אופייה השקט של שכונת רחביה מוחלף בשאון אחר הצהריים ככל שמתקרבים לדרך עזה. תנועת המכוניות סואנת והרחוב נעור לחיים. על המדרכות נפתחים הכיסאות והשולחנות, ובתי העסק מזמינים את העוברים ושבים לטעום את טעמה של פיצה ירושלמית, של סושי, של סלטים וכריכים, ולקנח בגלידה. הורים צעירים וילדיהם עוברים בפינות הרחוב לקראת שעת ארוחת הערב. בקרוב ייפתחו גם הברים ויכריזו על הערב הירושלמי שיורד, מזמינים את תושבי העיר ואורחיה להתענג מערב קולינרי מתובל באלכוהול.
דרך עזה בירושלים היא מהרחובות הספורים בעיר הבירה שהמסעדות ובתי הקפה בהם פתוחים גם בשבת. היא נחשבת למעוז ירושלמי חילוני, כמו השכונה שהיא חולפת בה; סיור קולינרי לאורך הרחוב מראה את התמורות שהתחוללו בעיר בשנים האחרונות, בין דרך עזה לבית המשפט העליון בגבעת רם.
מבין 14 בתי העסק הפזורים בדרך עזה, שישה אינם כשרים. ארבעה מהם אינם כשרים מתוך עיקרון: השגחה לא נמצא בהם, אלא השקפת עולם. "יש ביקוש לאוכל לא כשר גם בירושלים", מסבירה לי המארחת בקפה יהושע. "לא כשר" זו הגדרה קלה יחסית לתפריט המגוון שאפילו הקריאה בו תשלח רעד קל בשומרי כשרות. גם בר היין שמעבר לכביש, בן עשר שנים, אינו כשר. למה? לדברי המארח בפתח הבר, זאת בחירה מושכלת של הבעלים, שמעודדת הימצאות של עסקים לא כשרים בירושלים ושפתוחים בשבת. מסעדת ההמבורגרים בורגר רום במעלה הרחוב, מתחת למפלס המדרכה, לא מציגה השקפה מוגדרת, אבל היא פשוט פתוחה בשבת. כך גם ג'לטו וריגאטו, שאומרים שהיא מהגלידריות הטובות בירושלים. "יש מלא עבודה בשבת", אומרת המוכרת שם. קהל הלקוחות גדול מספיק, ועדיף למכור בשבת מאשר לקבל הכנסות משומרי שבת במהלך השבוע.
ובכל זאת, נדמה ששומרי הכשרות בירושלים משנים קצת את הטון אפילו במעוז החילוני שבמרכז העיר, גם אם בהדרגה. קפה סיבאריס הוא עסק צעיר יחסית, בן שלוש שנים. הוא לא כשר, אך מגדיר את עצמו "כשר בלי השגחה". "תעודת כשרות היא יקרה, ואנחנו לא באמת צריכים את זה", אומר הבריסטה. "כל המוצרים כשרים והמקום סגור בשבת. נמצא פה הקפה הכי טוב בירושלים". נדמה שהעובדה שהמקום לא פתוח בשבת היא בעיניהם חותמת חברתית: אם לא היינו כשרים היינו פותחים בשבת; אנחנו לא פותחים בשבת, ולפיכך אנחנו כשרים, גם בלי תעודה והשגחה.
חותמת של צהר
מסעדה אחרת במורד הרחוב, בצומת עזה־האר"י־בנימין מטודלה, פנתה לדרך אחרת. יהונתן ודעי, בעל בית הקפה "קרוסלה", היה ממובילי המאבק נגד "מונופול הכשרות" של הרבנות הראשית לישראל – מונופול שקיבל את "הכשר" בג"ץ לאחר עתירה שהוגשה נגדו ב־2016. כיום אסור על פי חוק להציג מקום ככשר בלי תעודה מהרבנות; אך כן אפשר לתלות אישור פיקוח של ארגון פרטי, בלי המילה "כשר". הקרוסלה מציג היום תעודה כזאת, של ארגון רבני צהר. לפי המלצרית שם, משגיח מטעם צהר מגיע פעמיים ביום.
ודעי נאבק בתפיסות היסוד שלנו לגבי כשרות גם בדרכים אחרות, מעבר לכביש: בבאב אל־ימן – מסעדה שנוסדה ב־2018 וגם היא בבעלותו – תלוי מעל הכניסה השלט "שומרת שבת בפרהסיה". במהלך השבוע היא נפתחת בשש בערב ומארחת בעיקר סטודנטים וצעירים שבאים ליהנות מתפריט אלכוהול וממאכלים תימניים מסורתיים, בליווי סלטים. אבל ביום שישי המסעדה לובשת בגדי שבת, ומגישה אוכל מבושל מבעוד מועד שמוגש בשבת אחרי שחומם על פלטות. מי שמגיע לא יכול לשלם; עובדים לא יהודים לוקחים את מספר הטלפון של הלקוח, ובמוצאי שבת או ביום ראשון הלקוחות מקבלים הודעה עם בקשת תשלום. לפי העובדים שם השבוע, "99 אחוזים משלמים". המסעדה נאבקה לקבל תעודת כשרות, אך בקשתה נדחתה כי היא פתוחה בשבת.
