ההצבעה שעמדה להיערך בעצרת הכללית של האומות המאוחדות נדמתה כעוסקת בעניין טכני, אך למעשה הייתה הרת גורל לעם היהודי. הייתה זו שעת ערב מאוחרת של 26 בנובמבר 1947, ושגרירי המדינות התבקשו להחליט אם לקיים מיד את ההצבעה על "תוכנית החלוקה" של ארץ ישראל המנדטורית, או להמתין עד לאחר חופשת חג ההודיה. את הדרישה להצבעה מיידית העלו נציגי הליגה הערבית: הם האמינו שהתוכנית לא תתקבל, וכך ייגנז רעיון המדינה היהודית. נשיא העצרת, הדיפלומט הברזילאי אוסוולדו ארניה, העדיף לדחות את ההצבעה. הוא קיווה שעד לחידוש הדיונים בשבת, 29 בנובמבר, יצליחו נציגי הסוכנות היהודית לגייס תמיכה, ותוכנית החלוקה תאושר.
בתום ההצבעה התברר שהצעתו של ארניה התקבלה אומנם, אך בתוצאה מדאיגה מאוד מבחינתו של היישוב העברי. 24 מהשגרירים לאו"ם הצביעו בעד הדחייה, מול 21 שצידדו בדרישת הליגה הערבית. באו"ם היו חברות אז 57 מדינות בלבד. כדי לאשר החלטה בעצרת הכללית נדרש רוב של שני שלישים מכלל המצביעים "בעד" או "נגד"; אם 21 מתנגדי הדחייה יצביעו נגד תוכנית החלוקה, היא לא תתקבל אפילו אם כל שאר המדינות החברות באו"ם יתמכו בה.
המתח מרקיע שחקים. מעט פחות מ־72 שעות אחר כך מתקיימת ההצבעה הדרמטית, והתוצאות מכות את מדינות ערב בתדהמה: 33 מדינות תומכות בהצעת החלוקה, מול 13 מתנגדות (ועשר נמנעות). התוכנית אושרה, מדינה יהודית עומדת לקום בארץ ישראל.
"במלחמת העולם השנייה זסלני היה מעורב במבצעים חשאיים כמו כ"ג יורדי הסירה, הצנחנים שיצאו מכאן לאירופה ועוד. במסגרת הקשר הזה הוא הכיר רכיבים מסוימים מתוך תיק שהבריטים אספו נגד רוקפלר. את החומרים הללו, הוא הבין, אפשר למנף בנקודת הזמן הקריטית הזו"
השאלה כיצד קרה המהפך הזה מעסיקה מאז היסטוריונים וחוקרי ציונות רבים. ספר חדש, "המסע הסודי של ראובן זסלני" מאת נעם נחמן טפר, שופך אור על מהלך חשאי שהיה בין הגורמים לתפנית בהצבעה. "היה פה אדם אחד שקיבל אישור מבן־גוריון לצאת לפעולת יחיד", אומר טפר, עיתונאי וחוקר שמרבה לעסוק בפרשיות מעולם המודיעין הישראלי. "הוא הלך אל נלסון רוקפלר, הניח תיק שחור על שולחנו, התעמת איתו, וכך השפיע על תוצאות ההצבעה בכ"ט בנובמבר".
השליח החשאי שעמס על כתפיו את המשימה היה ראובן זסלני, לימים ראובן שילוח – איש שירותי המודיעין של ההגנה, שכיהן אחרי קום המדינה כראש המוסד הראשון. "זסלני עמד בקשר הדוק עם המודיעין הבריטי כנציג היישוב היהודי בארץ ישראל", מספר טפר. "במלחמת העולם השנייה הוא היה מעורב במבצעים חשאיים כמו כ"ג יורדי הסירה, הצנחנים שיצאו מכאן לאירופה ועוד. במסגרת הקשר הזה הוא הכיר רכיבים מסוימים מתוך תיק שהבריטים אספו נגד רוקפלר – מסמכים והאזנות שקושרים את רוקפלר לעסקאות אפלות. את החומרים הללו, כך הוא הבין, אפשר למנף בנקודת הזמן הקריטית הזו.
"גם היום, אחרי יותר מ־76 שנה, אנחנו לא יודעים עדיין את כל הפרטים על הסיפור. לכן הספר כתוב בפרוזה, וחלקים ממנו מבוססים על הדמיון. אבל מה שאני עומד לספר לך פה עכשיו אלה עובדות מבוססות ומוכחות".
