום הכי יפה בעולם, הרים מטורפים, נופים צלולים, נחל, ציפורים מצייצות – ופתאום הכול קורס. הרגשתי פיזית שהעולם נשבר.

"ישבתי מול הנוף ואמרתי לעצמי, זהו. צריך לחזור. אבא שלי הדריך משלחות לפולין, ההורים של סבא וסבתא משני הצדדים הם ניצולי שואה, והבנתי שדבר כזה לא קרה מאז. מי אני שלא אלך להילחם. ואני גם חובש. אם הצוות שלי ייכנס ויקרה להם משהו, ארגיש שזה מפני שלא הייתי שם. יכולתי לסגור את הטלפון ולחזור לפסטיבל, אף אחד לא היה מוצא אותי. הרי לא התקשרו אליי לגייס אותי בצו 8. ישבתי שם כשעתיים, בהיתי בהרים. גם המחשבה שהרסו לי את הטיול עברה בראש", הוא מודה.

"חיכינו הרבה זמן לפני הכניסה לעזה. הייתי אז בעולם רוחני מאוד. היו לי יותר עגילים מאשר עכשיו, יותר שיער. בימי ההמתנה לימדתי את החבר'ה לעשות מדיטציה, העברתי שיעורי יוגה לפלוגה, גם בשטחי הכינוס. זה היה סוריאליסטי מאוד. אנחנו עושים יוגה ולידנו טילים, תחמושת, מא"גים"

שמות הקורבנות החלו להתפרסם. "מקיבוץ סופה נרצחו שלושה. אחד מהם, אופיר ארז, היה מרצה שלי. עוד חבר שלי נרצח במסיבה, בן מזרחי. ועוד בחור מהמכינה נהרג בבארי, ומישהו מהצבא. כל השמות האלו בתוך דקות. אז ידעתי שאני חייב לחזור".

כוכבים בשמי עזה

הדרך הארוכה ארצה החלה בשלוש שעות טיפוס בהר לעבר המחנה. "התחלתי לארוז. הגיעו לשם הרבה אנשים חדשים, ומישהו היה צריך אוהל, אחר חיפש מזרן שטח, ועוד אחד היה צריך שק שינה. אמרתי להם – מחר בבוקר אשים לכם הכול ליד המדורה, קחו. שאלו למה אני מוסר הכול, והשבתי באנגלית שאני חוזר הביתה ואני צריך קארמה טובה. ככה באמת הרגשתי. לא צריך את החפצים, צריך קארמה טובה.

"בבוקר למחרת יצאתי עם עוד שני ישראלים. ביום הראשון נסענו כמה שעות בטנדר קופצני וצפוף יחד עם עוד שני ארגנטינאים, ודיברנו בנסיעה. שאלו למה אני חוזר, ואמרתי שהמדינה שלי במלחמה, רצחו המון אנשים, חטפו. והארגנטינאית אומרת לי – 'אז מה, החיים שלך חשובים יותר. בסוף כולנו בני אדם פרטיים, אין דבר כזה עמים'. אמרתי לה, לא נכון. זה העם שלי. זה היה יכול להיות אני. אני נלחם על הזכות של העם שלי לחיות במדינה שלי. על הזכות של העם היהודי פשוט לחיות. היא לא קיבלה את זה".

שלושה ימים הם התגלגלו בדרכים עד שהגיעו לבירה קטמנדו. "פגשנו שם עוד ישראלים. הכול נראה עדיין תלוש כל כך – לפני שנייה אני בריינבואו, ופתאום אני שם".

היו ישראלים שאמרו "עזבו אותנו, אנחנו נשארים פה"?

"כן. למען האמת, לא מעט. אמרו: 'אני לא יכול. מעדיף פשוט לא לדעת, אדע בעוד שבועיים'.

"איכשהו הגעתי לתאילנד, משם הייתה טיסת חילוץ של אל־על. פגשתי המון חבר'ה בגילי שחתכו את הטיול ובאו. זה היה מרשים". יחד עם זאת, מצב הרוח היה שפוף, הוא מספר. הפרצופים היו עגומים. "זה היה יום שישי. הלכתי לדיוטי, קניתי הרבה סוכריות ושוקולדים והתחלתי לחלק. איחלתי שבת שלום וטיסה נעימה. זה העלה חיוך. הטייסים חיכו בכניסה למטוס, ונתתי להם גם. הם אמרו תודה ושאלו אם אני רוצה לשבת איתם בתא הטייס. היה מגניב.

