עורכת הדין הבריטית נטשה האוסדורף מושיבה את האג על ספסל הנאשמים

עו“ד נטשה האוסדורף לא מסכימה כשאני אומר שישראל אולי חווה כיום את הבידוד הבינלאומי הקשה בתולדותיה. “הזיכרון שלנו נוטה להיות קצר“, היא משיבה בחיוך. “כסטודנטית להיסטוריה אני יודעת שב־76 שנותיה של ישראל היו מקרים שהיא הרגישה מבודדת לגמרי, והישראלים חשו שהם פועלים נגד כל הסיכויים, ונגד כל העולם. ברגעים הללו, כמו אחרי 7 באוקטובר, ראינו את הנכונות, המחויבות והסיבולת מצד החברה הישראלית, שהתלכדה למרות כל הוויכוחים הפנימיים. ישראל לא רק שרדה במצבים הללו, אלא אף הפכה לחברה שהיא אור לגויים, מבחינות רבות. אני מסכימה שאלה ימים אפלים; תגובתה של הקהילה הבינלאומית אכן הקשתה על מאמצי המלחמה של ישראל, אבל היא לא הפתיעה אותי; האם יש לי זיק של תקווה? זה הרבה יותר מזיק של תקווה – זה מגדלור זוהר“.

שמה של האוסדורף, מומחית למשפט בינלאומי המתנדבת בארגון “עורכי דין בריטים למען ישראל“, אולי לא אומר הרבה לקורא הישראלי, אך רבים ברחבי העולם רואים בה את אחד מהקולות הרהוטים ביותר בהסברת העמדה הישראלית, בוודאי בבריטניה. מאז 7 באוקטובר הלו“ז שלה צפוף למדי; מיד אחרי השיחה שלנו ממתין לה ריאיון בערוץ היוטיוב הבריטי TalkTV. אבל חשוב לה גם להגיע לקהל הישראלי. “אני נמצאת כאן בלונדון ב‘שליחות‘ בשביל ישראל“, היא אומרת בעברית, בראיון שקיימנו את רובו באנגלית. "חשוב לי שתבינו עד כמה אתם נלחמים את המלחמה של המערב, ושל כל אדם בעולם שאוחז בערכיה של המדינה היהודית“.

"העובדה שהשופט הלבנוני נוואף סלאם הוא נשיא בית הדין הבינלאומי לצדק אומרת הכול. כשגריר לבנון באו"ם הוא האשים את ישראל באפרטהייד, כיבוש ופשעי מלחמה. הרעיון שהוא נטול פניות בלתי מתקבל על הדעת"

קשה לחקות את סגנונה של עורכת הדין הצעירה (34), המתגוררת בלונדון: במבטא בריטי אלגנטי היא מצליחה לשלב שיח מאופק ואינטליגנטי עם טיעונים חדים ונימה שאינה מתנצלת. בריאיון ב־BBC אצל קטיה אדלר, בפרוץ המלחמה, היא תיקנה שוב ושוב את המגישה שטענה כי ישראל לכאורה מעכבת הכנסת סיוע הומניטרי אל תוך הרצועה. “אני חושבת ש‘ויראלי‘ הוא הביטוי הנכון“, היא מחייכת כשהיא נזכרת בריאיון. מאז היא אורחת קבועה בערוצי התקשורת הבריטיים, שאינם אוהדים בדרך כלל את עמדותיה הפרו־ישראליות. “הראיונות האלה מתסכלים. המראיינים ב־BBC למשל לא באמת מבקשים להקשיב לטיעונים, אלא להתווכח בכל מחיר. המטרה היא לא חקר האמת, אלא התערבות בוטה וניסיון לייצר שערורייה במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הם פשוט מוטים מראש“.

את חושבת לפעמים שאם זאת הגישה, אז בשביל מה בכלל לטרוח ולהגיע לאולפנים?

“אני חושבת שיש בשביל מה לטרוח. אני לא רואה עוד קולות ב־BBC שמתייחסים כמוני למה שקורה בישראל. התהליך לא פשוט, ואפילו מתסכל לפעמים, אבל ההזדמנות להגיד את האמת אל מול הסילופים ברשת שווה את זה. אני מקבלת תגובות אוהדות מכל העולם, ולא רק מיהודים. אנשים אמרו לי שממש שיניתי את דעתם, או שגרמתי להם לחשוב אחרת על מה שקורה בעזה“.

כלי תקשורת כמו ה־BBC מעצב את התודעה הבריטית כלפי ישראל, או שהוא פשוט משקף את דעת הקהל הרווחת?

