בתחתית של הקרמבו

לפני היציאה לדרך אני מקלידה את היעד – מירון – באפליקציה. לא בווייז, באפליקציית פיקוד העורף שמעדכנת על אזעקות. גם את אזור התעשייה כרמיאל והיישוב בר־יוחאי אני מכניסה לרשימה, כדי שאדע אם טיל או כטב"ם מתקרב אליהם. רק לפני ימים אחדים, בחג שבועות, שוגרו כמאתיים טילים ועוד לא מעט כלי טיס בלתי מאוישים לעבר רמת הגולן והגליל העליון, בתגובה לחיסולו של סמי טאלב עבדאללה – המפקד הבכיר ביותר שחיזבאללה איבד מאז תחילת המלחמה. "אחרי חיסולים כאלה אנחנו נכנסים מיד לכוננות ספיגה", יאמר לי בחיוך הרב זאב אלק מהמושב מירון.

בשבת שעברה דווקא שרר באזור שקט יחסי. לא מאות טילים, "רק" עוד כמה בתים במטולה שנפגעו, וכטב"ם נוסף שנשלח להתפוצץ בבסיס יב"א, יחידת הבקרה האווירית שבפסגת הר מירון. למרות החששות והקרבה ליב"א, ש"הקרמבו" המפורסם שלה נשקף מכל פינה וחצר במושב, בכל שעות ביקורי שם לא הדהדו אזעקות באוויר. אולי חג הקורבן שחגגו מחבלי חיזבאללה השבוע סיפק לתושבי הצפון אתנחתא קצרה מהריצות למרחבים המוגנים.

כ־1,100 תושבים מתגוררים היום במושב מירון, שנוסד שנה לאחר הקמת המדינה. ביתם של זאב ופרחיה אלק נמצא במרכז המושב. בעלייה מהשער לוקחים ימינה בפנייה השנייה, ממש ליד השלט של בית הפירות היבשים "שזיפרון", ואז עוברים את הבתים של אנגל ואיצקוביץ. לרחוב הזה יש היסטוריה פרטית מדממת: ב־14 ביולי 2006, יומיים אחרי תחילתה של מלחמת לבנון השנייה, נחתה כאן קטיושה. יהודית איצקוביץ ונכדה עומר פיסאחוב בן השבע נהרגו. נכדה נוספת, רוני, שהייתה אז בת 11, נפצעה באורח קשה. הסב נפתלי נפצע קל.

הרב זאב אלק: "אנחנו התושבים קיבלנו היתר להיכנס לציון הרשב"י בל"ג בעומר – מה שלא אפשרי בדרך כלל, בגלל הדוחק. היינו שם שעה שלמה בתפילה, והרגשנו שאנחנו שליחי ציבור לכל מי שלא יכול היה להגיע. כבר ארבע שנים רשב"י לא נותן לעם ישראל להיכנס אליו"

בני הזוג אלק מתגוררים במירון כבר 44 שנים. הגיעו לכאן כזוג צעיר וגידלו במושב את תשעת ילדיהם. בתחילה גרו בדירות של הישיבה התיכונית, שם לימד הרב אלק במשך ארבעים שנה. היום הוא בפנסיה, עוסק בעיקר בלימוד תורה ובהתנדבות, ובין השאר מעביר שיעור בכלא חרמון. "מירון בחזית", הוא אומר לנו. "הם מכוונים ליב"א, שנמצאת מעלינו, וכל פספוס נופל במירון וביישובים השכנים. אחד הטילים נפל 200 מטר מהבית האחרון במושב".

ושברי מיירטים לא נופלים עליכם?

