רותם זלמן, אחות טיפול נמרץ וטראומה בבית החולים שיבא, רגילה לצפצופי הביפר המודיעים על הגעת פצועים לחדר ההלם, אבל דבר לא הכין אותה למה שקרה בשבת ההיא – לא למספרם של הפצועים, ולא לאופי הפציעות. עשרות רבות של מטופלים במצב קשה זרמו אל בית החולים, חדרי הניתוח היו עמוסים, ורותם, בעודה מתרוצצת בין חדרי הטיפול הנמרץ, ניסתה גם ליצור קשר עם משפחתה. אחייניתה שירה שירתה כתצפיתנית בנחל־עוז, ולנוכח הידיעות הקשות מהאזור, רותם רצתה לדעת אם יצרו איתה קשר. בשלב כלשהו קיבלה שיחת טלפון מבשרת רעות: הבסיס בנחל־עוז שרוף, וגם החמ"ל שרוף. כך מצאה עצמה נקרעת בין הפצועים הזקוקים לעזרתה, ובין אחותה שנטרפת מדאגה לבת החיילת. כעבור זמן הגיעה הידיעה על נפילתה של האחיינית, שירה שוחט.
סיפורה של רותם הוא אחד הסיפורים קורעי הלב המרכיבים את הספר "כבדו שערי עזה", שמתאר את היממה הדרמטית מבעד לעיניהם של אנשי רפואה מכל קשת הטיפול בגוף ובנפש: רופאות, פרמדיקים, עובדות סוציאליות, פסיכיאטרים, אחים ועוד רבים. הצלת חיים והושטת יד תומכת הן חלק משגרת יומה של המחברת, ד"ר יעל דרזניק, אבל דווקא ב־7 באוקטובר ובימים שלאחר מכן, כך היא מספרת, מצאה עצמה מביטה מהצד על עמיתים וחברים שנחלצים לעזרת תושבי העוטף. "ככירורגית ילדים מהמרכז הרפואי שניידר, ציוותו אותי לסייע בתחום כירורגיית ילדים בבית החולים סורוקה, אך בפועל לא היה צורך בתגבור המחלקה שם", היא מספרת. "כולם מסביב התמלאו רצון לעזור, לתת. הייתה באמת התרוממות רוח וצמחו יוזמות מדהימות. שברתי את הראש מה אני יכולה לעשות. לבסוף החלטתי שאני רוצה להביא את הסיפור של הצוותים הרפואיים בתוך האירוע הגדול הזה".
דרזניק, שכבר כתבה בעבר ספר על חוויותיה של רופאה מתמחה, החלה לחפש מחקרים או ספרות המתעדים את פעולת אנשי הרפואה במתקפות טרור ופיגועי ירי המוניים. "בדקתי אם כתבו למשל על הצוותים הרפואיים במתקפת הטרור של 11 בספטמבר, ולא מצאתי מידע כזה. נפתחו שם שניים־שלושה בתי חולים לחירום, הם היו ערוכים עם צוותים, אבל בסופו של דבר רוב הנפגעים באירוע ההוא פשוט מתו, ורק מעט נפגעי עשן ופציעות הגיעו לקבל טיפול. חיפשתי מידע לגבי אירועי ירי המוניים בארצות הברית, וגם משם לא מצאתי".
כל זה רק הגביר את הנחישות שלה לספר את סיפורם של הצוותים הרפואיים שפעלו בדרום הארץ ב־7 באוקטובר, גם כדי שאנחנו הישראלים נדע ונבין מה עבר עליהם באותה שבת, וגם לצורך הסברה עולמית. התוצאה היא הספר "כבדו שערי עזה" (ידיעות ספרים), ספר ששמו נלקח מההספד שנשא הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, חבר קיבוץ נחל־עוז. רוטברג בן ה־21, ששימש כמא"ז (מפקד אזור – רכז ביטחון), נרצח בל"ג בעומר תשט"ז על ידי מסתננים מרצועת עזה וגופתו נגררה אל מעבר לגבול. "הנער הבלונדיני הצנום אשר הלך מתל־אביב לבנות ביתו בשערי עזה, להיות חומה לנו. רועי – האור בליבו עיוור את עיניו, ולא ראה את בְּרק המאכלת. הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו", ספד לו דיין, 68 שנים לפני שרבים־רבים מתושבי העוטף, שהיו למדינת ישראל כחומה, קיפחו את חייהם בצורה דומה.
