בשחור-לבן: ספר הקומיקס שמנסה לשחזר את אסון פסיבל ערד

"זה לא היה תור, אלא מין עיסה של אנשים. אתה עומד שם, מנסה למצוא לעצמך נתיב ולהתקדם בו, ופתאום זה הופך להיות משהו אחר – ועדיין לוקח לך זמן להבין שזה משהו אחר. וכשאתה מבין, כבר אין דרך לצאת. פתאום דורכים עליך, ואתה מוצא את עצמך דורך על אחרים. אתה מנסה להשתחרר, ומרגיש כאילו אתה יצוק בבטון – אבל זה לא בטון, אלה אנשים. ואתה מתחיל לשמוע את כולם סביבך צועקים. התחושה היא כאילו אתה בתוך ים: שוקע למטה, ולפתע יש גל שלוקח אותך למעלה, ואז שוב למטה, ופתאום אין אוויר", משחזר גלעד סֵלִיקְטָר את מה שאירע בכניסה להופעה של להקת משינה בפסטיבל ערד, 18 ביולי 1995.

כמעט שלושים שנה עברו מהערב המסויט ההוא. סליקטר, אז נער אחרי שמינית ולפני גיוס, הגיע לפסטיבל עם חברים. יחד הם הסתובבו מוקסמים בוודסטוק הישראלי, נהנו מהופעה של ירמי קפלן, ואז המשיכו למה שהייתה אמורה להיות הופעת הפרידה של להקת משינה. בדיעבד התברר שמארגני המופע מכרו כרטיסים בכמות גבוהה בהרבה מכפי שמתחם ה"אתרוק" (אתר+רוק) בקצה העיר היה יכול להכיל. כשבני הנוער נדחקו בתור בכניסה התמוטטו עליהם גדרות האתר. במהומה ובצפיפות שנוצרו במקום, נמחצו למוות שלושה צעירים.

סליקטר, מאייר ויוצר קומיקס, מספר שאיבד בשעות ההן את התום שאפיין אותו. דרך כישרון האיור שלו הוא למד בהדרגה לדבר עם העולם ולבטא גם את הקשיים, ובכל זאת עברו שנים רבות עד שהגיע לעסוק באופן ישיר במה שחווה שם. בקרוב יראה אור הרומאן הגרפי החמישי שלו, שהוא שוקד עליו כבר חמש שנים – "ערד 95". הפרויקט יצא לדרך הודות לתמיכה של מועצת הפיס לתרבות ואמנות, ולאחרונה פתח סליקטר מימון המונים לגיוס הסכום החסר לו כדי להגיע לשלב הדפוס. את הספר ערכה ענת לוין ועיצבה מיכל מגן, והוא יופיע ב"הוצאת כפולה" – הוצאה חדשה שסליקטר עצמו הקים.

בדיו שחור, בדיו צבעוני, בציפורן ובמכחולים, מאייר סליקטר את האסון ששינה את חייו. באמצעות קו וכתם, אור וצל, הוא מגשש לאט־לאט את דרכו אל הערב ההוא. וכפי שבני נוער הלכו ונערמו מעליו באתרוק, כך הוא מנסה לערום את הצבע בשכבות על גבי שקפים, מדגיש את הכאוס, צובע וטובל בו שוב.

"רציתי לעבור את הכול שוב, לשחזר הכול דרך עצמי, ושמישהו אחר יצלם אותי הולך ונמעך. החלטתי אפילו לגלח את הזקן שגידלתי במשך שנים; אמרתי לעצמי שאני הולך להיכנס לדמות של הספר, להיות גלעד של אז. אבל כשהסתכלתי על עצמי אמרתי: 'רגע, זה לא גלעד של גיל 18. מה עשיתי?'"

כדי לראות לנגד עיניו את שעליו לצייר, מספר סליקטר, הוא נוהג ללהק שחקנים־ניצבים, ולצלם שחזורים של סצנות. הפעם הוא ביקש לצייר את עצמו בגיל 18, ולכן חשב שהוא יהיה השחקן הראשי. "רציתי לעבור את הכול שוב, לשחזר הכול דרך עצמי, ושמישהו אחר יצלם אותי הולך ונמעך. החלטתי אפילו לגלח את הזקן שגידלתי במשך שנים; אמרתי לעצמי שאני הולך להיכנס לדמות של הספר, להיות גלעד של אז".