"נחתנו בשבת, מוקדם בבוקר. היה לי איזה טרמפ, ופתאום אני בירושלים. כולם בבית עוד ישנו. זה היה הזוי, עצם העובדה שאני כאן".

ידעו שאתה בא?

"כן. הבנתי שזה לא הזמן להפתעות. וגם, הרגשתי שיקרה לי משהו. עוד כשישבתי מול הנוף בנפאל והחלטתי לחזור, היה לי ברור: אני אמות או אפצע או אחטוף טראומה משוגעת. וידעתי שאני עושה את זה בכל זאת. כי ברור לי שזה מה שצריך לעשות. מה שקרה לתושבים בעוטף, יכול לקרות גם למשפחה שלי".

פישר, בוגר התיכון הדתי הימלפרב בירושלים, סיים פחות משנתיים קודם לכן את שירותו הסדיר כחייל בפלחה"ן צנחנים. עד לטיול הוא זומן רק ליום מילואים אחד – יום היכרות, עם פויקה. כשחזר מנפאל, הוא כתב בפייסבוק שאין לו ציוד צבאי. בעקבות הפוסט מישהו הגיע ומסר לו וסט, קסדה וברכיות. ביום שני פישר כבר הצטרף לצוות. "חיכינו הרבה זמן לתחילת הפעילות. אני הייתי אז בעולם רוחני מאוד. היו לי יותר עגילים מאשר עכשיו, יותר שיער. בימי ההמתנה לימדתי את החבר'ה לעשות מדיטציה, העברתי שיעורי יוגה לפלוגה, גם בשטחי כינוס. זה היה סוריאליסטי מאוד. אנחנו עושים יוגה ולידנו טילים, תחמושת, מא"גים.

"נכנסנו לעזה בתחילת התמרון, ברגל. זה היה מפחיד. התיק היה כבד, הווסט כבד, ואני לא הייתי בכושר גבוה. אחרי שני קילומטרים של צעידה אמרתי לעצמי – וואו. ועוד לא עברנו את הגדר אפילו. ביקשתי מחבר שיזכיר לי שעשיתי דברים קשים מזה. התחלתי למלמל את כל השמות של האנשים שאני כאן בשבילם. יש לנו משפחה גדולה, ברוך השם, ואמרתי את השמות של כולם. הזכרתי את האחים הקטנים שלי, את ההורים, את סבא וסבתא, חברים, בני דודים. הרגשתי שאני עושה את זה בשביל משהו גדול ממני.

"נכנסנו לעזה. במקום כזה אתה כל הזמן בלחץ, לא יודע מאיפה יבוא האיום. מנהרות, אולי איזה רחפן, צלפים, אר־פי־ג'י, בית שייפול עליך. עשינו כל מיני משימות ופיצוצים".

הוא נזכר שעוד בנפאל, בלילה לפני החזרה ארצה, הוא ראה שמונה כוכבים נופלים בתוך עשר דקות. "אמרתי אז שאלו נשמות, וזה סימן. הרגשתי מוגן. למרות הידיעה שיקרה לי משהו רע, הסימן הזה נתן לי תחושה שבכל זאת יהיה בסדר. בעזה לא היה חשמל, וגם שם ראיתי ארבעה־חמישה כוכבים נופלים בתוך דקות. זה חיזק לי את הסימן".

כדור של אחד למיליון

הקרב שבו נפצע פישר התחולל כשבוע לאחר הכניסה לעזה. "היינו בדרך להתקפה על בסיס של חמאס בבית ספר של אונר"א. אנחנו מדלגים ברחוב מבית לבית, מרחק של 10־12 מטר. זה שלפניי רץ, ואז מגיע התור שלי לדלג יחד עם חבר שלי. אנחנו מתחילים לרוץ, שומעים טאק־טאק־טאק, צרור. אני מרגיש את הכדורים חותכים את האוויר לידי. מבין שיורים עליי, וממשיך לרוץ".