"לא. אבל עוצמות הרעשים מתחילת המלחמה, אם של פגיעת טילים ואם של מטוסי חיל האוויר, גורמות לך להרגיש שאתה בתוך מלחמה. ובמירון מחצית מהבתים בלי ממ"דים, כי הם נבנו עוד לפני החקיקה בנושא הזה. אמורה להיות לנו התרעה של שלושים שניות, אבל אנשים קשישים, מוגבלים או חולים לא מספיקים לרוץ למקלט בזמן הזה, מה גם שלפעמים האזעקה תופסת אותנו יחד עם הנפילה. האנשים האלה נאלצו לעזוב את המושב, והם חסרים לנו במניין ובקהילה. יש כאלה שחוזרים לתקופת מה, אבל כששוב מתחמם פה, הילדים שגרים במרכז מבקשים מההורים המבוגרים להגיע אליהם".

ואתם נשארים.

"נשארנו כאן מתחילת המלחמה, כמו עוד הרבה משפחות. אבל זאת לא חוכמה, כי יש לנו ממ"ד. אחד השכנים שלי פה, את יודעת מה הוא עשה? את רואה את הפעמון הגדול הזה?", הוא מצביע לעבר החצר הסמוכה. "זה ממ"ד. הוא קנה את הכי קטן, כי הגדולים יותר נגמרו. רוחב של שני מטרים. לשכן שלידו אין מרחב מוגן, אז בהרבה מהשבתות הוא נוסע. לא הייתי אומר שהקהילה התפרקה, אבל היא מפוזרת, וגם מצומצמת. זה לא פשוט, צריכים הרבה אמונה בשביל להישאר פה", הוא אומר בחיוך מעודד.

כל המשפחות השכנות הן שורשיות וותיקות במירון, וכולן גם בעלות צימרים. "זה עיקר הפרנסה כאן היום", מסביר זאב אלק. "רוב המושב עסק בעבר בחקלאות ובלולים, אבל מכיוון שחדרי האירוח הפכו למבוקשים מאוד, הם תפסו את המקום הראשון כמקור הכנסה. כמובן, מתחילת המלחמה כל העסק הזה נעצר".

"ההפסד שלנו נאמד בכמה עשרות אלפי שקלים", מוסיפה פרחיה. "אפילו בל"ג בעומר היה כאן ריק".

"הרבה מהתושבים היו משכירים בל"ג בעומר את כל הבית שלהם. על היום האחד הזה הם היו יכולים לקבל סכום גדול מאוד", אומר בעלה. "השנה זה לא קרה. הייתה פגיעה קשה בענף הצימרים של המושב, וללא מעט תושבים זאת הפרנסה היחידה".

ציונו של רשב"י, שמושך אליו מאות אלפים בל"ג בעומר בכל שנה, הוכרז הפעם כשטח צבאי סגור, ורק בעלי היתר מיוחד הורשו להיכנס אליו. "ארגון ההילולה בצל המלחמה לא היה מוצלח. דובר על שלוש הדלקות שבכל אחת מהן ישתתפו עד עשרה אנשים, אבל בפועל חילקו אלף היתרים", אומר הרב אלק. כמה עימותים נרשמו בין אנשי כוחות הביטחון למתפללים שבחרו להתעלם מהצו ומהמצב המסוכן בגזרה, והעפילו למתחם. "כוחות הביטחון עשו את שלהם, אבל קבר רשב"י הוא המקום היחיד שהחרדים עוד אוחזים בו. זה לא של המדינה. היו שהחליטו לבוא לכאן בכל מחיר מבחינתם, והשוטרים נאלצו לסגור את המתחם לחלוטין. זה הביא לכאן המונים נוספים ומראות של הפלת מחסומים".

איך אתם ציינתם השנה את ל"ג בעומר?

"בתור תושבי מירון קיבלנו היתר לעלות למתחם, ויכולנו להיכנס לתוך מבנה הציון ולהתפלל – מה שלא אפשרי בדרך כלל בל"ג בעומר, בגלל הדוחק. היינו שם שעה שלמה בתפילה, והרגשנו שאנחנו שליחי ציבור עבור כל מי שלא יכול היה להגיע.