“לדעתי יש לו מקום אדיר בעיצוב דעת הקהל, ולא רק בבריטניה, כי הערוץ הזה נצפה בכל רחבי העולם. יש לו מוניטין של נאמנות לעובדות, אז אנשים מתייחסים ברצינות למה שהם רואים שם. וכשאנחנו רואים שוב ושוב דיווחי כזב ב־BBC – למשל כשמיהרו לשדר שפגיעה ישראלית בבית החולים אל־אהלי בעזה גרמה להרג עשרות עד מאות פלסטינים, או הכותרות על כך שבית הדין הבינלאומי בהאג כביכול פסק שישראל אשמה ברצח עם בעזה, מה שלא היה מעולם. גם לאחרונה, כשעשרות עזתים נהרגו לאחר תקיפה ישראלית ברפיח, הם לא ציינו שעוצמת הפיצוץ גברה בגלל חומרי נפץ של חמאס שהיו באזור האזרחי וגרמו לפגיעה הקשה.

“בכל הקשור ל־BBC, הנרטיב הבוטה נגד ישראל הוא לא חדש; זהו נושא לשיחה ערה בבריטניה כבר שנים. אבל מה שראינו בשבעת החודשים האחרונים הוא התפוצצות של הנרטיב האנטי־ישראלי על מסכי הטלוויזיה שלנו, יום אחר יום. לכן חשוב לי להיות שם ולהגיד את האמת על המתרחש“.

משחקי האג

כבר שנים האוסדורף מגוננת על העמדה הישראלית על בימות אקדמיות ואינטלקטואליות. לפני כחמש שנים היא השתתפה בוויכוח פומבי של תוכנית העימותים הפופולרית “אינטליגנציה בריבוע“ (Intelligence Squared), ולצד ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט היא ייצגה את העמדה שקראה לתמוך בהכרה הבינלאומית בירושלים בירת ישראל. לפני כשנה דיברה באוניברסיטת קיימברידג‘, בין השאר כנגד ההיסטוריון הישראלי האנטי־ציוני אבי שליים, בדיון שעסק בשאלה “האם יש ללחוץ על ישראל למסור שטחים תמורת שלום?“. לאחר שפרצה המלחמה התייצבה האוסדורף בזירה העוינת של אוניברסיטת דבלין באירלנד כדי לייצג את עמדת ישראל. “השאלה הראשונה שנשאלתי על ידי הקהל הייתה ‘מניין לנו שמה שקרה ב־7 באוקטובר באמת קרה?‘“, היא מספרת. “חלקם צחקו בזלזול כשהצגתי בפניהם את הראיות לזוועות החמאס. אבל אסור לוותר על השמעת האמת, אפילו שם“.

בעימותים כאלה היא נתקלת לעיתים בניסיונות השתקה אלימים. ביום שישי שעבר, רגע לפני עימות באוניברסיטת דרהאם בבריטניה, מפגינים אנטי־ישראלים חסמו את הכניסה לאולם העימותים, וכלאו בתוכו במשך כשעתיים תריסר סטודנטים שהכינו את האולם לעימות. בעקבות ההפגנה הורה ד"ר שהיד מחמוד, סגן נשיא האוניברסיטה לשוויון, גיוון והכללה, לבטל את העימות. אבל המחאות הללו אינן מרפות את ידיה של האוסדורף. ביום שני הקרוב, בטורונטו שבקנדה, היא אמורה להשתתף בעימות בדבר הקשר בין אנטישמיות לאנטי־ציונות; לצידה יעמוד העיתונאי והסופר הבריטי דאגלס מאריי, וכנגדם יתייצבו העיתונאי האמריקני המוסלמי מהדי חסן והכתב הוותיק של עיתון הארץ, איש השמאל הקיצוני גדעון לוי.

על דוברים כמוהו, אנשי השמאל הישראלי העמוק, היא אומרת שפעילותם מזיקה ביותר: “זה מצער. אלו לא רק יחידים כמובן, אלא גם ארגונים המתכנים ‘ארגוני זכויות אדם‘. אני חושבת שהדבר היחיד שאפשר לעשות הוא להוכיח שהם טועים בעובדות. צריך לתהות על המניעים שלהם – לפעמים זה באמת נראה שהם רודפים אחר נרטיב שקרי אף שהם יודעים את האמת; עמדתם כלפי שק החבטות של העולם הופכת אותם לאהודים בקהילה הבינלאומית, וזה מביא לרבים מהם הכרה והערכה בחוגים אנטי־ציוניים. מנקודת המבט שלי זה רק אומר שצריך להכפיל את המאמצים נגד שכתוב ההיסטוריה, ולהמשיך ליידע את העולם בעמדה האמיתית של המשפט הבינלאומי לגבי ישראל“.

יחסי ישראל עם בתי הדין הבינלאומיים בהאג מעולם לא לבלבו, אך כעת הם על סף משבר היסטורי. ב־21 במאי הודיע כרים קאן, התובע בבית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), שיבקש להוציא צווי מעצר נגד ראשי חמאס ונגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון יואב גלנט בגין פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות ברצועת עזה. לזאת מצטרפת התביעה של דרום אפריקה בבית הדין הגבוה לצדק (ICJ) בטענה שישראל מבצעת רצח עם. לוב, מקסיקו וספרד ביקשו להצטרף לתביעה של דרום אפריקה.