"לרגע אחד ראיתי הכול מלמעלה, ואז הרגשתי מעין גל שעובר בגוף, וכל טונוס השרירים שלי נכבה. הייתי באמצע ריצה, ולכן עפתי קדימה. החברים שלי לא ידעו מאיפה ירו בי. שניים מהלוחמים באו וגררו אותי על הרצפה לתוך הבית"

שני מטרים לפני הדלת, פגע בו כדור. "לרגע אחד ראיתי הכול מלמעלה, ואז הרגשתי מעין גל שעובר בגוף, וכל טונוס השרירים שלי נכבה. הייתי באמצע ריצה, ולכן עפתי קדימה. אני זוכר את הצליל של הנשק שפוגע באבנים, ואז – לא זוכר. מאוחר יותר סיפרו לי מה קרה. החבר שהיה איתי חשב שהחלקתי, אבל כשהסתובב אליי הוא ראה שאני מדמם מהצוואר ולא זז. הוא צעק 'נפל', נתן אש לכל מקום. החברים שלי לא ידעו מאיפה ירו בי. שניים מהלוחמים באו ותפסו אותי מפה", הוא מצביע אל מתחת לזרועותיו. "זו עוד תחושה שאני זוכר – אני נגרר על הרצפה כשאין לי טונוס שרירים בגוף. לקחו אותי לתוך הבית, ושם היה רופא שהתחיל לטפל בי".

הוא מציג שתי צלקות משני צידי הצוואר: זו של כניסת הכדור, וזו של היציאה. "כשהתחילו לטפל בי, הבנתי היכן נפגעתי. חור היציאה כאב מאוד, הרגשתי כאילו הצוואר שלי מתפוצץ. לא צעקתי, הייתי שקט. כי הרגשתי שזה לא יעזור, רק ילחיץ אותי ואותם. אמרתי לעצמי שהדבר היחיד שאני יכול לעשות למעני זה להישאר בהכרה. ניסיתי לראות אם אני יכול להזיז ידיים ורגליים. כשהצלחתי, הייתה לי אנחת רווחה.

"התחלתי לומר את המנטרה שאני עושה במדיטציות". הוא חוזר עכשיו על הצלילים מהמזרח. "החובש נבהל לרגע, ואז אמר שזה טוב, העיקר להישאר ער. העבירו אותי להאמר. זה היה די מהיר. יצאתי מהכרה, נכנסתי וחוזר חלילה. אני זוכר שראיתי את גדר הגבול מאחוריי ואמרתי 'יופי'. הורידו אותי עם האלונקה לרצפה, ואז הרופא אמר שצריך להרדים אותי. בשלב הזה היה לי שטף דם ענקי בכל הצוואר, והפצע גדל, כנראה בגלל הקפיצות של ההאמר. הם לא הבינו איך אני חי, איך אני מדבר איתם".

פישר הורדם, ואחרי כעשר שעות התעורר בבית החולים ברזילי. "כשפקחתי את העיניים, המשפחה שלי הייתה סביבי. אמא שלי הביאה לי מים. הייתי צמא מאוד. לא היה לי קול בגלל ההרדמה, והייתי על הרבה משככי כאבים. ואז הרופא אמר לי: 'קרה לך נס. אם הייתי יושב איתך על מפה אנטומית של הצוואר, והיינו צריכים לשרטט מסלול אידיאלי לכדור לעבור בו, לא היינו מצליחים יותר טוב מהכדור הזה'. הוא אמר שזה משהו שלא רואים בחיים. אחד למיליון".

אמו שלומית מציצה מהבית, שואלת אם לא חם בחוץ. "כשדביר התקשר מנפאל בשמונה באוקטובר, אמרתי לו: אל תבוא", היא מספרת בחיוך. "כי אם המלחמה תהיה קצרה, עד שאתה תגיע היא תיגמר. ואם היא תהיה ארוכה, תבוא בהמשך".

מה את זוכרת מהרגעים הראשונים בבית החולים?

"כשהגענו לשם, הרופא אמר לנו שלא נגרם נזק לעמוד השדרה של דביר, ושהוא עובר בדיקות כדי לראות אם יש נזק למוח. בהתחלה חשבנו שאין סיכוי שלא יהיה. דביר נראה קצת מבהיל, מלוכלך מאוד, עם קשקושים שהחובשים סימנו לו על כל הפרצוף. הפצע נראה מזעזע. אבל הוא דיבר איתנו, והנה הוא כאן".

שבוע לאחר הפציעה הוא כבר שוחרר מבית החולים לביתו. "בהתחלה הייתי באדרנלין הזה של השמחה על שאני חי, לא חושב על מה שקרה. ואז יורד המורפיום, ויש נפילה. עדיין היו לי כאבים. חשבתי – לפני רגע הייתי אדון לעצמי, מטייל חופשי בחו"ל, ופתאום אני צריך שיחליפו לי תחבושות. ואני עייף מאוד. וכאוב. צריך לישון 12 שעות בלילה, וגם בשעות הערות אין מה לעשות. מתישהו אתה אומר – כמה סדרות אפשר לראות. אתה רואה שלושה פרקים, ורק צהריים. תחושה כזו של ריקבון.