"כבר ארבע שנים רשב"י לא נותן לעם ישראל להיכנס", הוא מוסיף. "הייתה הקורונה והמגבלות שלה, אחר כך אירע האסון, וגם בעקבותיו היו הגבלות, ועכשיו המלחמה. הרב שמואל אליהו אמר ש־500 אלף המבקרים שמגיעים לרשב"י ביממה אחת הם קהל גדול עד כדי כך שרשב"י כביכול אומר להם: תכוונו יותר לירושלים. באתם אליי, הדלקתם, התפללתם, עכשיו לירושלים. לקיים 'כי מציון תצא תורה', לכוון לבניין בית המקדש. גם אחרי שהיה רעש האדמה בצפת ב־1837 ונהרגו שם עשרות, החת"ם סופר אמר שזה היה עונש לצפת, שלקחה מהדרה של ירושלים".

ואם כבר רשב"י, הרב אלק רוצה לספר סיפור אישי מרגש. "יהודה דימנטמן, בעלה של בתנו אתיה, נרצח בפיגוע לפני שלוש שנים. הוא היה בדרכו מהישיבה בחומש, ומחבלים שארבו בצד הדרך פתחו באש על הרכב. בנם דוד היה אז תינוק בן שמונה חודשים, והיה טבעי וברור שאנחנו מביאים אותם לגור איתנו אחרי השבעה. אני הייתי לו כאבא", הוא מספר וקולו נחנק.

"אתיה התחתנה לפני שנה, קיבלה חתן שהוא גם אבא מסור לבן שלה. כשדוד חגג יום הולדת שלוש, עשינו לו חלאקה ברשב"י. גזזנו לו את השיער הג'ינג'י ועשינו פה את הסעודה. רשב"י נתן לנו כוחות, והיה ברור שנעשה את האירוע פה, למרות המלחמה".

הרב מיכאל קאפח, ראש האולפנה: "בשבועות לא זזתי ממערכת הכריזה. אנחנו לא מחכים לאזעקה. ברגע שאני רואה בטלפון שיש נפילה, אני מכריז: בנות, למקלטים. הפעם גם המנכ"ל התקשר אליי ואמר 'מדווחים שחוסל בכיר בחיזבאללה. הולך להיות שמח, תתכוננו'"

אחרי ל"ג בעומר, מספרת פרחיה, החלו נופשים ואורחים להגיע למושב. "בשבועות הייתה כאן תפוסה מלאה. ואז התחיל הירי המאסיבי, והיו פה יומיים קשים. כל הזמן היו מטוסים ברקע, רעשים נוראים ומדי פעם נפילות. אנשים נסעו מכאן למחרת, גם אנחנו. אחר כך שוב היה שקט – חוץ משבת, בשבע ועשר דקות בבוקר, כשפגעו ביב"א".

במערכת הביטחון אומרים די במפורש ש"כשנסיים ברפיח, נתחיל בצפון". אתם רואים איזשהו אור בקצה המנהרה?

"תראי, אני צריך להיות כמו כל עם ישראל", אומר זאב. "אני חלק ממנו. אנחנו ותל־אביב וכפר־עזה ומלכיה – כולנו ביחד בסיפור הזה. אנחנו מבחינתנו ערוכים להכול, ורוצים שהצבא יעשה את העבודה שלו. ככל שנוכל, נישאר פה. כל עוד לא אומרים לנו להתפנות, חיי השגרה ממשיכים".

אתה מפחד?

"לא", הוא חורץ. "עסקים כרגיל".

הטיל שבכרם

על דבורה אדלר (66) אפשר לומר שהיא החקלאית האחרונה במירון. יש במושב עדיין לולים, אבל היא היחידה שעוסקת בעבודת האדמה. כדי שנוכל להיפגש היא שולחת לי מיקום בוואטסאפ שאמור לכוון אותי לנקודה בשטח. יש רק בעיה קטנה: הג'י־פי־אס לא עובד כאן. אני ואייל הצלם מוצאים איכשהו את הדרך למטעים, ומוצאים את דבורה. היא מתהדרת בשיער ארוך ולבן שנאסף לקוקו מתחת לכובע, מכנסי דגמ"ח, סנדלי שורש וחולצה מאווררת, כיאה למי שנמצאת כל היום בשטח. בין עצי דובדבן מכוסים רשתות היא מחלקת הוראות לעובד התאילנדי צ'ה, ומוודאת שהמתנדבים שהגיעו לעזור בקטיף יקבלו בקבוקי מיץ תפוחים טרי וצונן. היום יש כאן 12 איש, ביום שישי היו עשרים.

