1.זו אותה האנטישמיות.
באחד מרגעי השיא של כנס איגוד הארגונים היהודיים באירופה (EJA) שהתקיים בשבוע שעבר, עמד מדריך מול הקהל והסביר כיצד להגיב להתקפה של אדם חמוש בסכין. הוא ביקש מתנדבת, והדגים עליה את תנועות ההתגוננות. סכיני דמה חולקו ליושבים באולם, והקהל המעונב התבקש להתחלק לזוגות ולתרגל. הסיטואציה עוררה כמה חיוכים, אפילו צחוק, אבל המציאות שהובילה לקורס המזורז הזה רחוקה מלהיות מצחיקה.
האווירה בחדר הכנסים בבית המלון באמסטרדם שידרה מצב חירום של ממש. דובר אחרי דובר, פאנל אחרי פאנל, תיארו משתתפי האירוע כיצד האנטישמיות ביבשת שועטת בנתיב מהיר ומסוכן. מאז הותקפה ישראל ב־7 באוקטובר ויצאה להילחם במבקשי נפשה ורוצחי ילדיה, העם היהודי בתפוצות סופג את גלי ההדף.
לא רק מהבמה נשבה הרוח הזאת. כל שיחת אקראי במזנון או לצד מכונת הקפה המחישה למבקרים מהחוץ את המציאות הבלתי נסבלת. כך, למשל, בחילופי דברים קצרצרים שהיו לי עם יהודי מבוגר וחייכן מעיירה בגרמניה. כששאלתי מה מצב הקהילה שלו, הוא השיב במילה אחת, בוטה מכדי להיכתב בעיתון.
אין חידוש גדול בעצם האמירה שהאנטישמיות גואה, אבל הסטטיסטיקה של שנאת היהודים נפרטת כאן למספר גדול מאוד של מאבטחים שנשכרו לצורך הכנס, ולתיאורי חוויות אישיות מעכירות שלווה. יותר ממאה ראשי ארגונים וקהילות, וכמעט לכל אחד פה יש סיפור, עליו ועל חבריו. הצקה ברחוב, קללות בתחבורה הציבורית, צלב קרס שרוסס, סבתא ניצולת שואה שמפחדת לצאת מהבית לראשונה מאז השנים ההן. וגם אלימות ממש, מכות שספג יהודי כשעמד עם דגל ישראל במרכז אמסטרדם, מול צעדה פרו־חמאסית. סיפורים שמגיעים מלב המדינות הבכירות ביבשת. מצרפת, מגרמניה, מבלגיה, מהולנד.
יש כבר נתונים שמציגים עלייה של אלף אחוזים במספר התקריות האנטישמיות. לדברי המתכנסים כאן, המספרים האלה אולי מתקרבים למציאות בשטח. בפועל, רוב התקריות כלל לא מדווחות. למה לטרוח לגשת לתחנת המשטרה, אם ממילא לא ייעשה דבר. אחת הדרישות של מנהיגי הקהילות שנאספו כאן היא שממשלות אירופה יאפשרו הגשת תלונה מקוונת. ההנגשה הזאת, הם מקווים, תסייע לפחות לקבל תמונה מדויקת יותר של חומרת המצב.
בקו האש ניצבים בעלי "החזות היהודית". חובשי הכיפה, עטורי הזקנים. "מי שנראים כמוני מרגישים את זה מוקדם יותר", אומר הרב מנחם מרגולין, יו"ר האיגוד. "חבר הצטרף אליי יום אחד לנסיעה, וחבש כיפה. נכנסנו לחנות של תחנת דלק, ולדבריו הוא קיבל שם מבטים שלא נתקל בהם מעולם. אבל גם אם אנחנו סופגים את זה ראשונים, השנאה בסופו של דבר מגיעה לכולם".
הוא בן 41, והגיע לבריסל לפני עשרים שנה. אחד משותפיו להנהגת איגוד הארגונים היהודיים הוא רבה הראשי של הולנד, הרב בנימין יעקבס. לרב יעקבס יש קול עדין שמתאים לעיסוק ברוחניות, בלימוד, לא בחרדה קיומית. הוא מספר על שמונה מצלמות אבטחה שמעטרות את ביתו. על ילדים בני שש שקוראים אחריו ברחוב שהוא רוצח; "מה יהיה כשיהיו בני 16?"