"הדילמה של הפסיכיאטרית שצריכה לטפל בנפגע חרדה שונה לחלוטין מהדילמה של גיניקולוג כשהוא מיילד אישה שירו לה בבטן. המכנה המשותף הוא שכולם הבינו כבר ברגעים הראשונים שזהו משהו אחר, שונה לחלוטין מכל מה שהכירו. ההבנה הזאת וההתארגנות בהתאם הצילו חיים רבים"
כדי ללקט את הסיפורים פרסמה דרזניק ברשתות החברתיות קריאה לאנשי רפואה שמעוניינים לחלוק את מה שעבר עליהם. עם חלק מהמרואיינים היא יצרה קשר מיוזמתה. כך נוצרה אסופה של דמויות רבות ושונות: רופא מיחידה מובחרת שהיה בין הראשונים שהגיעו לבארי; ד"ר זכי עאסי, מנהל המחלקה לכירורגיית ילדים ונוער בבית החולים סורוקה, שטיפל בעשרות פצועים באותו יום; פרופ' אייל שיינר, מומחה לגיניקולוגיה, שנדרש לטפל בשני נפגעים יחד – אישה הרה ועוברה; ויש מי שלא טיפלו ישירות בפצועי מתקפת הטרור אך התמודדו איתה בדרכים אחרות, כמו למשל ד"ר אפרת ברון־הרלב, מנהלת המרכז הרפואי שניידר, שנאלצה לפנות בית חולים שלם לילדים לתוך מרחבים מוגנים.
הסיפורים שבספר לא מתחילים ב־6:29 בבוקר, רגע פתיחת המתקפה. כדי להמחיש את גודל ההלם וההפתעה, דרזניק מתארת את מעשיהם של גיבוריה בשעות שלפני כן. "כתבתי על מנחם בלומנטל, פרמדיק בכיר שמסיים משמרת בתחנת מד"א בנגב המערבי, צמוד לכביש 232. הוא ונהג האמבולנס שלו עוד הספיקו לעבור ליד המסיבה ברעים ולבדוק אם צריך שם עזרה, אבל הכול נראה בסדר גמור. הוא לא יודע שההחלטה שלהם לא לנסוע בכביש הזה כעבור שעה, תציל את חייו. ד"ר עמית פרנקל, רופא בכיר בטיפול נמרץ בסורוקה והאחראי בעיתות חירום על אירוע רב־נפגעים, נמצא בליל אותה שבת בביתו שבמיתר. הוא לא מעלה בדעתו שהוא עומד להכריז על האירוע רב־הנפגעים הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, ואחד הגדולים בעולם כולו. באותן שעות הוא גם לא חושב שיש סיבה מיוחדת לדאוג לבן שלו, שסוגר שבת בבסיס בעוטף. ד"ר רפי סטרוגו, הרופא הראשי של מד"א, מחליט יום קודם לכן על העלאת הכוננות הארצית של הארגון לדרגה ב' – אולי בגלל החג, אולי בגלל הופעת הענק של ברונו מארס שאמורה להתקיים במוצאי שבת בפארק הירקון. עליזה לב, עובדת סוציאלית בכירה מבית החולים ברזילי, מסיימת את הכוננות שלה ביום שישי. במסגרת העבודה היא עומדת בקשר רצוף עם שוטרים מהתחנה של שדרות, אך אין לה סיבה לחשוב שתפגוש אותם שוב בשבת, ברגע קשה במיוחד.
"יכולתי לכתוב ספר עב כרס, כי היו אלפי אנשי רפואה שפעלו באותו יום, אבל רציתי לתת חוויה של קריאה שמשלבת דמויות מאספקטים שונים", מוסיפה דרזניק. "הדילמה של הפסיכיאטרית שצריכה לטפל בנפגע חרדה, שונה לחלוטין מהדילמה של גיניקולוג כשהוא מיילד אישה שירו לה בבטן".
יש קו משותף שמחבר בין כולם?
"כולם הבינו כבר ברגעים הראשונים שמדובר במשהו אחר, שונה לחלוטין מכל מה שהכירו. ההבנה הזאת וההתארגנות בהתאם הצילו חיים רבים. דבר נוסף שחוזר אצל רבים מהמרואיינים זו תחושת חוסר האונים. פרמדיקית צעירה ממוצב צבאי מתארת שהיא מתעוררת לקול רעשים, ורואה תמונה סוריאליסטית של מחבלי חמאס הולכים באופן חופשי ויורים בחיילים. היא מנסה לתת מענה לפצועים, אבל הציוד אוזל. רבים מאנשי רפואת השטח תיארו איך השעות חולפות, ואיש לא בא לעזור להם".
