כששואלים את יחיאל אמויאל איך הוא, שאינו חובש כיפה, מצליח ליצור שיתוף פעולה פורה עם חרדים מלב המגזר, הוא נזכר בפגישה עם הרב דוד גרוסמן ממגדל־העמק. "כשאני נזכר בזה יש לי צמרמורת. קבענו לדבר בבית של בתו, שגרה בבני־ברק. כשהגעתי הרב שאל אותי אם הנחתי תפילין באותו הבוקר. הודיתי שלא, והסברתי שהרבה פעמים אני חושב להניח ופשוט לא מגיע לזה. הוא ענה: 'אין בעיה, בוא נשב ונדבר, ואם תרצה תניח אחר כך'. אני חושב שמאותו היום לא פספסתי הנחת תפילין".
ככה פתאום?
"כן. רציתי שיהיה לי בחיים איזה חיבור לזהות היהודית. אני לא יודע להסביר איך זה קרה, אבל נוצר קשר מיוחד ביני ובין הרב גרוסמן. ראיתי אצלו אהבה וחיבור לעם ישראל כמו שהוא, בלי שיפוטיות. וזה גם המפתח שמאפשר לי להבין את החברה החרדית ולהצליח לעבוד איתה. אני לא שיפוטי כלפיהם. אני מקבל אותם כמו שהם, ומנסה לחשוב אילו דברים אפשר לעשות יחד.
"אני מגיע מבית מסורתי שתמיד ידע לשלב בין העולמות, ליצור חיבורים, וקיבלתי כלים טבעיים להתמודד עם מצבים בלי לשפוט אנשים. החברה שגדלתי בה לא ראתה רק שחור ולבן, ולמדתי משם איך להכיל. כשאני נמצא בממשק עם חרדים אני משתדל להבין את המצב שלהם, להבין את האנשים, ולנסות לחשוב ביחד איך להצליח. ברגע שהם מבינים שאין לי דעה קדומה עליהם, נוצר קליק מדהים".
"צריך להסתכל על הנושא של לימודי ליבה בצורה אחרת. בואו נגדיר קודם איך אנחנו רוצים שייראה צעיר בן 18 במדינת ישראל. אנחנו רוצים שהוא ידע אנגלית ברמה מסוימת? שידע מתמטיקה ברמה מסוימת? אחרי שנציב יעד, נחזור לחברה החרדית ונחשוב איך אנחנו יכולים להגיע אליו. מי אמר שזה צריך להיות דרך חינוך פרונטלי?"
אמויאל (50), נשוי לאירית ואב לארבעה, ניצב כבר יותר מעשור בצומת המתח בין החרדים למדינת ישראל. עד לא מכבר הוא ניהל את "מרכז כיוון" בירושלים, שעוסק בהכוונת חרדים ללימודי מקצוע ולמקומות עבודה, מעניק הכשרות מקצועיות, ומצליח להניב יותר מ־2,000 השָׂמות של חרדים בשוק התעסוקה בכל שנה. לאחרונה התקדם אמויאל לתפקיד מנהל מרכז כיוון באזור הצפון וב"עוטף ירושלים", הגדרה שכוללת את בית־שמש, מודיעין־עילית, ביתר־עילית ועוד.
הוא בעל רקע עשיר של פעילות חברתית באזורים שמייצרים חיבורים. את שירותו הצבאי סיים ב־99', ובתפקידו האחרון היה מפקד פלוגה בחטיבת הנח"ל. היום הוא סגן־אלוף בשירות מילואים פעיל, ומאז 7 באוקטובר הוא מפקד "קדמית" וקצין אג"ם בחטיבה. אחרי השחרור משירות הקבע החל לעבוד בתנועת הצופים, משם המשיך לסוכנות היהודית, לתוכניות "החוויה הישראלית" ו"מסע ישראלי". בעת ההיא נרקמה ראשית הרומן שלו עם החברה החרדית: כשהשיח הציבורי סער סביב חוק טל, החליטו אמויאל וכמה מחבריו להקים את ארגון "ערֵבים", שחתר לבנות תשתית לשירות אזרחי של חרדים – אחד המסלולים שנקבעו בחוק. ב־2013, כשהתברר שתוקפו של חוק טל לא יוארך, חיפש אמויאל את הדבר הבא, וחבר לקרן קמ"ח (קידום מקצועי חרדי), למשרד העבודה ולחברת ראיית החשבון BDO. הם ניגשו למכרז של עיריית ירושלים וקיבלו אישור להפעיל את מרכז כיוון.
