חורף ארוך עבר עליהם בחאן־יונס, ועכשיו כבר יש להם צווי מילואים לקיץ. את יולי־אוגוסט הקרובים הם יעבירו שוב הרחק מהבית, מהילדים וממקומות העבודה. הפעם הם יישלחו לגבול הצפון. מספר ימי המדים שלהם בשנה הנוכחית כבר עוקף בקלות את מספרם של ימי השגרה, אבל הם יתייצבו, כנדרש, גם בימות החמה. אין להם שום ספק. גם לא כשהם שומעים את ההודעה הקולית שאחד מהם מקבל בזמן הצילומים: "אל תסכימו להיות שם ברווזים במטווח", מזהיר אותו חברו, המשרת כמפקד גדוד בצה"ל. ומצד שני, כשמאחוריהם חודשים מתישים של לחימה ולפניהם עוד שבועות ארוכים נוספים, יש להם דרישה אחת: שיצטרפו אליהם גם אחרים.
מאה קציני מילואים, מדרגת סרן ועד תת־אלוף, שלחו בשבוע שעבר מכתב לשר הביטחון יואב גלנט, בדרישה "להרחיב את מודל צבא העם ולהיערך באופן מידי לגיוס האוכלוסייה החרדית". "לאינטנסיביות הלחימה מחירים כבדים – אישיים, נפשיים, משפחתיים ותעסוקתיים, והנטל נישא על כתפיהם של אנשים מעטים מדי", כתבו. "יש להקים מידית את כל המנגנונים הנדרשים על מנת שנראה שינוי אמיתי ומהיר במציאות, בין אם בחקיקה, תקציבים, אכיפה, בקרה וכל פעילות שתלויה בהחלטות הדרג המדיני באופן מידי. הגיעה עת מעשה", הם קובעים.
יוזמי המכתב הם רב־סרן במיל' דוידי בן־ציון ורב־סרן במיל' יאיר שרף. באזרחות שניהם ממלאים תפקידים הקשורים להתיישבות: בן־ציון מכהן כסגן ראש המועצה האזורית שומרון, ושרף הוא סמנכ"ל התיישבות בתנועת "אור" העוסקת בפיתוח הנגב. שניהם שירתו יחד בסדיר כמפקדי פלוגות, והיום הם קצינים בגדוד 71, חטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים – שרף כקצין אימונים, ובן־ציון כמפקד מכלול מבצעים. "אנחנו דורשים מהמנהיגות הפוליטית והצבאית וכן ממנהיגי הקהילה החרדית לגלות את האומץ אותו גילו אלפי אזרחים ובתוכם אנשי מילואים מ־7 באוקטובר ועד היום. בתבונה, ברגישות, אבל גם בנחישות ובאומץ", כך כתבו במכתב. "קצנו בסחבת ובתירוצים, בואו נחבר את כלל חלקי העם לזכות ולנטל שבשירות למען עתיד טוב יותר. זהו חובנו המוסרי לאלה שלחמו ועודם לוחמים בגבולות, לפצועים ולהרוגים. זוהי חובתכם כמי שאחראים על המשך חוסנה וביטחונה של ישראל". תשובה משר הביטחון טרם קיבלו, ובכל זאת הם בטוחים שבניגוד לאינספור יוזמות קודמות, הפעם זה יכול לעבוד.
מתוך מכתב המילואימניקים:"קצנו בסחבת ובתירוצים, בואו נחבר את כלל חלקי העם לזכות ולנטל שבשירות למען עתיד טוב יותר. זהו חובנו המוסרי לאלה שלחמו ועודם לוחמים בגבולות, לפצועים ולהרוגים. זוהי חובתכם כמי שאחראים על המשך חוסנה וביטחונה של ישראל"
בשעת בוקר השבוע הם נקבצים לריאיון יחד עם חבר נוסף, ד"ר שלומי כהן. שרף (41) גר בארבע השנים האחרונות בקיבוץ שובל, אליו עבר מתל־אביב. הוא אב לשלושה ילדים, שהקטנה שבהם נולדה במהלך המלחמה. דוידי בן־ציון (38) הוא תושב אלון־מורה, אב לשישה. כהן, 40, הוא מרצה לפסיכולוגיה במכללת ספיר, ומתגורר במושב קלחים. הוא אב לארבעה שהצעיר שבהם נולד גם הוא באמצע המלחמה.