שאר בתי הקפה, הפיצריות והמסעדות בדרך עזה כשרים; חלקם קיבלו כשרות רק בשנים האחרונות, דווקא ככל שהתקדם המאבק נגד הרבנות הראשית. ארבעה בתי עסק קיבלו תעודה של צהר: קרוסלה שהזכרנו לעיל, וגם זיגמונד, בין עזה לברלין ופיצה פלורה.
זיגמונד, ליד באב אל־ימן, הוא ביסטרו־בר שנפתח בשש בערב ונסגר עם אחרון הלקוחות. לפעמים אחרון הלקוחות יוצא עם שחר. הוא בית העסק הוותיק ביותר בשכונה: ב־1974 הוא היה קיוסק ירושלמי, "מפגש הזיגמונים והצופים", ונוהל בידי אמו של בעל הבית הנוכחי, אלברט סוויסה. "אישה מתוקה, ירושלמית, דתייה", אומר לי העובד שבדיוק פותח את שערי הקיוסק־בר. היא לא הייתה צריכה הכשר והשגחה: פעם חלק משומרי הכשרות היו שמחים פשוט לרדת לבית העסק של השכנה ולאכול אצלה.
פיצה פלורה פעלה במשך שמונה שנים בלי השגחה, אבל לדברי המנהל יובל גם אז הם דאגו לנפות את הקמח, להפריש הפרשת חלה ולהשתמש רק במוצרים כשרים. לפני שנה עברו סניפי הרשת להשגחה של צהר. "ברבנות מכתיבים לך דברים", הוא אומר. "נכון, יש חוקי כשרות, ואין מה לעשות. אבל יש גם מקרים שבהם אתה זקוק להידברות, ועם הרבנות אי אפשר לדבר. עם צהר כן". למשל, הוא אומר, הם משתמשים בעגבניות מיובשות מיובאות מחו"ל. "ביקשנו מצהר לבדוק, והרבנים שלהם בדקו ואמרו שזה בסדר ונחשב כשר ואנחנו יכולים להשתמש. בכל יום מגיע לפה משגיח, מוודא שהקמח מנופה ושאנחנו עושים הפרשת חלה, בודק מה שהוא בודק. זה נעשה גם קודם, אבל עכשיו זה עם חותמת. זה הגדיל מאוד את קהל הלקוחות שלנו".
בהשגחת הרבנות
רק שלושה בתי עסק בדרך עזה כשרים בהשגחת הרבנות ירושלים מאז הקמתם: פיצה מטודלה, סושי רחביה ואזיה19, מסעדת סושי בשרית מפוארת שנפתחה לפני כשבועיים. מקום אחד בלבד מחזיק בכשרות מהדרין: הלחם של תומר.
פיצה מטודלה הוקמה כגלידריה לפני 17 שנה. הירושלמים זוכרים אותה היטב: זאת הגלידה עם הנדנדות שהקונים ישבו עליהן, וגם "הגלידריה של ביבי" – ראש הממשלה נהג לקנות בה גלידת פיסטוק, וב־2013 אף קיבל פטור ממכרז להזמנת גלידה מהמקום בסך 10,000 שקל בשנה. היום כבר לא מוכרים שם גלידת פיסטוק, רק גלידה אמריקנית ופרוזן יוגורט. אולי זה עוד סימן לשינויים הטקטוניים בדרך עזה.
במרחק שני בתים מבית משפחת נתניהו שוכן הסניף המייסד של סושי רחביה, שנפתח כאן לפני 15 שנים. "בסופו של דבר עסק צריך להיות רווחי, ויש קהל גדול בירושלים ששומר כשרות", אומר מנהל המשמרת. "והקהל החילוני יכול לאכול גם כשר. מי שכשר יכול לשרת את כל הקהלים".
המתיחות בין הדתיים לחילונים בעיר מצטמצמת ככל שעוברות השנים, ובכל זאת ניכרת בדרך עזה בצורת מפת כשרות מודולרית – דווקא ברחוב של ראש הממשלה החילוני, יליד השכונה, שתומכיו הפוליטיים הם דתיים ומסורתיים. רוב בתי העסק טוענים כי ההפגנות שסגרו את הרחוב פגעו מאוד בהכנסות, במיוחד בשנה האחרונה. מעטים אומרים שהן דווקא תרמו לו. בסוף הפגנה, לפעמים המפגינים מתיישבים על הבר לשתות משהו או קונים יחד פיצה. "כשהרחוב חסום אין עבודה", אומר יובל מפלורה. "אם יש פה הפגנה אלימה כולם קמים ובורחים. יום אחד הייתה כאן מלחמת עולם בין המפגינים למשטרה, שזרקה בואש, כל המקום הסריח, אז סגרתי והלכתי הביתה. אבל בסופו של דבר אני מבין את כולם. המשטרה צריכה לחסום, המפגינים צריכים להפגין, וגם אני משתתף בהפגנות כשאני לא עובד. זה פוגע בעסק אבל זה משהו שצריך לקרות".