לדבריו, התפיסה הציבורית של החרדים כבטלנים שלא מעוניינים לעבוד היא תוצאה של תהליך מורכב שנבע מהמדיניות הממשלתית. "מרגע שהמדינה אפשרה לכל מי שרוצה בכך להישאר לאורך שנים במעמד של 'תורתו אומנותו', היא בעצם דחקה את החרדים למקום שבו אסור להם מבחינה חוקית לצאת לעבוד", הוא מסביר. "התוצאה הייתה שהרבה חרדים יצאו בהדרגה משוק העבודה. בשני העשורים האחרונים הממשלה עושה תהליכים נכונים בניסיון לשלב אותם מחדש. יש פער בין המגזרים, אבל אני רואה את נתוני התעסוקה של החרדים, והם כל הזמן עולים. אני פוגש הרבה צעירים חרדים שמתעניינים בעולם העבודה, שרוצים להשתלב בו, רוצים להצליח ורוצים להתפרנס בכבוד. אם נעזור להם וניתן להם את הכלים, אולי בעוד דור או שניים הם כבר לא יצטרכו עזרה מאיתנו".
הנתונים שאמויאל מציג מראים כי שיעור התעסוקה בקרב גברים חרדים עלה ל־55 אחוזים, ושהנשים החרדיות כבר מזמן הגיעו לרף של הציבור הכללי, עם יותר מ־80 אחוזי תעסוקה. "האתגר שלנו כרגע הוא איך מאפשרים להן לעבוד יותר במשרות מלאות, איך לפתח מסלול קריירה ולהגיע גם לקידום תעסוקתי. לגבי הגברים, צריך לזכור שקצב הצמיחה של החברה החרדית גבוה במיוחד – 6 אחוזים בשנה. זה אומר שגם אם אנחנו רק שומרים על רף תעסוקה של 55 אחוזים, אנחנו עדיין מגלמים בו את הצמיחה של האוכלוסייה, ולכן מספר הגברים החרדים שעובדים רק עולה. יותר מזה, גם מי שכביכול לא נמצאים בשוק התעסוקה הרשמי מתפרנסים ממשהו, אבל במשך השנים הם התרגלו לעבוד בשחור ובכל מיני סידורים אחרים".
ראוי גם לשאול באילו עבודות החרדים משתלבים. האם אלה תחומים שתורמים להתפתחות החברה ולצמיחה, או שהפרנסה שלהם מגיעה ממוסדות פנים־מגזריים, כמו ישיבות וחיידרים.
"באופן מסורתי, חרדים נמצאים במקומות שקל להם להיכנס אליהם. רבים הולכים לעולם החינוך, כי הוא משיק לעולם התורה, ויותר נוח להם שם. אגב, בעבר הרבה חרדים לימדו במוסדות החינוך של הציונות הדתית, לפני שהיא בנתה עולם רבני משלה. חלק אחר הולך לעולם המסחר, ולמה? כי כדי להיות סוחר, אתה לא צריך לקבל אישור מאף אחד. אז אם שואלים איפה החרדים תורמים לפריון המשק, יש כאן ביצה ותרנגולת: אם נעודד אותם ונצליח לייצר להם מעבר קל למקצועות יצרניים יותר, גם נראה אותם שם יותר".
איך מעודדים אותם ללכת לכיוון הזה?