שלושתם הוקפצו בשמחת תורה. "בתשע וחצי בבוקר המג"ד מאיר כרמי נתן הוראה להגיע לימ"חים", מספר כהן. "אספנו שם את מה שאפשר, גנבנו כמה האמרים מרחבי הבסיס וירדנו דרומה".
בן־ציון: "בצהריים המג"ד הודיע לנו שעכשיו נדרש סוויץ': זו מלחמה, והאחים שלנו בדרום זועקים לעזרה. כל רביעיית האמרים שמוכנה, שתצא לדרך".
אתם מבינים באותו שלב מה מתרחש דרומה משם?
שרף: "נראה לי שהבנו במה מדובר, אבל לא הבנו שאין שם צבא, אין אף אחד, וזה עלינו".
בן־ציון: "אני זוכר שכשיצאנו מגדרה, ניגש אליי ברמזור אדם מבוגר שהחזיק חבילה עטופה בעיתון 'הארץ'. הוא זרק לי את זה לרכב ואמר – קחו, תצטרכו בהמשך. אני מסתכל ורואה כריכים מ'לחם של שמאלנים', עם חמוציות ואגוזים, ובפנים פסטרמה. בנאדם ישב בבית שלו, שמע על מה שקורה, והחליט לעזור למאמץ המשותף באמצעות הכנת כריכים לחיילים. והוא צדק: זה הדבר היחיד שאכלנו עד למחרת בבוקר.
"נסענו דרומה. הייתי בטוח שכל הכביש יהיה מלא משאיות, ג'יפים, טנקים, נגמ"שים. ואין כלום, אנחנו היחידים. הכביש ריק. אין גם מסוקים באוויר, אין מטוסים. בכל תחנת אוטובוס בדרך עמדו שוטרים, חיוורים ודרוכים עם האקדחים בידיים. אחד מהם אמר שאולי עוד מעט מגיעים מחבלים לרחובות. כשהגענו לאזור צומת יד־מרדכי ואז לארז, כבר ראינו מחבלי נוח'בה הרוגים, מכוניות שרופות. טויוטה לבנה שהארגז שלה מאחור מלא אר־פי־ג'י – וזה סמוך ליד־מרדכי, לב מדינת ישראל. כל מחסום שהגענו אליו נפתח מיד, כאילו אנחנו סיירת מטכ"ל. ואנחנו אומנם צנחנים, אבל עם כל הכבוד, מדובר בחבורת מילואימניקים מבוגרים. ראינו בכל מקום מכוניות שרופות, גופות. גם של ילדים, נשים, מבוגרים".
כהן: "ראינו טנק זרוק בתעלה. אתה מנסה לחבר מה קרה פה, וזה לא מתחבר".
שרף: "צומת שער הנגב היה שדה קרב".
הכוח הגיע לכפר־עזה. בכניסה לקיבוץ הם פגשו את תא"ל דן גולדפוס, מפקד אוגדה 98. "הוא אמר שני דברים שלא אשכח", מספר בן־ציון. "אחת, שמחבלי הנוח'בה הם לוחמים טובים, הם מקצוענים, 'אבל אתם יותר טובים מהם'. ושתיים – שאנחנו עכשיו נמצאים ברגע היסטורי של העם היהודי. ועם המסר הזה המשכנו פנימה.
"אנחנו נכנסים לכפר־עזה רגלית, בלי וסטים קרמיים. נתקלים במחבלים בכניסה. מחבל ראשון משמאל, עוד אחד מקדימה. בבית הראשון לא פותחים לנו, גם בבית השני לא פותחים. לבית השלישי אחד החיילים נכנס מהחלון. הוא דופק על דלת הממ"ד ואומר 'צה"ל, צה"ל'. שואלים מאיפה, אומר צנחנים. שואלים מאיפה, אומר 71. שואלים מי היה הנשיא הראשון של מדינת ישראל, והוא עונה: 'אני קיבוצניק, לא יודע דברים כאלו'. פתחו לו את הדלת וככה הוצאנו משפחה ראשונה".