האוסדורף מפרקת לגורמים את האיום המשפטי שמציבים בתי הדין: “מצד האמת המשפטית, מבית המשפט הפלילי לא היה צריך להיות כל איום, כי אין לו סמכות שיפוט לחקר האירועים המתרחשים על אדמת ישראל או עזה“, היא מסבירה. “סמכות השיפוט של בית הדין מוגבלת לעימותים המתרחשים על אדמתן של מדינות החתומות על אמנת רומא שכוננה את בית הדין, או למעשים שהוגשה לגביהם תלונה ממדינה חברה המכירה בסמכותו. מאחר שישראל אינה חתומה על אמנת רומא ולא הכירה מעולם בסמכות השיפוט של בית הדין, הוא אינו יכול לעסוק במתרחש בשטחה. מאחר שמדינה פלסטינית אינה קיימת, הוא גם לא יכול לדון בתביעות שלה; יש בחוק הבינלאומי מבחנים ברורים מאוד לקיומה של ישות מדינית, והם קובעים כי למדינה חייבים להיות גבולות ברורים, אוכלוסייה קבועה, ממשלה ויכולת לקיים יחסים בינלאומיים. ‘המדינה הפלסטינית‘ לא עומדת בזה. לפיכך, קל לראות שהמניעים של בית הדין הפלילי ושל התובע כרים קאן הם פוליטיים במובהק“.

מדינות כמו אירלנד, נורווגיה וספרד הכריזו על הכרה רשמית במדינה פלסטינית. זה עלול להשפיע בהקשר הזה?

“ההכרה ב‘מדינה פלסטינית‘ היא הצהרה פוליטית, שמשקפת הצהרות דומות שראינו באו“ם בשנים האחרונות. מבחני המדינה המוכרים במשפט הבינלאומי לא תמיד קשורות בהצהרות הפוליטיות הללו. גם אם מדינות יצהירו שהן מכירות פוליטית במדינה פלסטינית, עדיין יחסרו לה התכונות הרלוונטיות למדינה מבחינת הדין הבינלאומי. אבל אתה צודק שבהקשר של ישראל המשפט הבינלאומי מושפע מפוליטיקה, וייתכן בהחלט שגם ההצהרות הפוליטיות ישפיעו על הקביעות שעוד נראה מבית המשפט בהאג.

"המראיינים ב־BBC לא מבקשים להקשיב לטיעונים, אלא להתווכח. המטרה היא לא חקר האמת, אלא ניסיון לייצר שערורייה. אבל ההזדמנות להגיד את האמת אל מול הסילופים ברשת שווה את זה"

“לחצים פוליטיים עומדים מאחורי רבות מההחלטות של ארגונים כמו מועצת זכויות האדם של האו“ם, עוד ארגון פוליטי בינלאומי עם אג‘נדה קיצונית נגד ישראל. לכן חשוב להכיר בכך שהניסיונות להשתמש ב‘הכרה במדינה פלסטינית‘ לצורך הרחבת הסמכות של בית הדין נגד ישראל הם למעשה תרגילים פוליטיים שמנוסחים כלפי חוץ באצטלה של החוק הבינלאומי. למעשה זה ניצול לרעה של החוק“.

איך בית המשפט בכל זאת “מתרץ“ את הסמכות שלו לשפוט בנושא הישראלי?

“בדצמבר 2019, קודמתו של קאן בתפקיד, התובעת פאטו בנסודה, עשתה אקרובטיקה משפטית – אין לי דרך אחרת להגדיר זאת – כדי לקבוע שבשטחי הגדה המערבית, מזרח ירושלים ורצועת עזה, אכן קיימת מדינה פלסטינית שכשירה להיות חברה באמנת רומא. הצעד הזה הוביל ב־2021 לפתיחת חקירה בחשד לפשעי מלחמה של ישראל במבצע צוק איתן. הצעד של בנסודה היה התקדים“.

האם טעינו בהתנהלות מול בין הדין? היינו צריכים לצפות זאת מראש?

“הזמנת התובע בבית הדין הפלילי לישראל נולדה מרצון טוב, אך זה היה מהלך נאיבי מצד נפגעי טבח 7 באוקטובר ומשפחותיהם. הוא התראיין לעיתונאית הבריטית כריסטיאן אמנפור, וטען שגלנט ונתניהו אשמים ב‘הרעבת אוכלוסייה‘ ככלי במלחמה ובתקיפת אוכלוסייה אזרחית במזיד. מבחינה עובדתית אלו שקרים, וחמורה מכך העמדה המוסרית שמשווה בין מנהיגי ישראל להנהגת חמאס. זהו שבר מוסרי של בית הדין, השוואה מפלצתית ומגוחכת, אבל בהתחשב בעברו של בית הדין היא איננה מפתיעה“.