ומה ראית?

"הסתכלתי על עצמי ואמרתי: 'רגע, זה לא גלעד של גיל 18. מה עשיתי?'. גם בני יונתן נבהל כשראה אותי בלי זקן, והתחיל לבכות. שם הבנתי שאני לא צריך לעבור את זה שוב, אלא להסתכל על האירוע מבחוץ ולהיות במקום של שליטה.

"חבר אמר לי שיש לו בן בגיל הזה, שגם דומה לי מאוד. הוא הסכים להצטלם כאילו הוא אני. את ההימעכות שחזרנו בעזרת כמה חברים שלו. מאותו רגע יכולתי לכתוב גלעד, אבל כשאיירתי הסתכלתי עליו. ובכל זאת, בכל סשן צילומים נעצרה לי הנשימה מחדש".

"ההזדמנות האחרונה"

סליקטר, בן 47, מתגורר כיום בפרדס־חנה־כרכור ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. הוא נשוי לעדי בר־אור, מנהלת קמפיינים בדיגיטל ועורכת. בנם יונתן, בן 10, מצייר מאז שהיה פעוט. במסדרון דירתם תלוי לוח שבני המשפחה משרבטים עליו בגיר.

פרט לספריו־שלו אייר סליקטר גם ספרי ילדים של אחרים, ובהם "בובה תותי" של דויד גרוסמן. הוא גם יוצר קומיקס לעיתונים בארץ ובעולם, אבל התשוקה האמיתית שלו היא נובלות גרפיות דוקומנטריות, שמציגות סיפורי חיים וסיפורים יומיומיים שלו ושל אחרים. הסטודיו שלו ניצב בראש גרם מדרגות לולייני, ויש בו חלון עגול המזכיר צוללת. "בית האיור", כך מכנה סליקטר את החלל הזה, שמשמש גם לקיום חוגים וסדנאות לילדים. אחד הקירות מכוסה כולו מדפים עמוסים ספרי קומיקס משלל מקומות בעולם. לאורך קירות אחרים נמתחים חוטים ועליהם אטבים מעץ. "אני תולה את הדפים בזמן העבודה, וכך אני יכול להסתכל עליהם ברצף, לראות מה עובד ביחד ומה פחות", מסביר סליקטר.

הוא גדל במושב גן־יוחנן, סמוך למזכרת־בתיה. למקום הזה הוא הקדיש יחד עם אחותו, המשוררת גלית סליקטר, את הרומאן הגרפי "משק 54". הספר ראה אור ב־2009 בצרפת, מבירות הקומיקס בעולם, זכה שם להצלחה ונכנס לרשימת הספרים הנבחרים של פסטיבל הקומיקס אנגולם.

את הספר על פסטיבל ערד מגדיר סליקטר בתור היצירה האישית ביותר שכתב עד היום. הפסטיבל נוסד ב־1982, ובגלגולו המוקדם הוא נקרא "חגיגות הזמר העברי בערד". בימים ההם הוקדש הפסטיבל בעיקר לשירי ארץ ישראל הישנה והטובה ולחבורות זמר, אך בהדרגה לבש צביון רוקנרולי בועט. עשרות אלפי בני נוער נסעו מדי שנה דרומה, כדי ליהנות מהופעות רוק ומוזיקה ישראלית בשלל אתרים בעיר. צעירים מגודלי שיער ויחפים היו יושבים על המדרכה או על שק השינה ומנגנים בגיטרה, ומדשאות ערד נומרו באוהלים ובדוכני תכשיטים וצמות, בגדים ומזון. במקביל הלך הפסטיבל והתמסחר, וחסויות של חברות גדולות זעקו מכל פינה. והיה גם מאפיין נוסף – הלכלוך שנשאר כשנאלמה תרועת הפסטיבל, ולעירייה נדרשו כמה ימים כדי לפנותו.