"בקרן קמ"ח אנחנו מפעילים את תוכנית 'מיגו', ששמה לה למטרה לשבור את תקרת הזכוכית של גברים חרדים בעולם ההיי־טק. אנחנו לא רוצים עוד מסלול בוטיק שיוציא עשרים מתכנתים, אלא תוכנית שתביא בשלוש שנים 1,500 גברים חרדים לענף הזה. ברגע שנפרוץ את התקרה הזאת, זה כבר יניע תהליך. אנחנו רוצים שמכללות יכשירו אותם, וימשיכו לפתח ולבנות עוד תוכניות כאלה, ואז נראה את החרדים מגיעים גם לשם. אנחנו כבר יודעים שההשתלבות של הנשים החרדיות בענף היא פנטסטית".
דברים שהרבנים לא יגידו
אבל הנשים החרדיות, אני אומרת לאמויאל, מגיעות מלכתחילה עם סל לימודי ליבה רחב מזה שיש לגברים החרדים – בוגרי מערכת חינוך שלא מלמדת אנגלית ומתמטיקה. הוא מודה שזה אכן מציב אתגר. "לכן אנחנו עובדים קשה כדי לדייק את המכינות שלנו", הוא אומר. "אבל אני גם חושב שצריך להסתכל על נושא לימודי הליבה בצורה אחרת. בואו נגדיר קודם איך אנחנו רוצים שייראה צעיר בן 18 בישראל. אנחנו רוצים שהוא ידע אנגלית ברמה מסוימת? שידע מתמטיקה ברמה מסוימת? והאם ילדים שיוצאים ממערכת החינוך הרגילה, ולמדו אנגלית ברמת חמש יחידות, באמת יודעים אנגלית? האם יש להם יכולת לנהל שיחה באנגלית, ובביטחון מספיק? הם יצליחו להשתלב בקלות בהיי־טק? אני שם סימן שאלה סביב הנושא הזה.
"תפסתי פעם לשיחה בחור שהיה לקראת סיום השירות האזרחי, ושאלתי מדוע הלך למסלול הזה. הוא ענה: 'בסך הכול המצב שלנו בסדר, אבל אני חושב שלבנות שלי מגיע יותר. מגיע להן לקבל מדי פעם בגד חדש. לא חסר לנו משהו בבית, אבל אני רוצה שגם זה יהיה'. כלומר, בתוך העולם של הצניעות החרדית, הוא רוצה שתהיה לו יכולת כלכלית"
"אחרי שנציב את היעד, נחזור לחברה החרדית ונחשוב איך להגיע אליו. מי אמר שהדרך היא חינוך פרונטלי? ברגע שיש לנו מטרות מוגדרות, אנחנו יכולים לבחון דרכים נוספות אליהן. אנגלית אפשר ללמוד בכל מיני צורות. למשל, דרך החברה למתנ"סים אפשר ללמוד אנגלית גם בשעות אחר הצהריים. אבל בשביל זה צריך לצאת מהקיבעון. לא להתעקש על לימודים בין שמונה לארבע, ורק חינוך פרונטלי.
"אנחנו פוגשים אנשים בכל הגילים, ולכל אחד אנחנו מנסים להתאים מסלול משלו. יש לנו סל שירותים וכלים. בדרך כלל אנחנו מתחילים בהיכרות ובאבחון אישי כדי להבין את היכולות של הפונה, וכך אנחנו יודעים לאן לכוון אותו. אנחנו מתנהלים גם בהתאם לצורכי שוק התעסוקה, כפי שאנחנו מזהים אותם. לא אכשיר אדם למקצוע שהוא לא ימצא בו עבודה. אם אני רואה שיש למישהו יכולות גבוהות, אנסה לדחוף אותו למסלול הכי טוב, שילך ללמוד מדעי המחשב באקדמיה".
אתה פוגש אותם לפעמים גם כשהם כבר בשוק העבודה?
"לפני שנה בערך נכנסתי לאופיס דיפו, ומנהל הסניף ניגש אליי ואמר: 'הייתי אצלכם בקורס של שירות ומכירות. התחלתי לעבוד בחנות, ומשם עברתי לאופיס דיפו. אחר כך השתתפתי גם בקורס מחשבים אצלכם, והיום אני המנהל כאן'. ריגש אותי גם לשמוע על ההתקדמות שלו, וגם לראות שאנשים יודעים להכיר תודה.
