"יש לי הכבוד להודיע לך שאמנע מלקיחת אוכל לתקופה של 28 ימים. אני מודע לעובדה שלא הצום שלי ולא של כל אחד אחר ישפיע על החלטות השולטים היום בארץ ורואים כחובתם להפריע בכל האמצעים לשיבת ישראל לארצו. (אולם) בשעה גורלית זו בתולדות עמי אין ביכולתי לעשות מאומה לעזור לו ולעודדו בסירובו להיכנע, ולכך קיבלתי על עצמי לפחות קורבן מרצון, ואסרב לקבל כל מזון, פרט למים ולמשקאות בלתי מזינים אחרים, במשך ארבעה שבועות. מי ייתן והא־לוהים בחסדו יקבל צומי זה ברצון, כתפילה לעזרתו בשעה זו, שעת צרה ורעה לישראל, ויצילנו מידי אויבינו".
(מתוך מכתב ששלח בנימין זאב פון־וייזל ממחנה המעצר בלטרון לנציב העליון הבריטי, 1 בספטמבר 1946)
שמו של ד"ר בנימין זאב פון־וייזל אינו מוכר היום כמעט. אולי משום שהוא השתייך לימין הרוויזיוניסטי בתקופה שקדמה להקמת המדינה, ונבלע בין שני מנהיגים מיתולוגיים, זאב ז'בוטינסקי ומנחם בגין. אבל בעיני הבריטים שבאו לעצור אותו בשבת השחורה ב־1946 הוא נחשב לאחד ממנהיגי היישוב היהודי בארץ. את חוויותיו במחנה המעצר בלטרון, ואת הגיגיו על אחדות ופילוג בין יריבים המוצאים עצמם כלואים יחד, הוא העלה על הכתב בספר "תשעים ושניים ימי מאסר וצום" – יומן שבי שפורסם בשנת 1947, והיה לרב מכר ביישוב העברי בארץ. 77 שנים אחר כך, כשהיהודים בארץ ישראל עומדים מול אויב משותף אך גם נקרעים במריבות פנימיות, ספרו רואה אור מחדש.
יוזמת ההוצאה המחודשת, דרך "סלע מאיר", היא הנכדה ניבה פון־וייזל (65), יושבת הראש הטרייה של מכון ז'בוטינסקי. בין משפחתו של בנימין זאב פון־וייזל ובין חוזה המדינה בנימין זאב הרצל, היא מספרת, שררה ידידות עמוקה. "כשסבא־רבא שלי, ארנסט פרנץ פון־וייזל, ישב פעם עם הרצל בקפה במריה הילפר שטראסה, הרצל אמר לו: 'שמע, פון־וייזל, יש לי רעיון' – והציג את חזון המדינה היהודית. ארנסט אמר לו שזה רעיון לא רע, והציע לארגן בשבילו מפגש המוני להצגת הרעיון. זה היה כמה שבועות לפני שהרצל פרסם את מדינת היהודים".
ועידת היסוד של הצ"ח הודיעה כי היא דוחה "דרישות הקיצוניים בראשותו של פון־וייזל שהחוקה תצהיר מיד שהצ"ח היא 'הסוכנות היהודית לארץ ישראל'". פון־וייזל נקלע שוב ושוב לעימותים עם ז'בוטינסקי, אך כשמנהיג הרוויזיוניסטים נשאל מדוע אינו מפטר את הפעיל הסורר, השיב: "לפטר את פון־וייזל? איך אני יכול, אם מכל עשרה רעיונות, תשעה הם שלו?"
הצעד הראשון שנקט ארנסט פון־וייזל לאחר ששמע את החזון היה סילוק עץ חג המולד מביתו, והוא גם שכנע את הרצל לעשות כמוהו. פון־וייזל אף שכר מורה שילמד את ילדיו עברית, ומאותו יום והלאה אסר על בני המשפחה לכתוב בשבת. "הוא לא היה איש דתי בכלל", מספרת נינתו, "אבל הוא רצה להחדיר בילדים גאווה בזהותם היהודית".