באשר לבית הדין לצדק בהאג, האוסדורף מזכירה שבקשותיה של דרום אפריקה לקבוע שישראל חייבת להפסיק מיד את המלחמה לא התקבלו, אף שהן הוגשו ארבע פעמים. “בית המשפט דחה על הסף את כל אחת מהבקשות האלו. יש לכך סיבות רבות, אבל אחת מהן בסיסית עד כדי כך שאפילו בית הדין הבינלאומי לצדק, גוף פוליטי שמוטה קשות כנגד ישראל, מכיר בכך שיש לישראל זכות להגנה עצמית כפי שנקבע בסעיף 51 של אמנת האו“ם. לפי הסעיף הזה האחריות העיקרית של כל ממשלה היא להגן על אזרחיה ולשמור על ביטחונם.

“מה שמעניין לציין הוא שבכל הכרעה כזאת בית הדין נתון תחת לחץ פוליטי אדיר כנגד ישראל; ואף שהפסיקה של בית הדין לא חייבה את ישראל להפסיק את מאמציה הצבאיים – בתקשורת העולמית נטען ההפך. אם העיתונאים שדיווחו על התביעה היו קוראים את הצהרות השופטים, כולל אלו שתמכו בכך שישראל תגביל את המבצע שלה ברפיח, כמו השופט הגרמני גאורג נולטה, הם היו מבינים שאפילו הוא לא סבר שישראל נדרשת להפסיק את המלחמה. כפי שכתבו השופטת ג‘וליה סבוטינדה מאוגנדה והשופט אהרן ברק, אין בהחלטה דבר מלבד חזרה על ההתחייבויות הידועות של ישראל – לא לחולל רצח עם בעזה. בזה היא אכן עומדת. אבל ברור שבית המשפט פורץ את הגבולות שוב ושוב כלפי ישראל, מה שפוגע בתדמיתו כמוסד בינלאומי מכובד“.

כיבוש? אין דבר כזה

בשאלת רצח העם, האוסדורף מתקשה אפילו להתחיל להסביר את השקרים שמוטחים בפניה בראיונות. “המשפטן היהודי־פולני רפאל למקין טבע לראשונה את המושג ‘ג‘נוסייד‘ כי בלקסיקון המשפט הבינלאומי לא הייתה מילה שתתאר את הזוועות נגד יהודים בשואה. לצערנו חזינו שוב במעשים שאפשר לכנותם ‘ג‘נוסייד‘ – המעשים שנעשו ב־7 באוקטובר בידי חמאס, ארגוני טרור אחרים וסתם עזתים שחצו את הגבול. כשמאשימים את ישראל בג‘נוסייד בעזה יש כאן אירוניה כפולה: לוקחים מושג שנועד להסביר את פשעי השואה – ומשתמשים בו נגד הקורבן האמיתי למעשי ג‘נוסייד שנעשו ב־7 באוקטובר. ברמה המוסרית, זה יותר מאשר מעורר תהיות.

“ברמה המשפטית, יש סיבה לכך שדרום אפריקה משתמשת בהאשמה הנוראית הזאת. להאשמה רשמית ברצח עם יש השלכות בפועל: לבית הדין הבינלאומי לצדק יש סמכות שיפוט על ישראל, החתומה על אמנת הג‘נוסייד. בדרום אפריקה ניצלו זאת כדי להביא את ישראל למשפט, עם כל ההשלכות הפוליטיות ויחסי הציבור שזה עושה למלחמה בעזה. לכן ישראל השתתפה בהליך הזה, בניגוד למה שקורה בבית הדין הפלילי הבינלאומי“.

אולי בגלל הצביעות של בית הדין היה מקום לשקול לא להשתתף בדיונים?

“זאת החלטה קשה למדינה שמעריכה את שלטון החוק, ורואה בעצמה מדינה שומרת חוק. ישראל תקועה בין הפטיש לסדן – היא מכירה בחוק הבינלאומי, ואף מיישמת אותו בבתי המשפט בארץ, אבל בדיונים בהאג מתרחשת פארסה פוליטית. חשוב לי להדגיש: זה לא רק יישום מוטעה של המשפט הבינלאומי, זאת התעללות בישראל בחסות בתי הדין“.

איפה שיא הפארסה בעינייך?

“עצם העובדה שהשופט הלבנוני נוואף סלאם משמש כנשיא בית הדין לצדק בזמן הדיונים על ישראל אומרת הכול. הוא לא רק שופט ממדינת אויב של ישראל, אלא שיש לו גם היסטוריה אישית ארוכה של האשמות מופרכות נגדה. בתפקידו כשגריר לבנון באו“ם הוא האשים את ישראל ישירות באפרטהייד, כיבוש ופשעי מלחמה. הרעיון שהוא נטול פניות, כפי ששופט אמור להיות, פשוט בלתי מתקבל על הדעת. זה מדהים. בכל הקשר אחר, הייתי מצפה שייפסל מדיון בתיק הזה“.