"זה כנראה היום האחרון של הדובדבן", אומרת לנו אדלר תחת השמש הקופחת. "יש פה עוד הרבה פירות על העצים, אבל הם גמרו את הקריירה. אי אפשר לקטוף אותם, הם קרסו מהחום והגיעו להבשלת־יתר. לא הספקתי לקטוף הכול בזמן, כי אין לי עובדים. למטה יש עוד חלקה שמלאה פרי, ואני מעריכה שכמה טונות של דובדבן יישארו בשטח".

הכסף יישאר על הרצפה, אני אומרת את המתבקש, בלי טיפת הלצה. "ברור", היא עונה.

איך זה מתבטא במספרים?

"מבחינת ערך הפרי, יש כאן לפחות 200 אלף שקל נזק, רק של הדובדבן. יש עוד פירות שלא הגענו אליהם, ויש לי נזק מטיל שנפל פה בכרם ליד, שרף את הצימוח וגדע כמה גפנים".

התאילנדים לא ברחו כשפרצה המלחמה?

"קניתי מיגונית וזה הרגיע את המצב. אנחנו רצים אליה ביחד כשיש אזעקה".

היא נולדה במירון, וירשה מהוריה את המשק שבקצה היישוב: 65 דונמים של מטעי דובדבן, אפרסק, נקטרינה, שזיף אירופי ופירות יער, וכרם של שלושה זני גפנים. התוצרת מגיעה לבית אריזה בראש־פינה וגם לכמה אנשים ועסקים פרטיים שרוכשים ממנה יבול. "היום מירון זה כבר לא מה שהיה. האוכלוסייה השתנתה, אורח החיים השתנה, מתחרד פה מאוד", היא מתארת. "אנשים פה עשו שינוי, עברו לצימרים כי חקלאות זה לא משתלם. בקושי מביא פרנסה".

אז למה את ממשיכה?

"אצלי זו אידיאולוגיה, להיאחז בקרקע".

מדי פעם צלצול הטלפון קוטע את שיחתנו. פעם זה מישהו שמתעניין בקניית דובדבנים סוג ב' לצורך הכנת ליקר, פעם זה חבר חקלאי מהאזור. "אנחנו החקלאים עוזרים זה לזה", מספרת אדלר.

קיבלת פיצויים כלשהם מהמדינה?

"כלום. אני עסוקה רק בבקרת נזקים וצמצום הפסדים. הגיעו לפה מהקרן לביטוח נזקי טבע, ואמרו לי שמס רכוש צריך לטפל בזה. אמרתי להם, 'אבל הם לא באים'. גם אחרי הנפילה של הטיל בכרם הם לא הגיעו. זה היה בחול המועד פסח, עברו כבר חודשיים מאז. כשהתקשרתי למס רכוש לבדוק מה קורה, אמרו לי שהם מפחדים לבוא. אגב, ראית את הפגיעה ביב"א?", היא שואלת ומיד מראה לי סרטון שפרסם חיזבאללה.

מה את חושבת כשאת רואה את התיעוד של הפגיעות ממש כאן מעלייך?

"הם משוכללים יותר מאיתנו, יש להם אמצעים ומידע ודיוק", היא אומרת באגביות, כקוראת מציאות. "אני הרבה על הטרקטור, ופעמיים כשהייתי עליו תפסה אותי אזעקה. ירדתי ממנו בשטח ורצתי למקלט. היו נפילות עוד לפני שהגעתי, כמובן. בדרך כלל הם יורים מטח אחד ואז בא עוד מטח. הראשון עובר מעליי, בשני אני במקלט".

את מפחדת מהם?