הבן בנימין זאב נולד ב־1896, זמן קצר לאחר פרסום "מדינת היהודים". כשגדל הפך לשומר מצוות, אך לא בהשפעת החינוך מבית אבא, אלא בעקבות שירותו בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת העולם הראשונה. אז, בשוחות החזית הרוסית, הוא פגש חיילים יהודים מהונגריה, מפולין ומגליציה, וכך התוודע לראשונה ליהדות האורתודוקסית.
במלחמה ההיא התעקש פון־וייזל להתגייס ליחידת תותחנים; בעיניו זאת הייתה מעין הכנה למאבק הצבאי העתידי על ארץ ישראל. לאחר המלחמה, ולנוכח התפוררות המעצמה האוסטרו־הונגרית, הוא הקים פלוגות חיילים יהודים לצורך הגנה על הרובע היהודי בעירו וינה. פון־וייזל גם ייסד את אגודת "חירות", שפעלה ליישוב חיילים יהודים משוחררים בנקודות לאורך גבולות ארץ הקודש. כך פגש את זאב ז'בוטינסקי, מייסד הגדודים העבריים. פון־וייזל העלה בפניו תוכנית שהגה: לרכוש ציוד לוחמה של שתי אוגדות, ליזום עלייה של 30 אלף חיילים משוחררים, ולכבוש את הארץ המובטחת "תחת הדגל של הוד מלכותו מלך בריטניה". הצעתו נדחתה. זו לא הייתה ההצעה האחרונה שלו שנדחתה.
ב־1922, לאחר שסיים את לימודי הרפואה, עלה פון־וייזל ארצה. כאן הוא עבד כחלוץ בחקלאות ובבניית טרסות, ומהצד גם בתור רופא ומנהל חשבונות, עיתונאי, מורה פרטי לצרפתית ופועל בניין. בהזמנתה של מניה שוחט הוא קיבל עליו את תפקיד המדריך הצבאי הראשון בקורס הקצינים הראשון של ההגנה, שהתקיים בתל־יוסף. הוא גם הכין תוכנית צבאית להגנה על העמק, אבל מכיוון שזו כללה נסיגה מיישובים מסוימים, חברי גדוד העבודה דחו אותה. "לא מפנים יישובים", הם קבעו.
הקריירה העיתונאית של פון־וייזל הביאה אותו לחצרותיהם של מנהיגי העולם הערבי באותם ימים. בסוף 1923 הוא החל לכתוב ב"נויה פרייה פרסה", העיתון שלפניו כתבו בו הרצל ונורדאו וכל מי שנחשב בשמי הספרות וההגות באוסטריה. כעבור זמן קצר מינו אותו כמה גופי תקשורת גרמניים לכתב המיוחד שלהם במזרח הקרוב ובארצות האסלאם. עוטה לבוש ערבי מסורתי וחמוש בחרב, הגיע פון־וייזל לפני מאה שנה בדיוק למכה, והתקבל אצל האמיר חוסיין – סב־סבו של מלך ירדן הנוכחי, עבדאללה השני. בדיעבד התברר שהסעודה המשותפת שלהם הייתה ארוחתו המלכותית האחרונה של האמיר, לפני הגלייתו בידי בית סעוד. העיתונאי היהודי התארח גם בחצר המלך מבית סעוד ובבית מנהיג המרד הדרוזי.
בכובע אחר שימש פון־וייזל כרופאו האישי של עבדאללה הראשון, אמיר עבר הירדן. כשפואד מלך מצרים יצא לביקור ממלכתי בגרמניה, פון־וייזל התלווה אליו כעוזר וכמתורגמן אישי. הוא נפגש גם עם מנהיגים בתימן, באריתריאה, בסינגפור, בסרי־לנקה, בהודו ובטורקיה. המנהיגים ששוחחו עמו הבינו כי לא מדובר רק בעיתונאי גרמני, אלא במדינאי יהודי. פייסל מלך עיראק העניק לו את ברכתו לביצוע טרנספר של פלאחים ערבים מארץ ישראל, והאחים עלי, מנהיגי המוסלמים בהודו, הציעו לו לכרות ברית מוסלמית־יהודית נגד אנגליה ובית סעוד. בביקוריו בהודו שהה פון־וייזל במנזרים בודהיסטיים ותרגל שיטות סגפנות וכוח רצון, שסייעו לו רבות בשביתת הרעב שהוא עתיד לקיים בלטרון, כמעט שני עשורים מאוחר יותר.