יש בעינייך גיבור ראשי לספר? דמות שנגעה בך במיוחד?
"בשבוע הבא אני נוסעת לפגוש את אמה של עמית מן, הפרמדיקית שנרצחה בבארי בעודה מטפלת בפצועים. אחותה של עמית הייתה זו שחלקה איתי את סיפורה לצורך הכתיבה, ואני נקשרתי לדמותה של הצעירה היפה שחלמה להיות רופאה. זה סיפור הירואי על אישה שהייתה מודעת לסכנה, ולמרות זאת הגיעה למרפאה במטרה להציל חיים. אבל קשה לומר שיש לספר גיבור ראשי. זה מה שיפה ועצוב כאן – יש אוסף של גיבורים שהשליכו את נפשם מנגד ויצאו להציל אחרים".
לוותר על האוצר
למרות הנושא הכאוב והאירועים המזעזעים, הספר קולח וזורם, מותח לפרקים. מדי פעם המחברת עוצרת את שטף הסיפור ומסבירה מהו ממ"ד ומה חוגגים בשמחת תורה. לקורא הישראלי הממוצע המושגים הללו מוכרים היטב, אבל דרזניק כיוונה מראש לקהל רחב יותר. "היה לי חשוב שהספר יתורגם ויגיע לאמזון ולעולם, כי כל רופא טראומה או כירורג יכול להבין דרכו את האירוע ההרסני שעברנו. זו השפה שדרכה אני יכולה להגיע אליהם. כשאני משוחחת עם עמיתים שלי בברזיל או בארצות הברית, ואנחנו מדברים על אפנדיציט, יש לנו שפה משותפת. כך גם כשאני מסבירה להם שהגיעו לסורוקה פצועי ירי במצב אנוש. אני מקווה שהספר יגיע לאנשי הרפואה במדינות שונות, וזו תהיה תרומתי להסברה".
כמה מהגיבורים, ובהם גם כאלה שקיפחו את חייהם, הפכו בחודשים האחרונים לחלק מחייה. "דרך קרובי המשפחה שהתראיינו, אני חשופה לדמויות שהיו ואינן. צורפתי למשל לקבוצת וואטסאפ של החברים של ד"ר איתן נאמן ז"ל (שנהרג בקרב בעוטף – ר"ר), ונעשיתי חלק ממנה אף שלא הכרתי אותו ולו ליום אחד. עולה שם תמונה של אדם נדיר, משעשע, יחיד ומיוחד. פוסטים על עמית מן ז"ל ממלאים לי את הלב בגעגוע לא מוסבר. וכשאני רואה תמונות של שירה שוחט ז"ל, אני בוהה דקות ארוכות בעיניים הכחולות כמו ים, ומרגישה את הדמעות מטפסות, את הלב הכבד מצער".
דרזניק עצמה התחילה את השבת ההיא בקמפינג משפחתי בקיבוץ דפנה, מנצלת את העובדה שאינה צריכה להתייצב לתורנות בבית החולים. יחד איתה היו בעלה גדי ובתה הקטנה ניצן. הבכורה, תמר, נשארה בביתם במרכז הארץ. כשנודע על חדירה המונית של מחבלים מעזה, הם קיפלו את כל הציוד ודהרו הביתה. גם מתוך חשש שגבול הצפון יתלקח, וגם כי ניחשו שתמר, חיילת קרבית שהייתה אז באמצע קורס מ"כים, תוקפץ בתוך זמן קצר. שתי ההשערות אכן התממשו. מעבר לכך, דרזניק העדיפה לשהות סמוך למקום עבודתה, במרכז שניידר שבפתח־תקווה.
היא בת 45, גדלה ברמת־גן ולמדה בבית הספר בליך, שם עבדה אמה כמורה. בגיל ארבעים עזבה האם את ההוראה לטובת לימודי רוקחות. החוויה הזו, של אמא שמחוללת מהפך בחייה המקצועיים ונוסעת פעמיים בשבוע ללימודים בירושלים, הייתה עבור דרזניק מקור השראה כשהחליטה גם היא על תפנית משלה.