"מחיזבאללה? תשמעי, הם מסוכנים, אבל מה אני יכולה לעשות? אני מתפקדת. הבעיה היא שאנחנו לבד פה. האזרחים מתפקדים, והמדינה לא מתפקדת".

המתנדבים עוזרים לה מאוד, מעידה אדלר. היא מגיעה אליהם דרך התנועה הקיבוצית, ודרך קבוצות בפייסבוק ובוואטסאפ כמו "צו 8 לחקלאות" או "אחים למשק". לפעמים היא מפרסמת בעצמה פוסטים בפייסבוק, ויש מי שנענה. "הם מצילים אותי. הם לא מקצועיים, וכמה הם כבר יכולים לעשות, אבל אמרתי שננסה להציל מה שאפשר, כי נשאר המון פרי בשטח. גם את הנקטרינה חייבים אוטוטו לקטוף".

דבורה אדלר, חקלאית: "בא לפה שר החקלאות לפני שבועיים, התחיל להעביר לנו מורשת קרב, וכולם יושבים כמו כבשים שותקים. קמתי ואמרתי לו: סליחה, זה לא הנושא שלשמו התכנסנו. תן כיוון לחקלאים, מה עושים. אני רק מנסה כל הזמן לכבות שרפות ועוברת מיבול ליבול"

היא מובילה אותנו אל הכרם, לצפות בטיל שעדיין נעוץ עמוק בקרקע. חור גדול נבקע באדמה בין שתי שורות גפנים, בזווית פגיעה חדה. "זה קרה במוצאי שבת, לא ידעתי. למחרת באתי לרסס, ופתאום אני רואה שכל השטח בלגן, חוטים קרועים, לא הבנתי מה קרה. דיווחתי, בא חבלן ובדק שהטיל התפוצץ. הוא אמר שזה גראד".

אדלר כבר טיפלה בפגיעה שספגו הגפנים. היא מבקשת ממני להביט סביב על ההר, ומאתרת באבחת מבט את נקודות הנפילות של החודשים האחרונים. "אני מכירה את ההר הזה כמו את כף ידי, ומזהה כל שינוי. את רואה נקודות חומות? אלה נפילות. הן לא התפתחו לדלקות כי הכול היה ירוק עד עכשיו. במלחמת לבנון השנייה, הנפילות על ההר הציתו אש שירדה עד לפה".

את אופטימית?

"לא", היא צוחקת בעצב. "אני מהציונות הדתית, אבל עם הממשלה הנוכחית אנחנו מגיעים רק לתהומות, זו דעתי. בכלל לא מעניין אותם מה שקורה פה, הם מנותקים מהאירוע. אני לא חושבת שמישהו שנמצא דרומה מפה יודע מה קורה, לא הממשלה ולא האזרחים. בא לפה שר החקלאות לפני שבועיים, להיפגש עם החקלאים. התחיל להעביר לנו מורשת קרב, וכולם יושבים כמו כבשים שותקים. קמתי ואמרתי לו: סליחה, זה לא הנושא שלשמו התכנסנו. אל תעביר לנו מורשת קרב, תן כיוון לחקלאים, מה עושים. יושבים פה אנשים שלא יודעים מה הולך להיות, אם יש להם עתיד, אופק כלכלי, משהו. אני רק מנסה כל הזמן לכבות שרפות ועוברת מיבול ליבול".

כמה זמן עוד תצליחי להחזיק?

"אני צריכה לעבור את העונה הזאת. לא דיללתי, לא הגעתי למינים הבאים. אני לא שורדת את העונה, ואצטרך גם להתכונן לעונה הבאה. אם תתחיל מלחמה רצינית, יהיה קשה באמת. בינתיים אני לא זזה מפה. אני גם בוועד היישוב, אחראית פה על הכבאית, חברה בצוות צח"י, יש לי משק ויש לי 14 כלבים בבית. הם בטראומה מטורפת. אפשר לראות שמי שנשאר בכל היישובים אלה החקלאים. חקלאי לא יכול לעזוב את כל מה שהוא עבד בשבילו".