אהבת המולדת במקום טנקים
במסעותיו ובהרפתקאותיו הוא הספיק גם לשבת בכלא האיראני, לאחר שנחשד בריגול; שוביו חשבו שהוא לא אחר מלורנס איש ערב, איש הצללים הבריטי שבחש במזרח התיכון. כאן בארץ, במהלך פרעות תרפ"ט (1929), נדקר פון־וייזל בידי ערבים ונפצע באורח קשה. במשך שבועות נלחמו הרופאים על חייו, עד שלבסוף הצליחו להצילו.
ניבה פון־וייזל: "סבא דאג לשנות את ההצהרות של אחוות הסטודנטים היהודים באוניברסיטת וינה, כך שיהיה ברור שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית. על אותו רקע התעוררה הסערה בקונגרס הציוני של 1931: ויצמן אמר שם שאין כוונה להקים מדינה יהודית, וז'בוטינסקי דרש להצהיר שיש כוונה כזאת"
בשנים ההן העמיק פון־וייזל את השפעתו על העיתונות באזור. ב־1926 הוא ייסד את "עיתון הנילוס וארץ ישראל", שיצא לאור בקהיר. ב־1930 ערך את "דואר היום", היומון השני בגודלו אז בארץ ישראל, ומשזה נסגר, הוציא פון־וייזל עיתון חדש — "העם".
בשנות השלושים הוא יצא למסעות מסוג אחר, הפעם באירופה. פון־וייזל הרבה לנאום ולהרצות באוסטריה, בגרמניה ובמזרח אירופה, ועשה שם נפשות לעלייה ארצה. עוד ב־1931 ניבא את עליית היטלר לשלטון וקרא ליהודים: "הצילו עצמכם כל עוד אפשר, ארזו חפציכם ולכו לפלשתינה. לגאלי או בלתי לגאלי, אבל לכו!". ה"אנשלוס", סיפוח אוסטריה לגרמניה, תפס אותו בעת ששהה באוסטריה עם אשתו נעמי וילדיהם. יום לפני שאנשי הגסטפו דפקו על דלת ביתם הם הצליחו להימלט, מותירים מאחור את רכושם.
התחנה הבאה של פון־וייזל הייתה בפריז, משם המשיך בפעילותו להצלת יהודים, ולשם כך אף ניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן. כעבור מעט יותר משנתיים נאלץ להימלט גם מצרפת; ידיד במשרד המלחמה הצרפתי התקשר אליו כדי להודיע לו שקו מז'ינו קרס, ופון־וייזל שרף את כל מסמכיו ויצא בתוך שעתיים מפריז. המשפחה הצליחה לברוח באונייה האחרונה שיצאה ממרסיי, ופון־וייזל הגיע שוב – הפעם חסר כול – לארץ הקודש.
בשדה הציוני־פוליטי של אז פעל פון־וייזל כחבר הוועד המרכזי הרוויזיוניסטי, אך נחשב קיצוני אפילו במושגי תנועתו. ועידת היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה הרוויזיוניסטית (הצ"ח), שהתכנסה בווינה בסוף קיץ 1935, קראה ליהודים להצטרף לחרם הכלכלי על גרמניה, אך דחתה את "דרישות הקיצוניים בראשותו של פון־וייזל שהחוקה תצהיר מיד שהצ"ח היא 'הסוכנות היהודית לארץ ישראל'" – כך דווח בעיתון הרוויזיוניסטי "הירדן". פון־וייזל נקלע שוב ושוב לעימותים עם ז'בוטינסקי, ועורר את חמתו. אך כשמנהיג הרוויזיוניסטים נשאל מדוע אינו מפטר את הפעיל הסורר, השיב: "לפטר את פון־וייזל? איך אני יכול, אם מכל עשרה רעיונות, תשעה הם שלו?"