"בעבר הפעלנו את התוכנית 'משפיעים', שעודדה חרדים להשתלב בשירות המדינה. בשבוע שעבר הייתי בנווה־יעקב בכנס שארגנה אחת מבוגרות התוכנית, אישה חרדית שמובילה מפגש של כל משרדי הממשלה, ומייצרת שיח על שיתוף בציבור החרדי. זה מרגש. כשניגשים נכון לחברה החרדית, היא יכולה להשתלב".
החרדים שמגיעים למרכז שלך לא חוששים ממגמה של חילון?
"הבנו די מהר שכדי להצליח במשימה, כל צוות העובדים אצלנו צריך להיות חרדי. מי שנכנס בדלת רואה אדם שדומה לו, ומבין שהוא נכנס לתהליך עם אנשים שמבינים אותו תרבותית. בתחילת הדרך היו חששות במפגש איתי, אבל הם התפוגגו ככל שלמדו להכיר אותי".
חרדים פוקדים את מרכזי כיוון ממגוון מניעים. יש בהם אברכים שלא באמת רוצים ללמוד כל היום בכולל, אבות מרובי ילדים שחשים כי הם חייבים להתקדם מבחינה כלכלית, וגם סתם אנשים שרוצים לשפר את איכות חייהם. "תפסתי פעם לשיחה בחור שהיה לקראת סיום השירות האזרחי", מספר אמויאל. "כששאלתי אותו מדוע הלך למסלול הזה, הוא ענה: 'שמע, יש לי שלוש בנות, בסך הכול המצב שלנו בסדר, אבל אני חושב שלבנות שלי מגיע יותר'. שאלתי מה כוונתו, והוא הסביר: 'מגיע להן לקבל מדי פעם בגד חדש. לא חסר לנו משהו בבית, אבל אני רוצה שגם זה יהיה להן'. כלומר, בתוך העולם של הצניעות החרדית, הוא רוצה שתהיה לו יכולת כלכלית.
"אני פוגש הרבה חרדים כאלה, שפשוט לא מעוניינים להמשיך לגרד את סף העוני. בחור צעיר אחר, שדיברתי איתו לא מזמן, אמר לי: אני לא באמת רואה את עצמי יושב בכולל עד אחרית הדורות. אלמד בישיבה עד החתונה, אבל אחר כך אני רוצה להמשיך אולי לכיוונים אחרים. מה הצעדים שאני יכול לעשות עכשיו כדי להקל על עצמי? אילו הכנות אני יכול לעשות כדי שברגע שאצא ללמוד מקצוע, לא ארגיש שאני מתחיל מאפס?"
אתה בקשר עם רבנים? מה הם חושבים על העשייה שלך?
"לי ולמנכ"ל קרן קמ"ח, מוטי פלדשטיין, יש כלל – כל מה שקשור לרבנים זה הצד שלו, אני אחראי על הצד המקצועי. אבל גם אני פוגש רבנים מדי פעם, ואנחנו משוחחים על הנושאים האלה. אני חושב שהרבנים מדברים בשתי רמות. ברמת הכלל, ברור שלימוד התורה הוא הדבר הכי חשוב בעיניהם, ולכן אין לצפות שנשמע אותם אומרים 'לכו לעבוד'. אבל ברמת הפרט, כשבאים להתייעץ איתם, הם בהחלט מעודדים אנשים להשתלב בשוק העבודה, ועוזרים להם גם לבחור תחום עיסוק מתאים – גם היי־טק, רפואה ומשפטים".