אחרי הצבא היא לא למדה רפואה אלא כלכלה. סיימה תואר ראשון ושני באוניברסיטת תל־אביב, התקבלה לעבודה במחלקת ביטוח חיים במשרד האוצר, ובשנת 2004 מונתה למנהלת המחלקה. שר האוצר באותם ימים היה בנימין נתניהו. "הוא העביר רפורמות משמעותיות, כמו העלאת גיל הפרישה וכל הבלגן עם קרנות הפנסיה הוותיקות", מספרת דרזניק. "נושאים שבמשך שנים היו תפוח אדמה לוהט שאיש לא רוצה לגעת בו, פתאום שר האוצר בא ומטפל בהם. זה נתן לנו ממש אוויר לנשימה. הייתה לנו רוח גבית, הרגשנו שמקבלים בברכה את הרצון שלנו לתקן את מה שטעון תיקון".
היא הייתה אז בת 25, "נערת אוצר" שחולשת על מיליארדי שקלים, יושבת מול טבלאות אקסל ובאבחת הקשה אחת על המקלדת מנתבת סכומי עתק מכאן לשם. ובכל זאת, דרזניק חשה אי־נחת. כשחזרה מחופשת הלידה הראשונה שלה היא הביטה סביבה, וכמו בסצנה מהסרט מטריקס, הבינה שמשהו בחיים האלה לא תקין. "האנשים שם היו ונשארו חברים טובים שלי, אבל הרגשתי שאני רוצה להסתכל אחורה יום אחד ולהגיד: עשיתי משהו טוב בחיים שלי, משהו עם משמעות".
"יש רופאים שמתארים תמונת מצב פסימית. בעיניי, כל עוד זה לא נגמר יש תקווה. לפעמים אומרים לי שלא בסדר לתת תקווה במצבים קשים, ושואלים אם אני לא חוששת שהמשפחה תכעס עליי. אני לא חושבת שמשפחה כעסה כי אמרתי 'אפשר לנצח את המחלה' וזה לא קרה"
בלי לספר על כך לאיש מלבד משפחתה הקרובה, היא החליטה ללמוד רפואה. לשם כך היה עליה לשפר את ציוני הבגרות שלה, וגם לגשת שוב לבחינה הפסיכומטרית. ושוב. "בכל פעם הייתי נעלמת לשבוע לקראת הפסיכומטרי. לעובדים הייתי אומרת שאני בחופשה. חששתי שלא אתקבל, כי לא הייתה לי תוכנית ב'. לא יכולתי לנסוע ללמוד בחו"ל למשל".
אחרי שנתיים הצליחה להתקבל ללימודי רפואה. היא התפטרה מעבודתה במשרד האוצר, ובגיל 28, כשהיא כאמור אם לילדה קטנה, חבשה שוב את ספסלי האוניברסיטה. במקביל עבדה בשליש משרה כיועצת כלכלית, כדי להתפרנס מעט. "הבנתי מראש שכנראה לא אהיה מצטיינת הכיתה. בניגוד לסטודנטים האחרים, לי כבר הייתה משפחה משלי והייתה משכנתא, וזה לא פשוט. מחלק מהשיעורים נאלצתי להבריז".
אגב, היא לא בטוחה שהיום הייתה מצליחה להתקבל. "תנאי הסף הנוכחיים הם בלתי נתפסים. אני יודעת שנעשים מאמצים לפתוח עוד פקולטות בארץ, כי ככה זה לא יכול להימשך. החשש הוא שעם תנאי הסף האלו, לא יהיה דור עתיד לרפואה בישראל".
עד לאחרונה הייתה דרזניק אחראית על הסטאז'רים במחלקת כירורגיה בשניידר. מרביתם, היא מספרת, למדו רפואה בחו"ל. "זה לא מצב סביר. אנחנו צריכים לפתח את הרפואה בארץ ואת הסטודנטים לרפואה בארץ. זה לא משהו שקורה מהיום למחר, אבל אני מקווה שנראה שינוי תוך כמה שנים".