מדינה או נקמה
נלסון רוקפלר היה איש עסקים אמריקני, מהעשירים והמקושרים ביותר בארצות הברית באותן שנים. "איש של הון ושלטון", מגדיר אותו טפר. "במלחמת העולם השנייה הוא היה פעיל בין השאר במדינות דרום אמריקה, ומתוך כך הציג לנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט תוכנית פעולה בחלק הזה של העולם. רוזוולט לא רק קיבל את התוכנית, הוא גם הציע לרוקפלר להשתלב במחלקת המדינה ולתאם את פעולותיה בדרום אמריקה. כך קרה שרוקפלר פעל באמריקה הלטינית גם כבעל עסקים וגם כדיפלומט, ולא ממש הפריד בין התחומים.
"אחד המהלכים שרוקפלר הוביל עבור האמריקנים היה לדחוק מאמריקה הלטינית כל חברה שיש בה רכיב גרמני. מאחר שבהרבה מקרים היה שיתוף פעולה בין חברות בריטיות לגרמניות, בממשל בוושינגטון התנהל ויכוח אם לפעול גם נגד החברות הבריטיות. רוקפלר הנהיג מדיניות קשוחה, והביא לדחיקתן של הרבה מאוד חברות כאלה מארצות אמריקה הלטינית. לכן הבריטים שנאו אותו, והמודיעין הבריטי אסף עליו חומרים מפלילים. בין השאר הם תיעדו עסקים מפוקפקים שרוקפלר עצמו עשה עם גורמים נאציים".
משפחת רוקפלר שלטה אז באחד הבנקים הגדולים בעולם, צ'ייס, ובחברת הנפט הגדולה בארה"ב, סטנדרד אויל. "נלסון רוקפלר שימש תקופה מסוימת בתפקיד בכיר בסניף של סטנדרד אויל בוונצואלה, והיה מעורב בעסקה סודית למכירת נפט מוונצואלה לספרד, שהייתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית. מסמך שנמצא אצלי מראה בבירור שהבריטים ידעו שהדלק לצוללות הגרמניות הגיע מוונצואלה, מחברת קש שקשורה לסטנדרד אויל. אז רוקפלר עשה עסקאות עם הנאצים. זה כשלעצמו לא חידוש שלי, יש ספר שלם על העסקאות הללו, שלו ושל אחרים".
כאן נכנס לסיפור גיבור ספרו של טפר, ראובן זסלני. הוא נולד ב־1909 בירושלים למשפחה דתית ממוצא ליטאי, אך בבגרותו זנח את אורח החיים הדתי. מאחר שלמד באוניברסיטה לימודי מזרח תיכון, גויס זסלני להגנה כאיש מודיעין ונשלח למשימות בעלות אופי חשאי. חלק ממשימותיו נעשו בארץ ישראל, במקרים אחרים הוא יצא למדינות השכנות ואף לעיראק. בחלוף הזמן התקרב למנהיג היישוב, דוד בן־גוריון, והפך לאיש אמונו.
כשזסלני נחשף לחומרים החסויים על רוקפלר, הוא החליט בעצה אחת עם בן־גוריון לנצל אותם. בנובמבר 47' יצא לקהיר, אחרי שקיבל אשרה בקונסוליה המצרית בירושלים. מקהיר המשיך לארה"ב ונחת בניו־יורק ככל הנראה ביום רביעי, 26 בנובמבר. "באותו היום הערבים הבינו שהם עומדים לנצח בהצבעה על תוכנית החלוקה, וביקשו לקיים אותה מיד. ואז שלושה אנשים עשו תרגיל במטרה לדחות את ההצבעה – על שם שלושתם, אגב, יש היום רחובות בישראל. הראשון היה נשיא העצרת הכללית, אוסוולדו ארניה. בעקבות בקשתם של נציגי הסוכנות היהודית, ארניה גייס שני חברים שלו, שגרירי מדינות מאמריקה הלטינית: חורחה גרסיה גרנדוס מגואטמלה ואנריקה רודריגס פברגט מאורגוואי. יחד הם ערכו 'פיליבסטר' במטרה לעכב את ההצבעה. לבסוף ארניה ביקש מהנוכחים לכבד את חג ההודיה, לנעול את הישיבה, ולחדש אותה רק בשבת.