הוא מספר שלא ישכח לעולם את המבט בעיניו של הילד שיצא מהממ"ד. "שילוב של 'תודה שבאתם' עם 'איפה הייתם'. ככה המשכנו וחילצנו 15 משפחות. הייתה החלטה פיקודית אמיצה להוציא את התושבים מהקיבוץ באמצע הלילה".
בראשון בלילה הם עמדו מול מתקפה נוספת שיצאה מעזה. "עוד 25 מחבלים הגיעו לכפר־עזה. היו עדיין משפחות בבתים. מסוק זיהה את המחבלים וירה, וגם הגדוד, שהיה פרוס על הגדר בשלוש פרצות, ירה בבת אחת. מכת אש שלא ראיתי בעבר. המשכנו את הקרבות בקיבוץ עד יום שלישי".
כשאבא הוא אורח
שרף כותב בימים אלו את ספר המלחמה של הגדוד. "ספר הניצחון שלנו", אומר בן־ציון, "אנחנו הולכים להדפיס אותו באלף עותקים". כמו לוחמים רבים אחרים, גם הם חוו את הניגוד בין אווירת ההצלחה שליוותה אותם בסיום פרק הלחימה שלהם בעזה, ובין הטענות לדשדוש ששמעו בתוך תחומי ישראל. בן־ציון: "אנחנו, גדוד 71, יצאנו מהרצועה לפני ארבעה חודשים בתחושה שעשינו כל מה שאפשר ומעבר לכך. השמדנו מנהרות טרור, השמדנו תשתיות, הרגנו עשרות מחבלים. הלחימה נוהלה בצורה מצוינת. עכשיו התחושה היא שהמציאות אחרת".
רס"ן דוידי בן־ציון: "אחד החיילים נכנס מהחלון, דופק על דלת הממ"ד ואומר 'צה"ל, צה"ל'. שואלים מאיפה, אומר צנחנים. שואלים מי היה הנשיא הראשון, והוא עונה: 'אני קיבוצניק, לא יודע דברים כאלו'. פתחו לו את הדלת. הסתכלו עלינו בשילוב של 'תודה שבאתם' עם 'איפה הייתם'"
שרף: "במסגרת התפקיד, דוידי ואני היינו על הקו לתוך עזה והחוצה, והרגשנו שאנחנו עוברים כביכול בין שני עולמות. בעזה – עוד מחבל שחוסל, עוד תשתית שהושמדה. ובחוץ – אתה שומע שתוקעים אותנו ולא נותנים לעבוד. בתקשורת יש רצון לייצר אווירה לא טובה. אני בטוח שהחטיבות שנלחמות עכשיו ברפיח, לא מרגישות שהן מדשדשות שם".
הזיכרונות האלו מתחילת המלחמה ומהמשכה חקוקים לנגד עיניהם. אבל הבוקר הם לא הגיעו כדי לספר על שהיה. לא רק בשביל זה. עכשיו הם רוצים לקדם משימה לאומית.
"יש עוד הרבה מה לעשות", אומר כהן. "אני רוצה להמשיך ואני רוצה לנצח. התגייסנו למטרה מסוימת, ואנחנו רוצים לפדות את הצ'ק הזה. ומצד שני, אין יותר כוח. אני לא יכול להחזיק את המתח הזה ארבעה חודשים. אחד הילדים כבר מדבר איתי רק דרך אשתי. הוא אומר לאמא כל מה שהוא רוצה להגיד לאבא, כאילו אני אורח שהגיע".
זה שובר את הלב.
"לגמרי. אתה חוזר לצבא מפורק, עם דמעות. כל יציאה הביתה מביאה איתה גם אירוע של לעזוב שוב. היכולת של השריר הזה להישאר מתוח הולכת ונגמרת. ולמרות הכול, החבר'ה שלי בפלוגה הוציאו מכתב שהם רוצים להמשיך".
"הלחימה נוהלה בצורה מצוינת. עכשיו התחושה היא שהמציאות אחרת". בן־ציון מימין, בעזה. צילום: באדיבות המצולםהנשים שלהם יודעות?
"כן, ואכן היה בלגן כשהתפרסמו שמות החותמים. וזה הקונפליקט. אין מישהו אחר, ולכן אנחנו חייבים עוד אנשים".