את ההתמחות שלה היא עשתה במחלקת כירורגיה בבית החולים שיבא. "זו הייתה תקופה מדהימה", היא מספרת. "הייתי מסיימת תורנות ויושבת לכתוב את החוויות שלי. עם הזמן ראיתי שיש לי לא מעט כאלו, ואמרתי לעצמי – אף אחד לא יודע מה עובר עלינו. כך עלה לי הרעיון לכתוב ספר שמתאר את התורנות, מהשעה הראשונה ועד השעה ה־26". הספר, שנקרא "עשרים ושש", מגולל בגוף ראשון "יום עבודה" של סטאז'רית: הוא מתחיל בשעה חמש בבוקר, ביציאה מהבית כשבחוץ עוד חשוך וערפילי, ומסתיים בשבע בבוקר למחרת, ביציאה משער בית החולים, כשהיא נטולת אנרגיות. דרזניק פותחת צוהר לעולמם של הרופאים בכלל והמתמחים בפרט, וממחישה את עומס העבודה הבלתי אנושי, וגם את המולת חדר המיון, הצפיפות במסדרונות והאדרנלין הנלווה למשימות. "כתבתי את הספר תוך שלושה חודשים", היא אומרת. "הוא נמכר בארץ וגם בעולם, כי הקשיים של המתמחים הם אוניברסליים, וכך גם החוויות מבית החולים".
אנחנו נפגשות במרכז שניידר לרפואת ילדים. דרזניק סיימה זה עתה משמרת, ואנחנו למעשה בשעה ה־27, אך היא ערנית ומפוקסת, אולי אפילו יותר מהמראיינת שרק פתחה עכשיו את היום. "כשאני במשמרת, ובפרט כשיש ניתוחים, אני הכי מרוכזת. גם אם יש לי מדי פעם כאבי ראש, כשאני מתחילה ניתוח זה נעלם. אין תשישות ואין עייפות, זה כמו קסם".
למה בחרת דווקא בכירורגיה?
"כי בתחום הזה יש סיפוק מיידי. את מוציאה גידול מגוף של ילד, מנתחת ומצילה חיים. אמרתי שאם אני כבר עושה ויתור ענק – עוזבת תפקיד ניהולי במשרד האוצר, ולא הולכת לחברות הביטוח וקרנות הפנסיה וגופי ההשקעות שעומדים ומחכים בחוץ לנערי אוצר שעוברים לשוק הפרטי – אני אלך לתפקיד שיש לו השפעה גדולה על חיים של אנשים. וזה האימפקט הכי גדול שיכול להיות: להציל חיים כמעט מדי יום".
ולמה דווקא כירורגיית ילדים?
"הכירורגיה הכללית, כמו המחלקות הפנימיות, זה עולם שהולך לכיוון הגריאטרי. את מטפלת באנשים מבוגרים עם כל מה שכרוך בזה, התחלואה גבוהה יותר, ולפעמים את כרופאה שואלת את עצמך אם את עושה טוב למטופל כשאת לוקחת אותו לניתוח הרואי וגדול בגיל 90 פלוס. בגלל שאלות כאלה בחרתי בכירורגיה של ילדים".
אין הרבה נשים שעוסקות בכירורגיה בארץ. את מזהה שינוי מגמה בנושא הזה?
"לפני עשר שנים אכן היינו מיעוט קטן. כשאני התמחיתי בשיבא, היינו רק שתי נשים מתוך 13 מתמחים. אם תסתכלי היום במחלקת כירורגיה כאן לידנו בבילינסון, תראי לא מעט מתמחות. גם בכירורגיית ילדים יש יותר נשים מבעבר. היחס הוא עדיין לא 50־50, אבל אנחנו מתקרבים לשם. זה מקצוע שדורש הרבה עדינות והסתכלות מיוחדת שאני מוצאת אצל נשים. לפעמים את מנתחת תינוקות קטנים מאוד, ויש במקצוע הזה משהו אמהי, חיבור לאמהות".
מגדלים את הגידול
הבדיחה הישנה אומרת שההבדל בין א־לוהים לרופא הוא שא־לוהים לא חושב שהוא רופא, אבל לפחות במקרה של דרזניק, התדמית הזאת רחוקה מאוד מהמציאות. היא חייכנית, אמפתית, זמינה למטופלים ומוסרת להם את מספר הטלפון האישי שלה. היא גם מקפידה לשדר לחולים אופטימיות, אף אם המצב לא מבשר טובות. "אני חושבת שכשנופלת עלייך מחלה, אופטימיות זה הדבר הכי חשוב. יש רופאים שמתארים תמונת מצב פסימית, ונוקבים במספרים כשהם מדברים על סיכויי ההחלמה. אני מצידי מנסה להאיר את התמונה. בעיניי, כל עוד זה לא נגמר, תמיד יש תקווה. לפעמים אומרים לי שזה לא בסדר לתת תקווה במצבים קשים כל כך, ושואלים אם אני לא חוששת שהמשפחה תכעס עליי. אני לא חושבת שאי פעם משפחה כעסה עליי כי אמרתי 'אפשר לנצח את המחלה' ובסוף זה לא קרה. את מספקת להם הרבה כוח בעצם זה שאת מראה שאולי יש נקודת אור בקצה המנהרה, וזה שווה הכול.
