כמו אין מלחמה בעולם, קבענו לקפה ברחוב עזה. 48 שעות של חופשה מעזה של מטה ניתנו השבוע ליובל אהלי, ואחת מהן נטלה עזה שבירושלים. יום חם של תחילת הקיץ, ובבית הקפה על הרחוב שוררת כמעט נורמליות, עטופה נינוחות איטית של מוזיקת רקע רכה, נערה שרועה על ספק־ספסל ספק־ספה, עשן סיגריות של מי שלא ממהרים לשום מקום. רק פוסטרים ספורים, שהודבקו על העמודים הסמוכים, קוראים לפדיון שבויים ומזכירים שהמציאות היא אחרת.
אהלי משתלב בטבעיות במרחב של מי שחיים כאן ביומיום. רק הנשק על הברכיים מזכיר שהוא כרגע לא מפה. שהוא מפקד כיתה בפלוגת חרמ"ש של גדוד 8104, חטיבה 179. הוא בן 38, נשוי ואב לארבעה, ירושלמי במקור ולעדותו גם באופי, מתגורר באדורה. בשגרה הוא מתפרנס מכתיבה ועריכת תוכן, עכשיו הוא מציין כבר כמעט 200 ימי מילואים מאז שבעה באוקטובר. "הנשק? התרגלתי אליו. חבר אמר לי 'השנה אנחנו במילואים', וזו אמירה ששחררה אותי מאוד. זה מה שעושים השנה, וכל התכנונים הם בהתאם".
בסבב השני של המילואים, כשיוצאים מ"שם" לרחובה של עיר בישראל, ההלם מורגש פחות?
"זה קל יותר. כי היינו חודש וחצי בבית והספקנו לחזור לאיזו מציאות. אבל אתה עדיין מגיע ממקום אחר, ומוזר לגלות שהעולם מתנהל בלעדיך. אחרי הסבב הראשון, חזרתי לעולם שלא מצאתי בו את עצמי. לקח לי המון זמן להיזכר. קשה לחזור לעבודה, אתה יושב ובוהה במשך שעות. אתה לא מתגעגע לעזה, אבל מתגעגע לתחושת המשמעות. בח'אן־יונס, גם אם אתה יושב ושותה קפה, אתה נמצא בראש החץ של המשימה של מדינת ישראל. בבית אין לך תחושה כזאת".
כשאתה נוכח לדעת שיש עולם מקביל, של אנשים שיושבים בנחת באמצע היום – זה מעצבן או משמח?
"תלוי באיזה יום. לפעמים אתה צריך להתאמץ להסביר לעצמך שעל זה נלחמת".
לנרמל את הלא נורמלי
לפני כמה חודשים פרסמתי כאן רשמים מביקור קצר בח'אן־יונס. אהלי בדיוק יצא אז הביתה לראשונה אחרי תקופה, וזו הכתבה הראשונה שקרא בעולם שאינו בחזית. בתמונה שהופיעה בעיתון הוא גילה את המבנה שבתוכו שהה ברצועת עזה. עם הטקסט שהתלווה אל התמונה הוא לא לגמרי הסכים, וקיבלתי ממנו תגובה ברוח זו. בפגישתנו השבוע ביקשתי שיסביר לי מה לא הבנתי בעזה.
"למי שמבקר לזמן קצר, יש דחף לנרמל את מה שמתרחש שם", אומר אהלי. "אבל זה לא נורמלי, בטח ובטח לאנשים שחוו מוות מול העיניים. זה לא משהו שיעזוב אותך. החיים שלך נחצו. אתה בחוויה שמצד אחד אולי היית רוצה להסביר, אבל מצד שני אתה יודע שאף אחד לא יבין. כל אחד, ברמה הפרטית, מחפש מקומות לעבד את מה שהוא עבר. גם הצבא מנסה לעזור, אבל אין באמת מילים לתת לזה. התחושה הזאת, של להיות לא מובן, תלך איתך עד הסוף. התפקיד שלי עכשיו הוא להיות חייל, כדי שאחרים יוכלו להמשיך בשגרת החיים הרגילה – שחלק ממנה הוא לא להבין".
השם עזה מקפיץ אותך?
"היום מצחיק אותי שזה שם של רחוב. אבל באופן כללי יש לי רתיעה מלהיות דרמטי".
למה החוויה בעזה עוצמתית כל כך עבור הנלחמים בה? בגלל הזמן הרב שהיא נמשכת? בגלל הטראומה שהובילה אליה?