שרף: "היינו במילואים ארבעה חודשים וחצי. באופן פורמלי שוחררנו, אבל רובנו עדיין במילואים. שלומי יצא לקורס, דוידי עובד על פקודה אופרטיבית לקראת העלייה לצפון. עושים עוד כל מיני פעולות לקראת המילואים הבאים. בקיצור, מגויסים כל הזמן".
איך הנטל הזה תורגם למיזם מעשי לגיוס חרדים?
"יש שני נושאים שבהם ההבנה שלנו התחזקה וגרמה לנו להיות אקטיביים. הראשון הוא הכוח של עולם המילואים. תמיד ידענו שמילואימניקים הם כוח, אבל בתקופה הזאת בתוך עזה נוצרו קהילות חזקות עוד יותר. הבנו שעבדו עלינו בתקשורת כשסיפרו לנו שיש בחברה הישראלית שבט כזה ושבט אחר, ושהעולם מתחלק לכן רפורמה ולא רפורמה, כן ביבי או לא ביבי. אתה פוגש את האדם שלכאורה אמור לריב איתך בטירוף, ופתאום הוא נמצא יחד איתך והוא הצמד שלך במתקפה והוא אח שלך ביומיום – ואתה מגלה כמה כוח יש בזה. גם כשמגיעים לדבר על פוליטיקה, אתה מבין שאין אמת באמירה 'זה הולך לפרק אותנו'. היא משרתת אולי כל מיני אנשים, אבל בשיח מכבד וטוב וחיובי אפשר לפתור את הסוגיות האלה".
כהן: "בשבעה באוקטובר המחלוקות כבו לרגע. הן אולי חוזרות עכשיו, אבל אז כולנו ניצבנו בשותפות גורל מול אויב אחד שרוצה להרוג את כולנו. מצאנו את הספר 'מיין קמפף' בבית של מחבל חמאס בכיר בחאן־יונס", הוא מעיר. "כולנו באים להגן על המדינה, מתוך תחושת הערכה הדדית".
איחוד השורות הזה עדיין קיים? קהילת המילואימניקים נשארה מחוברת בתוכה גם עכשיו?
שרף: "כן. זה כוח שקיים. יש היום חיבור בין מילואימניקים באשר הם. 300 אלף איש התגייסו למילואים, ואם אתה אחד מהם, ואתה רואה עכשיו מישהו על מדים – אתה מרגיש שיש ביניכם קשר, גם אם לא פגשת אותו עד היום. יש בסיס מאחד לכל האנשים שחוו אותה חוויה, אנשים שהיו או נמצאים עדיין באותו אירוע. זו ההבנה הראשונה שהתחזקה אצלנו.
"ההבנה השנייה נוגעת לכך שרק אחוזים בודדים מתוך האוכלוסייה משרתים במילואים, וזה לא מספיק. יש בבית נשים וילדים, יש עבודה שנדפקת, סיימת מילואים ובעוד שנייה אתה מגויס שוב. זה לא יכול להסתדר. אנחנו אוהבים את המדינה, רוצים לתרום, אבל מרגישים בגוף שלנו ובחיים שלנו את הסיפור של חוסר כוח אדם בצבא. אנחנו צריכים עוד אנשים שיבואו לעזור ברמה הכי פרקטית. יחליפו אותנו בשמירה, ייכנסו מתחת לאלונקה – אפשר להשתמש באיזה דימוי שרוצים, אבל הם פשוט נדרשים.
"ועוד דבר השתנה. אנחנו מאמינים בני מאמינים – אבל כבר לא מאמינים כל כך בקלות. אני לא יכול היום לסמוך על המערכות בצורה חותכת של 'כזה ראה וקדש', כמו שיכולתי לפני שבעה באוקטובר. אנחנו באים מתוך המערכת, אוהבים ומוקירים אותה, אבל בסופו של דבר אנחנו הקצינים שואלים, וגם החיילים שלנו שואלים אותנו – רגע, רגע, למה הולכים שמאלה ולא ימינה? אנחנו רוצים לדעת מה התוכנית. אנחנו מאמינים במערכות של המדינה ושל הצבא, אוהבים אותן, אבל לא", הוא מחפש לרגע את המילים שיעבירו את תחושת הספק.