"בחוג הדיונים בבית הספר שלמדתי בו תלו שלט עם כותרת לדיון: 'אנו מתרעמים על מדיניותה של ישראל בפלסטין'. כבר במודעה הם כתבו שהם 'מתרעמים'. החלטתי שאנייצג את ישראל, מול שישה טוענים מכיתה י"ב. כולם מסביבי היו קצת בהלם"

אחת ההאשמות שהאוסדורף טוענת נגדן שוב ושוב בשנים האחרונות היא ההאשמה שישראל היא ישות כובשת בשטחי יהודה ושומרון. יש תחושה שגם ידידיה הטובים של ישראל מתקשים להגן עליה בתחום הזה. “אני מודעת לנרטיב הרווח לגבי מעמד ההתנחלויות“, אומרת האוסדורף. “בהקשר הזה אני לא שוכחת כיצד עו“ד אלן דרשוביץ הודה כבר לפני שני עשורים שבני דורו לקו בשאננות כלפי האשמות כוזבות שהוטחו בישראל, בייחוד כשנוסחו בחסות טרמינולוגיה משפטית עם היבט כמו־מוסרי; המושג ‘כיבוש‘ הוא עוד דוגמה מובהקת למאבק נגד ישראל. אני לא מבקשת שהעולם ימצא דין ייחודי לגבי מעמד ישראל ביו“ש, או טוענת בעד הצדקת הנוכחות הישראלית על סמך זיקה היסטורית לשטח. כמעט אפשר לומר את ההפך: כל מה שאני קוראת לו הוא יישום שווה של החוק הבינלאומי – גם על ישראל“.

תסבירי.

“במשפט הבינלאומי קיים כלל לגבי גבולותיהן של מדינות כאשר הן מכריזות על עצמאות; הוא נקרא ‘עקרון ההחזקה בדין‘, או אוטי פוזידטיס יוריס, וקובע כי מדינה חדשה שקמה יורשת את הגבולות המנהליים של כל ישות קולוניאלית ששלטה קודם לכן באותו השטח ועזבה אותו. הכלל צמח במאה ה־19 בעקבות עזיבת הכובשים הספרדים וקבע את גבולות המדינות בדרום אמריקה. הוא יושם שוב ושוב ברחבי העולם, והיה תקף כמובן גם למדינות שקמו כתוצאה מעזיבת המנדט הבריטי.

“במקרה הישראלי, לאחר ניתוק עבר הירדן המזרחי משטחי המנדט, קווי השליטה הרשמיים של המנדט הבריטי עברו במזרח לאורך נהר הירדן ועד ים סוף. השטח הזה כולל כמובן את יהודה ושומרון, מזרח ירושלים כל מה שמכונה ‘הגדה המערבית‘. היסטורית, מיד לאחר הכרזת העצמאות, הישות המדינית היחידה שקמה הותקפה בידי חמשת צבאות ערב, וירדן כבשה את יו“ש ואת מזרח ירושלים. במלחמת ששת הימים ישראל החזירה את השטח שהיה שלה מתוקף הכרזת העצמאות – ולא כבשה שטח חדש“.

יש לך דוגמה רלוונטית ליישום הכלל הזה בעולם, לא בהקשר ישראלי?

“גבולות אוקראינה נקבעו לפי הכלל הזה, כאשר ברית המועצות פורקה. לכן כשרוסיה פלשה לחצי האי קרים ב־2014 וסיפחה אותו, הייתה הסכמה מקיר אל קיר בעולם שמתקיים שם כיבוש רוסי, ואם אוקראינה תכבוש מחדש את חצי האי קרים, איש לא יאשים את אוקראינה בכיבוש השטח. ובכל זאת, זאת הטענה שעלתה לאחר שישראל חזרה ליהודה ושומרון ב־1967.

“זה כלל שאינו שנוי במחלוקת בשום הקשר אחר; למעשה, הסיבה שהוא מוכר בדין הבינלאומי הייתה בשל יכולתו לקדם יציבות בינלאומית ולספק ודאות לגבי קווי גבול ברורים – דווקא כדי למנוע מאבקי סרק ממושכים. רק במקרה הישראלי הוא לא מיושם, וזה לא הגיוני בשום צורה. תוסיף לכך את העובדה שמצב של ‘כיבוש‘ מעולם לא האריך ימים לאחר כינון הסכם שהסדיר את מצב הגבולות. כך שבכל מקרה, כל טענה על כיבוש ישראלי הייתה חייבת להסתיים בחתימת הסכם השלום עם ירדן“.

אפשר להחזיר את הגלגל לאחור עם התיוג של ישראל בעולם כמדינה “כובשת“?

