סלון ביתה הירושלמי של האמנית לאה גול הוא גם הסטודיו שלה. העדויות פזורות בכל עבר: מברשות, צבעים ויצירות מכל תקופות חייה. בבית ציוני אמריקה בתל־אביב מוצגת בימים אלה תערוכת ציוריה "חשופה לאיתני הטבע": 23 בדי קנבס גדולים, עמוסי רגש, שמשקפים את המסע הרוחני שעברה, מתייחסים לקורות חייה ולנשיותה, וגם נוגעים באופן מכשף בסיפורי המסורת היהודית. שני גברים, לאחד מהם כנפיים, נאבקים בנוף סוריאליסטי עמוס צבע – סמל למאבק בין יעקב למלאך, בין טוב לרע; או הציור "אשת חיל" – "ציירתי בו את שבע הספירות, וזה די ברור", גול טוענת, מזכירה את המונח הקבלי בדרך אגב. "יש גם כל מיני קודים בצבעים שבחרתי: הארגמן והתכלת הם צבעי בית המקדש. לרוב אני לא צריכה להסביר את הציור, אנשים מבינים לבד, אבל אני נהנית לשמוע מה יש להם לספר לי על הציורים שלי. לפעמים אנחנו רואים את אותם הדברים, ולפעמים אני מגלה דברים חדשים דרכם".
זו התערוכה הראשונה שלה בארץ, אבל בהחלט לא הראשונה בחייה: בטורקיה היו לה עשרות תערוכות. "ציור ואמנות הם חלק בלתי נפרד ממי שאני. זה העולם שלתוכו נולדתי. אמא שלי למדה ציור באקדמיה לאמנות באיסטנבול, וגדלתי בבית שהתארחו בו אמנים. דוד של אמא שלי היה במאי מפורסם שזכה בפרסים בינלאומיים, ואחרי ששהה תקופה ארוכה בארה"ב הוא חזר לטורקיה ועבר לגור אצלנו, כך שהכרתי מקרוב את העולם הזה. כשהייתי קטנה רציתי להיות בלרינה, אבל אין אפשרות לקריירה בתחום הזה בטורקיה. התחלתי לצייר, והייתי טובה בזה, אז ההורים שלי לקחו את העניין ברצינות והפכתי לציירת.
"התחברתי מאוד לסוריאליזם. זכיתי ללמוד אצל ארול דֵנֶצ', צייר טורקי מוכר שלמד בווינה אצל ארנסט פוקס, ממייסדי הריאליזם הפנטסטי. כשהכרתי את היהדות, שילבתי בינה ובין הסגנון האמנותי הזה. אפשר לראות זאת בציורים בתערוכה, את הביטוי של הבנתי את הטקסטים היהודיים דרך המכחול. קראתי דברים מדהימים בתורה, במדרש, בקבלה, ורציתי לשתף את ההתרגשות שלי, את ההתלהבות שלי. ומה הדרך הכי טובה לכך? איך אני מצליחה להתבטא באופן הטוב ביותר? דרך הקנבס".
מהודו ליהדות
גול, בת 51, יפה וגבוהה, מחייכת במאור פנים. היא ילידת איסטנבול, בת להורים מוסלמים. אף שציירה מילדותה, כשסיימה את לימודי התיכון היא נרשמה לחוג למנהל עסקים באוניברסיטה באיסטנבול. ימים אחדים לאחר תחילת הלימודים היא הבינה שזה לא בשבילה, וחזרה אל האמנות.
כבר בגיל צעיר הפכה גול לדמות מוכרת בקרב אמני עירה. היא פתחה סטודיו משלה והוזמנה לכל האירועים החשובים של סצנת האמנות הטורקית. ואז, בעקבות תאונה קשה, החל מסעה אל היהדות. זה קרה בשנת 2000, כשהייתה בת 27. "נסעתי עם ידיד לאירוע פתיחה של תערוכה באיסטנבול", היא מספרת. "משאית ענקית נכנסה בנו, והרכב שלנו התהפך והתגלגל כמה פעמים. יצאנו בריאים ושלמים בנס. התחלתי לשאול את עצמי המון שאלות: מי הציל אותי? למה ניצלתי?".
הצעד הראשון בחיפושיה אחר תשובות היה קריאת חיבורים רוחניים. לאחר מכן היא השתתפה במגוון סדנאות וחוגים, שיעורים ו"ריטריטים" ממושכים של מדיטציה. בשלב הבא החליטו גול והחבר שלה לנסוע להודו. "מה שהרגשתי שם היה חזק מאוד", היא מספרת. "בהודו יש אנרגיה חזקה שאפשר לחוש בכל מקום. היום אני יכולה להגיד שזו אנרגיה טמאה, ההפך בדיוק מהאנרגיה הקדושה שאפשר להרגיש פה בישראל. אבל אז לא ידעתי את זה, כי לא הכרתי את היהדות".