"אני חושב שבעיקר מפני שניסינו במשך הרבה שנים לשכנע את עצמנו שהמציאות היא לא כזאת. אנחנו חיים בעולם מערבי מאוד, ליברלי. קשה לתפוס שהמציאות היא שחור ולבן. שיש אנשים שרוצים להרוג אותנו, ואם לא ניכנס למוֹד של לוחמים, אנחנו נמות. לא יהיה לנו קיום פה. בעולם יש פשטות שלפעמים היא אלימה, ועד שלא יגיע תיקון – זה כנראה לא ישתנה.
"נהרג לי חייל בח'אן־יונס. ביום הזיכרון יצאנו להר הרצל, לעמוד עם המשפחה. פתאום נפל לי האסימון: מעכשיו זה יום הזיכרון שלי. המשפחה הזאת, אנחנו חלק ממנה והיא חלק מאיתנו. קרה משהו שלא יעזוב אותי אף פעם. וזה מאפס".
גם יום ירושלים מקבל השנה משמעות אחרת?
"אי אפשר לשרוד לאורך זמן מלחמה ארוכה, בטח לא מלחמת קיום, אם לא ברור לך היטב למה אתה פה. אני פטריוט של מדינת ישראל, ציוני, אבל מבחינתי הסיפור הוא ירושלים. תקראי לזה אבן שואבת, תקראי לזה המקום שכל הדורות התפללו אליו. הקיום היהודי בכל העולם שואב מפה. זה נוטע בך איזשהו עוגן, שורש עמוק שמאפשר לך לעשות דברים קשים. האחיזה בסיפור העתיק, היהודי, שירושלים מבטאת – זה מה שמאפשר לי להחזיק מלחמה, להחזיק את כל האתגרים האלה. ההבנה שאני חלק מסיפור ארוך גורמת לי גם להיות ריאלי ולהבין שזה לא ייגמר".
איך אשכחך
בערב יום ירושלים הוא אמור להשתחרר מסבב ב' של המילואים, וכבר מבין שאולי יהיה סבב ג'. אולי יודיעו עליו כמה שבועות מראש, אולי הקריאה תהיה שוב בהולה. "לי ברור שהשתניתי, אני לא יודע להגיד במה. בין שתי תקופות מילואים אתה לא מרשה לעצמך להיפתח עדיין, כי אתה יודע שבעוד רגע תצטרך לחזור. במשך חודשים אתה נדרש להיות אגרסיבי, ויש לזה משמעויות. אנחנו לא אוהבים אגרסיביות, אבל אתה משתמש בידיים כדי לירות, כדי להילחם, כדי לתפוס מבוקשים. זאת לא תחושה שנעלמת. היא דוהה, היא מתקהה, אבל זה משנה לך משהו בגוף. וזה נרשם. אלו שכבות. כמו בירושלים", הוא מחייך. "שכבות של זיכרון, שחלקן יירשמו באופן חזק יותר וחלקן ירדו ממך עם השנים, ואצל כל אחד זה יתעורר בזמן אחר. אני לא יודע מה זה יביא איתו.
"כל חייל הגיע למלחמה עם כמה וכמה שכבות. שכבות של משפחה, של ילדים, של עבודה, של שאיפות, של דברים שוויתר עליהם. ובתוך זה נוספו לו שכבות של החוויה במלחמה. של הקושי, של האגרסיביות, של החבר'ה. ארכיאולוגים יודעים לספר סיפור של שכבה אחת, קשה לספר את הכול. אין בי יומרה לדעת לספר את כל הסיפור".
הוא נוהג לכתוב לעצמו תזכורות בטלפון. בח'אן־יונס כתב בפנקס של פעם, מנייר. את התמונות צילם במצלמה. "כתבתי בעיקר כדי לא לשכוח. עצימות האירועים היא כזאת שאתה לא יכול לזכור".
בהכשרה שלו הוא רב, ובחודשים שחלפו מאז שמחת תורה הספיק לחתן כמה זוגות. בתקופה הנוכחית, הוא אומר, הרבה יותר קל להזדהות עם אמירת "אם אשכחך ירושלים" – "להתחבר לכך שאני בונה עכשיו בית, מניח את הקומה הבאה, את האבן הבאה, על גבי חורבן. על גבי שבר גדול, טראומה. ואני מציין אותו, לא מתחבא ממנו. מנכיח אותו בחופה. פתאום יש יותר מקום, עבור הזוגות המתחתנים וגם עבורי, לכך ששוברים ועל גבי זה בונים חדש. זה לא קל לבנות.
"אף פעם לא חשבתי שהתפקיד של המלחמה הוא להרוס. מרגע הכניסה לעזה, היה ברור לי שאני שם כדי להכין את הקרקע לקומה הבאה. הסיפור של העם היהודי הוא סיפור של אנשים שכל הזמן מנסים להרוס להם, והם מתעקשים לבנות. היום ברור לי שאני חלק מהסיפור הזה".
