"הייתכן שלא ביקרת באורגייב?", שאלה אותי יום אחד אירנה, מנהלת סוכנות התיירות שהתחלתי לעבוד בה בקישינב, אחרי שנים שהייתי מורה דרך לתיירים באוקראינה (לאחרונה חדלתי מכך, בגלל המלחמה). "הרי זהו מרכז יהודי חשוב מאז ומתמיד", היא הוסיפה. "אומרים במולדובה שאורגייב היא עירם של היהודים". ברוסית זה מתחרז: אורגייב – גורוד אברייב (город евреев), עיר העבריים.
כבר למחרת, תמורת כמה שקלים, אוטובוס ציבורי לקח אותי אל היעד, כ־50 קילומטרים מצפון לקישינב בירת מולדובה וכמה קילומטרים ממזרח לדניסטר, הזורם מדרוהוביץ' ליד לבוב ועד מיקולאיבקה ליד אודסה. שמה הרשמי של העיר כיום הוא אוֹרחֶיי; היהודים קראו לה ביידיש אורייוו, וברוסיה ובברית המועצות כינו אותה אורגייב. כך ממשיכים לקרוא לה גם היום ברוסית. זהו אחד היישובים העירוניים הקדומים ביותר במולדובה, ובמשך מאות שנים אורגייב עברה מיד ליד בין הרוסים והטטרים, הטורקים והרומנים. המוזיאון ההיסטורי האתנוגרפי של אורגייב מספר את תולדות העיר. ריטה קולסניק, המנהלת החיננית של המוזיאון בן 55 השנים, הזמינה לכבודי את המדריך המומחה וסילי קוקרצ'ה, והחזירה לתצוגה פריטים הקשורים למסורת היהודית, ובהם תשמישי הקדושה.
המוזיאון מתמקד גם בתרבות. חדר אחד מציג את הבית המולדובי המסורתי: יש שטיח על הרצפה ועל הקיר, וחולצות רקומות. "כל בחורה הייתה חייבת לדעת לסרוג, לתפור ולארוג, ואם לא – איש לא יישא אותה לאישה", אומר המדריך
בניין המוזיאון, אומר קוקרצ'ה, היה בעבר הווילה של אדריכל העיר מירצ'ה בנגולסקו, שעזב את אורגייב ב־1940, כשנכנסו הנה "המשחררים" הסובייטים בעקבות הסכם ריבנטרופ־מולוטוב. אבל קוקרצ'ה מתחיל את הרצאתו הרחק לפני כן, בתקופה שהייתה כאן מושבה רומאית, ומספר מה עבר על האזור, המצוי בשטח שבין אסיה לאירופה, וכיצד השתכללו כלי העבודה וכלי הנשק שם מאז עד ימינו. מעניינת במיוחד התצוגה המוקדשת למלחמות שחווה האזור. מלבד מלחמת העולם הראשונה והשנייה, גם המלחמה שניהלה ברית המועצות באפגניסטן בשנות השמונים הותירה את חותמה כאן, בגלל גיוס המקומיים לצבא; אחרי כן, ב־1992, פרצה מלחמת האזרחים המולדובית. בעקבות קריסתה של ברית המועצות פרץ סכסוך עז בין תושבי מולדובה ממערב לנהר דניסטר, שתמכו בהתנתקות מרוסיה ומתרבותה ושאפו לחבור למערב, ובין התושבים ממזרח לנהר. החקיקה שהתקבלה בקישינב הבירה קיפחה את מעמד השפה הרוסית, שינתה את הכתב מהאלפבית הקירילי ללטיני, וחתרה לקרב את מולדובה לרומניה. המלחמה תמה במהרה ובמיעוט נפגעים, ובהקמתה של טרנסניסטריה – "מעבר לנהר דניסטר" – שהיא רפובליקה עצמאית דה־פקטו אך בלתי מוכרת באופן רשמי, שנוטה לאינטרסים של רוסיה. המולדובים סבלניים לפיצול הזה.