לצורך שחזור אווירת הפסטיבל שוחח סליקטר עם אנשים שהשתתפו בו, צפה בכתבות טלוויזיה מהתקופה, וקרא את עיתוני "מעריב לנוער" שראו אור לפני האסון ואחריו. הוא הצליח להשיג גם את תוכניית הפסטיבל, המציגה איור של גמל עם מיקרופון, סמליל המזוהה עם אותם ימים יפים של נעורים וחופש. "בתוכנייה הייתה מפה שאפשרה לי לשחזר פחות או יותר איפה הייתי ואיזו דרך עשיתי", מספר סליקטר. "מצאתי את עצמי מתחיל מהסוף. בניתי את הספר מהפרק השלישי, של האסון, אחורה. זה משהו שלא קרה לי מעולם. כנראה רציתי מאוד להוציא את זה, ולכן התחלתי מהדברים שנחרתו בי יותר מכול.

"באחד הלילות ישבתי ואיירתי סקיצות של האסון. עבדתי במעין טראנס, ובסוף הלילה הן היו מוכנות. בסקיצות האלה האסון מפורט יותר ממה שמופיע בספר. היה לי חשוב לכוון את הקורא להרגיש את הקצב של הספר. לי לקח זמן רב למצוא אותו".

פוטנציאל הדוחק, הוא נזכר, הורגש כבר באוטובוס שלקח אותם לפסטיבל. סליקטר הגיע לשם עם חבריו אריאל ואפי, ויחד הם הסתובבו בין הדוכנים והכירו חבורות של צעירים וצעירות. במהלך השיטוטים הוא פגש נערה ששמה נטלי, והיא מצאה חן בעיניו. כששוחחו, היא הזהירה אותו לא לאכול נקניקייה מהדוכנים כי "בשנה שעברה בן דוד שלי אכל כאן נקניקייה, ובקושי שרד את הפסטיבל".

וכמה הוא אהב את להקת משינה, וכמה הוא אוהב אותה עד היום. שירים מהאלבומים "מפלצות התהילה" ו"העמותה לחקר התמותה" עוזרים לו לדבריו לחזור לרגעים היפים של נעוריו במושב. כבר אז הוא החל לאייר, ואפילו לקח איתו לפסטיבל חוברת סקיצות (סקצ'בוק), אבל השתמש בה רק לפני האסון, כשהכול היה עדיין מבטיח וכיפי.

התוכנייה מ־1995 היא מעין קפסולת זמן. הלב נכמר למקרא דברי הפתיחה של מנהלי הפסטיבל ופרנסי ערד, שהוכרזה כעיר חודש לפני האסון: הם מביעים תקווה שהאירוע המוזיקלי יהיה נקודת מפנה חיובית ומבטיחה. לפי התוכנייה, הופעתה של משינה תחל בשעה 22:00, ומחיר כרטיס הוא 55 שקלים. בסוגריים מצוין כי המופע עתיד להימשך כחמש שעות. "משינה, הלהקה היחידה המופיעה בפעם הרביעית ברציפות בפסטיבל וממלאת את האתר עד אפס מקום, מסכמת במופע זה 11 שנות פעילות. ההזדמנות האחרונה והסופית לראות את משינה על הבמה!", מזהירה התוכנייה. "לא ראית – לא תראה!"

"המאבטח ניסה למשוך אותי, ולא הצליח. אני מדבר איתך על בן אדם ענק, ואני הייתי אז צפלון. אבל הייתי מאובן בתוך האנשים, כאילו יצקו אותנו יחד. בשלב מסוים הוא פשוט עזב, ושנינו ידענו שאין מה לעשות. ברגע הזה הייתה עוד תנועת גל, ואני שקעתי פנימה, לתחתית"

סליקטר זוכר כיצד הוא ואריאל עמדו בכניסה והרגישו את הדוחק הולך וגובר. מתוך האתרוק נשמעו שיריה של להקת טיפקס, שעלתה לבמה כמופע חימום. "לפני שהגענו לשם, שמתי בקבוק מים בכיס. בדוחק הגדול שנוצר הבקבוק נמעך לי על הרגל והכאיב לי, אבל הידיים שלי לא היו יכולוות להגיע אליו. זה זיכרון חזק מאוד שיש לי מהאירוע, אבל היה מורכב מדי לאייר אותו, ולכן הוא לא מופיע בספר".