אחרי מותו של ז'בוטינסקי נבחר פון־וייזל ליו"ר התנועה הרוויזיוניסטית, ומילא את התפקיד במשך שנתיים, מ־1942 עד 1944. בשנים הללו היה פון־וייזל דמות מפתח ביישוב היהודי. כשאימת הכיבוש הנאצי ריחפה מעל ארץ ישראל, הוא יזם פגישה עם המפקד העליון של הצבא הבריטי בארץ. "הדבר היה אחרי ניצחונם הראשון של הגרמנים באל־עלמין", כתב על כך פון־וייזל ביומנו. "זה עתה קיבלתי לידי את הנהגת הצ"ח בארץ, וחשבתי מחובתי לדון בלי דיחוי עם הגנרל על הצעדים שיש לנקוט להגנת המולדת. תמים הייתי, וחשבתי כי כל שעה יקרה. אבל גם הגנרל הסקוטי הטוב איש תמים היה; הוא היה בדעה שיש בכוחה של אנגליה לשאת באובדנה של ארץ ישראל ובחורבנו של היישוב היהודי.
"ביקשתי את הגנרל לערוך את כל המתנדבים היהודים, על כל יחידותיהם, בקו חזית מיוחד בדרומה של הארץ, בגבול היישוב, אם סמוך לאל־עריש, או לפני עזה או בקו מגדל־בית־גוברין, למען יגנו בחורינו על קו זה עד לטיפת דמם האחרונה, אף אם היחידות האנגליות האחרות יפנו את הארץ, כי אנו נילחם בחיילי היטלר טוב יותר מכל צבא אחר, גם בלי טנקים, שהרי נבקש להציל את מולדתנו מן הכיבוש הנאצי. אנו לא ניסוג משם, גם אם ניהרג כולנו עד אחד".
פון־וייזל התחייב לגייס "תוך שישה שבועות כ־10,000 איש", אולם הגנרל נרתע מהאפשרות לחמש יהודים רבים כל כך. הוא השיב שיסכים לחייל לכל היותר 1,500 מבני היישוב בכל חודש, והוסיף תהייה לגבי נאמנותם של המגויסים הללו לפיקוד הבריטי או אפילו להנהגה הציונית.
אל תגיד מדינה
עם ההסתדרות הציונית היה לפון־וייזל חשבון רב שנים. הארגון הזה – שייסד הרצל, מחבר "מדינת היהודים" – חשש להצהיר כי מטרתו היא הקמת מדינה יהודית, אך פון־וייזל דיבר על כך במפורש. כבר ב־1918 הוא הגדיר את המדינה היהודית כיעד ברור שצריך לחתור אליו, ואילו ההסתדרות הציונית ניאותה להציב זאת בראש סדר יומה רק ב־1946.
"סבא דאג לשנות את ההצהרות של אחוות הסטודנטים היהודים באוניברסיטת וינה, כך שיהיה ברור שמטרת הציונות היא הקמת מדינה יהודית", אומרת ניבה. "זה היה ייחודי בנוף הרעיוני של התקופה, אמצע שנות העשרים של המאה הקודמת. על אותו הרקע התעוררה גם הסערה הגדולה בקונגרס הציוני של 1931, שהובילה לפרישה של הרוויזיוניסטים. חיים ויצמן אמר שם שאין כוונה להקים מדינה יהודית, וז'בוטינסקי דרש מהקונגרס להצהיר ברורות שיש כוונה כזאת". פון־וייזל התגלה כבר אז כשוחר אחדות: הוא התנגד להתפלגות, אך נאלץ לקבל את דין התנועה.