"הרבנים מדברים בשתי רמות. ברמת הכלל, ברור שלימוד התורה הוא הדבר הכי חשוב בעיניהם, ולכן אין לצפות שנשמע אותם אומרים 'לכו לעבוד'. אבל ברמת הפרט, הם בהחלט מעודדים אנשים להשתלב בשוק העבודה, ועוזרים להם גם לבחור תחום עיסוק מתאים"
אבל אולי זה חלק מהבעיה: כדי להעביר מסרים ולהניע תהליכים בחברה החרדית תמיד יש צורך בשטיקים, הסכמות מתחת לשולחן, שלא יהיה רשמי. נעשה איזו קומבינה, הרב לא יצטרך לצאת נגדה, וככה נסתדר.
"קודם כול, זה כנראה נכון, ותרבות שרגילה לעבוד ככה במשך מאות שנים לא תשתנה מהר כל כך. אבל אני חושב שבסופו של דבר אנחנו רואים גם דברים שקורים. יש זרם של חרדים מודרנים, ויש תלמיד חכם גדול כמו הרב דוד לייבל (מייסד ישיבת "המתיבתא", מכללת JBH ועוד – רמ"ב) שמציג עמדה מעניינת לגבי שילוב תורה ועבודה. המיקוד שלנו צריך להיות איך לגרום לדברים להשתנות, כי בסופו של דבר, מה המטרה שלנו – לשמוע רב אומר 'צאו לעבוד', או לראות בפועל אנשים עובדים?"
יש גם יתרונות לחרדי בשוק העבודה? אם מעסיק ישאל אותך מדוע משתלם לו לקחת עובד מהמגזר, מה תענה?
"אני משתדל להימנע מהכללות, כי גם בציבור הזה יש בינוניים ויש מצטיינים ויש גרועים, אבל אני יכול להגיד שרוב החרדים מביאים איתם הרגלי למידה טובים מאוד. הרבה פעמים צריך לעשות להם תהליך התאמה לצורת הלמידה אצלנו, שהיא פרונטלית יותר, אבל בכל מה שקשור ללמידה אישית – יש להם יכולות לשבת וללמוד בעצמם, וזה אחד הכישורים שנדרשים בעולם העבודה החדש. לכן אני למשל מאמין ש־AI יכול להתאים להם מאוד. יתרון נוסף שלהם הוא נאמנות גבוהה. כשהם נמצאים במקום עבודה, הם פחות מחפשים להחליף אותו, אלא שואפים ליציבות ולקביעות.
"יתרון מעניין נוסף הוא שבחברה הזאת יש הרבה טאלנטים, אנשים מחוננים ובעלי כישורים יוצאי דופן, שעדיין לא התגלו. הפוטנציאל לא מוצה, ולכן מעסיקים שמחפשים טאלנטים יכולים לגייס שם כישרונות טובים מאוד. אם אנסה 'לכרות זהב' במגזר החילוני, בכל כף אמצא גרם אחד של זהב. במגזר החרדי אפשר למצוא בכל כף חמישה או עשרה גרמים זהב, כי מסתובבים שם הרבה גאונים שעוד לא אותרו".
ללמוד מאליס מילר
בתור קצין מילואים בשירות פעיל, אמויאל מתמודד גם עם סוגיית גיוס החרדים והתביעה ההולכת וגוברת לשנות את הסטטוס־קוו ולדרוש מצעירי המגזר ללבוש מדים. "כולנו עברנו משהו ב־7 באוקטובר", הוא אומר, "וזה נכון גם לציבור החרדי. אם היית שואלת אותי ב־6 באוקטובר על החוק שהממשלה רוצה עכשיו לקדם, הייתי אומר לך שאני בעדו, שאין בו מתן פטור לחרדים, ושהוא יוביל להשתלבות שלהם בעבודה וכולי. אני חושב שכולם מבינים היום שאי אפשר להסתפק בחוק הזה. במשך שנים סיפרו לנו שישראל זקוקה לצבא קטן ואיכותי, שאין צורך להגדיל אותו, אבל היום אני אומר לך – צריך צבא גדול, סימן קריאה, ושאף אחד לא יבלבל את המוח. צריכים יותר חיילים. וכן, משהו חייב להשתנות. אני חושב שהחרדים מבינים את זה בעומק, אבל צריך רצון משני הצדדים. לא מספיק שהצבא יצהיר 'אני רוצה', הוא חייב לעשות צעדים בוני אמון.