הבגרות עברה לכרמיאל

אולפנת בני עקיבא במירון ניהלה בחודשים האחרונים שגרת לימודים בצל המלחמה. כך גם היה בחג השבועות. "למדנו כל הלילה, ובשמונה בבוקר הבנות הלכו לישון", מספר הרב מיכאל קאפח, ראש האולפנה. "ישבתי כאן במשרד ליד מערכת הכריזה. בתשע בבוקר הגיעה מתקפת הטילים הראשונה. כרזתי במיקרופון – 'בנות, מהר למקלטים'. לכל פנימייה יש מקלט משלה ובכיתות יש מרחבים ממוגנים, והבנות כאן ממושמעות. בשעה עשר הייתה ההתקפה השנייה, ואני כורז לבנות. 12:30 – התקפה שלישית. לא זזתי מהכריזה עד הצהריים", הוא מתאר.

בצהריים הבנות התכנסו בחדר האוכל לסעודת חג, ופרצו בשירה אדירה. "כולנו התרגשנו – המרצים, האורחים, המורים. היו לנו דמעות בעיניים. במקום שיתקפלו ויפחדו, הן המשיכו בשמחת החג שלהן. אחר הצהריים, כשכולן פרשו לפנימיות, הגיעה ההתקפה הרביעית. סיימנו את החג בהתוועדות ובהרקדה, כולן היו בשמחה גדולה, כאילו לא עבר עליהן כלום".

אולי זה מעיד עד כמה הן מורגלות בשגרת מלחמה?

"אני חושב שזה בזכות מה שהנהגנו לאורך כל השנה. התפילות, עבודת השם, קיום המצוות, האנושיות – כל אלה הם חלק ממה שמאפשר לנו לשמר את השגרה, ואני מאמין בכל נפשי ומאודי שהשגרה נותנת חוסן נפשי. הבנות גם יודעות להרגיע זו את זו".

כמעט כל 400 התלמידות, מספר הרב קאפח, הגיעו ללימודים מתחילת השנה ועד סופה. "כתבתי להורים מכתב לפני פסח, והודיתי להם על האמון שהם נותנים בנו. זה לא מובן מאליו. יש לנו גם בנות מפונות מקריית־שמונה, מרמות־נפתלי, מדובב, מאביבים. אני אסיר תודה גם להנהלת מרכז ישיבות בני עקיבא ולפיקוח של משרד החינוך שמלווים אותנו ומגלים שותפות ואכפתיות לאורך כל תקופת המלחמה".

ההורים יודעים שאתם ממש מתחת להר שמטווח באופן קבוע. הם לא מפחדים?

"אני חושב שהמלחמה נתנה שיקוף גדול ליחסי האמון בינינו לבין ההורים. אין חוכמות. אם ההורים סומכים על מוסד לימודים שישמור על הבנות שלהם, הם שולחים אותן אליו. השאלה שלך נכונה, כי הורה דואג תמיד לבת שלו. אבל עם הזמן האמון הלך והתחזק, וההורים ראו שאנחנו עושים את מה שצריך".

ומה לגביך? אתה לא חושש?

"להן, בוודאי. זאת אחריות כבדה. בשבועות לא זזתי מהמיקרופון של מערכת הכריזה. אנחנו לא מחכים לאזעקה, כי היא מגיעה יחד עם הנפילות או אחריהן. ברגע שאני רואה בטלפון שיש נפילה בגוש חלב או במקום אחר באזור, אני מכריז: בנות, למקלטים. הפעם גם מנכ"ל האולפנה והישיבה התיכונית שבמושב, שגר פה במירון, התקשר אליי לפנות בוקר ואמר 'מדווחים שחוסל בכיר בחיזבאללה. הולך להיות שמח, תתכוננו'.