פארק השעשועים העירוני. צילום: שאטרסטוק
המוזיאון מתמקד לא רק במלחמות הגדולות אלא גם בתרבות האנושית. חדר אחד מציג את הבית המולדובי המסורתי: יש שטיח על הרצפה וגם על הקיר, וגם חולצות רקומות בסגנון ובצבעים המולדוביים. "כל בחורה הייתה חייבת לדעת לסרוג, לתפור ולארוג, ואם לא – איש לא יישא אותה לאישה", אומר קוקרצ'ה על המנהגים המקומיים. בחדר ניצב ארגז גדול, "סופקה": מהיכרותי עם אוקראינה אני יודע שבארגזים כאלה אספו ההורים לאורך שנים את הנדוניה לבנותיהם, אך לדברי קוקרצ'ה הארגז המולדובי נועד לאחסון ותו לא, ואינו קשור לנישואים.
"אורחיי – עיירה קטנה בעמק, בתים בנויים מעץ, עם כ־4,000 תושבים וכשליש מהם יהודים", כתב על העיירה אפרים ריינארד ב־1877, בטקסט רומני המוצג במוזיאון. "רובם 'חשוכים', מאמינים ב'שטויות' של החסידים. הם אנשים מעשיים, עוסקים במלאכה ובבטלה ומנהלים חיים שקטים. אך ניצוצות הנאורות החלו לחדור לליבם של הצעירים, בני העילית של העיר, שיודעים עברית וגם רוסית". ליד דברי ריינארד כתוב התיאור מפי משה דוידסון, יליד אורגייב: "לא יותר משלושה־ארבעה רחובות צרים, שאורכה כקילומטר אחד מהגשר עד לשוק־שול – בית הכנסת שבשוק. היו כמה רחובות מפותלים עם בקתות מכוסות קנים וסכך משני עברי הרחוב. בעונת הגשמים טבע הכפר כולו בים של בוץ שהקשה מאוד על התנועה. בחודשי הקיץ, כשהבוץ התייבש, מילאו חול ואבק את האוויר, שנעשה מחניק. אבל בשל נופי האזור המדהימים, האדמה הפורייה והיערות העבותים, המטעים, מחצבות הגיר וכל התנאים ההכרחיים לפיתוח כלכלי, לא פלא שהיהודים נמשכו לכאן, התיישבו ועסקו במסחר ובתעשייה למחייתם".
על כן מיוחד מוצגות תמונות של אורגייבים בולטים. אנחנו מכירים לפחות שניים מהם. הראשון הוא מאיר דיזנגוף, יליד הכפר יקימוביצ'י באזור אורגייב, שהקים לימים את תל־אביב. השני הוא פוליטיקאי ישראלי אחר, אביגדור ליברמן, שנולד בקישינב אך הוריו הגיעו מאורגייב. אורגייבי ישראלי נוסף, שאנחנו מכירים פחות, הוא דווקא כוכב גדול בעיר ובמולדובה כולה: הפוליטיקאי אילן שור.
"היו לו כמה קומבינות"
רחובות אורגייב נקיים ומטופחים, המדרכות מרוצפות היטב, וברחבי השכונות יש פארקים עם מזרקות יפות וציורי קיר. איך כל העושר הזה נמצא בעיר קטנה ופרובינציאלית, שאוכלוסייתה כ־20 אלף איש בלבד? קרוב מאוד למוזיאון ההיסטורי האתנוגרפי נמצא בית העירייה, ובו חבויה התשובה. לפני שנים ספורות, בין 2015 ל־2019, ראש העיר היה אילן שור, "אוליגרך" (או במילים פשוטות, איש עסקים ופוליטיקאי, שאינו מבדיל בין התחומים) המנהיג את מפלגת "שור" הנקראת בשמו. שור נולד ב־6 במרץ 1987 בתל אביב למירון ומריה שור, זוג יהודים מקישינב שעלו לישראל בסוף שנות השבעים. כשאילן הקטן היה בן שנתיים־שלוש חזרה משפחתו למולדובה, ואביו הקים שם אימפריה עסקית, שניתנה לו בירושה לאחר מות האב ב־2005.