"לאחר הנסיעה להודו החלטתי שאם זה המרכז, השורש של הרוחניות, אני צריכה לחיות שם. סיפרתי לאמא שלי על רצוני לעזוב הכול ולעבור להודו. היא אמרה לי שהיא מבינה שאני מחפשת את השורש, אבל הציעה לי לפני כן לשבת ולקרוא את הספרים הקדושים שהיו לנו בבית"
טורקיה היא מדינה מוסלמית בת יותר מ־85 מיליון איש, והקהילה היהודית בה קטנה – פחות מ־15 אלף איש. ובכל זאת, היהודים לא היו זרים לגול. "האמת היא שגדלתי בין יהודים. למדתי בבית ספר פרטי יוקרתי בצד האירופי של איסטנבול, וחצי מהתלמידים בו היו יהודים. אבל הם היו יהודים כמו שאני הייתי מוסלמית: אנשים מסורתיים מעט, אבל גם חילונים מאוד.
"יום ההולדת שלי חל ב־16 באפריל, תאריך שהרבה פעמים נופל בחג הפסח. החברים היהודים שלי היו באים למסיבה, מתנצלים שלא יוכלו לאכול מהעוגה – ובסוף לא מצליחים להתאפק, וטועמים ממנה. בכל אופן, זו קהילה שהכרתי. גם החבר שלי בזמן התאונה היה יהודי. אבל שוב, אלה יהודים שלא מכירים את האוצר של יהדותם".
אז איך הגעת אלינו בסוף?
"הכול בגלל הודו. לאחר הנסיעה שלי החלטתי שאם זה המרכז, השורש של הרוחניות, אני צריכה לחיות שם. כשאני יודעת מה אני רוצה, אני הולכת על זה עד הסוף. סיפרתי לאמא שלי על רצוני לעזוב הכול ולחיות בהודו, והיא אמרה לי שהיא מבינה שאני מחפשת את השורש, אבל הציעה לי לפני כן לשבת ולקרוא את הספרים הקדושים שהיו לנו בבית".
על מדף גבוה בביתם החזיקה אמה של גול את שלושת ספרי היסוד של הדתות המונותאיסטיות: התנ"ך, הברית החדשה והקוראן. היא ביקשה מבתה שתקרא אותם לפני שתצא להרפתקאות בהודו. גול עשתה כבקשתה, וכך גילתה את מה שהיא מכנה "הפילוסופיה של היהדות". "באותם ימים דמיינתי את היהדות, אבל לא היה לי מושג איך מנהלים אורח חיים יהודי, שלא לדבר על דתי", היא אומרת בעיניים צוחקות.
בעקבות הקריאה היא התעניינה, החלה ללמוד, הבינה יותר, ולבסוף החליטה להתגייר. הפור נפל במקום סמלי ביותר: בית אנה פרנק, שם ביקרה במהלך חופשה באמסטרדם. תחושה מיוחדת אחזה בה בעת הביקור, ולפני צאתה היא חתמה בספר המבקרים, וכתבה שם שהחליטה סוף־סוף להצטרף לעם היהודי.
"גם אני, כמו לאה"
בטורקיה, גיור הוא בלתי אפשרי. לפי הסכם עות'מאני ישן אך תקף בין המדינה הטורקית ובין הקהילה היהודית, בית דין יהודי בטורקיה אינו רשאי לגייר. ההסכם נעוץ בשורשיה של יהדות האימפריה העות'מאנית: ב־1492, לאחר גירוש ספרד, הזמין הסולטן בייזיד השני את הפליטים היהודים לבוא לארצו, וכ־40 אלף איש נענו לקריאה, והתיישבו בעיקר באיסטנבול ובסלוניקי. לפי האסלאם אסור כמובן למוסלמי להמיר את דתו, ולכן כבר בזמן הקמת המוסדות של הקהילה היהודית, העות'מאנים אסרו נחרצות על בתי הדין לקיים גיורים. מה תעשה אם כן אישה מוסלמית שרוצה להתגייר? היא צריכה לנסוע למדינה אחרת, ולמצוא בית דין שיהיה מוכן לקבל אותה.
ידיד יהודי של גול סיפר לה על בית דין באמסטרדם שעשוי לגייר אותה, אחרי שתלמד יהדות בקהילה במשך חצי שנה. גול הייתה באמצע העבודה על קולקציה של ציורים, והחליטה לסיים אותה, להציג אותה ואז לצאת להולנד. הוריה לא התנגדו לרעיון, והיא התכוננה לנסיעה.