"אנחנו מסיימים עכשיו את שנת הלימודים, ויש לנו תוכנית גם לחופש הגדול. את השבת שתוכננה לכיתות י"ב יחד עם ההורים ביטלנו לדאבוני עקב מה שהיה בשבועות, והיה דיון לא פשוט בעניין. אנחנו חיים פה בתוך המלחמה, אבל לא מפונים. ואם תשאלי את הבנות, הן מעדיפות להיות פה ולא להתפנות למקום אחר. אנחנו מקבלים מהן כוח. במוצאי החג הן התקשרו להורים וסיפרו איזה כיף היה".

רונית גבאי, מנהלת התיכון באולפנת מירון: "קחי לדוגמה את היצירה הזאת, עבודה של סימן שאלה שאומרת: איפה היה הקב"ה בתוך כל הסיפור הזה? זאת יצירה שמשדרת אי ודאות. אבל בשורה התחתונה, הכיוון שלי כמורה לאמנות הוא לחזק את הבנות"

בחינת הבגרות בתנ"ך, שהתקיימה למחרת החג, דרשה היערכות מיוחדת. "ביקשנו מאמי"ת כרמיאל שהתלמידות שלנו ייבחנו אצלם, והם אירחו אותנו בשמחה. בשעת המבחן אכן היו כאן התקפות טילים. אם היינו נשארים כאן, ויושבים במרחבים המוגנים, היה קשה לבנות להתרכז. למען האמת, הבומים מפחידים", הוא מודה. "לפעמים נדמה לנו שזה לידנו. בשבועות, אף ששידרתי שהכול כרגיל וההודעות שלי ברמקול היו רגועות, בתוך־תוכי התפללתי שהכול יעבור בשלום, שנחזיר את כולן בשלום להורים שלהן. הגרון נחנק לפעמים, אבל אני יהודי מאמין. אני מאמין שכשעושים מה שנכון לעשות, הקב"ה שומר עלינו. אנחנו רואים את זה מתחילת המלחמה".

תפתח את שנת הלימודים הבאה פה?

"אני מאמין שכן. אוי ואבוי לי אם אני לא מאמין בזה".

מסע בערפל

מהאולפנה לא נותנים לנו לצאת בלי שנבקר קודם בתערוכת ציורים של בנות י"ב. בדרך לשם, אחת מנשות הצוות אומרת שהבנות פה גיבורות. "הן נמצאות באווירה לא פשוטה, עם כל הדי הפיצוצים. וזה חיים בפנימייה, זה לילה. פעם אחת הייתה אזעקה באמצע בחינת בגרות, וכולן ירדו למקלטים ואז חזרו לבחינה".

אנחנו נכנסים למבנה בטון שחלונותיו הוחלפו כדי להפוך אותו למרחב מוגן, וקירותיו הולבשו לאורך השנה בתצוגות אמנות מתחלפות. ביצירות התלויות כאן ניכרות המלחמה והשפעותיה.  "יש הרבה יצירות שמדברות על חוסן. לדוגמה העבודה הזאת, שמתארת את תעצומות הנפש", רונית גבאי, מנהלת התיכון והמורה לאמנות, מצביעה על ציור מופלא של עוף חול. "התלמידה בחרה להדגיש שלמרות המלחמה נקום מחדש. הרבה בנות החליטו לעסוק בצמיחה מתוך משבר".

הכול נראה אופטימי. התלמידות לא מבטאות גם פחד, חרדה, תחושות שליליות יותר?

"זה לא שאין תחושות שליליות; קחי לדוגמה את היצירה הזאת, עבודה של סימן שאלה שאומרת: איפה היה הקב"ה בתוך כל הסיפור הזה?", היא מראה ציור של רכב נוסע בכביש חשוך, כשערפל מכסה ומטשטש את הדרך ואת צורת המכונית. "זאת יצירה שמשדרת אי ודאות. אבל בשורה התחתונה, הכיוון שלי כמורה לאמנות הוא לחזק את הבנות. לשקוע באמנות זה הכי קל, צריך גם לדעת להתחזק ממנה".

אבל לא צריך לתת לתחושות כאלה לצוף?