לצד שאיפתו לשיתוף פעולה בין התנועות, פון־וייזל לא ויתר על עמדותיו ועקרונותיו. ויצמן והנהגת היישוב בארץ נחשבו בעיניו לרופסים ומתרפסים. לאחר שנתפסה ספינת מעפילים וכל נוסעיה גורשו לקפריסין, כתב: "עכשיו יוכרז על שביתה אשר העולם לא ראה עוד דוגמתה — כל בתי הקולנוע ייסגרו משעה אחת־עשרה בערב ועד לשעה אחת־עשרה לפנה"צ למחרת, ולאות אבל לאומי ייסגרו כל בתי הקפה מחצות ועד לבוקר הבא. וגם האוטובוסים ישבתו, שעתים רצופות לכל הפחות". וכשהטיימס הלונדוני הודיע כי "בחוגי היהודים גוברת נטייה לשיתוף פעולה", פון־וייזל זעק: "א־ל א־לוהים, במה אשם עמך לפניך, עד שהענשת אותו במנהיגים כאלה?"
כשהבריטים הגיעו לעצור את פון־וייזל, בתו הקטנה שרה בהתרסה את שיר הכלניות: "איני יודע מה הייתה השפעתה של הפגנה זו על דעת הציבור בבריטניה הגדולה. מאידך גיסא, איני יכול לשפוט גם על השפעתן של פעולות היישוב האחרות: שביתת מחאה משבע אחר הצהריים ועד לחצות; צום מן הבוקר ועד לצהרי יום; אספה בקולנוע 'עדן' וכיוצא באלו"
אין ספק שהאיש ידע לכתוב. כתביו עוברים היטב גם ב־2024. כך למשל תיאר את רגעי מעצרו בשבת השחורה: "מתוך לעג קל שאלה אשתי, אם כדאי ליתן לי עוד חליפה אחת, או שיוציאוני להורג לאלתר. המפקח אמר שכדאי לקחת גם חליפה שנייה כי אולי איזקק לה, וגבר בי הרושם, ששאבתי ממיטב הספרות הקרימינלית, שפקידי הבולשת באנגליה חסרים מעיקרם כל חוש להומור".
גם המעמד הזה סיפק לו חומר לסאטירה פוליטית. בתו הקטנה וחברתה, הוא מספר, "שרו לכבודו של החייל שהועמד לשומרן את שיר הכלניות (שירה המפורסם של שושנה דמארי, שהפך להקנטה כלפי החיילים הבריטים אדומי הכומתות – א"ס), ודאי מתוך אמונה שבכך משתתפות אף הן במאבקו של היישוב ו'עוזרות להשמיע את מחאתו של היישוב נגד מדיניות הדיכוי של חופש הפרט' — כלשון העיתונים בארצנו. איני יודע מה רבה הייתה השפעתה של הפגנה זו על דעת הציבור בבריטניה הגדולה. מאידך גיסא, איני יכול לשפוט גם על השפעתן של פעולות היישוב האחרות: של שביתת מחאה משעה שבע אחר הצהריים ועד לחצות; של צום מן הבוקר ועד לצהרי יום; של שביתת התנועה משעה שתים־עשרה ועד שעה שתיים אחה"צ; של אספה באולם קולנוע 'עדן'; ועוד כיוצא באלו. העיקר שהילדות דעתן נחה מהמעשה — ממש כדעתם של ראשי היישוב".
באותה עת פון־וייזל כבר לא היה דמות פוליטית, ועילת מעצרו – ככל שהבריטים נזקקו לעילה – הייתה לכאורה רק מאמריו בעיתונות. ובכל זאת, בלטרון הוא סופח לאגף האח"מים, לצד בכירי הסוכנות היהודית: משה שרתוק (שרת), לימים ראש הממשלה ובאותה עת ראש המחלקה המדינית של הסוכנות; דוד רמז, אז יו"ר הוועד הלאומי ולימים שר בממשלה; וכן יצחק גרינבוים והרב יהודה לייב מימון (פישמן), חברי הנהלת הסוכנות שהפכו בהמשך לשרים.