לתופעה שהתחוללה שם, מתברר, יש שם משלה: "תדחוקת קהל", או Crowd Crush. זהו אירוע שבו אנשים רבים נלחצים בתוך תא שטח קטן, או מנסים לנוע ונופלים זה על זה. התוצאה עלולה להיות פגיעות מעיכה וקשיי נשימה עד כדי חנק קטלני. המאבטחים שהוצבו באתרוק ראו כיצד סבך אנושי כזה נוצר לנגד עיניהם, וניסו לשלוף מתוכו את בני הנוער. "אני זוכר שראיתי מאבטח לא הרחק ממני ורציתי לקרוא לו, אבל שתקתי – כי אמרתי לעצמי שאני לא יכול לבקש ממנו להוציא דווקא אותי, הרי כולם צריכים עזרה. ויכול להיות שפשוט לא הצלחתי להוציא קול. הסתכלתי עליו ואמרתי בלב שאם הוא יכול לעזור לי, הוא כבר יודע את זה והוא יעזור לי. הצלחתי ליצור איתו קשר עין, והושטתי יד. כשהוא הושיט לי את ידו, אמרתי לעצמי: יש! אני עומד לצאת מזה!"

ויצאת?

"הוא ניסה למשוך אותי, ולא הצליח. אני מדבר איתך על בן אדם ענק, ואני הייתי אז יותר צפלון משאני היום. אבל הייתי מאובן בתוך האנשים, כאילו יצקו אותנו יחד. המאבטח המשיך לנסות עד שבשלב מסוים פשוט עזב, ושנינו ידענו שהוא לא מצליח להוציא אותי, ואין מה לעשות. ברגע הזה הייתה עוד תנועת גל, והתחלתי לשקוע פנימה. הגעתי לתחתית, כולם היו מעליי, וכבר לא היה לי אוויר".

מה עובר בראש ברגע כזה?

"ממש כמו בסרטים, ראיתי את כל החיים שלי עוברים מולי – והם לא היו ארוכים עד אז. בשלב הזה לא הרגשתי את הרגליים, ופתאום חשבתי מה יהיה אם כן אחיה אבל לא אוכל ללכת יותר. אני זוכר את עצמי אומר: 'לא נורא, מקסימום אשחק כדורסל על כיסא גלגלים'. זה אפילו הצחיק אותי, כי אני בכלל לא אוהב לשחק כדורסל. לרגע אחד התעודדתי והתמלאתי תקווה, ואז שוב שקעתי לגמרי. פתאום ראיתי מעין תמונה של סבא שלי שנפטר, האדם הראשון שאיבדתי בחיי".

הצבע רק יפריע

לסליקטר יש טכניקה אמנותית שחוזרת בספריו: כשהוא מגיע לנקודה קריטית בעלילה, הוא מעביר את הקורא שלו דרך כמה כפולות עמודים ללא בועות דיבור וללא טקסט. הוא רק מטיח את האיורים העוצמתיים שלו, שנשארים פתוחים לפרשנות. כך הוא עושה גם בתיאור נחשול בני הנוער שמאיים לחנוק אותו.

"בעמודים הללו אני מנסה להעביר צליל בדרך אחרת. זה מעין שילוב בין קולנוע לקומיקס", הוא מבאר. "בחרתי לא לשים טקסט, בשביל לתת לצופה תחושה של כאוס. אם מישהו בעמוד הזה יצעק 'תעזרו לי', זה יהיה כמו לצבוע פתאום את הרגע, ואני רציתי לתת תחושה דומה לזו שאני הרגשתי שם: מעין צלילה לתוך מים, כשברגע הצלילה יש שקט בפנים. רציתי שהקורא יצוף בתוך האסון, וכמוני לא יֵדע מתי זה יסתיים".

ועל היד של בן דמותך בספר מופיע פתאום צבע. מה הוא מסמל?

"הצבע הזה הוא לא אלמנט של דם, אלא של טראומה. ברגע הזה אני מבין פתאום מה קרה".