"שבוע אחרי שחזרתי הביתה היו שלוש הלוויות של חברים ברצף. זה כמובן לא עזר לתחושות. ואז עמותת 'חסדי ערן' תרמה לי מחשב, והתחלתי לערוך עליו סרטונים ממצלמת הגו־פרו שהייתה עליי בעזה. זה היה בשבילי עיבוד מסוים. בהמשך לכך חשבתי להקליט פודקאסט ולספר בו על חוויות מהודו, ואז אמרתי, אולי אעשה משהו ערכי יותר. כי כל הזמן ליוותה אותי המחשבה איך זה קרה לי. מה זה אומר, הנס הזה. מה זה אומר, אחד למיליון. זה לא נתפס. הרגשתי שאני חייב למצוא משמעות לכל זה. כך התחלתי את הפודקאסט 'גיבורי ישראל 24'. זה שם שאמא שלי נתנה, כמו בפרסומת של 'לחם חביתה'. זה קליט".

מודה אני, אבל אחרת

ההסכת שלו מוקדש לנושא הפצועים, אלה שחזרו מעזה אך לא כפי שיצאו לשם. "אני בסדר בסופו של דבר. יש לי ארבע גפיים, אני הולך, מדבר. לא הייתי בקרב קשה. אבל יש הרבה אנשים בני 20 שנראים בסדר כביכול, והם לא. פרק 5 הוא על לוחם ימ"ס שחטף כדור ברגל, והוא לכאורה יצא מזה, רק קצת צולע. אבל המפקד שלו מת לו בידיים, וזו תמונה שלא יוצאת לו מהראש. יש לו סיוטים. ראיינתי גם את עודד גלבשטיין, בחור שהיה איתי בבית החולים. בן 19, עוד לא שנה בצבא. כדור פגע בו בבטן וריסק לו חוליה, ועכשיו הוא בכיסא גלגלים. בשיקום, מנסה ללכת. זה מטלטל. לפני רגע היית לוחם, ופתאום אתה לא יכול ללכת. הרגשתי שלא מספיק מדברים על זה, על הפצועים ועל המשפחות שלהם. ראיתי את אמא של אותו בחור יוצאת בכל פעם מהחדר בבית החולים, ואז בוכה. לא בוכה לידו.

"ויש חברה שהייתה בנובה. היא מספרת שבאמצע בדיקה שגרתית אצל רופא שיניים, התחיל לה התקף חרדה. הרופא יושב על המחשב, שואל שאלות, והיא בהתקף מטורף. חווה את זה שכל רכב שעובר, יכול לירות עליה. משהו ממנה עדיין נשאר שם, בשיחים".

"יש הרבה צעירים שנראים בסדר כביכול, והם לא. ראיינתי לוחם ימ"ס שחטף כדור ברגל, ולכאורה יצא מזה, רק קצת צולע. אבל המפקד שלו מת לו בידיים, וזו תמונה שלא יוצאת לו מהראש. ראיינתי גם חברה שהייתה בנובה. באמצע בדיקה שגרתית אצל רופא שיניים, היא חווה התקף חרדה, כאילו כל רכב שעובר יכול לירות עליה. משהו ממנה עדיין נשאר שם, בשיחים"

12 פרקים של הפודקאסט כבר עלו לספוטיפיי ולאפל. רובם סובבים סביב ראיונות עם לוחמי חרבות ברזל, אבל הפרק האחרון מוקדש ליום השואה: דביר מראיין בו יחד עם אביו, ד"ר נתנאל פישר, את הסופרת ניצולת השואה הלינה בירנבאום.

כל המרואיינים נענו מיד לפנייה שלך והסכימו לדבר?

"לא כולם. כשיצאתי למקסיקו, לדבר עם קהילות, היו איתי במשלחת חבר'ה שנלחמו בשבעה באוקטובר במוצב פגה ובנחל־עוז. הם לא רצו להתראיין, בקושי מדברים על זה".

השתכללת כמראיין עם הזמן?