שור הוא אישיות שנויה במחלוקת: ב־2014 הוא היה מעורב בשערורייה עסקית עצומה, שהביאה להתמוטטות של שלושה בנקים במולדובה. למרות החשדות נגדו, ומעצר הבית שהיה נתון בו במשך תקופה, הותר לו להתמודד בבחירות לראשות העיר אורגייב, והוא נבחר גם כמה פעמים לפרלמנט. ב־2019 נמלט ממולדובה והגיע לארץ; כיום הוא נמצא ברוסיה דווקא, אחרי שהורשע במולדובה שלא בפניו ונידון ל־15 שנות מאסר בגין גניבה מבנקים מקומיים. אלכס נירנבורג, כתב כאן רשת ב', דיווח לאחרונה ששלטונות מולדובה הגישו לרוסיה בקשת הסגרה רשמית נגד שור. "לפני ימים אחדים הוא קיבל אזרחות רוסית", דיווח נירנבורג ב־25 במאי. אף שמפלגתו הוצאה מחוץ לחוק למשך חמש שנים, מפלגות אופוזיציה פרו־רוסיות שתומכות בו מתכוונות להתמודד בבחירות הכלליות במולדובה בהמשך השנה. "בסדרת ראיונות ברוסיה הודיע שור כי הוא מתנגד להצטרפות ארצו לאיחוד האירופי והכריז כי על מולדובה להדק את יחסיה עם הקרמלין". הממשל האמריקני כלל אותו ואת רעייתו הזמרת ז'סמין ברשימת הסנקציות נגד אישים הקשורים לקרמלין.
ליליה, תושבת אורגייב: "אילן שור בנה פארק שעשועים, 'אורחיילנד', שכל הילדים אוהבים, וארגן הסעות בחינם. ריצפו את המדרכות, בנו הרבה פארקים, אפילו את הבניינים ברחוב הראשי צבעו. אז היו לו כמה קומבינות, זה שולי"
במולדובה עצמה, ובמיוחד באורגייב, עדיין אוהדים את שור. "העיר שלנו השתנתה לטובה מאז שהוא נבחר לראש העיר", אומרת לי ליליה, רופאה תושבת אורגייב, בשנות הארבעים לחייה. "הוא הפעיל אצלנו תחבורה ציבורית בחינם בכל יום משבע עד תשע בבוקר ומחמש עד שבע בערב. את זה מעריכים מאוד האנשים שנוסעים בכל יום לעבודה וללימודים. הוא החל לבנות בניינים לזוגות צעירים, ושיווק להם דירות. הוא בנה פארק שעשועים, 'אורחיילנד', שכל הילדים אוהבים מאוד, וארגן הסעות בחינם אל הפארק מערים אחרות. העיר כולה עברה מתיחת פנים. ריצפו את המדרכות, בנו הרבה פארקים, אפילו את הבניינים ברחוב הראשי צבעו. אז גם אם היו לו כמה קומבינות, זה שולי. אנשים רואים את תוצאות העבודה שלו וימשיכו לתמוך בו. אני בטוחה שמפלגתו תמשיך לנצח בבחירות העירוניות בעשור הקרוב".
בעירייה, כשאני שואל איך אפשר לשוחח עם שור, העובדים טוענים שאין להם קשר אליו. נהג מונית מקומי צעיר, מיכאי, לוקח אותי לסיור בעיר, ובדרך ניכר שכל הבניינים משופצים ונראים מרשימים, דבר לא מובן מאליו בעיר בסדר הגודל של אורגייב במזרח אירופה. הוא לוקח אותי לאורחיילנד, ואני מתרשם מאוד מהאגם, מהמתקנים ועוד. בעת ביקורי הכול סגור, אבל בשעה שאתם קוראים זאת, אחרי 1 ביוני, הפארק כבר פתוח למבקרים. בסופו של הסיור אני שואל את מיכאי: תגיד לי בבקשה, האם שור הוא עבריין או בן אדם טוב? "הוא גם עבריין וגם בן אדם טוב", עונה הבחור, וקצת מסמיק. שור אמר לאחרונה בריאיון ברוסיה שהוא מתכוון להיבחר לראש הממשלה של מולדובה אחרי הבחירות הבאות, ולהביא שגשוג למדינה כולה. נדמה שתושבי אורגייב יתמכו בכך.