מעצרו של פון־וייזל רק הגביר את השכנוע הפנימי שלו בדבר הצורך באיחוד כוחות ביישוב, אך למורת רוחו המתיחות בין הנהגת היישוב ל"פורשים" לא פגה גם בין גדרות התיל של לטרון. שותף לתחושותיו הוא מצא כאשר ניצל את כישוריו כרופא כדי לטפל ברב מימון. הרב, שסירב להוראתם של החיילים הבריטים להתלוות אליהם לנסיעה בעיצומה של השבת, חווה מעצר אלים והגיע ללטרון כשהוא פצוע פיזית ונפשית. ובכל זאת, הסיבה העיקרית לדכדוך שאחז בו אז הייתה התמשכות העימותים הפנימיים בין המנהיגים. "הרב עצוב מאוד", כתב פון־וייזל. "אומר הוא שאין רצונו בשחרור. הוא לוחש באוזני: 'מאסתי בחיי – היישוב לא התבגר עדיין ואינו ראוי לזמן שאנו נתונים בו. אף אחד לא למד לקח מן המאורעות. אין אחדות ביישוב – אפילו כאן, במחנה, בתוכנו, אין אחדות".
חברותא של זאב וכבש
ביומן מדווח פון־וייזל גם על מפגש עם רב אחר – הרב אריה לוין, שבא לבקרם במחנה המעצר. "הרב לוין הזקן עשה עליי רושם גדול ונעים כבר ברגע הראשון", כך כתב על "אבי האסירים". "אין הוא מושיט לי סתם את ידו, כי אם תופש את ידי ומחזיק אותה בין אצבעותיו בלבביות כנה. מתחת לגבותיו העבות, מבריקות עיניים מלאות חוכמה וטוב לב".
עצורי לטרון לא בזבזו את זמנם באפס מעשה, אלא מילאו את יומם בשיעורים ובהרצאות. עיתונאי שהורשה לבקר במחנה נדהם לגלות את פון־וייזל, שומר מצוות ומאנשי "הפורשים", יושב ללימוד דף יומי לצד דוד רמז גלוי הראש, מבכירי הממסד. "ודאי נזכר בנבואתו של ישעיהו 'וגר זאב עם כבש', ומאליו מובן, שרמז היה הזאב, אני הכבש ולטרון — גן העדן", גיחך פון־וייזל, ששמו הפרטי היה כאמור זאב.
לצד מאמציו לרקום אחדות בין העצורים, פון־וייזל גרס שאנשי הממסד הציוני להוטים לכך פחות ממקביליהם הרוויזיוניסטים. "היחסים בין השמאל לימין אינם כאשר הייתי רוצה לראותם. ביום הראשון, כשהגיעו מאה השמאליים הראשונים, היו פני הדברים אחרים. הוותיקים, ברובם המכריע רוויזיוניסטים, חרדים ומבני עדות המזרח… כולם קיבלו את פני השמאליים בלבביות כקבל פני חברים. אבל בה במידה שרב מספר אנשי השמאל וה'חדשים' הפכו לרוב, השתנו הדברים.
"דבר אחד חסר; רוח החברות. ויש להודות, שרוח זו חסרה בשני המחנות, אבל במידה גדולה יותר אצל ה'חדשים'. רבים מבין הרוויזיוניסטים מלאים מרירות נגד ה'חדשים', ובייחוד נגד מנהיג זה או אחר, שנשא באחריות, בתקופות שיתוף פעולתם עם הממשלה, לכך שראובן או שמעון נמסר למשטרה והובא ללטרון. ולא מעטים מבינם רוטנים: 'היום כולנו אחים – אבל מחר הם יחזרו וישלימו עם האנגלים ויוסיפו למוסרנו לידיהם. מוטב להיזהר'. אבל אין אלה אלא מיעוט, מרביתם של ה'ותיקים' מבינים את הקו ששופמן (יוסף שופמן, חבר התנועה הרוויזיוניסטית ולימים חבר הכנסת – א"ס) ואני דוגלים בו; מאחורי גדר תיל קיימת רק אומה מאוחדת, אין מפלגות בינינו. חסרה הלבביות וחסר האמון ההדדי".