ואז הגיע גם רגע ההצלה. סליקטר הרגיש שהפקעת האנושית שמאיימת לכלות אותו משתחררת פתאום. "לפי מה שסיפרו לי, התחילו לפנות אנשים מאחור, וכנראה הצליחו. הגל התחיל לעבור. מבחינה עובדתית אני לא יודע מה קרה, אבל מבחינתי קרה לי נס".

במשך 25 דקות "עמדו חברי להקת 'טיפקס' והמשיכו בהופעה בין יללות הסירנות לצעקות הפצועים", דווח לאחר מכן בערוץ 1. קולות האמבולנסים נשמעו גם בהופעה של יהודית רביץ ואסתר עופרים, שהתקיימה באתר אחר בעיר. "את הרגע המדויק של האסון אף אחד לא יכול לתעד, הרגע שבו כל הכוחות הקטנים של אלפי הילדים האלה התפרצו יחד במכבש ענק שדרס כל מה שסביבו", דיווח גיא פינס על האירוע. כתבים צעירים של מעריב לנוער, שנכחו במופע, סיפרו כי "השטח הצדדי שליד הבמה התמלא כולו בפצועים. לידם הסתובבו חבריהם… ואנשי ביטחון שהיו לא פחות היסטריים. יש משהו מפחיד נורא בלראות אנשי ביטחון היסטריים. אם הם, שאמורים לשמור עלינו, היסטריים יותר מאיתנו, אז כנראה משהו חמור באמת קרה".

"ראיתי אנשים שוכבים, אני לא זוכר בדיוק באיזה מצב", ממשיך סליקטר לשחזר. "הצלחתי להגיע לבקבוק המים ונתתי אותו למישהי שהייתה חצי מעולפת. אני זוכר שהשומר דחף אותי פנימה, הוא רצה שאכנס לתוך האצטדיון. נכנסתי למתחם המופע והייתי בהלם. הייתי פגוע, כאב לי, אבל לא נפצעתי. הלכתי ורעדתי.

"ואז שאלתי את עצמי מה עם אריאל, ומה עם בת הדודה שלי אורית, שהייתה גם היא במופע. לא היו אז הרבה טלפונים סלולריים, כך שלא יכולתי לברר. חיפשתי אותם באמוק ממש. אני לא זוכר כיצד הגעתי לבסוף אל אריאל, אבל מצאתי אותו פגוע ברגלו, והבנתי שאני צריך לדאוג לו, ולא לעצמי. לא אשכח את הצעידה של הפצועים אל עבר אוטובוס שהמתין מאחורי הקלעים כדי לאסוף אותם לבית החולים. אחרי שעזרתי לאריאל לעלות לאוטובוס, הבנתי שמרוב פצועים אין לי מקום שם. ירדתי וחזרתי בשיירה הדוממת למתחם הפסטיבל".

"צפיתי בחומרים הקשים ממצלמות האבטחה של אסון מירון בזמן העבודה על הספר. מרגע שהחלטתי שאני לוקח את הקורא ביד ומוביל אותו לתוך האסון, ידעתי שאצפה בחומרים האלה. כי כפי שאני מצפה מהקורא להסתכל, אני גם חייב להסתכל"

אחר כך עמד בתור אינסופי כדי להתקשר להוריו מטלפון ציבורי. "הם לא ענו לי מיד. הם שמעו על האסון, ופחדו להרים את הטלפון. פחדו שמתקשרים אליהם מהמשטרה להודיע להם משהו לא טוב". לאמו לא סיפר מיד מה עבר עליו; הוא לא רצה להדאיג אותה. "ביקשתי לדבר עם אבא. שאלתי אם אמא לידו, וכשהוא ענה שלא, אמרתי לו: שמע, אבא, כמעט נהרגתי".

ולא עלית מיד על אוטובוס הביתה?

"אחרי האסון רציתי להישאר במופע, להישאר בערד, להישאר ילד. לא להפוך להיות ניצול ולתייג את עצמי במקום הזה".

רק כשהאזין לחדשות נודע לסליקטר שהאירוע גבה קורבנות בנפש. איטן פלד בן ה־15 וחן יצחק בת ה־16 נהרגו במקום; נערה נוספת, נעמה אלקריב בת ה־15, נפצעה אנושות ולאחר כמה ימים נפטרה בבית החולים. עוד כמאה בני נוער נפצעו. "האסון הזה הוא חלק מהסיפור של החיים של המוזיקה שלי לאורך כל השנים", אמר שלומי ברכה, חבר להקת משינה, בריאיון לכאן 11 לפני שנים אחדות. לדבריו, הוא לא יצא מהבית במשך שלושה חודשים אחרי האסון.