"החשש הכי גדול של חרדים בגיוס לצבא הוא עניין החילון. הם לא רוצים לפרוץ את הגדרות שהחברה שלהם בנתה במשך שנים כדי לשמור על עצמה. אני חושב שהם רואים מה קורה לציבור הדתי־לאומי, ויש להם חשש אמיתי. ככל שהצבא ישפר את המסלולים הקיימים ויבנה עוד מסלולים ועוד מענים, יהיו יותר ויותר חרדים שירצו לבוא ולהשתלב. צריך גם להבין שבמשך שנים אף אחד לא עשה שם הסברה – מה זה צבא, אילו יחידות יש בו. זה דמון שכולם מפחדים ממנו, ופתאום אומרים להם 'מחר אנחנו רוצים שתהיו חיילים'. לא פשוט לגשר על הפער".
"חבל לי שבמקום לעבוד יחד, מנסים לנגח. אני רוצה לייצר גשר. בחור חרדי התגייס ל־8200, ובהתחלה אמרו שם: 'מה הוא עושה אצלנו?', ולא הבינו למה כשהם חוגגים יום הולדת הוא לא טועם מהעוגה. אחרי תקופה נרקמו שם יחסי ידידות, ובחורה שהייתה מגדולי המתנגדים לשילוב חרדים שאלה אותו איזה כיבוד לקנות. זה הגשר האמיתי"
ואיך אתה משתלב בזה?
"אני משתדל לקחת את מה שעשינו בעולם העבודה, ולהביא אותו לעולם הגיוס. 7 באוקטובר נתן לך בוקס בבטן? אתה רוצה לעשות שירות צבאי ולא יודע איפה? אנחנו ננגיש לך את המידע. בוא תלמד אילו מסלולים יש, מה האפשרויות. בוא ותיגש לתהליכי מיון".
גם אם נניח שהתהליך יתחיל להתניע, יש שאלות שמקדמי הגיוס לא רוצים לגשת אליהן. למשל, איך ייראה הצבא כשמסה של חרדים תיכנס אליו, עם כל הדרישות הייחודיות – תפילות, צומות, כשרות, שמירת נגיעה. האם לצבא יש יכולת להכיל את כל הצרכים הייחודיים הללו?
"זה קשה לו, והוא לא יעשה את הצעדים הדרושים כל עוד לא ידחקו אותו לפינה. אפשר להבין את זה דרך שילוב נשים ביחידות הלוחמות. אני חושב שהוויכוח בנושא הסתיים, אבל כדי להגיע למצב הנוכחי היו צריכים לעבור דרך, והדרך נסללה כי ארגוני הנשים דחקו את הצבא לפינה. צה"ל לא עשה את זה מרצונו, הוא עשה את זה כי ארגוני הנשים הלכו לבג"ץ, והייתה אליס מילר, וכל הזמן דחפו אותו. לצבא זה לא נוח, כי הוא ארגון גדול ובירוקרטי, וכל שינוי שם הוא דרמה. ואצל החרדים, בניגוד לנשים, אין אוכלוסייה שאומרת 'אנחנו רוצים להשתלב', אז מישהו אחר צריך לעשות את זה.
"המפקד שלי במילואים, ירון פרנקל, היה המג"ד השני של הנח"ל החרדי. היו לנו הרבה שיחות על הנושא של שילוב חרדים. הוא אמר לי: 'אם הצבא רוצה, זה יצליח. אני הייתי צריך להילחם כדי שיהיה לי בגדוד מש"ק ת"ש גבר, אבל בסוף היה. נלחמתי שיהיו אצלנו כל התנאים כדי שהחרדים ירגישו נוח'. הכי קל לצבא להגיד שאין, ולמסמס את הדברים. אבל כשרוצים, זה קורה".