"כן, חד־משמעית. גם בעריכה ובסאונד, וגם כשואל שאלות. אני תמיד אומר להם – אל תענו לי מיד. זה לא רדיו, אני יכול לערוך את רגעי השקט. נותן לחשוב לפני תשובה. שואל על הסיפור עצמו, מה קרה, וגם – איך אתה מאז, איך מתפקד, איך מעביר את הזמן, מה גילית על עצמך. בפרק 8 שאלתי את עודד גלבשטיין איך זה להיות פתאום בכיסא גלגלים. הוא אמר שעד שאתה לא שם, אתה לא יכול להבין את זה. את הרגליים שלא נענות לך. אני חושב שזה חשוב גם תיעודית, לספר את הסיפורים כשהם טריים, וגם כטיפול בטראומה. השלב הראשון הוא לדבר".

אתה מרגיש שעצם ההקשבה עוזרת למרואיינים?

"כן. לחלקם זו הייתה הפעם הראשונה שהם התראיינו. לשבת עם האוזניות והמיקרופון, להסביר מה זה להיות פצוע בגוף או בנפש, ולדעת שהדברים שלך יופצו – זה אחלה כלי טיפולי".

יש קו מחבר בין כל הסיפורים שהבאת?

"אני חושב שכל המרואיינים מרגישים שהם גדלו מזה. לא פגשתי מישהו שמתבוסס בטראומה שלו. כולם מדברים על איזו צמיחה מתוך האירוע, פרספקטיבה חדשה על החיים. גם אני מרגיש כך. אני אומר כל יום 'מודה אני'; אמרתי גם לפני הפציעה, אבל באחד הבקרים בבית החולים, באמירת 'מודה אני' פתאום הייתה לי הבנה שזה וואו. לקום בבוקר זה ממש לא מובן מאליו. או ההבנה כמה אני אוהב את המשפחה שלי. רוב האנשים אוהבים את המשפחה, אבל אתה לא מבין כמה היא חשובה לך עד שאתה לא מתעורר בבית חולים ומוצא את כולם סביבך. גיליתי גם כמה אני אוהב את העולם, את החיים. כמה יש לעשות, לראות, לחוות". ועם זאת, הוא אומר, רבים מהמרואיינים מספרים שהפציעה עצרה מסלול חיים מתוכנן. את כולם מעסיקה המחשבה מה לעשות עם היומיום, איך לא לשקוע בבית.

הוא עצמו תכנן להישאר במזרח עד פברואר או מרץ, ואחר כך לעבוד בערבה. "במקום זה אני פה, אבל מתכנן לחזור לטיול עוד חודש־חודשיים" – כשפיזית יתאפשר לו להעמיס תרמיל על שכם.

גם התוכניות שלך לעתיד השתנו?

"כן. קצת. התכוונתי ללמוד תקשורת באיזו מכללה כדי להבין איך עושים דברים, וגיליתי שאני יכול ללמוד בעצמי. אף אחד לא לימד אותי איך יוצרים פודקאסט, והנה זה קורה ואפילו צובר תנופה. אז החלטתי להירשם לאוניברסיטה העברית וללמוד תקשורת ויחסים בינלאומיים".

בינתיים הוא עוסק בהסברה. "במקסיקו העברתי שתי הרצאות בכל יום. דיברתי בפני הקהילה, בבתי ספר, וזה ממש חיבר אנשים. עד אז הם רק ראו אותנו באינסטגרם, לא פגשו מישהו שנלחם בעזה וגם קרה לו נס כזה. טסתי גם לאוסטרליה, עם עמותת 'אחים לחיים'. אמרתי בהרצאות, בעיקר לנוער, שזו תקופה אפלה בהיסטוריה של העם היהודי, אבל הם לא צריכים לפחד אלא להיות גאים ביהדות שלהם. זה לא חדש שלא אוהבים אותנו, אבל אנחנו נגן על עצמנו בכל דרך שצריך, כי אלו החיים שלנו".

מתחת לחולצתו, בצד הצוואר, נחבאת עדיין תחבושת. "אני חושב על זה כל הזמן", אומר פישר, "על עצם הנוכחות שלי פה. רוב האנשים שנכנס להם כדור לצוואר, לא טסים למקסיקו אחרי חודשיים. כשאני מצחצח שיניים אחרי מקלחת, ואין תחבושת, אני מסתכל על הפצע, רואה איך הוא מחלים. זה מדהים. כנראה לעולם לא אבין מה זה אומר 'אחד למיליון'".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il