מפיק המופע, רועי שוורץ, דווקא מתח ביקורת על הורי הנערים שנהרגו: "החבר'ה האלה חיפשו נקמה", אמר. "אני חושב שאם הם קצת היו מפשפשים במעשיהם ובמעשי ילדיהם – אי אפשר לבוא ולהאשים את הילדים האלה יותר מדי, אבל הייתה שם התפרעות חוליגנית של ילדים". אביב גפן, שהופיע גם הוא בערד, אמר לאחר האסון כי בני הנוער "התנהגו כמו בבונים". בהמשך התנצל על הדברים. במשאל רחוב שערך העיתון מעריב לנוער, האשימו רוב המשיבים את מארגני הפסטיבל, והטילו עליהם את האחריות לאסון. אבל היה גם מי שצידד באביב גפן: "לנוער אין כללי התנהגות במופע", אמר אחד הנשאלים. "היה אפשר למנוע הכול אם הנוער היה סובלני".

כרוניקה של דעיכה

מארגני הפסטיבל ביקשו להמשיך את רצף המופעים גם למחרת, למרות האסון. בהודעה שפרסמו נאמר כי "הפסטיבל לא ייכנע לאלימות". רק לאחר שבכירי הזמרים בישראל באותה העת, ובהם שלמה ארצי ועפרה חזה, ביטלו את הופעותיהם המתוכננות, הוחלט רשמית כי הפסטיבל הסתיים. ועדת בדיקה שהוקמה בעקבות האירוע גילתה כשלים ארגוניים מהותיים, ובשנת 2001 נידונו המארגנים לעונשי מאסר בפועל או לעבודות שירות של עד שנה. המשפחות שאיבדו את יקיריהן הגישו גם תביעות אזרחיות.

מ־1996 ואילך הלך הפסטיבל ודעך, בתהליך שסימל גם את ההתפכחות מחגיגות המוזיקה והתמימות של שנות התשעים. או כמו ששרה להקת משינה – "להתראות נעורים, שלום אהבה". ארבעה חודשים אחרי הפסטיבל ההוא נרצח ראש הממשלה יצחק רבין. סליקטר מספר כי באותה העת הוא היה על מטוס ללונדון, שוב עם חברו אריאל. אילו היו בארץ ייתכן שהיו מצטרפים לנוער הנרות בכיכר, אך בבירת המוזיקה האנגלית הם בחרו להסתובב עם גיטרה ולהתנתק מעוד אסון ישראלי. בשנים שלאחר מכן פקדו את המדינה טרגדיות נוספות שהמחישו את שיטת הסמוך והחפיף, דוגמת אסון גשר המכבייה וקריסת אולמי ורסאי.

רסיסים מאסון ערד, אומר סליקטר, מבליחים ביצירתו ממש מראשיתה. בספרו "מי אתה בכלל" (2005) אייר סצנה של מסיבת יער שמרמזת על שחווה עשור קודם לכן. בשנת 2009, כשנעשה ניסיון להחיות את פסטיבל ערד, החליט סליקטר לחזור למקום, ובעקבות ביקורו אייר לעיתון הארץ קומיקס שנקרא "הדרך לערד". גם בו רמז לאסון, אבל התייחס בעיקר לפסטיבל עצמו, שפניו השתנו. "אני זוכר שאמרו בחדשות שפסטיבל ערד חוזר, ואותי זה קצת הרגיז, כי הרגשתי שמנסים לשכוח את מה שהיה ולהתחיל מהתחלה. הגעתי לערד, וגיליתי שהפסטיבל לא שוקק כבעבר. היה שם מעין קונטיינר עם דף מודפס לזכרם של שלושת הילדים שנהרגו, והרגשתי שזו דרך לא מדויקת לגשת לנושא".