הפילוג ביישוב היהודי והעוינות של המוסדות הרשמיים כלפי "הפורשים", השפיעו על מציאות החיים בלטרון בדרכים מעוותות. מיומנו של פון־וייזל עולה שהסוכנות היהודית סירבה לסייע כספית לעצורים, אף שראשי הסוכנות עצמם הוחזקו שם. הנימוק היה ש"עד עכשיו נחשב בעיני המוסדות אדם שנשלח ללטרון לטרוריסט – והרי לא יבואו לתמוך במשפחותיהם של טרוריסטים". בשלב מסוים עלו שמועות על שחרור מוקדם של העצורים מלטרון, תמורת הסכמת האח"מים שביניהם לקיום ועידה בינלאומית שתדון בחלוקת הארץ. פון־וייזל כתב על כך בזעם שהוא מעדיף לשבת בכלא עשר שנים נוספות, ולא לשמש עילה להגשת כתב כניעה: "הפכתי לקלף בידי האנגלים. למען ישחררו אותנו, ישלמו התבוסתנים פרס לאנגלים. ומי יודע, אם לא יבוא פעם ויצמן ויצפה לתודה ממני, על אשר נכנע למען שחרורי".
בשלב מסוים עלו שמועות על שחרור מוקדם של העצורים תמורת הסכמת האח"מים שבהם לוועידה בינלאומית שתדון בחלוקת הארץ. פון־וייזל כתב בזעם שהוא מעדיף לשבת בכלא עשר שנים נוספות, ולא לשמש עילה להגשת כתב כניעה: "ישלמו התבוסתנים פרס לאנגלים. ומי יודע, אם לא יבוא פעם ויצמן ויצפה לתודה ממני, על אשר נכנע למען שחרורי"
חודשיים אחרי שנעצר החליט וייזל לפתוח בשביתת רעב – שביתה שהייתה לממושכת ביותר בתולדות המאבק העברי בשלטונות המנדט. מטרתו העיקרית הייתה למחות על השימוש הסיטונאי שעשו הבריטים במעצרים מנהליים: "כל יום נוסף שישבתי בלטרון, כל יום שנתן לי הזדמנות להכיר עצורים חדשים ואת סיבות מעצרם, הגביר את התמרמרותי על הצורה שבה משתמשת ממשלתנו בחוקים על מעצר אדמיניסטרטיבי", כתב. "לא ייתכן שיאסרו אנשים ויחזיקום במאסר חודשים רבים, ולעיתים גם שנים, בלי שתובא כל הוכחה לאשמתם, ולא ינסו אפילו להוכיח את אשמתם".
העיתונות העולמית סיקרה את המחאה שלו בהרחבה, והלחץ על הבריטים הלך וגבר. שביתת הרעב עוררה כמובן הדים רבים גם בתוך היישוב היהודי. בתום עשרת ימי הצום הראשונים כתב פון־וייזל בסיפוק: "כל מברק המתקבל ממתנגדיי למפלגה, כל רשימה בעיתוני המפלגות היריבות, מוכיחים לי שהחלטתי הפעוטה — לוותר על אוכל — עשתה להפחתת ההתפלגות ביישוב בעשרה ימים יותר משעשו כל מאמריי ונאומיי בעשרים שנות עבודתי הפוליטית, ועל כך מאושר אני בכל נימי נשמתי".
רפיח עכשיו
לאחר 16 ימי שביתת רעב שוחרר פון־וייזל לביתו בגדרה, אולם גם אז סירב לאכול. המחאה שלו, הסביר, לא נועדה לקצר את מעצרו, אלא כוּונה נגד שלטון המנדט בכלל ונגד מעצרים שרירותיים. "איני רוצה לזכות בחופש תמורת כניעתו של היישוב", כתב. אגב, הוא נעצר שנית בידי הבריטים ב־1947.
במלחמת השחרור שירת פון־וייזל כמג"ד תותחנים, והשתתף בבלימת טור המשוריינים המצריים שנע לעבר תל־אביב. כשהם התקרבו, הוא טיפס על עץ, אחז במשקפתו ופקד: "איינס, צוויי, דריי, אש!". אחר כך דיווח בגלויה לאשתו: "אני כיוונתי. ה' פגע". המצרים נסוגו.