2.הטאבו נשבר, העלייה בדרך
השינוי המהותי בחודשים האחרונים, אומר הרב מרגולין, נעוץ בכך שרבים ממנהיגי מדינות אירופה כבר לא מניפים את דגל המלחמה באנטישמיות. או לפחות, הם הורידו אותו לנקודה נמוכה יותר בתורן. "פוליטיקאי שנתפס כמגן על זכויות הפלסטינים מקבל יותר קרדיט ממי שלוקח אחריות להמשך החיים היהודיים. אם מנהיגי המדינות מאפשרים את ההפגנות, אם הם לא מגבירים אבטחה באתרים יהודיים, אם יש בהם מי שמתבטאים בעצמם בצורה מסיתה נגד ישראל – אז מה נשאר לנו? להגיד תודה שלא שוחטים אותנו?"
כמה פוליטיקאים הולנדים הגיעו לכנס. "אנחנו רואים שנאה שלא יכולנו לדמיין לפני שנה. אלו זמנים חשוכים", אומר אחד מהם. לדברי הרב מרגולין, "יש פוליטיקאים מוכרים שהצהירו תמיד על מחויבות לישראל, ובכל זאת הם חששו להגיע לכאן. הם מפחדים מדעת הקהל. בעבר הלא רחוק היה טאבו – אף אחד לא רצה שיקראו לו אנטישמי. היה ברור שעם שואה ואנטישמיות לא משחקים, שיש קו שלא חוצים. אחרי 7 באוקטובר הוא נחצה".
בארוחת הערב החגיגית, לאור נרות ומול סידורי פרחים, שולחן אחד נותר ריק לאות הזדהות עם החטופים. הברונית רגינה סלוזני מבלגיה מספרת לי בסעודה שהמציאות היום בארצה היא החמורה ביותר שזכורה לה מאז שהייתה ילדה בת שנתיים וחצי שהסתתרה מהנאצים. לפני ימים אחדים היא נפגשה עם ראש ממשלת בלגיה אלכסנדר דה־קרו, ונזפה בו על חוסר המעש הממשלתי, בישירות נטולת גינונים ששמורה לשורדת שואה בת 85. "הוא נעלב, אבל לא אכפת לי. הוא צריך לעשות יותר".
הרב מרגולין אומר שהוא שינה גישה. לפני כחמש שנים עוד התווכח דרך כלי התקשורת עם ראש הממשלה נתניהו, שקרא לכל יהודי אירופה לבוא לישראל; עכשיו, אומר הרב, לא רחוק היום והוא עצמו יבקש מאנשי קהילתו לארוז מזוודות. "אני אומר לנתניהו – תכינו את השטח, כי אם ממשלות אירופה ימשיכו באותו המסלול המסוכן, ימשיכו להכיל את השיטפון הזה של שנאת יהודים, הן יכולות לצפות שמאות ואלפים מאיתנו יעזבו. קרוב ל־80 אחוז מיהודי אירופה שקלו בשנה האחרונה לעבור לישראל. אם המצב יידרדר, רבים מהם גם יישמו את זה".
3.גם בהולנד שומעים אזעקות.
הצליל המחריד שבוקע פתאום מהסלולרי קשור בדרך כלל בענייני תעלות העולות על גדותיהן, או סתם בניסוי צופרים טלפוני. בהחלט לא מוסיף בריאות למי שקפצו לכאן היישר ממדינה במלחמה.
4.השליחות הדיפלומטית מטעם ישראל היא מלאכת קודש מסוכנת.
נציגויות ישראליות בחו"ל נחשבות דרך קבע לאתרים מאוימים שזקוקים לאבטחה, אבל בשנה הזאת גם השגרירות הסולידית שלנו בהולנד הידידותית התמודדה עם מצבים שלא הכירה בעבר. כמו השלכת בקבוק תבערה. כמו פינוי השגריר מביתו באחד הלילות, כשהפגנה מאיימת שהחלה מול השגרירות בהאג יצאה לעבר מעונו. "אם היית רואה את ההפגנה הזאת, היית יכולה לחשוב שאת בקהיר או בעמאן", אומר השגריר מודי אפרים. "אתה חי במדינה נעימה ושלווה כמו הולנד, אבל מבחינת החששות, אתה במזרח התיכון".