רס"ן יאיר שרף: "הבנו שעבדו עלינו בתקשורת כשסיפרו לנו שיש בחברה הישראלית שבט כזה ושבט אחר, ושהעולם מתחלק לכן רפורמה ולא רפורמה, כן ביבי או לא ביבי. אתה פוגש את האדם שלכאורה אמור לריב איתך בטירוף, ופתאום הוא נמצא יחד איתך והוא הצמד שלך במתקפה והוא אח שלך ביומיום"
נשמע שאתה קצת מתנצל. ברור שיעלו שאלות אחרי מחדל כזה.
שרף: "זה לא האינסטינקט שלך, כחייל וכמפקד".
כהן: "אתה צריך לסמוך על מי שנמצא מעליך, ואנחנו סומכים בדרך כלל. אבל האירועים שקרו פה בשבעה באוקטובר וגם אחר כך, הראו שלא כל החוכמה נמצאת למעלה. בהרבה מקרים אנחנו ידענו טוב יותר ממי שמעלינו. היו בהחלט דברים שאם לא היינו עוצרים אותם, היו עולים בדם", הוא אומר, ומעדיף שלא לפרט.
המשחק הפוליטי מנצח
גם בנושא השוויון בנטל הם הפסיקו לסמוך בעיניים עצומות על מי שנמצא שם למעלה. "אחרי כמה חודשים במילואים המשפחות כבר לוחצות, לחבר'ה לא קל מול הבית, ואני שומע מכל מקום – 'שצה"ל יביא עוד אנשים'. בשיחת מחלקה שהתקיימה בינואר אמרתי: 'אין עוד צה"ל, אנחנו צה"ל. האנשים זה אנחנו. כל החטיבות מגויסות'. ואז אני חוזר הביתה, וגם לי אומרים – עשית מספיק, שמישהו אחר ילך עכשיו. אז מצד אחד אני שואל: מה זה 'מספיק', אתם רואים מה המצב. ומצד שני, איפה המישהו האחר הזה. ואני רואה את החבר'ה שלי. יש אצלנו שמאלני ויש ימני ויש דתי ויש קיבוצניק, אבל מישהו חסר במארג".
בן־ציון: "25 אחוזים מילדי כיתה א' בשנת הלימודים הנוכחית הם חרדים. בעוד עשר שנים הנתון יהיה 30 אחוז, וב־2040 הם כבר יגיעו ל־38 אחוז. באותה תקופה הילדים שלי יהיו בגיל גיוס, ושליש מהשנתון שלהם יהיו חרדים. זו כמות הרבה יותר גדולה משהייתה. גם הצורך השתנה. חשבנו בעבר שאפשר להסתפק בצבא קטן וחכם. כבר ב־2006 הבינו שאי אפשר שהצבא יהיה ממש קטן, אבל עכשיו התברר שדרושות לנו עוד הרבה רגליים שצועדות על הקרקע. מדינת ישראל לא תוקפת בצפון, בין השאר בגלל שיקול של כוח אדם.
"אנחנו מביאים חידוש, ומצפים שהוא יהדהד למרות המורכבות שלו. לחרדים אנחנו אומרים: אנחנו אוהבים אתכם מאוד, מעריכים את לימוד התורה, מסכימים שהוא חשוב וקריטי ומחזיק את עם ישראל הרבה שנים, ועם זה – אנחנו צריכים אתכם. פשוט צריכים שתבואו. זה לא סותר את האהבה. כשאני אומר שאני רוצה אתכם איתי, זה לא כי אני אנטי־ביבי ולא כי אני נגד לימוד תורה. אנחנו לא תופסים עמדה פוליטית שמשויכת לשמאל. עם ישראל צריך אתכם. ומהצד השני, כקצינים וחיילים שרואים עצמם חלק מהמערך הצבאי, אנחנו באים בדרישה גם לצה"ל. אנחנו אומרים לו – רוצה שהם יתגייסו? תכין את עצמך היטב. אל תחרטט. אי אפשר רק להגיד 'תתגייסו', וכשחרדים באים לבקו"ם, אומרים להם 'אין לנו מה לעשות איתכם'".