"יצאנו לחופשה באילת, והיינו במרינה כשיירטו כלי טיס עוין. ראינו את היירוט, ואני הייתי בטוחה שאלה זיקוקים. קשה להתרגל למציאות ישראלית כזאת בלי מורשת קרב במשפחה. אף פעם לא שמעתי את אבא שלי, או סבא שלי, מדברים על מלחמות ישראל"
בסוף מרץ 2005 התערוכה נפתחה, וגול עמדה לצאת לדרכה – אבל אז התוכניות השתנו בעקבות מפגש עם ליאון, יהודי־טורקי שכבר הכירה בעבר. לאחר מות אביו החל ליאון "להתחזק", והפך לכתובת עבורה בשאלותיה על היהדות. הוא מצידו התרשם מאוד מהבחורה הצמאה כל כך לתורה, והחליט להציע לה נישואין. הרב שלו, שליח חב"ד באיסטנבול הרב מנדי חיטריק, קישר בינה ובין הרב החב"דניק מיכאל ברודי, שהפעיל מרכז לגיור באטלנטה שבג'ורג'יה. גול נסעה לשם והתגיירה בהליך לא ארוך במיוחד, מכיוון שלמדה הרבה לפני כן.
בשובה לאיסטנבול התחתנה עם ליאון, וכמעט מיד הפכה לדמות בולטת בקהילה היהודית בעיר. היא העבירה שיעורים על פרשת השבוע, למדה את נושא טהרת המשפחה והדריכה כלות. לה ולליאון נולדו ארבעה ילדים – התאומות ונסה ואלגרה, הבת דניאלה והבן אברהם. בני הזוג פתחו את ביתם לכול, וערכו סעודות שבת רבות משתתפים. זה לצד זה ישבו שם תייר יהודי שהחמיץ את הטיסה שלו, יהודי־טורקי מתבולל וגם לא־יהודים סקרנים שביקשו לראות שבת יהודית. לפני כשנה, היא מספרת, התחילה לארח תיירים – ולאו דווקא יהודים – בסעודות ערב שבת בדירתה הנוכחית, בירושלים.
החיים שלך באיסטנבול היו מלאים: משפחה, חברים, חיים קהילתיים. מה גרם לך לעזוב הכול ולעלות ארצה?
"כשהתגיירתי, לא לשווא בחרתי בשם 'לאה'. זו דמות תנ"כית שאני מעריצה. אישה חזקה, אצילה, החיים שלה לא פשוטים בכלל, אבל היא מצליחה להרים ראש והולכת עד הסוף עם האמונה שלה. כשקיבלתי את שמה, הרגשתי כאילו קיבלתי גם חלק ממנה בתוכי. גם אני רואה עצמי כאישה שהולכת עד הסוף בהחלטותיה.
"משאית ענקית נכנסה בנו, והרכב שלנו התהפך והתגלגל כמה פעמים. יצאנו בריאים ושלמים בנס. התחלתי לשאול את עצמי המון שאלות:
מי הציל אותי? למה ניצלתי?"
"כשחייתי בטורקיה הרגשתי בשלב מסוים שהכול טוב ויפה מבחוץ, אבל בפנים הכול תקוע. היו לי קשיים בזוגיות, וכבר לא היה לי סיפוק מהשיעורים שהעברתי, כי ראיתי שההשפעה שלהם אינטלקטואלית יותר ממעשית. הבנתי גם שהילדים שלנו מפספסים חיים חברתיים מכיוון שהם דתיים. הקהילה הייתה חילונית, וכל האירועים התקיימו בשבת. התחלתי להתפלל בכוונה כפולה ומכופלת, ביקשתי מהשם להראות לי את הדרך. ככה הבנתי שהגיע הזמן לעלות ארצה, שהאמת נמצאת כאן. הרגשתי את הקדושה החזקה של ארץ ישראל, ובמיוחד של ירושלים. יש כוח חזק שמושך אותי לכאן. העולים מטורקיה ב־15 השנים האחרונות מגיעים בדרך כלל לרעננה, לתל־אביב או לאשקלון. אני נמשכתי לירושלים". במשפט הבא פניה נדלקות, ופתאום האמנית היא זו שמדברת: "אני מאוהבת באור של ירושלים, המשתקף על בנייני האבן".
הוורד שמעבר לקוצים
ב־2018 הם פתחו תיק עלייה בסוכנות היהודית. "התחלתי לבוא לכאן, לבדוק בתי ספר, לראות דירות. שלחתי את הילדים למחנה קיץ בארץ, כדי שיכירו את ישראל מקרוב".
גול קיוותה בתחילה שהיא וליאון יצליחו להתגבר על הקשיים בזוגיות, אך בזמן ההכנות לעלייה המצב ביניהם הידרדר עוד יותר והם התגרשו. זה רק חיזק את רצונה לבוא לישראל ולפתוח בחיים חדשים. ליאון החליט להישאר בטורקיה, ואחרי שנתיים של מאמצי שכנוע הסכים שילדיו יעלו ארצה בלעדיו. במהלך התקופה הזאת נפטרו שני הוריה של גול בזה אחר זה.