"הערבים זעמו על התרגיל וביקשו הצבעה מיד. נשיא העצרת החליט כפשרה לקיים הצבעה על השאלה מתי תיערך ההצבעה על תוכנית החלוקה. זו הצבעה מעניינת, משום שדחיית ההצבעה לשבת דורשת רוב רגיל, ואין צורך בשני שלישים, אבל מצד שני היא נותנת תמונה על יחסי הכוחות העכשוויים בתוך העצרת".
"זסלני לקח אקדח ונסע עם הנהג שלו ראובן גפני לים המלח, לאסוף את בני הזוג בן־גוריון. בדרך חזרה, כשחצו את צומת יריחו, הם כבר ראו צעירים שמכינים אבנים כדי לחסום את הציר. כשהגיעו לירושלים ההמון החוגג עצר אותם. ואז, כך מספר זסלני, בן־גוריון אמר לו: 'עכשיו כולם שמחים, מחר הדם יתחיל לזרום ברחובות'"
והצעתו של ארניה התקבלה ברוב קטן. מה באמת קרה ב־72 השעות של הדחייה? איך הפגישה של זסלני עם רוקפלר העניקה לתוכנית החלוקה רוב גדול?
"מתוך 57 החברות באו"ם עשרים היו מדינות באמריקה הלטינית. צריך לזכור שרבות ממדינות אפריקה ואסיה טרם קיבלו עצמאות אז, ושארה"ב, שהייתה פעילה מאוד בהקמת האו"ם, שאפה לחזק את הכוח של יבשת אמריקה בארגון הבינלאומי החדש. אז זסלני בחן את המפה והבין שהמפתח לניצחון נמצא בדרום אמריקה. ומי החזיק את המפתח להשפעה על המדינות שם? נלסון רוקפלר".
זסלני נחת בניו־יורק, הגיע לרוקפלר, והציע לו עסקה פשוטה: אנחנו לא נחשוף אותך ואת העסקאות שרקמת, ואתה בתמורה תסייע לנו לשנות את ההצבעה של מדינות אמריקה הלטינית. "חשוב להבין שבגלל הדרישה לשני שלישים, מדינה שתכננה להצביע נגד ולבסוף נמנעה שווה פי שניים ממדינה שתכננה להימנע והצביעה בסוף בעד. רוקפלר לא מיהר לקבל את ההצעה. הוא שאל איך ידע שזסלני יקיים את חלקו בעסקה. זסלני ענה לו: 'אין לך ברירה, תצטרך לסמוך עליי'.
"אבל אז רוקפלר הציב דרישה שהשליח מארץ ישראל התקשה להיענות לה: 'אם אני מקיים את חלקי, אני רוצה להיות בטוח ששמי לא ייקשר בשמו של איש מפושעי המלחמה הנאצים. אחרת, אני אבוד'. למעשה הוא דרש שהמדינה היהודית העתידה לקום לא תרדוף אחרי בכירים נאצים שעלולים לחשוף את הקשרים האפלים הללו. לכך זסלני לא היה יכול להסכים על דעת עצמו. זה מטורף. אז הוא צלצל ארצה, ואחרי שלוש שעות נענה: לך על העסקה".
טפר מציין שמדינת ישראל הצעירה אכן נמנעה מלרדוף אחר הנאצים הרבים שלא עמדו לדין בתום מלחמת העולם השנייה. "מחלקת המחקר של המוסד חקרה את הנושא הזה, ובדקה את כל המבצעים של הארגון לאורך השנים. לפי ממצאיה, בשנים הראשונות לא היו לאף אחד זמן ואפשרות לעסוק בכך. בהמשך המוסד התחיל לאסוף מידע על פושעים נאצים, אבל לא באמת ידע מה לעשות בו. בכל שנות שלטונו של דוד בן־גוריון לא עלתה על שולחן הממשלה הצעה להטיל על המוסד לרדוף אחרי פושעי מלחמה. אתה יודע מתי עלתה הצעה כזאת לראשונה? בממשלת בגין, אחרי המהפך. בעקבותיה המוסד עשה ניסיון שני להתנקש בחיי יד ימינו של אייכמן, הפושע הנאצי אלויס ברונר שישב בדמשק, אבל לא הרבה יותר מכך".
ומה לגבי לכידת אייכמן עצמו? זה קרה עוד בתקופת בן־גוריון.