הוא דיפלומט ותיק. שלושים שנה במשרד החוץ. כשאני מבקשת ממנו להכניס את התקופה הנוכחית לפרספקטיבה הרחבה שלו, הוא מודה שהיא הקשה ביותר עבור נציגי ישראל מכל השנים שהוא זוכר. "הייתי אחראי על אמריקה הלטינית, וקרה שהחזירו שגרירים והיו משברים, אבל לא ככה. ההתמודדות היום מסובכת, והיא מצטרפת לטראומה האישית של כולנו. קיימנו כאן ישיבת צוות בתחילת השבוע שאחרי 7 באוקטובר, וכולנו דמענו ובכינו".
הבן שלו היה בלחימה במשך חודשים. דוברת השגרירות, פנטאי אלמו, איבדה בני משפחה בקרבות. "אתה מרגיש שישראל היא המקום שלך, ושכל מה שתעשה למענה לא מספיק", אומר אפרים. "השליחות הדיפלומטית נעשית קדושה הרבה יותר".
מיד אחרי הטבח, הוא מספר, היו כמה שבועות של סולידריות מדהימה. "אלפי שיחות טלפון ומיילים של תמיכה זרמו לשגרירות. היה אירוע סולידריות שבו כל חברי הפרלמנט וראש הממשלה מארק רוטה עמדו וניחמו נציגים ישראלים ויהודים. ראש הממשלה גם ביקר חמש פעמים בארץ".
והיום הכף של דעת הקהל נוטה לצד הפלסטינים. אתה שותף לטענה שהיה אפשר לשמר לאורך זמן את האהדה ההתחלתית, או שזה טבע הדברים כשמלחמה הולכת ומתמשכת?
"אני לא אסטרטג צבאי, לא אנתח את המלחמה ולא אומר אם היא ארוכה מדי או קצרה מדי. מבחינת התמיכה הבינלאומית, אני רואה פה את הדברים מזווית של מדינה ידידותית: התחלנו בנקודה סולידרית לישראל, ומאז הלגיטימציה נשחקה ונשחקה. כל כלי התקשורת מציגים את המראות בעזה, ואנשים פה אומרים – אנחנו מבינים את המאבק שלכם, אבל צריך להפסיק. אנחנו מנסים להסביר להם שאם ישראל לא תפעל ברפיח, יישארו קינים שיביאו עוד 7 באוקטובר, ואת זה אנחנו לא מוכנים לקבל".
בניגוד לדברי המנהיגים היהודים בכנס, אפרים אומר שהאנטישמיות עדיין בלתי מקובלת לחלוטין בדרג הפוליטי, לפחות בהולנד. אבל התרגום של ההתנגדות הזאת לאכיפה בפועל, הוא מסורבל וזהיר. "כשהנשיא יצחק הרצוג ביקר באמסטרדם בחודש מרץ לרגל פתיחת מוזיאון השואה הלאומי, אי אפשר היה לשמוע את הנאום של מלך הולנד בגלל רעש ההפגנות מבחוץ. אצל ההולנדים חופש ההפגנה וחופש הביטוי הם מקודשים. גם הפגנה בלי רישיון לא מפזרים". וכך, מלך הולנד ונשיא מדינת ישראל חיכו במשך דקות ארוכות שהרעש יסתיים, ונאלצו לחכות גם כדי שהיציאה שלהם החוצה תתאפשר בבטחה.
5.הישראלים והיהודים יודעים לצופף שורות.
בחנוכה הוזמן השגריר לאירוע סולידריות באנסכדה, במזרח הולנד. "יש שם בית כנסת מרשים", אומר מודי אפרים. "החזן הצבאי הראשי הגיע, היה אירוע מכובד, אבל ראש העיר לא היה מוכן לשבת לידי, בהיותי שגריר ישראל. בסוף הוא ישב בקצה היציע, כשאני עמדתי למטה ונאמתי. יש שם קהל בוחרים טורקי גדול, וראש העיר רצה ככל הנראה לרצות אותם. ובכל זאת, אתה תוהה מאיפה החוצפה.