שרף: "וזה לא קרה רק באוקטובר. יכול הרמטכ"ל להכריז שהוא רוצה לראות את כולם, אבל אם יבואו עכשיו 5,000 מתגייסים חרדים ויאמרו כאיש אחד 'הננו!', יגידו להם – אופס, לא נערכנו".
בן־ציון: "להכנסת חרדים לצבא יהיו משמעויות, וצריך להיערך אליהן. זה אומר למשל שנשים לא תשרתנה במסגרת שתיבנה עבורם. בקורס מפקדי פלוגות הייתה איתי קצינה, אור בן־יהודה. היום היא סגן־אלוף, והיא תותחית, מפקדת גדוד שנלחמה קשה בשבעה באוקטובר – אבל היא לא תוכל לשרת במסגרת הזאת. לאוגדת ויז'ניץ וגור ובעלז לא ייכנסו נשים. אי אפשר אחרת, ודי עם הבלופים. אל תאמרו לחרדים 'אנחנו דורשים שתבואו, וגם שתתנהלו לפי הערכים שלנו'".
כהן: "המהלך שלנו נוצר גם בגלל הצורך הפיזי שהרגשנו, וגם מתוך גודל השעה. אנחנו אומרים לציבור החרדי: אנחנו רוצים שתתגייסו לא כי אתם 'פרזיטים', אלא כי במציאות הנוכחית אנחנו רוצים שתהיו חלק מאיתנו. מי שמשרת יש לו גם אמירה, ואנחנו רוצים אתכם באמירה הזו".
נראה שבכל מקרה הם לא באים.
שרף: "השיח היום במדינה מתחלק לשניים. צד אחד הוא של אחים לנשק, של לפיד, וזה צד שאומר – החרדים רעים, הם לא מתגייסים, ראש הממשלה אשם. השיח הזה מייצר אומנם לחץ מסוים על המערכות, אבל הציבור החרדי קולט אותו ומצופף שורות מול 'גזרות השמד'. ובצד הימני, בשם המשחק הפוליטי והרצון לשמור על הבייס, מוותרים על הערכים. אומרים – נחליק להם. אבל היום, ברמה הטכנית הכי פשוטה, כבר אי אפשר להחליק. זה בא על חשבוני ועל חשבון אשתי ועל חשבון העבודה שלי, וזה גם לא ערכי. מספיק להסתכל על רשימת הנופלים במלחמה הזאת, אתה רואה מאיפה הם מגיעים".
כהן: "יש פה אינטרס ברור לשמר את הפילוג הזה, כי הוא מחזיק בייסים פוליטיים. הם יצופפו שורות, אנחנו נצעק על הפרזיטים. כל בייס מתבצר לו בעמדתו".
סרן שלומי כהן: "אפשר להסתפק בשירות סדיר קצר, רק כדי לתת ידע ומיומנות, ובהמשך להחזיק אותם שבועיים־שלושה בשנה לאורך עשרים שנה. גם היום לכל חטיבת מילואים יש אופי קצת שונה, אז תהיה גם חטיבה חרדית שיש לה אופי משלה"
אם עכשיו עובר חוק הגיוס שמעגן פטור נרחב לחרדים, אתם אומרים "אני עם המילואים סיימתי"?
"מה פתאום", שלושתם נזעקים, ובן־ציון מבהיר: "זו אמירה חד־משמעית שאנחנו נבוא לשרת בכל מקרה. כי אנחנו אידיאליסטים, יש שיגידו פראיירים, ואין מבחינתנו שום ברירה. אנחנו צריכים להגן על הילדים שלנו ועל הילדים שלך ועל הילדים של אלה שלא באים. אין דרך אחרת להחזיק את המדינה, ונעשה את זה גם אם נהיה האחרונים שנשארים לכבות את האור. ויחד עם זאת, אנחנו לא קונים בלופים, משום צד.
"אלוף יהודה פוקס, מפקד פיקוד מרכז, הציע רעיון שהוא ישים בעיניי: לבנות לחרדים הכשרה צבאית קצרה של חודשיים, ולתת להם לשמור ביהודה ושומרון. כל אברכי ה'כולל' באים יחד, ועושים שמירות על היישובים. אפשר למצוא פתרונות שייתנו למגזר החרדי להרגיש בנוח עם השירות שלו, ויחד עם זאת יקלו על העומס של הצבא".
