הבית // בית פרטי בשכונת בת גנים. הסלון והמטבח והקליניקה של רום בקומה הראשונה, בקומה השנייה חדרי השינה. לכל אחד מהילדים חדר משלו. ליאת: "אנחנו בקשר טוב מאוד עם הילדים. הם לא רוצים לעזוב את הבית, יותר מדי טוב להם אצלנו. אני כל הזמן אומרת שמסוכן שיותר מדי נוח. הם לעולם לא ירצו לעזוב".
שבת // "רום ואני החלטנו יחד לשמור שבת. זה החל בתקופת הקורונה ונמשך עד היום".
הבוקר // שלומי קם בכל יום בחמש בבוקר: הוא אוהב לפתור את הסודוקו בעיתון בשקט כשכולם עדיין ישנים. ליאת מתעוררת בשבע ושתי דקות, שמה כף "גליאת" במים קרים לקפה, ומתחילה להתארגן. שלומי מסיע את נוי לבית הספר בן־גוריון וממשיך משם למפעל המשפחתי המייצר את חומרי גלם למנות הפלאפל של הרשת.
פלאפל // ליאת: "פעם היינו אוכלים פלאפל כבר בתשע בבוקר. אני תמיד הייתי אוכלת את חצי המנה הראשונה שהייתה מוכנה". שלומי אוכל עד היום פלאפל בכל יום: "זה אף פעם לא נמאס לי. כשהילדים שלנו מארחים החברים תמיד מבקשים שיביאו פלאפל, כך שבדרך כלל יש לנו פלאפל בבית".
ג'לי // ליאת היא מלכת עוגות הג'לי: היא מפעילה עמוד פייסבוק עם עשרות אלפי עוקבים, מלמדת מתכונים, מעבירה סדנאות והרצאות, ובעבר גם התחרתה בהכנת עוגות ראווה ואפילו זכתה באליפות אירופה. "לא למדתי אפייה או קונדיטוריה באופן מקצועי, אבל נחשפתי לעוגות ג'לי דרך המטפלת הפיליפינית שהייתה אצלנו. נדהמתי מהקלות ומהיופי, זו ממש אמנות. עשיתי בר מתוקים לבר מצווה של הבן שלי, ונרשמה התלהבות מטורפת מעוגות הג'לי. אנשים צילמו, העלו לרשת, וקיבלתי אלפי בקשות לדעת איך מכינים את העוגות האלו. זה היה פשוט טירוף. אז הפכתי את התחביב הכיפי שלי לעיסוק העיקרי שלי ולמותג מצליח.
"בפיליפינים עוגות הג'לי מוכרות יותר, אצלנו לא כל כך, לפחות עד שהתחלתי להוביל את זה בצורה יותר מקצועית בבתי ספר לקונדיטוריה ובסדנאות אצלי בבית. ג'לי הוא חומר גלם שקל להתעסק איתו. את העוגות קל להכין, והן גם פרווה וגם ללא גלוטן".
מפעל // כיום היא גם מוכרת מוצרי אפייה ותמציות לעוגות ג'לי. "הבנתי שאני צריכה לייצר חומרי טעם וריח משלי, כי חסרים המון חומרי גלם, בעיקר בגלל הג'לטין שצריך להיות איכותי וכשר. פתחתי מפעל שמייצר את כל חומרי הגלם הנדרשים לעוגות שלי, ובמקביל אני מפתחת ומייצרת את ה'ג׳ליאת', ג׳לטין שעשוי מקשקשי דגים וגורם לתחושת שובע לאורך זמן ככה שכל בנות ישראל יורדות במשקל בזכותו".
מעבדה // ליאת גדלה בפתח־תקווה במשפחה פולנית ("כמו בסדרה סברי מרנן"), הבת האמצעית משלוש. היא למדה בתיכון עמל ב', והתמקדה בביוטכנולוגיה: "למדתי את התחום הזה כי ההורים שלי הכריחו אותי. אמרו לי שזה מקצוע העתיד". בלימודי י"ג־י"ד היא הוכשרה כלבורנטית והנדסאית ביוטכנולוגיה, ועבדה שבועיים במעבדות בבית החולים בלינסון שחקרו יתר לחץ דם תורשתי. "לקח לי שבועיים כדי להבין שזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות בחיים שלי. אני בנאדם של אנשים, ותמיד רציתי לעבוד עם אנשים ולא עם מבחנות, ובטח לא עם חולדות". אחר כך התגייסה לצבא – ושם שירתה בתור לבורנטית.
אימפריה // שלומי גדל במשפחה תימנית בפתח־תקווה, הבכור מחמישה אחים ואחיות. מגיל אפס עזר להוריו בדוכן הפלאפל. "בכיתה א' הייתי מגיע מבית ספר לדוכן, זורק את התיק בצד, נעמד על פח של חמוצים ומוכר".
ההיכרות // ליאת עבדה אצל שלומי בחנות הפלאפל. ליאת: "הרווחתי אצלו שבעה שקלים לשעה. אמרתי לו: אני לא אתמקח על השכר, כי יש לי תחושה שיום אחד אתה תעבוד אצלי, ובחינם. ואכן צדקתי".
פערים // פער הגילים ביניהם הוא 14 שנים. הם התחילו לצאת כשליאת הייתה בת 19 ושלומי בן 32. ליאת: "תמיד ידעתי מה אני רוצה, וידעתי שאני רוצה להתחתן איתו למרות פערי הגיל ולמורת רוחם של הוריי. תמיד עשיתי מה שנראה לי נכון כל עוד זה לא פוגע באחרים, וככה אני גם מגדלת את הילדים שלי. היו בינינו פערים של שמיים וארץ, ועדיין התאהבתי בו קשות. ראיתי שהוא מקסים, מכיל, מקשיב ורגוע, שהכי קל להסתדר איתו ושהוא נוח לבריאות. ההורים שלי עשו הכול כדי שניפרד, אבל בסופו של דבר התחתנו. היום אבא שלי ושלומי חברים טובים מאוד, בכל שבת אוכלים ביחד דגים. אמא שלי ושלומי קשורים ברמות־על". ליאת התאימה את עצמה לחיך המזרחי: "כשגדלתי לא נתנו לי להכין אפילו חביתה, ושלומי גדל בבית שהיה בו הרבה דגש על אוכל. עם הזמן למדתי לבשל".
בוררות // הילדים נולדו ברצף: שלושתם בתוך שנתיים ושמונה חודשים. אחרי שגדלו מעט, ליאת יצאה ללמוד גישור ובוררות. "אני אוהבת לתת פתרונות יצירתיים לבעיות של אנשים. זה ההליך הכי יפה שקיים בתחום, ובמקביל הוא גם חוסך הרבה פרוצדורות משפטיות. יוצרים גשר בין אנשים שיש ביניהם מחלוקת: זה כלי פשוט מדהים". היא עבדה בתחום במשך שש שנים לפני שהפכה את תחביב הג'לי לפרנסה.
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