"המבצע הזה יצא לדרך רק אחרי שפריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה, הגיש לישראל את המידע על מגש של כסף, ובעצם הכריח אותה ללכוד את אייכמן. באואר רדף אחרי ישראל שנה וחצי עד שהמוסד הסכים לפעול בעניין. אחרי שהמידע הועבר שלחו את צבי אהרוני למצוא את אייכמן, והוא איתר אותו ואימת את זהותו בתוך יום וחצי. אבל מדינת ישראל לא רצתה ליזום לכידה של פושעים נאצים".
ולשיטתך, הסיפור הוא שבן־גוריון מילא את חלקו בעסקה עם רוקפלר?
"כן, ובינינו, זאת הייתה ההחלטה הרציונלית. רוקפלר אמר לזסלני: מה אתה רוצה, מדינה או נקמה? התשובה ברורה. בספר אני מתאר את זה קצת אחרת, אבל לפי המידע שיש לנו, זסלני קיבל אישור מהארץ, כנראה מבן־גוריון".
"רוקפלר שאל איך ידע שזסלני יקיים את חלקו בעסקה. זסלני ענה: 'אין לך ברירה, תצטרך לסמוך עליי'. אבל אז רוקפלר הציב דרישה: 'אני רוצה להיות בטוח ששמי לא ייקשר בפושעי המלחמה הנאצים. אחרת, אני אבוד'. למעשה הוא דרש שהמדינה היהודית לא תרדוף אחרי בכירים נאצים"
לאחר סיום חלקו במבצע חזר זסלני ארצה, בלי להמתין להצבעה שנדחתה למוצאי שבת. "בנו דובי שילוח, שהיה גם הוא בכיר במוסד, אמר לי שאבא שלו היה פה בארץ בזמן ההצבעה באו"ם", מספר טפר. "דובי הוא חבר שלי, אבל חשבתי שאולי הוא לא זוכר היטב, כי הוא היה אז בסך הכול ילד בן שש. אז חיפשתי ומצאתי שראובן זסלני עצמו אמר זאת בריאיון. הוא סיפר שדוד בן־גוריון ורעייתו פולה נסעו לנפוש אז בקליה שלחוף ים המלח. הם לנו שם בבית אבן, בלי שאף אחד ישמור עליהם.
"אז זסלני לקח אקדח ונסע עם הנהג שלו ראובן גפני לים המלח, לאסוף את בני הזוג בן־גוריון. בדרך חזרה, כשחצו את צומת יריחו, הם כבר ראו צעירים שמכינים אבנים כדי לחסום את הציר. מי יודע מה היה קורה אילו זיהו את היושב ברכב. כשהגיעו לירושלים ההמון החוגג עצר אותם. ואז, כך מספר זסלני, בן־גוריון אמר לו: 'עכשיו כולם שמחים, מחר הדם יתחיל לזרום ברחובות'".
כשאיש הסוד שבר שתיקה
טפר הקדיש יותר משנתיים לחקר ההצבעה על תוכנית החלוקה. את מסקנותיו על חלקו של ראובן זסלני בהתרחשויות הוא הציג להיסטוריונים מומחים לתחום. "אמרתי לדובי שילוח: 'בוא נראה שאני לא אידיוט. נלך לפרופ' יואב גלבר, שחקר רבות את פועלו של אביך, אראה לו את הדברים ונשמע מה הוא אומר'. גלבר אמר לי שהממצאים מתאימים מאוד להיכרותו עם קורותיו של זסלני, אך המליץ לי לדבר עם פרופ' אלעד בן־דרור, שחקר לעומק את דיוני האו"ם בנושא תוכנית החלוקה. הבאתי גם לו את החומר, ואנחנו ממשיכים לחקור".
פרופ' בן־דרור אף כתב לספר מעין הקדמה. "למרות שאין זה מחקר היסטורי והספר משלב בין מציאות לדמיון, הראיות שמובאות בו כדי לתמוך בפעולת ההשפעה של שילוח משכנעות למדי", נאמר בה. "הספר, שכתוב כמותחן בלשי, נקרא בשקיקה ומשלים חלקים בפאזל החסר הן של הימים מורטי העצבים ערב הצבעת כ"ט בנובמבר והן בדמותו המסתורית והמרתקת של מי שהיה ראש המוסד הראשון".
על אילו מקורות התזה שלך מתבססת?