גול וילדיה הגיעו הנה באוגוסט 2021, קיבלו תעודות זהות ישראליות והתיישבו בירושלים. היא הייתה מוכנה, בבואה לכאן, להתחיל מבראשית. "העלייה היא אתגר מיוחד במינו, דרך מלאה קשיים. לא במקרה אנחנו משוחחות באנגלית כרגע: לא פשוט ללמוד שפה זרה, ולימוד העברית היה בכל מקרה מטלה משנית. קודם כול הייתי צריכה לטפל בכל מיני דברים דחופים לילדים שלי, לוודא שהם מתאקלמים היטב. אני שמחה שהם התקבלו יפה במוסדות החינוך שלהם, בתי הספר חורב ודוגמא. יש לי מזל ששרה ויוסף כהן, ידידים שלי שעלו לירושלים כמה שנים לפנינו, היו כאן למעני. הם עזרו לי בכול. אפילו את הדירה הזאת הם מצאו בשבילי. הקשיים ממשיים. אבל אני אומרת שאם רוצים לקטוף ורד, יש סיכוי גבוה שנפגוש גם קוצים בדרך. האם הוורד לא מצדיק את הקוצים?
"אוסיף אנקדוטה שמראה עד כמה מאתגר להיות מהגר. ב־7 באוקטובר לקח לי הרבה זמן להבין מה קורה. היו אזעקות, אבל יצאנו לבית הכנסת לחגוג את שמחת תורה. לא הבנתי את חומרת המצב. לפני כמה שבועות יצאנו לחופשה באילת, והיינו במרינה כשיירטו כלי טיס עוין. ראינו את היירוט, ואני הייתי בטוחה שאלה זיקוקים. קשה להתרגל למציאות ישראלית כזאת בלי מורשת קרב במשפחה. אף פעם לא שמעתי את אבא שלי או סבא שלי מדברים על מלחמות ישראל. אז בכל יום אני מגלה דבר חדש".
התערוכה "חשופה לאיתני הטבע", שנפתחה בבית ציוני אמריקה ב־6 במאי ואמורה להסתיים ב־16 ביוני, נולדה בדרך מקרה. או כפי שגול מעדיפה לומר: יד השם. "החיים בכלל והעלייה בפרט הם משחק של ביטחון: עד כמה אני מוכנה לשחרר ולראות את יד השם שעוזרת לי. חברים שלי נתנו לי לאורך השנים כל מיני מספרי טלפון, קשרים שיעזרו לי, שאציג את עצמי כאמנית. לא יכולתי לעסוק בזה, אבל המשכתי לצייר כדי להרכיב תערוכה שלמה. יום אחד הגיעה לכאן בת דודה של בעל הדירה. היא התלהבה מהציורים ושלחה צילומים שלהם לשכנה שלה, שמנהלת את בית ציוני אמריקה. ככה עלה הרעיון של התערוכה. היא הייתה אמורה להיות קצרה ולהיפתח מיד לאחר חגי תשרי, אבל בגלל המלחמה דחו אותה כמה פעמים. רק עכשיו היא נפתחה, לתקופה של שישה שבועות".
על הקיר בביתה תלוי ציור מרשים של חופי איסטנבול מכיוון הים: מצרי הבוספורוס ומאחוריהם המסגדים, עמודיהם וכיפותיהם. לא היא ציירה את הציור, גול מגלה לי, אלא אמא שלה. בקולה שומעים את געגועיה למחוזות הולדתה. אם תשאלו אותה, היא לא חתכה את קשריה עם החיים והתרבות בטורקיה, ו"הדם" שלה עדיין טורקי.
אבל – היא מסבירה לי ופניה מבטאים כאב עמוק – הארץ היפה והטובה שגדלה בה כבר לא קיימת. לדעתה המהפכה של אטאטורק, מייסד טורקיה המודרנית, בדרך להיעלם; טורקיה מתרחקת מהמדינה המתקדמת והחילונית שהייתה. רוב חבריה הלא יהודים של גול שאינם תומכי ארדואן, כבר רכשו לעצמם בתים מחוץ לטורקיה, לקראת היום שבו המצב יהפוך לבלתי נסבל.
ככל שזה עשוי להישמע מוזר, חבריה היהודים דווקא מאמינים שהמצב ישתפר. אבל היא לא חושבת כמותם. "אני שמחה שההורים שלי לא ראו את טורקיה הופכת למה שהיא היום", אומרת גול. "אני גאה מאוד בכך שהילדים שלי, למרות הפחד שחשו כשפרצה המלחמה, מעולם לא ביקשו לחזור לטורקיה. זאת ההצלחה הכי גדולה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