“אני חייבת לקוות שכן, כי זאת האמת. עלינו לנהל קרבות בלימה נגד המונחים החדשים שמוטחים בישראל חדשות לבקרים, כמו ‘אפרטהייד‘, ‘טיהור אתני‘, ‘קולוניאליזם‘, ‘רצח עם‘, לפני שהם תופסים אחיזה כמו המונח ‘כיבוש‘“.

הזכרת את ההאשמה באפרטהייד. איך את מתמודדת איתה?

“זאת עלילת דם מודרנית. ההאשמה באפרטהייד נועדה להביא את ישראל לבית הדין הבינלאומי. התווית של דרום אפריקה כמדינת אפרטהייד הביאה חרם ועיצומים מצד הקהילה הבינלאומית, ולכן זהו מושג מפתח במלחמה נגד ישראל. לכן תנועות ה־BDS משתמשות דווקא במושג הזה, וארגוני זכויות אדם כמו אמנסטי או משמר זכויות האדם מדברים שוב ושוב על אפרטהייד. הארגונים הללו מביטים באוכלוסייה היהודית והערבית בין הנהר לים כמי שסובלים לכאורה מאפרטהייד.

“בכך, לא רק שהם שוללים את מעמדם של האזרחים הערבים־הישראלים, שהם הערבים היחידים במזרח התיכון שחיים בדמוקרטיה עם שוויון זכויות, אלא שהם גם מתעלמים מקיומה של האוטונומיה הפלסטינית – שלטון עצמי שאת תוצאותיו ראינו ב־7 באוקטובר, אחרי שחמאס בילה 16 שנים בהטמעת האידאולוגיה שלו באוכלוסייה, ותשתית הטרור שלו מצויה בכל בית שני ברצועה.

"עד הבחירות ב־4 ביולי אתה עדיין יכול לצאת לחופשה כאן באנגליה. אחרי זה, אני לא בטוחה שזה יהיה כדאי. המועמד להיות שר החוץ מטעם הלייבור עודד את בקשת צווי המעצר של כרים קאן. הקלפים על השולחן"

“כל מי שביקר אי פעם בישראל יודע שאפרטהייד לא יכול להיות רחוק יותר מהאמת. אני דואגת לציין בעולם שערבים־ישראלים נמצאים בכל דרג בשירות הציבורי בישראל, כולל חברי כנסת. הייתי בהלם ממחויבותם של רבים מבני הקהילה הערבית הישראלית למדינתם. באוזניי שמעתי ערבי ישראלי המשרת בצבא שאומר ‘אין לי ארץ אחרת‘“, האוסדורף עוברת לרגע לעברית. “זה מעיד כאלף עדים על מה שישראל הצליחה להשיג כשהעניקה לערבים הישראלים הזדמנות לחיות בדמוקרטיה ולממש את הפוטנציאל שלהם באופן שהערבים הפלסטינים החיים ברשות הפלסטינית ביו“ש או תחת שלטון חמאס בעזה יכולים רק לחלום עליה. אז אפרטהייד? נו, באמת. כדי להבין את ההאשמות הללו כדאי להיזכר בניסוח המיוחד של הרב והלורד יונתן זקס ז“ל שהגדיר את האנטישמיות כנגיף שכל הזמן משנה את עורו; החקיקה נגד ישראל, והיחס כלפיה, הם ביטוי מודרני של שנאת היהודים העתיקה“.

תקוות הרוב השקט

נטשה האוסדורף הייתה בת 11 בלבד כשהשתתפה בעימות הראשון שלה והגנה בו על ישראל. “בחוג הדיונים בבית הספר שלמדתי בו תלו שלט עם כותרת לדיון: ‘אנו מתרעמים על מדיניותה של ישראל בפלסטין‘. חשבתי שזה די יוצא דופן, כי בחוגי הדיונים בבריטניה רוב ההצעות הן ‘הבית הזה מאמין כי…‘, או ‘הבית הזה סבור כי…‘ אבל כאן, כבר במודעה הם כתבו שהם ‘מתרעמים‘. החלטתי שאני הולכת לייצג את ישראל, ועמדתי מול שישה טוענים אחרים מכיתה י“ב שהיו בערך בני 17־18. כולם מסביבי היו קצת בהלם שילדה בגיל הזה עולה ומדברת כנגדם“.

היא גדלה בלונדון לאב ישראלי (“שבעה דורות בארץ“, היא אומרת בעברית), ולאם גרמנייה־נוצרייה (“אמא הייתה שייכת לדור של גרמנים שביקשו לכפר על מעשי אבותיהם, וקשרו קשר חם עם ישראל. שניהם ציונים אדוקים עד היום“). ההורים הכירו בחוות סוסים בעת שאמה שהתה בישראל, ואחרי שנישאו היגרו לבריטניה. נטשה הצעירה חשבה שמשפחת האוסדורף היא המשפחה הציונית היחידה במדינה. “גדלתי ב‘בועה ציונית‘“, היא אומרת. “כל הילדות חשבתי שחוץ ממני יש עוד שני ציונים אחרים בכל בריטניה – ההורים שלי. הזיכרון הראשון שלי הוא מימי מלחמת המפרץ הראשונה. ברור שהייתי צעירה מכדי להבין מה באמת מתרחש, אבל המראה של טילי סקאד שנופלים על תל־אביב, המתח בבית, התמונות ב־BBC, אלה דברים שאני לא אשכח. זה נתן לי פרספקטיבה שונה מחברים שגדלו כאן בבריטניה ולא באמת נאלצו להתמודד עם המציאות הזאת“.