מצבות לחיים ולמתים
רק כעשרים יהודים חיים כיום באורגייב. ארגון יהודי בקישינב, שנשיאו אלכסנדר בילינקיס, פתח באורגייב בשנה שעברה מוזיאון לתולדות עם ישראל, בבניין שהיה אחד מ־19 בתי הכנסת שפעלו בעיר. המוזיאון עשיר בחנוכיות עתיקות ובתשמישי קדושה אחרים, אך רובם אינם קשורים כלל לעיירה. "רוב המוצגים כאן הם מאוספים פרטיים", אומר לי הממונה על המוזיאון. אין לו מה לספר לי על מאיר דיזנגוף, ואין לו מה לספר לי על תולדות העיר עצמה.
אבל אני נפגש במוזיאון גם עם אחד מיהודי אורגייב: ישראל (איזיה) מונדריאן, מהנדס מכונות בן 65, המוכר היטב בעיר. "סבא רבה שלי, יוסף מונדריאן, תרם את ביתו לטובת בית הכנסת", הוא מספר. אנחנו מסיירים בין בתי העיר שהם מצבה לחיים היהודיים שהיו בעבר באורגייב: בית הספר אורט, למשל, או טחנת הקמח של גלוסגולד. בניין הטחנה נפגע מפצצה במלחמת העולם השנייה, והגרמנים עקרו מצבות מבית העלמין היהודי כדי לתקן את ההרס. אחרי המלחמה השלטונות הסובייטיים פתחו בבניין מפעל טקסטיל, אך ב־5 באוגוסט 1950 הבניין קרס מפגיעת ברק וארבעים איש נהרגו, כולל יהודים שעבדו במפעל וילדים ששהו בו באותה העת. מאז שובת המפעל בכל שנה ב־5 באוגוסט, לזכר המתים.
"עיירה קטנה בעמק, בתים מעץ, עם כ־4,000 תושבים וכשליש מהם יהודים", כתב אפרים ריינארד ב־1877. "אנשים מעשיים, עוסקים במלאכה ובבטלה ומנהלים חיים שקטים. אך ניצוצות הנאורות החלו לחדור לליבם של הצעירים"
בית החולים העירוני היהודי הוקם ב־1935, והוא מתפקד גם היום, אך אינו נקרא עוד "היהודי". בהמשך מציג לי מונדריאן את את בית המרקחת של בלובשטיין, וגם בניין שהיה לדבריו בית בושת יהודי. "אחד המטיילים מישראל, מבני אורגייב, סיפר לי בטיול שורשים שאמא שלו אמרה לו בילדותו: 'אתה קטן מכדי להתקרב לבית הזה'", אומר מונדריאן. הבניין דו־קומתי, וככל הנראה שימש כפונדק: למטה היה אפשר להחנות את העגלה והסוסים, לאכול ארוחת ערב, לשתות כוסית, ולעלות ללון – עם אחת הנערות – בקומה השנייה.