"בין המסמכים שאספתי אפשר לציין את שני הדרכונים ששימשו את זסלני. יש בהם ויזה לארצות הברית, תעודת מעבר למצרים באל־עריש, וחותמות של היציאה והחזרה. על הפגישה עם רוקפלר אני יודע ממקור אחר. יצאתי לדרך בעקבות הספר 'המלחמה הסודית נגד היהודים' (The Secret War Against The Jews), שיש בו פסקה על ראובן זסלני שיושב וסוחט את רוקפלר. במראה המקום המצורף כותב אחד ממחברי הספר, ג'ון לופטוס, שהוא נפגש בשנות השמונים עם אישיות ביטחונית ישראלית, ובשיחתם סיפר את הסיפור הזה, שהכיר ממקור שאינו מעוניין לחשוף. בן שיחו השתאה מאוד ואישר שהסיפור נכון. החלטתי לצלצל אל לופטוס ולברר מיהו האישיות הביטחונית. הוא אמר לי שהוא לא זוכר את השם, אבל אם יראה תמונה של האיש – ידע שזה הוא. לופטוס ציין שהאיש הגיע מהשגרירות עם שני מאבטחים, והוא גם זכר שהאיש זכה בפרס חשוב. ישבתי וחשבתי עם דובי: זסלני היה איש סוד ששמר על שתיקה, למי הוא היה יכול לגלות את הסיפור? לבסוף הגענו למסקנה. לא אגלה את השם, אבל אנחנו יודעים גם איפה הוא וזסלני שהו יחד, והיה להם המון זמן לדבר: בשיחות שביתת הנשק ברודוס, שזסלני היה שם נציג בכיר של ישראל. אותו איש מודיעין השתתף גם הוא בשיחות, וזכה להערכה רבה מזסלני. כשהראיתי ללופטוס את תמונתו, הוא אישר שזה האיש.
"התיק השחור אינו בידיי, אבל בעקבות המחקר שלי אני יודע מה היה יכול להיות בו. אין גם תיעוד של חילופי הדברים בין זסלני לרוקפלר, אבל אנחנו בהחלט יכולים להבין מהנסיבות מה אירע שם".
רוקפלר מילא את חלקו בהסכם, אומר טפר. הוא השפיע בעיקר על חמש המדינות הגדולות ביותר בדרום אמריקה – ארגנטינה, ברזיל, קולומביה, פרו ומקסיקו. "הסיפור של ארגנטינה היה חריג במיוחד. הנשיא חואן פרון הורה לשגריר שלו באו"ם להצביע בעד תוכנית החלוקה, אבל השגריר לא הסכים, ונמנע לבסוף. בהקלטה של ההצבעה אפשר לשמוע שקוראים לו פעמיים עד שהוא מצביע. אגב, אם תסתכל בתוצאות ההצבעה תראה שהשתתפו בה 56 מדינות ולא 57. הסיבה לכך היא שבסיאם, שלימים תיקרא תאילנד, פרצה אז הפיכה, והשגריר פשוט שב לארצו".
לטפר חשוב להדגיש שפגישת רוקפלר־זסלני לא הייתה הגורם היחיד שהוביל לתוצאות ההצבעה בכ"ט בנובמבר. המחקר המקיף שלו העלה שמות של אישים נוספים שהפעילו לחצים על מדינות אמריקה הלטינית כדי שיתמכו בתוכנית החלוקה, או לכל הפחות יימנעו בהצבעה. "כשישבתי על התיקים והפרוטוקולים מהישיבות של אנשי הסוכנות לקראת ההצבעה, מצאתי שהשתתף בהן גם אדם ששמו רוברט נייתן. הוא היה איש מחלקת המדינה האמריקנית, והגיע לישיבות של הסוכנות כנציג נשיא ארצות הברית הארי טרומן. טרומן הוא הציוני הכי גדול שהכרתי, ואני לא אומר את זה סתם. כשקוראים את הראיונות של אנשי מחלקת המדינה ואנשי הנשיא כעבור שנים, אפשר ללמוד מהם שטרומן החליט לעזור לנו בסתר.