המשפחה הייתה נוסעת תכופות לביקורים בישראל. “סבא וסבתא שלי מצד אבי נלחמו למען המדינה, יצרו אותה לפני שהייתה קיימת, וזה תמיד היה חלק חשוב בזהות שלי“, היא אומרת. “אבל רק כשהגעתי לבית הספר התיכון גיליתי שאני נאלצת לעסוק בטענות שווא לגבי ישראל; שוב ושוב הייתי מאתגרת את המורים והחברים שלי בבית הספר“.

היא למדה משפטים באוקספורד ובאוניברסיטת תל־אביב, והתמחתה בבית המשפט העליון בימי נשיאותה של השופטת מרים נאור. “הפתיע אותי לראות שהרפורמה המשפטית, שהייתה בקונצנזוס הפוליטי לפני הבחירות הקודמות, הפכה לכלי לניגוח הממשלה“, היא אומרת על טירוף ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית בשנה שעברה. “עוד לפני הבחירות, לפיד וגנץ קראו לאותן רפורמות ממש. כבר עשור אני חושבת שיש צורך ברפורמה במערכת המשפט בישראל כדי לאזן את הפרדת הרשויות. הטריד אותי מאוד לראות את הנושא הזה הופך למוקצה בידי קבוצה שדחתה את תוצאות הבחירות.

“אפשר לתהות על הדרך שבה הממשלה ביקשה להעביר את הרפורמות, אבל במקום לעסוק ברצינות בהליך החקיקה ולהעלות תיקונים כדי להשיג הסכמה פוליטית רחבה, האופוזיציה בחרה לשבש באופן ברור את כל התהליך ולהכניס את ישראל לסחרור. זאת דרך פסולה בעיניי. ניהלתי כאן בלונדון המון שיחות עם חברים שהם עורכי דין ישראלים שהתנגדו לרפורמה. למען האמת, הפילוג שנוצר בחברה הישראלית ממש שבר לי את הלב“.

בכמה הזדמנויות דיברת בתקשורת הבריטית על חוסר הביטחון שיהודים חשים ברחובות לונדון מאז תחילת המלחמה, בין השאר בגלל הפגנות הענק האנטי־ישראליות ברחבי העיר. מה העתיד שאת צופה ליהודי בריטניה?

“מאז הכניסה של צה“ל לרפיח ראינו הסלמה באלימות שמלווה את ההפגנות הללו. בימים האחרונים היו כארבעים מעצרים אלימים של מפגינים ‘פרו־פלסטיניים‘, שאם נקרא לילד בשמו נצטרך לכנותם ‘פרו־חמאסיים‘. ברור שהמשטרה כשלה בהתמודדות עם הפרות חוק בוטות מאז 7 באוקטובר, לרבות הפרות של חוק הסדר הציבורי אם נתייחס לקריאות לרצח העם היהודי, שמופיעות כמעט בכל הפגנה. המסר העקבי מהמשטרה הוא שאין לה משאבים לאכוף את החוק כראוי. אם המשטרה תבקש לעצור את כל מי שמזמר ‘מהנהר לים פלסטין תהיה חופשית‘ או קורא ל‘אינתיפאדה‘, היא פשוט לא תוכל להתמודד עם הכמויות. אלפי המפגינים, מצידם, מנצלים את מיעוט השוטרים, ונוהגים לא פעם באלימות. לצערי לא נראה כרגע שהמצב ישתפר. מרכז לונדון הוא אזור ‘אין כניסה‘ ליהודים, כי המחאות הללו נמשכות על בסיס שבועי ויומיומי“.

יהודי בריטניה יעלו לארץ בגלל המצב?

“לקראת הבחירות בתחילת יולי, הסקרים כרגע חוזים ניצחון ודאי של מפלגת הלייבור. בהתחשב בכך, בהחלט עשויה להיות נהירה גדולה של יהודים החוצה מבריטניה. אני יודעת משיחות עם חברים בקהילה היהודית שזה נושא בוער סביב שולחן השבת. זה שיקוף מצער של המציאות כאן“.

עד כמה הלייבור תהיה רעה לישראל?