"בהמשך פוליטיקאים אחרים אילצו אותו להתקשר אליי ולהתנצל. עשו לו סוג של שיימינג. הוא אמר לי שהוא מצטער שהביך אותי. עניתי שהוא הביך בעיקר את עצמו. חלק מהמקרים האלה נובעים מבורות, אבל יש גם אטימות. אם מגרמניה היו נכנסים לאנסכדה וטובחים משפחות בבתיהן, איך ההולנדים היו מגיבים?"
ככל שמיטשטשים הגבולות בין אנטי־ישראליות לאנטישמיות, כך החיבור בין היהודים לישראלים מתחזק. "רוב יהדות הולנד נטבחה בשואה, ויש פה טראומה חזקה מאוד", אומר אפרים. אולי לכן, חלק מהיהודים העדיפו לא לעמוד בקדמת הבמה באירועים למען ישראל. עד 7 באוקטובר. "מאז, הפעילות התרחבה באופן ניכר. יש הבנה שמאבק על הלגיטימציה של ישראל הוא גם מאבק על החיים היהודיים פה. הם נרתמו למשל לקמפיינים למען החטופים, כמו מיזם שולחן השבת".
גם הסטודנטים הישראלים והיהודים ניצבים יחד מול האיומים בקמפוסים. והאיומים האלה ממשיים, כולל מקרים שבהם תומכי חמאס מנעו מהם להיכנס לאוניברסיטאות. "לאף יהודי וישראלי לא קל בתקופה הזאת. אחדות השורות והסולידריות ההדדית נותנות כוח לכולם".
בהולנד יש מיליון מוסלמים, אבל ההפגנות האלימות כאן לא כוללות רק מהגרים.
"הרבה הולנדים ישמחו לומר שכן, אבל זה לא המצב. עוד לפני 7 באוקטובר, תזמורת צה"ל הגיעה להופיע כאן ובקהל צצו לפתע פעילי BDS. היו שם 13 או 14 איש, שנעמדו והתחילו לצעוק על החיילים". דקות ארוכות חלפו לפני שהמפריעים סולקו החוצה. "כל אנשי האבטחה והמשטרה במקום אמרו לי 'הם מרוקאים'. אבל ראיתי שהם לא". כלומר, אלה היו פעילי שמאל אירופים בתכלית.
אלמו הדוברת מוסיפה שיש גם לא מעט מקרי החרמה מצד עולם התרבות ההולנדי. "חלקם אומרים באופן ישיר שהם לא רוצים קשר עם ישראל. אחרים גוררים רגליים כשאנחנו מנסים לקבוע איתם, ואף פעם התאריך לא מתאים להם". גם במקרים כאלה, לא המהגרים הם שמובילים את ההתנגדות לישראל.
אני שואלת את השגריר אם בתום המלחמה יירגעו גם ההתפרצויות האנטישמיות והאנטי־ישראליות, או שמא אחרי שמכסה הביוב הוסט והזוהמה נחשפה, האוויר כבר לא יתנקה. "אם בסופרמרקט המרכזי באמסטרדם תוקפים יהודי עם כיפה, אנחנו בבעיה", אומר אפרים.
המערכת הפוליטית בהולנד עוברת שינוי בימים אלה. כחצי שנה לאחר הבחירות שהתקיימו שם, נחתם סוף־סוף הסכם קואליציוני בין ארבע מפלגות. רבים מחברי הקואליציה הם ידידי ישראל, והבולט שבהם הוא חרט וילדרס, ראש מפלגת החירות. וילדרס, שהתגורר בארץ כשהיה צעיר, הוא תומך ישראל נטול גמגומים, ומתנגד קשוח להגירה המוסלמית להולנד. כדי לאפשר את הקמת הקואליציה הוא ויתר על ראשות הממשלה, אף שמפלגתו היא הגדולה ביותר.