"זסלני היה איש סוד ששמר על שתיקה, למי הוא היה יכול לגלות את הסיפור? לא אגלה את שם האיש, אבל אנחנו יודעים איפה היה להם זמן לדבר: בשיחות שביתת הנשק ברודוס, שם זסלני היה נציג בכיר של ישראל. אותו איש מודיעין השתתף גם הוא בשיחות, וזכה להערכה רבה מזסלני"
"חלק מאנשי מחלקת המדינה דאז סברו שהקמת מדינה יהודית מנוגדת לאינטרס האמריקני. אחד מהם חיבר מזכר שמסביר שתוכנית החלוקה פירושה הכנסת מובלעת יהודית לתוך ערב־רב ערבי, מה שיגרום למלחמה. זה לא טוב לארצות הברית, הוא כותב שם, וזה לא טוב גם בשביל האנשים האלה, כי יכול להיות שהם ייהרגו כולם. העוזרים של טרומן שמעו על זה, ודרשו ממזכיר המדינה ג'ורג' מרשל לפטר את האיש. מרשל הלך לטרומן ושאל אותו מה הוא רוצה מהעובד הזה, שבסך הכול כתב מסמך פנימי. טרומן ויתר על דרישת הפיטורין, ובמקום זה מינו את העובד ההוא לשגריר בהודו. כך טרומן המשיך ונטרל את כל אנשי מחלקת המדינה שדרשו להצביע נגד תוכנית החלוקה. הנשיא הזה היה פשוט פלא. נייתן, הנציג שלו, לא רק השתתף בישיבות הסוכנות היהודית; אחד העובדים של מחלקת המדינה סיפר שנייתן התקשר בשם הנשיא למנהיגים בדרום אמריקה, איים עליהם ודרש שיתמכו בתוכנית החלוקה. כל זאת בזמן שהנשיא עצמו הכחיש כל מעורבות בנושא".
שותף נוסף למהפך היה סם זמוריי, יהודי־אמריקני שלא החזיק עמדות ציוניות, לדברי טפר. "זמוריי שלט ב'חברת הפירות המאוחדת', שפעלה באמריקה הלטינית וייצאה משם את כל הפירות האקזוטיים. לחברה הזו היו אז יותר מ־100 אלף עובדים, צי של שבעים אוניות, והיא גם הפעילה את הטלפונייה והטלגרף בחמש רפובליקות דרום־אמריקניות. זמוריי ישב שם חזק מאוד, והיה לו גם קשר הדוק עם נלסון רוקפלר. שניהם העסיקו את אותו איש יחסי ציבור, ובזמן מלחמת העולם השנייה שניהם יזמו העברת פועלים מאמריקה הלטינית למדינות הדרום בארה"ב, שסבלו ממחסור אדיר בידיים עובדות. חיים ויצמן שמע על זמוריי כבר ב־1925 וביקש להיפגש איתו, וזמוריי הסכים בתנאי שתוכן הפגישה ואפילו עצם קיומה יישארו חסויים. מאז ויצמן גייס אותו להשקעה במפעלים כלכליים בארץ, כמו תחנת הכוח בנהריים ומפעלי ים המלח. זמוריי גם רכש את השטחים שהאוניברסיטה העברית שוכנת בהם היום.
"ב־20 בנובמבר 47' ויצמן נחת בניו־יורק, ניסה לתפוס את זמוריי ולא הצליח. אז הוא שלח לו מברק: 'אני פה ואני מבקש ממך לעזור לי'. יומיים אחר כך דווח במחלקת המדינה שזמוריי הבטיח לוויצמן: 'שבע ממדינות אמריקה הלטינית – עליי, השליחים שלי בדרך'. בהמשך לכך יש דיווח של אליהו אילת (נציג הסוכנות בוושינגטון, ואחר כך השגריר הראשון של ישראל בארה"ב – ש"פ) על פגישה של ויצמן עם זמוריי, כמה ימים אחרי ההצבעה. זמוריי, כך נאמר שם, סיפר שהוא מאוכזב כי שתיים מהמדינות שהבטיחו לו לתמוך בתוכנית החלוקה, קולומביה והונדורס, נמנעו לבסוף. כלומר, הוא ידע בדיוק מה הייתה המשימה שלו, ובאיזו מידה הוא הצליח".