בשנותיה הראשונות של המדינה היה פון־וייזל חבר בתנועת החירות, אך ב־1951 פרש ממנה. אולי לכן מנחם בגין, בספרו "המרד", לא הזכיר כלל את האיש ותרומתו למאבק. זכר חלקו בהקמת מדינת היהודים הלך ושקע אט־אט. ב־1974 הלך לעולמו, מותיר אחריו שלושה ילדים ויותר מעשרה ספרים בשלל נושאים – רפואה והיסטוריה צבאית, אסלאם ויהדות.
היומן שפרסם סבה, אומרת ניבה פון־וייזל, היה מוכר לה עוד מילדות. המחאה נגד הרפורמה המשפטית גרמה לה לפרסם אותו מחדש דווקא עכשיו. "כשהחלו ההפגנות הנוראות שקרעו אותנו מבפנים, חשבתי שהספר הזה ראוי לראות אור כי לכל אורכו הוא קורא לאחדות. ולא שסבא שלי היה איש של פשרות".
ביומן הוא מאשים במידה רבה את השמאל במניעת האחדות המיוחלת. זה נכון לדעתך גם היום?
"כן, ומאותה הסיבה. זה לא חדש. ממה שזלג מבית הנשיא (במהלך הניסיונות למצוא מתווה מוסכם לרפורמה – א"ס), אפשר היה להבין שכבר הגיעו שם להסכם בין הצדדים. מי שלא הסכימו לחתום עליו היו אנשים שמה שחשוב להם זו לא אחדות, אלא הגמוניה. לשמאל מאז ומתמיד הייתה חשובה בעיקר האחיזה בשלטון".
סבך לועג להנהגת היישוב היהודי בימיו ולמדיניות ההבלגה שלה. הביקורת בנושא הזה נכונה גם היא למנהיגות של ימינו?
"זה נכון מאוד ודומה מאוד. סבא שלי אמר שבמלחמה המטרה היא להרוג כמה שיותר מחיילי האויב. אם הייתה דרך לפשרה – לא הייתה מלחמה. ואם הגענו למלחמה, זה כנראה לא סתם כך".
גם המעצרים המנהליים של פעילי ימין בתקופתנו, ושביתות הרעב בעקבותיהם, מקבילים בעיניה לאירועים דאז: "השלטון הזר השתמש באמצעים שונים, בין אם לחץ ובין אם שידול, וגרם למפלגות הפועלים, לפלמ"ח, לבן־גוריון, לפעול נגד יהודים, נגד אחיהם. זה הסזון. מי שביצעו את המעצרים וההלשנות היו יהודים. גם כיום יהודים – הרמטכ"ל או שר הביטחון או גורמים שונים בממשלה ואפילו באופוזיציה – פועלים נגד יהודים, בין אם מתוך לחצים או מתוך סיבות אחרות. לפעמים אפילו סיבות טובות, אבל עדיין – יהודים פועלים נגד יהודים".
מה היה בנימין פון־וייזל חושב על בעיית עזה וסוגיית "היום שאחרי"? על כך אפשר אולי ללמוד מקטע ביומנו שמתייחס למחנה המעצר הבריטי שעמד אז ברפיח. אחד העצורים משם, הוא מספר, הועבר ללטרון, והכריז שמקום מעצרו הקודם "הביא ברכה אחת מבחינה לאומית: כמה מאות יהודים, שמעולם לא היו נוסעים מעצמם לדרומה של ארצנו, הכירו את הנגב ואת אקלימו מניסיונם העצמי, ודווקא בשיא הקיץ, בתקופה הקשה ביותר, והנה נוכחו לדעת, שגם שם האקלים יפה, וגם ביולי אפשר לחיות בנגב וליהנות מהחיים. רק אבק החול באוויר קשה לנשימה, אבל גם האבק יחלוף, כאשר יבואו היהודים ויטעו יערות, כאשר עשו בכל מרחבי הארץ. יותר משיש לראות ברפיח מחנה ריכוז של הממשלה, יש לראות בה תחנה בדרכם של היהודים לכיבוש הנגב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