לפני שלוש שנים הוא הציג בבצלאל תערוכה שעסקה בפסטיבל ערד, אבל גם אז חש שלא חיטט בעומקו של הפצע שטורד את חייו. התערוכה הזאת זימנה לו מפגשים עם המשפחות השכולות ועם ניצולים אחרים של האסון, שסיפרו לו את אשר חוו. באותה השנה אירע אסון מירון, שבו נהרגו 45 גברים וילדים בתדחוקת קהל. סליקטר זועזע עד עמקי נשמתו, וביקש להשתמש באסון של 2021 כדי ללמוד עוד על מה שאירע ב־1995. "זה החזיר אותי לאגרוף בבטן של אסון ערד. הטכנולוגיה השתכללה מאז, ובמצלמות האבטחה של מירון אפשר לראות את כל האסון. צפיתי בחומרים הקשים משם תוך כדי עבודה על הספר 'ערד 95'. הקפדתי להרחיק מהמסך את יונתן. כשאני עובד כל החומר פתוח מולי על מסכים גדולים, וזה כמו לזרוק פצצת צבע שמעיפה הכול לכל הכיוונים. מרגע שהחלטתי שאני לוקח את הקורא ביד ומוביל אותו לתוך האסון, ידעתי שאצפה בחומרים הקשים האלה. כי כפי שאני מצפה מהקורא להסתכל, גם אני חייב להסתכל. מאז אסון ערד עברו 29 שנים, ועדיין כשאני מדבר עם אנשים על כך, הקול שלהם רועד".

"יצירה מלווה בסבל. בעבר קידשתי את זה, אמרתי: אני האמן הסובל, זה חלק מהמנוע. בחלוף הזמן הבנתי שזה בסדר שהיצירה נוגעת במקומות האלה, אבל זה לא צריך להוביל אותך. זה מה שאני ממליץ גם לסטודנטים שלי: חשוב שהיצירה תנבע ממקום טוב"

מראה התשתיות הרעועות של הר מירון החזיר אותו לבעיות דומות שהתגלו בפסטיבל ערד. "אלו החיים פה, מכל בחינה", הוא אומר בטון מהורהר. "כנער כמעט נהרגתי בגלל הפרטאץ', ומאותו רגע ואילך ידעתי שיש מחדלים ושאר איומים שמחכים לי מעבר לפינה. הבנתי שיש דבר כזה שנקרא מוות".

שיתפת אחרים בתחושות האלה?

"תמיד דיברתי על הכול עם אריאל. הוא החבר הכי טוב שלי, מאז ועד היום. כשאני מדבר איתו אני מרגיש כאילו אני מדבר עם עצמי".

זמן קצר לאחר האסון הוא היה אמור להתגייס לתותחנים, אבל ביקש לצאת משירות קרבי, ושובץ באבטחת מתקנים. "חברים שלי שירתו בקו בלבנון, ואני הרגשתי שאני לא יכול, זה לא המקום שלי. אני לא יודע אם זה קשור למה שחוויתי בערד, אבל כנראה לא הייתה לי יכולת להכיל את זה".

מלאכתו של מאבטח מתקנים, מספר סליקטר, היא רפטטיבית וסיזיפית. למרבה המזל, היה לו שם זמן לאייר. את המסלול הצבאי שלו שילב בספרו "צו 8" – שעוסק בשירות המילואים שלו בימי מבצע "עמוד ענן" (נובמבר 2012), אז הוטל עליו לחלק צווים למשרתי מילואים. אחת הסצנות בספר מתארת כיצד בעת מסירת צווים בבניין בתל־אביב נשמעת מבחוץ אזעקה, והמספר, שחש למצוא מקום מסתור, מועד במדרגות ונפצע. בחיוך הוא מספר שהסצנה התרחשה במציאות.

בכלל, נראה שהוא מסרב לשתף פעולה עם הנרטיב הישראלי המאצ'ואיסטי. "מעדיף עיפרון וציורים על פני רובה וכדורים", כפי שתואר בביקורת בעיתון הארץ, כשהספר יצא לאור בעברית. סליקטר אכן מעיד על עצמו שהוא מנותק לחלוטין מההוויה המיליטריסטית. "אני חי בדיסוננס, כי במקום שבו אני נמצא, אני לא יכול להיות כזה. זה סביבי כל הזמן".