שש־בש עם אלי כהן
טפר (61), גרוש ואב לשניים, מתגורר ברמת־גן. "המסע הסודי של ראובן זסלני" הוא ספרו השלישי; קדמו לו "אלי כהן – תיק פתוח" ו"לילהאמר – תיק פתוח". "בספר על אלי כהן הראיתי שסיפור הלכידה שלו שונה מכפי שהיה מקובל לחשוב", הוא אומר. "למשל, בניגוד למה שתמיד ידענו, אלי כהן לא נתפס בזמן שידור. במהדורה השלישית של ספרי אני מביא מידע מתוך ספר שכתב אחד הקצינים שפרצו אליו לדירה. ידעתי על קיומו של הספר וחיפשתי אותו במשך חמש שנים, עד שמצאתי אותו בדמשק. כמובן, לא נכנסתי לסוריה, אבל מצאתי דרך להשיג אותו ולהביא אותו לארץ. המחבר הוא אדם שהיה מקורב מאוד לאסד האב, וידעתי שאמצא שם דברים מעניינים. מהספר הזה למדתי שבשלושת הימים הראשונים לאחר המעצר, אלי כהן עדיין הצליח להערים על החוקרים. הם ידעו שהוא מרגל למען ישראל, אבל לא היה להם מושג שהוא עצמו ישראלי, או בלשונם 'ציוני'. גיליתי פרט מצחיק: זה היה עיצומו של חודש רמדאן, ושני אנשי המודיעין שהתלוו לקצין בביצוע המעצר ביקשו לחזור לבתיהם בערב כדי לשבור את הצום. הקצין שחרר אותם ונשאר עם העצור – לכאורה ערבי־סורי שנפל ברשת של המוסד. אז מה עושים שני ערבים שיש להם כמה שעות להעביר ביחד? משחקים שש־בש".
"הארי טרומן היה פשוט פלא. רוברט נייתן, הנציג שלו, לא רק השתתף בישיבות של הסוכנות היהודית; אחד העובדים סיפר שנייתן התקשר בשם הנשיא למנהיגים בדרום אמריקה, איים עליהם ודרש שיתמכו בתוכנית החלוקה. כל זאת בזמן שהנשיא עצמו הכחיש כל מעורבות בנושא"
הספר השני שכתב טפר עוסק בסיפור חיסולו של צעיר מרוקני בעיר לילהאמר שבשוודיה, אחרי שסוכני מוסד זיהו אותו בטעות כאחד מראשי ארגון הטרור ספטמבר השחור, שביצע את טבח חברי המשלחת הישראלית לאולימפיאדת מינכן ב־1972. טפר חתום כיוצר גם על סרט דוקומנטרי שהופק בעקבות הספר ושודר בערוץ 8.
את הכתיבה על נושאים הקשורים לעולם הצללים הישראלי הוא התחיל כמעט במקרה. "התבקשתי לכתוב בהתנדבות בירחון פנימי של קהיליית המודיעין, וכתבתי על פרשה מסוימת שבה חבר טוב שלי, שלצערי כבר נפטר, העלה ארצה יהודים מסוריה. הוא העביר אותם מדמשק ומחלב לביירות, ומשם סטי"לים של חיל הים לקחו את העולים ארצה. בעקבות הכתבה עלה הרעיון להפיק ערב של מצילים וניצולים. אני חלבי, ולכן הכרתי חלק מהחלבים שהגיעו ארצה במבצע הזה, אבל כדי למצוא עולים מדמשק הלכתי לרב של הקהילה. תוך כדי שיחה הוא סיפר לי שאחרי הלכידה של אלי כהן, אנשי המוחבראת הסורי הגיעו לאחת המשפחות היהודיות בדמשק ועצרו את כל בני המשפחה, ארבעים איש. למה? כי לאב המשפחה הייתה חנות מזכרות, ושבועיים לפני המעצר אלי כהן נכנס לשם יחד עם קצין סורי, ופנה אל בעל החנות בעברית.
"אמרתי לרב שזה לא יכול להיות, אין סיכוי שאלי כהן עשה דבר כזה. שאלתי אם האב ההוא עדיין חי, והרב אמר לי שלא, אבל הבן שלו חי. הלכתי לבן, והוא סיפר לי: 'אלי כהן באמת הגיע לחנות שלנו, אבל הוא לא דיבר עם אבא בעברית. כשעצרו אותנו אמרנו בכנות שאנחנו לא מכירים אותו בכלל'. מתוך זה התחלתי לעסוק בסיפור של אלי כהן, ומשם דבר התגלגל לדבר. כך הגעתי גם לספר הנוכחי, על ראובן זסלני ועל התרומה שלו למאמץ ההרואי לאישורה של תוכנית החלוקה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