מנגד, מול האופק הפוליטי החיובי, השגריר מצביע על אווירת הדה־לגיטימציה לישראל – ברשתות החברתיות, ברבים מכלי התקשורת, בהליכים משפטיים שכבר חצו גבולות. "בחודשים האחרונים יש יותר ויותר יוזמות משפטיות של ארגוני BDS. זה מתחיל בעתירה נגד ממשלת הולנד כדי לעצור מכירת חלפים של אף־35 לישראל, וממשיך בתביעות נגד האוניברסיטאות כדי שיפסיקו את שיתופי הפעולה עם האקדמיה הישראלית. יש אפילו כוונה להגיש תביעות אישיות נגד חיילי צה"ל בעלי אזרחות הולנדית. הארגונים האלה פשוט מחפשים איפה אפשר לתבוע".
ויש דיונים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג; והתובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי מבקש להוציא צו מעצר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט. השגריר אפרים נכח בחלק מהדיונים של בית הדין לצדק. לא בכולם. "לא צריך להתעלם, אבל אסור לתת להם יותר מדי לגיטימציה", הוא אומר. "הדיון הראשון, בינואר, היה קשה מאוד. אתה רואה איך דרום־אפריקה, ניקרגואה וכל אבירי זכויות האדם מגיעים למוסדות שמטרתם לשמור על העולם הנאור, ומנצלים אותם כדי לעשות מניפולציות עלינו".
התגלגלות הנרטיב הפלסטיני השקרי אל בתי הדין, הוא אומר, מחזקת את הכוחות האנטי־ישראליים. "זה סוג של מתן לגיטימציה. גם הידידים שלנו בפוליטיקה המקומית אומרים – אם המנגנונים האלו קבעו, חייבים לציית להם. בפן הזה, הפלסטינים משיגים כאן ניצחון תודעתי שמשפיע לא רק על ההולנדים, אלא על כל אירופה – אולי חוץ מפולין, צ'כיה והונגריה".
נקודה אופטימית היא הצפי להתחזקות תומכי ישראל בבחירות לפרלמנט האירופי, שהתחילו אתמול ויסתיימו בשבוע הבא.
"נכון. וזה יכול לגרום לכך שהפרלמנט ימעט בהחלטות נגד ישראל. רוטה מתמודד על תפקיד מזכ"ל נאט"ו, וגם זה חשוב. אנחנו מחכים גם שז'וזפּ בורל מספרד יסיים את תפקידו הבכיר באיחוד האירופי, זו תהיה בשורה טובה. תראי, עבדתי כמה שנים עם שמעון פרס, אז אני חייב להיות אופטימי", הוא מחייך. "יש לי אבא בן 99, שיהיה בריא, ובשבוע שעבר הוא דיבר בברית של הנכד שלי. אנחנו ממשיכים, אנחנו נמשיך".
את נאומו בארוחת הערב החגיגית של כנס הארגונים חתם אפרים בביטוי שהוצא מהנפטלין לפני שמונה חודשים ומאז כבר הספיק להישחק בישראל, אבל לא בהולנד: "עם ישראל חי".
6.הפסטורליה אינה מודעת לשבריריותה.
הרחובות רחבים, מזג האוויר קריר גם בעונה הזאת, חורשות העצים בוהקות בירוק. בית הדין הבינלאומי לצדק, ששופטיו הסכיתו השנה פעמיים לעלילות הכזב המטורפות שטוותה דרום־אפריקה נגד ישראל, שוכן ב"ארמון השלום". זהו מבנה אירופי קלאסי מתנשא, עם צריחים שמיתמרים אל על, מדשאות מוקפות גדרות, ותיירות לבושות חיג'אב שמצטלמות בסלפי ליד השער.
בימים שני ושלישי בשבוע בית הדין לצדק סגור לביקורים. אז המשכנו לבית הדין הפלילי הבינלאומי. שלא כמו תאומו לעיוות המציאות, בית הדין הפלילי שוכן במבנה בעל ארכיטקטורה מודרנית, מוקף תעלת מים תכולה. "למען עולם צודק יותר", טוענת כתובת מתכת על קיר פנימי. בכניסה יש להציג דרכון. קצת מביך להודות, אבל פתאום מורגש בבטן חשש קל לשלוף דרכון ישראלי. שלא יגדילו ראש ויוציאו איזה צו מעצר כאן ועכשיו.