"צו 8", שכאמור מתרחש בימי עמוד ענן, ראה אור בצרפת בשנת 2014, במקביל למבצע הצבאי הבא בעזה, צוק איתן. "יצרתי ספר על מלחמה, וכשסיימתי אותו התחילה עוד מלחמה. נוכחתי לדעת שכל הזמן יש פה תמונת ראי שאי אפשר לברוח ממנה. זה לא שעכשיו אסיים את הספר ואניח את הסיפור מאחוריי. דברים כל הזמן חוזרים אליך".

פחד קולקטיבי משתק

ספריו של סליקטר תורגמו לצרפתית, לאנגלית, לספרדית, לאיטלקית ולגרמנית – ולרוב ראו אור בשפות זרות עוד לפני שיצאו בעברית. זה שנים הוא מבטיח למו"ל הצרפתי שלו ליצור גם ספר קומי, אבל בכל פעם מחדש הוא חוזר להתעסק בחומרים הקשים ביותר של המציאות. בדצמבר 2019 הוא נסע לאמסטרדם, לפגוש את האחים ניקו ורולף קאמפ, שהסתתרו בשנות השואה ב־13 מקומות מסתור שונים. הקומיקס שיצר בעקבות המפגש איתם נכלל באנתולוגיה "אבל אני חי", שראתה אור בקנדה ובגרמניה וזכתה בפרסים רבים.

בימים אלה עובד סליקטר על רומאן גרפי נוסף שקשור לשנים האפלות ההן – "פאלם ספרינגס/ברלין", שיגולל את סיפור הישרדותו של קלאוס זווליסקי בבית החולים היהודי בברלין. הספר הזה הוא חלק מפרויקט בינלאומי שיזמה אוניברסיטת ויקטוריה בקנדה, במטרה לאסוף את סיפוריהם של ניצולי זוועות המוניות ורצח עם, ולהנציח אותם בדרך חדשה, מבוססת אמנויות.

לסיפורי השואה הוא צולל במלוא הווייתו, אבל לטבח עוטף עזה ולכל מה שקרה בעקבותיו הוא עדיין לא מצליח להתקרב אמנותית. מדיר את עצמו עד להודעה חדשה מכל פרויקט הנוגע בדבר. העיסוק בשלבי העריכה הסופיים של "ערד 95", הוא מודה, נתן לו הפוגה ממוראות המלחמה הנוכחית. "7 באוקטובר הכניס בכולנו פחד קולקטיבי משותף. הוא שיתק לי את העבודה. אחרי שזה קרה, לא ציירתי שלושה חודשים".

אחרי סיום העבודה על הספר הוא חוזר מצלילה עמוקה דרך שכבות צבע, צל וכאב. במשך השנים הוא לומד לדבריו כיצד לקצר את פרק הזמן של ירידת המתח, שמגיעה בתום פרויקט מורכב. "יצירה מלווה בסבל. בעבר קידשתי את זה, אמרתי: אני האמן הסובל, זה חלק מהמנוע. בחלוף הזמן הבנתי שזה בסדר שהיצירה נוגעת במקומות האלה, אבל זה לא צריך להוביל אותך. זה מה שאני ממליץ גם לסטודנטים שלי: חשוב שהיצירה תנבע ממקום טוב".

אתה יצרת מתוך הסבל שלך.

"ועדיין, אם משהו לא עושה לכם טוב, אפשר להניח אותו בצד ולחכות לרגע המתאים בחיים. הרגע הזה יגיע בהמשך. אני חושב שלמדתי לנהל את היצירה כך שאני מצליח רוב הזמן ליהנות ממנה".

אם הבן שלך ירצה ללכת לפסטיבל שיש בו פוטנציאל ל"תדחוקת קהל", תרשה לו?

"סביר להניח שאהיה מודאג מאוד, אבל אאפשר לו ללכת, כי אני אסמוך עליו. אני משתדל לא להעביר אליו את מה שאני עברתי. הוא מכיר את הסיפור, הוא ראה את תהליך העבודה שלי על הספר, אבל אני לא רוצה שהוא ילך אחורה. הגעתי עד לנקודה הזאת, ואני רוצה שהוא רק ימשיך ממנה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il