"אם יש עבודה מהסוג הזה, נעשה אותה בתוך תהליך. אם הנושא שלה הוא פחדים, נדגיש בה את נקודות החוסן. יש לנו גם אחריות כלפי הצופים. העבודה בסטודיו היא תהליכית, להגיע למקום שבו התוצרים מבטאים את בריאות הנפש, לא ההפך מכך".

כשאני שואלת אותה איך היא מסכמת את השנה, גבאי משיבה: "אני מסכמת אותה בתודה ענקית, קודם כול. ההורים סמכו עלינו ושלחו את הבנות. עברנו שמונה חודשים מטורפים, ואני לא מאמינה שהגענו לשלב האחרון. אנחנו חיים מיום ליום. כל שבוע אנחנו מנוהלים מחדש, עם מערכת משתנה וישיבות חירום. מנסים לייצר מצד אחד שגרה, ומצד שני תודעה של מצב החירום, שיהיה ברור למשל מי במקלט הזה ומי במקלט ההוא וכן הלאה".

עברה עלייך שנה קשה?

"זאת הייתה השנה הראשונה שלי כמנהלת התיכון, והקב"ה שם אותי בנקודת הזמן הזאת בתפקיד הזה. חשבתי שהשנה תעבור מהר, ושאעסוק בעיקר בשימור הקיים. כשהחלה המלחמה, המשימה הראשונה הייתה לשמור על החוסן הנפשי של הבנות, על הבריאות שלהן. היה פה מתח גדול. התחילו נפילות, ואלה לא בומים בודדים, אני מדברת איתך על שלושים עד חמישים טילים שפוגעים בהר. הקירות רעדו. באדר היה לנו אירוע חמור מאוד כשהיו נפילות על 'דרך בורמה' (דרך שנסללה לצורך מעבר של רכבי כוחות ההצלה – א"כ). בתוך 15 שניות הוצאנו 400 בנות מבית המדרש למרחבים המוגנים. ידענו לייצר חוסן והבאנו לפה גם תוכנית שעזרה למורים. אחרי שהבנו את המצב, המשכנו בשגרה והתפללנו שלא יהיה גרוע יותר".

לפני שנצא לרחובות המושב השוממים – לא מפחד המלחמה, אלא בגלל החום הכבד – אני משוחחת עם מוטי, איש התחזוקה של האולפנה. הוא מפונה מדובב, גר כבר כמה חודשים טובים במלון בטבריה. בדובב יש לו משק שכולל תרנגולות מטילות, ומטעי אפרסקים, נקטרינות, תפוחים ועוד. יומיים בשבוע הוא עולה למטילות שלו, יוצא בארבע וחצי בבוקר מהמלון. למטעים הוא לא יכול להגיע בכלל, היות שהם ממש על הגבול. בפנים רגועות הוא מסביר לי שאנשים לא מבינים את ההשלכות ארוכות הטווח של הפגיעה במשקים החקלאיים. "זה לא רק השקיה או פרי שלא נאסף; כל עץ שיש בו תולעי משי, כל צמח שמתמלא כנימות ולא מטופל, זה נזק שנים קדימה. כשאת נוטעת מטע, זו השקעה ל־25 שנה. אם לא מטפלים בו, הוא לא ישרוד. להשמיש אותו מחדש ייקח שנים". הוא עצמו כבר הבין שאין טעם להילחם על המשק. "לצערי, ויתרתי עליו. לא יהיה כדאי לי לשקם אותו".

הטרמפיאדה מחוץ למירון מתמלאת. בתחנת הדלק הסמוכה, שני חיילים יושבים לאכול שווארמה. הפיצרייה ריקה והמאפייה משרתת לקוח אחד, תושב האזור. עם הציפייה מורטת העצבים למלחמה האמיתית שעוד תרעיד כאן את השמיים, מחלחלת בי ההבנה שמירון של רשב"י שלפני הקורונה ככל הנראה לא יחזור. המושב אולי יתמלא שוב באורחים, אבל לא רק המלחמה נותנת במירון את אותותיה, אלא גם ובעיקר התמורות האנושיות.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il