ויש פרטנרים בציבור הזה?
"אנחנו מדברים עם חבר'ה מחסידות גור, מוויז'ניץ, גם עם ליטאים. הם אומרים – יש פה המון שרוצים להתגייס. גם בגלל החשיבות, וגם כדי להיות חלק מהחברה הישראלית. חרדים ששירתו בצה"ל גאים בזה מאוד, אבל צריך לתת להם את המסגרת כדי שהם יוכלו לחזור הביתה והקהילה לא תחרים אותם".
שרף: "לפי הנתונים, מתוך 12 אלף גברים חרדים בשנתון, מספר לומדי התורה דה־פקטו הוא בין 6,000 ל־7,000. זאת אומרת שמהנותרים, יש לנו עוד אוגדה".
בן־ציון: "האוגדה הזאת יכולה לתת הרבה כוח אדם שישחרר את המילואים ויקל על הסדירים. הם לא צריכים להילחם בחאן־יונס, אפשר לעשות אבט"ש.
"אני חושב שעד שבעה באוקטובר הייתה לנו הפריבילגיה להישאר באזור נוחות מסוים. אבל כשאתה רואה אסון כבד כל כך שנגרם בגלל רשלנות, בגלל חוסר אחריות בכל הדרגים – המדיני, הביטחוני, האסטרטגי, הטקטי – אתה מבין שגם בנושא גיוס החרדים אתה לא יכול להשאיר את האחריות למישהו אחר ולסמוך על זה שיהיה בסדר. כי לא יהיה בסדר. לכן אנחנו באים ולוקחים אחריות. הרבה יותר נוח לנו לעשות עכשיו דברים אחרים. הנה, שרף יצא מפה הרגע כי הוא כבר איחר לפגישה, לי יש משימות שלא מתקדמות. אבל אנחנו נחושים לפעול. החתמנו מאה קצינים על המכתב, ונחתים גם אלף. בינתיים רק שלחנו מכתב, כמו ילדים טובים. השלב הבא יהיה צעדים אחרים".
קומיסר עם שטריימל
כשאני שואלת אם קיבלו הזמנה כלשהי לפגישה עם שר הביטחון, כהן משיב: "אותי הרבה יותר מעניין שיזמינו אותי לפגישה בחסידות ויז'ניץ. אני רוצה לקבל רשימה של כל מה שהם צריכים כדי שמאה אנשים שלהם יבואו לצה"ל, ואני ארוץ על זה. הם יהיו דוגמה לכך שזה אפשרי. וזה אפשרי. אם יש היום בצבא נעליים לטבעונים, אפשר גם להתאים את המערכת לחרדים. צריך להתחיל מרצון טוב. ברגע שנעשה את התיאומים שלנו ונתחיל להניע את המהלך, זה יקרה".
בן־ציון: "אם אנחנו רוצים ביטחון בסיסי כדי שנוכל לחיות כאן, אם רוצים שיהיו לנו לוחמים בשנים הבאות, צריך להוביל מהלך. אנחנו כנראה היחידים שיכולים לעשות את זה, כי אנחנו מבינים גם את הצד החרדי וגם את הליברלי".
מול ההבנה הזאת, ההנהגה החרדית נאחזת בנרטיב שלפיו לימוד תורה הוא שווה ערך ללחימה בתוך חאן־יונס.
בתגובה, בן־ציון מונה את שמות בני השיח שלו בתוך העולם החרדי. "יש לי חבר מאחת החסידויות הגדולות, בחור ששירת בצה"ל", הוא מוסיף ומספר. "הוא רצה לעבוד, הבין שצריך בשביל זה לעשות צבא, ושירת שנה וחודשיים. בעקבות זאת לא נתנו לבת שלו להיכנס לגן, אז הוא הקים גן לילדים חרדים שהאבות שלהם משרתים בצבא. כדי לא לומר 'צבא' הוא קרא לזה 'גן לילדי הורים עובדים', ופתח אותו מול אלה שלא רצו לקבל את הבת שלו. היום זו רשת גנים מבוקשת מאוד. יש אלפי חרדים שיכולים ללכת במסלול דומה לשלו. אנחנו אומרים להם: לא נשמד אתכם, אנחנו לא רוצים שתהפכו להיות כמונו. תישארו חרדים, אבל תשרתו.