“עד הבחירות ב־4 ביולי אתה עדיין יכול לצאת לחופשה כאן באנגליה. אחרי זה, אני לא בטוחה שזה יהיה כדאי“, האוסדורף מחייכת, אבל מדברת בנימה רצינית. “המשמעות היא חדשות רעות לישראל. אוכלוסיית בריטניה מפולגת יותר ויותר, אבל למרות משבר יוקר המחיה, בעיות ההגירה ואינספור שאלות אחרות שמטרידות את הבריטים, כמו עתיד אוניברסיטאות העילית שלנו שהולכות ומידרדרות, אחד הנושאים המרכזיים שהלייבור מבקשת להתמקד בהם בבחירות הוא עזה.

“עוד לפני שהוכרזו הבחירות, דיוויד לאמי, המועמד להיות שר החוץ של בריטניה מטעם הלייבור, עודד את בקשת צווי המעצר של כרים קאן, והכריז שבית הדין הפלילי הבינלאומי הוא בית משפט עצמאי שצריך להיתמך בידי בריטניה. היו לנו גם הבטחות מפוליטיקאים בולטים בלייבור שהם יכירו במדינה פלסטינית. אז בכל מה שקשור ללייבור, הקלפים על השולחן“.

קצת מפחיד.

“אני יכולה  דווקא לעודד אותך. אני מקווה שיש בבריטניה רוב שקט, ששותק כרגע אל מול ההתלהמות של הצד הפרו־פלסטיני אבל מבין מול מה ישראל עומדת, ומבין שהאיומים האלה אינם על ישראל בלבד; חמאס ושאר ארגוני הטרור הפלסטיניים הם איום מוחשי על ערכי המערב הליברל־דמוקרטי ברחבי העולם. מהבחינה הזאת, ככל שיהיו יותר קולות שיגידו את האמת על מה שקורה בישראל, הרוב הזה יקבל עידוד להשמיע את קולו לגבי דאגותיו ולפקפק בנרטיב של התקשורת“.

בואי נדבר קצת על אירלנד, שנדמה שכולה מתנגדת לישראל. יש שם בכלל מי שיכול להקשיב לטיעון פרו־ישראלי, או שהמדינה הזאת אבודה?

“דיברתי כמה פעמים באירלנד, וחשוב להדגיש שמה שאנחנו רואים בתקשורת לא בהכרח משקף את כלל האוכלוסייה האירית. ברור שהנושא הזה חזק בפוליטיקה האירית, ויש לכך סיבות היסטוריות, כי האירים רואים את הפלסטינים נאבקים ב‘כיבוש‘ ומזדהים איתם בשל המאבק שלהם באנגלים.  לצערי, יש פוטנציאל להחמרה ביחס לישראל. בסופו של דבר אני חושבת שזה מסתכם במסרים שהתקשורת באירלנד מעבירה לאזרחים שם. הנרטיב האנטי־ישראלי בתקשורת האירית גרוע עוד יותר מאשר השיח הרווח בבריטניה. זה בא לידי ביטוי באקדמיה, במחאות רחוב, ויותר ויותר בהצהרות רשמיות של פוליטיקאים“.

אחרי חודשים של מלחמה, נראה שמשהו בהסברה הישראלית לא עובד, וחלקנו כבר הרמנו ידיים. מה היית מציעה לנו לעשות?

“הייתי מעודדת את ישראל להיות יותר ‘תכ‘לסית‘“, אומרת האוסדורף בעברית, שוב. “חשוב שלא נייפה את המציאות. אנחנו צריכים להיות בהירים במסר שלנו: ישראל נלחמת את המלחמה של המערב. במשך הרבה עשורים הייתה בהסברה הישראלית נטייה להתנצל על התגוננותה נגד הטרור הערבי. אני מקווה לשינוי בעמדה הזאת. אם אנחנו מתנצלים על הגנה עצמית, אני לא חושבת שאנחנו יכולים לצפות שהקהילה הבינלאומית תצא מגדרה כדי לתמוך בישראל במאבקה המתמשך בטרור הפלסטיני.

“אנחנו צריכים להשקיע הרבה יותר בהוצאת האמת לאור, ואני מתכוונת להצגת עובדות בזמן אמת. אחד הקשיים של ישראל נובע מכך שהיא מדינה אחראית, עם מוסדות הפועלים על פי חוק שצריכים לתת דין וחשבון – והמשמעות היא שמשרדי הממשלה לא ממהרים להפיץ מידע שלא נבדק ואומת. חמאס וארגוני טרור אחרים מוציאים תעמולה של שקרים בוטים, אבל הם הראשונים לתת מידע, וזה מה שמשודר ברחבי העולם. אני מודעת למאמצים להאיץ את תהליכי התגובה של ישראל בתקשורת. כבר רואים שיפור בעדיפות שניתנת להנגשת מידע מדויק לעולם, ואני רק מקווה שהמגמה תלך ותגבר. תתמלאו בתקווה: אני, ועוד רבים כמוני, נמצאים בלונדון כדי להילחם למענכם בבריטניה ובעולם“.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il