מונדריאן נוסע איתי לבית הקברות היהודי העתיק. בכניסה, חסידות בנו להן קן. "זהו אחד מבתי הקברות היהודיים האירופיים העתיקים האחרונים שממשיכים לתפקד", אומר מונדריאן. לדבריו בית הקברות נחנך לפני 380 שנה, וההלוויה האחרונה התקיימה כאן ב־2019. בשדרה המרכזית של בית העלמין, שמונדריאן מכנה "שדרת הווי־איי־פי", קברו עד 1940 רק את האנשים החשובים – תורמים גדולים, רופאים. הוא מצביע הנה והנה ומספר על האנשים: "כאן", הוא מצביע לעבר מצבה יפה, "קבור המורה של סבתא שלי, שהיה מלמד אותה בתחילת המאה ה־20. יוליאן פיסרבסקי. הוא הגיע אליה הביתה, והיא הייתה כותבת את מה שהוא אמר באידיש. בהמשך קבור הרופא בורשטיין. אחר כך יש קבר אחים של יותר מאלפיים יהודים שנרצחו כאן בידי הנאצים בשואה". על אחת המצבות כתוב השם מוצ'ניק, ומונדריאן מספר ש"נכדתו יוכבד הייתה מגיעה בכל שנה לקברו". כששירתּי בחיל הקשר שירת לצידי טכנאי ששמו בוריס מוצ'ניק, למיטב זיכרוני היה גם הוא מאורגייב, אבל הקשר שלי איתו נותק. "זהו קברה של באסיה דוכובניה, שהחזיקה בית אבות יהודי לפני מלחמת העולם השנייה, הוא מצביע, "וזה קברה של שרה פגיס, שהייתה מומחית לטחינת קמח".
אנחנו מצטלמים יחד לצד אנדרטה לזכר קורבנות השואה, תרומתו של אילן שור, שגם פעל לריצוף השבילים בבית הקברות ולבניית הגדר. בכניסה לבית הקברות יש משרד קטן, שדומה יותר לחדר אחסון, ומונדריאן מוציא ממנו את קטלוג הקברים בבית הקברות היהודי של העיר. כותרתו של הקטלוג: "העיירה אורגייב שהייתה ואינה עוד", בהשתתפות הג'וינט. אנו נעזרים בספר כדי לחפש עדויות לקיומה של משפחת דיזנגוף בעיר ובסביבתה, ואנו אכן מוצאים את דוד אלי דיזנגוף, שנקבר במגזר A, שורה 8, מקום 14. איננו יודעים מה היה הקשר בינו ובין מאיר דיזנגוף, אבל שם המשפחה הזה נדיר יחסית במולדובה, ולא סביר שזהו רק צירוף מקרים. מנגד, בספר רשומים שבעה מבני משפחת ליברמן.
אביו של ליברמן, לייב, כתב ספר זיכרונות שנקרא "סיפורי אורגייב". משפחת ליברמן נעה ונדה באזור – לייב ואחיו ולוול נולדו באורגייב, אבל בילדותם עברה המשפחה לבוקרשט. לאחר כיבוש בסרביה בידי הסובייטים ב־1940 חזר ולוול לאורגייב, וגויס שם לצבא האדום, וגם לייב גויס, ושניהם נפגשו ביחידה צבאית אחת עם עוד יהודים רבים. כשהגרמנים תקפו את הסובייטים נהרג ולוול בקרב סטלינגרד, ב־1942; לייב נפל בשבי הנאצים אך שרד לאחר שאימץ שם רוסי בדוי. בנות המשפחה נמלטו לקזחסטן ושרדו גם הן. בתום המלחמה, כששבו כולם לאורגייב, שמעו על מותו של ולוול. ארבע שנים לאחר תום מלחמה הוגלה לייב עם אשתו לעתיד אסתר, גם היא בת אורגייב, לסיביר, במבצע שערכו הסובייטים לחיסול המעמד הקפיטליסטי במולדובה. אסתר ולייב נישאו שם, ולאחר ששוחררו שניהם (היא ב־1953 והוא ב־1955) חזרו לאורגייב, אבל כמעט מיד עברו לקישינב. ב־1958, בבירת מולדובה, נולד בנם אביגדור. לדברי מונדריאן לפחות שלושה מהקברים בבית העלמין היהודי של אורגייב הם בוודאות בני המשפחה של אביגדור: "סבתא, דוד ודודה שלו. הוא מגיע מדי פעם לבקר את הקברים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