"אנחנו נצליח, בלי בלופים, להכניס לצבא כוח אדם גדול. רק צריך שיתנו לנו משהו, התחלה של פיילוט מלמטה או התחלה של חוק מלמעלה. אנחנו נקים ועדה ציבורית בגיבוי ממשלתי, שיהיו בה נציגים חרדים יחד עם קצינים מהשטח. אפשר להתייאש, לומר שזה לא יצליח. זה הכי קל. צריך לבוא עם תקווה, ולזכור שמדובר בחבר'ה מצוינים. הם מתנדבים, מנהלים מערכות. תן להם שירות קצר, ותקבל מילואימניק ל־25 שנה".
כהן: "אנחנו מבינים היום עד כמה מטרתו של הצבא הסדיר היא לתספק את צבא המילואים. צבא המילואים הרבה יותר מנוסה וחכם, יודע לעשות תהליכים של ביקורת, של שינוי ושימור עצמי. זה צבא שיש לו הרבה פחות שומנים, כי כל יום מילואים הוא יקר. לכן אפשר לבנות מסלול של שירות סדיר קצר, רק כדי לתת למגויסים ידע ומיומנות, ובהמשך אפשר להחזיק אותם שבועיים־שלושה בשנה לאורך עשרים שנה. גם היום לכל חטיבת מילואים יש אופי קצת שונה, אז תהיה גם חטיבה חרדית שיש לה אופי משלה ולומדים בה תורה כל יום".
ומזיזים לשם כך את הנשים.
כהן: "כי זה הכרחי. ראינו כולנו לפני כמה חודשים מה נשים לוחמות יודעות לעשות, אבל החרדים לא יבואו לשרת איתן. גם אם אני מ"פ, ואומרים לי 'יש לך מאה חיילים שבכל יום אימון צריכים ארבע שעות הפסקה ללימוד', אני אתן להם את הזמן הזה, כי אחרת אני מפסיד אותם לגמרי. לא צריך להיות טהרנים לשום כיוון".
בן־ציון: "בגדס"ר הבדואי יש מש"קיות? כמו שאני לא אשרת באותו טנק עם חיילת, כך החרדים לא ישרתו עם נשים במסגרת שלהם. זכותך לומר שאת לא מוותרת על השירות של החיילות. אבל המשמעות היא שיש חמש חטיבות שיכולות להתגייס ולא יתגייסו.
"צריך לאתר את העסקן האמיץ שיחתום לאדמו"ר: מאה הצעירים האלה שאתה מאשר להם להתגייס – אני אחראי לכך שהם לא רואים אישה מרגע שהם נכנסים לבקו"ם ועד שהם יוצאים. כמו שיהיה להם אוכל גלאט כשר ותפילה במניין, כך לא יראו נשים. הצבא ייקח על זה אחריות".
כהן: "כמפקד מחלקה, קיבלתי לפני שנה עשרה בני"שים. הודעתי לסמל במחלקה שהוא נציג לענייני דת: הוא יגיד לי מתי תפילות, איזה בשר לקנות לעל האש וכן הלאה. באותה מידה, מבחינתי יכול להיות קומיסר שישב עם שטריימל בישיבות מ"פ ויאמר – 'את זה אני מאשר, את זה לא'. אני רוצה שבעוד שמונה חודשים יהיו לי מאה לוחמים עם הכשרה של רובאי 07, וכל מה שהם צריכים בשביל זה בדרך – שייקחו. זה הכרחי, ואם נפסיק לצופף שורות, זה גם אפשרי".
אשרי המאמין.
כהן: "אגיד לך משהו. במעבדה ליזמות במכללת ספיר יש מרצה שתמיד אומר לסטודנטים – אם אתה יזם, חזקה עליך שהעולם לא איתך – כי אתה הרי חושב עכשיו על משהו שכל העולם לא חשב עליו קודם לכן. אבל זה לא אומר שלא תצליח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