"חשוב לי שהספר יתורגם ויגיע לאמזון ולעולם. כל רופא טראומה או כירורג יכול להבין דרכו את האירוע ההרסני הזה. אני מקווה שאנשי הרפואה במדינות שונות יקראו אותו, וזו תהיה תרומתי להסברה"
"אני מלווה חולים אונקולוגיים ונקשרת אליהם. הייתה לי מטופלת שניתחתי כשהיא הייתה בת 4. כעבור תקופה אמא שלה התקשרה וביקשה שאבוא להיות איתם ברגעים האחרונים שלה. אני הוצאתי לה את הזונדה אחרי שהיא נפטרה, וזה היה רגע קשה מנשוא. אבל כשאני יודעת שאני דמות משמעותית עבור משפחות זה מחזק אותי, וגם אני מקבלת מהן המון כוחות".
מטופלת שזכורה לה במיוחד היא רונה רמון – ששכלה את בעלה אילן בהתרסקות מעבורת החלל קולומביה, ואת בנה אסף בהתרסקות מטוס אף־16 של חיל האוויר. "טיפלתי בה בשיבא, והיא הייתה נקודת אור גדולה בחיים שלי. זו אישה שנתנה לי השראה – איך קמים מטרגדיות ואיך נותנים המון כוחות לאנשים מסביבך".
אפשר לעשות את ההפרדה בין סיטואציות כואבות בבית החולים לחיים הפרטיים בבית?
"לא תמיד עושים הפרדה כזאת. לפעמים אני מגיעה הביתה ומתחילה לבכות, ושתי הבנות רואות את זה ומכילות. הן יודעות שלאמא יש עבודה מאוד לא פשוטה, בלשון המעטה, וזה מותר ונורמלי לבכות. יש רגעים ששורטים אותך, והשריטות האלה לא באמת נרפאות.
"לבית החולים הובא פעם ילד בן 12 שנסע על קורקינט ונפגע בתאונה. כשהגיע אלינו, הוא למעשה כבר היה מת. אני זו שהייתי צריכה להתקשר לאמא שלו ולהגיד לה שתגיע בבהילות לבית החולים. שמעתי אותה צועקת, אבל כמובן לא מבשרים בטלפון שהילד נהרג, ולכן רק חזרתי וביקשתי ממנה לבוא מהר. ישבנו שם יחד עם עובדת סוציאלית", היא מחווה בידה, "ובישרתי לה את הנורא מכול. זה היה הרגע הקשה בחיי, ובכל פעם שאני עוברת שם אני מקבלת דפיקות לב. הסופיות של המוות, הקושי לבשר דבר כזה לאדם שעד לפני שעה היו לו חיים רגילים. אני זוכרת ששאלו אותה כמה ילדים יש לה, והיא ענתה 'שלושה', ואז הסתכלה עליי ואמרה שעכשיו יש לה רק שניים. זה היה קורע לב".
כשהיא לא מטפלת בחולים או כותבת ספרים, דרזניק עוסקת במחקר על גידולים סרטניים מסוימים בילדים. "זה מחקר שנעשה עם פרופ' רביד שטראוסמן, אחד החוקרים הכי מבטיחים בארץ בתחום הסרטן. אנחנו 'מגדלים' את הגידול, בודקים אילו חיידקים חיים בו, ובהתאם לכך מנסים לתת תרופה. זה השלב הבא באבולוציה של הטיפולים, אחרי הכימותרפיה וההקרנות והטיפול הביולוגי: לאפיין עוד יותר את הגידול ולנסות להילחם בו באספקט חדשני".
את הספר "כבדו שערי עזה" מסיימת דרזניק במילים: "ואין עוד אור בעולם, רק זוהרם של אלה שדלקו בחשכה". הספר עצמו, היא מקווה, יוסיף עוד אור דרך ההכנסות מהמכירה בחו"ל: ספרי עיון שכתבה בעבר ותורגמו לשפות זרות, כבר זוכים להצלחה. "הבטחתי למשתתפים בספר שהכסף הזה ישמש למטרה ראויה. אולי לקניית מתנות לילדים שמאושפזים בשניידר, או לסיוע לחיילים בודדים, או להנצחת נרצחי המלחמה. זה חשוב לי".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