יכול להיות שהחשש מהחילון אינו כל הסיפור? אולי פשוט קשה לוותר על הפריווילגיה של פטור מגיוס, אחרי שנים רבות כל כך?
"עד שנות השמונים חרדים שירתו בצבא, ומספר מקבלי הפטור היה נמוך מאוד. חרדים גם נפלו במלחמות ישראל. יכול להיות שחלק מהמשפחות הצניעו את זה, אבל אלה העובדות. אני חושב שככל שהחרדים ישתלבו יותר בחברה הישראלית דרך עולם העבודה, זה יביא גם לצמיחה במספר המתגייסים לצבא".
אתה חושב שבעקבות 7 באוקטובר החרדים עצמם חשים יותר רצון להתגייס? או שאולי יש היום פחות שיפוטיות במגזר כלפי מי שמשרת בצה"ל?
"גם וגם. אני חושב שהטראומה הזאת יצרה אצלם איזשהו תהליך פנימי של 'איפה אני יכול לתרום ולהיות חלק מהחברה', וזה כולל גם להתגייס לצבא. הרבה מדברים איתי על גיוס שלב ב' ומצהירים שהם רוצים לתרום – 'קח אותי להיות נהג קרבי בנח"ל, תביא אותי לתפקיד משמעותי, אני לא רוצה להיות רשום בפיקוד העורף'. במקביל, החברה סביבם הופכת להיות קצת פחות ביקורתית כלפי המתגייסים. ראינו כמה סרטונים יפים של בחורים שחוזרים ממילואים לבני־ברק, וכל הבניין מקבל אותם בחגיגות. הדברים האלה קיימים, ואנחנו צריכים לעודד אותם".
סוגיית הגיוס הפכה גם לכלי פוליטי, והיא מככבת בהפגנות קפלן ובמחאות אחרות נגד הממשלה. מה אתה חושב על כך?
"חבל לי שבמקום לעבוד יחד, מנצלים את הדברים כדי לנגח. יש לי חברים שנמצאים בקפלן כל שבוע, ובשיחות איתם אני מוצא את עצמי בתפקיד המייצג של המגזר החרדי. אבל התקשורת מחפשת צבע, ולכן כל אמירה קיצונית, של בן־גביר או של מישהו מקפלן, תופסת מיד את הכותרת הכי גדולה, ואנחנו מודדים את עצמנו חברתית לפיה. אני רוצה לייצר גשר. בחור מישיבה חרדית התגייס ל־8200. החבר'ה שם אמרו בהתחלה 'מה הוא עושה פה?', ולא הבינו למה כשהם חוגגים יום הולדת הוא לא טועם מהעוגה, אבל אחרי תקופה נרקמו שם יחסי ידידות, ובחורה שהייתה מגדולי המתנגדים לשילוב חרדים ביחידה שאלה אותו איזה כיבוד לקנות למסיבת יום ההולדת הבאה. זה הגשר האמיתי.
"אם מישהו חושב שנגיד 'חרדים, להתגייס!', ומחר בבוקר יעמדו בשערי הבקו"ם אלפי אנשים, כדאי שהוא יבין שזה לא יקרה. בואו נהיה מציאותיים. תהליכים חברתיים כאלו צריכים זמן. אני אומר לחברה הישראלית – צריך להיות סבלניים, ולהניע את התהליך הזה יחד. בואו נרצה שהדברים יקרו, אבל בלי לעמוד עם האצבע על הכפתור ולצעוק 'עכשיו, או ששורפים את המדינה'. בנינו פה ב־75 שנה מדינה נפלאה. יש בה הרבה דברים טובים, יש גם דברים שצריך לתקן כמו גיוס החרדים, אבל בואו נבנה את זה ביחד. בואו נכין את הקרקע, נייצר את האמון הדרוש. בואו, דרך עולם העבודה, נהפוך את החרדים ליותר ישראלים, ואז גם יהיה קל יותר לדבר על גיוס. אז כן, זה ייקח עוד קצת זמן, וזה לא יקרה מחר בבוקר. בסדר, עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
