מייסדי עלומים שבו לשקם את הקיבוץ ועכשיו הם מחכים שהצעירים יחזרו

ה"נוי" המפורסם של קיבוץ עלומים, על מדשאותיו והפרחים בצידי הדרכים, מטופח בימים אלו כמעט כבשגרה. המרבדים הירוקים והעצים הוותיקים מרחיבים את הלב. הפיקוס המרשים במרכז הקיבוץ כמו מחכה לעוד אחת מהשמחות שמתקיימות תחתיו מדי קיץ. ובכל זאת, משהו חסר. אין מצהלות ילדים קטנים בשבילי הקיבוץ, כי אין ילדים קטנים בעלומים. הילד הצעיר ביותר שיכולתם לפגוש השבוע בתחומי הקיבוץ כבר חגג בר מצווה. על גדרות הקיבוץ, מול כביש 232, נתלתה הכתובת "ושבו בנים לגבולם", אבל נכון לימים אלה זאת עדיין לא עובדה מוגמרת, אלא יותר תפילה.

משבצת קטנה בעמוד הראשון בידיעון של עלומים מספרת בדרכה את הסיפור. זמני כניסת השבת שמופיעים שם מתייחסים לשני מקומות בארץ: עלומים ונתניה. בקיבוץ עצמו מתגוררות היום כ־35 משפחות, בעיקר זוגות מבוגרים ללא ילדים קטנים; רק שליש מ־110 המשפחות שחיו כאן עד 7 באוקטובר. האחרות עדיין שוכנות בשני המלונות בנתניה שקלטו אותן כבר בתחילת המלחמה. בשבועות הקרובים אמורות גם המשפחות הצעירות לחזור לבתיהן, במסגרת מסע השיבה המורכב והמאתגר לקיבוץ הסמוך לגבול עזה. אבל עם ותיקי עלומים, שבאו לפגוש אותי בבית המדרש של הקיבוץ בתחילת השבוע, ביקשתי לדבר דווקא על החיים בימים אלו. חיי קיבוץ בהרכב חסר.

"אילו יהודי היה יודע כמה כיף לחיות בעלומים, היה אורז מזמן ובא לכאן", פותח גבי בן־דב (78). הוא עצמו חזר עם אשתו לקיבוץ לפני כשלושה חודשים. "התנתקנו מבתי המלון, המעליות כבר לא נמצאות בסדר היום שלנו ובמחשבות שלנו. אנחנו חיים פה כמו שחיינו פעם. הנוף בדרך מהבית לבית הכנסת הרבה יותר מעניין ויפה מזה שרואים בדרך מקומה 7 של המלון לקומה מינוס 1. יש לנו פה ארוחת צהריים בחדר האוכל, אנחנו נפגשים בבית הכנסת, וההרגשה טובה. נכון שחסר לנו הקטע של 'ימלוך השם' שהילדים שרים בתפילות השבת, חסרים קולות המצהלות שלהם על הדשאים, אבל דווקא בשבת שעברה היו פה ילדים. עשר משפחות הגיעו עם הילדים הקטנים כדי להתכונן לשיבה".

צביקי פורת: "אני חושב שברפת קרה משהו במישור המטאפיזי. כשאנשים במלונות שמעו שהחליבה בעלומים התחדשה, הייתה שם שמחה מטורפת שהורגשה עד פה. במקום 'יגעת ומצאת – תאמין', אני אומר 'תאמין – ויגעת ומצאת'"

הוא שייך לדור המייסדים של הקיבוץ, שהוקם ב־1966 בידי שני גרעינים של בני עקיבא – גרעין עלומים וגרעין אורים. בן־דב, חבר גרעין אורים, ממהר לסייג ולהבהיר שהוא לא ממש מהמקימים, כי הוא הגיע רק אחרי חודשיים. במשך שנים ניהל את המוסך של הקיבוץ, וכיום הוא עוסק ביבוא כלים מחו"ל ובמבחני רכב לציוד מכני הנדסי. עלומים, מציין בן־דב, הוא עדיין קיבוץ שיתופי, ונמצא רק בתחילתו של תהליך הפרטה. חדר האוכל היה אמור להיות מופרט ב־8 באוקטובר, ופריצת המלחמה עיכבה את התהליך אך לא הביאה לביטולו. מאז הארוחות כבר הופרטו. "זה נוח וידידותי, והמטבח מצוין. אתה אוכל פעם אחת וזה מספיק לכל היום. במלון היינו אוכלים יותר מדי".

הנוי של הקיבוץ, אומרים הוותיקים, כבר חזר "ב־80 אחוזים", בעיקר הודות לכך שה"נויניקים" כמעט לא עזבו את המקום בתקופת המלחמה. "הנוי הוא משל", אומר צביקי פורת. "אבא של מאיר אריאל היה מזכיר לו את אמרת חז"ל 'תעזבנו יום, יעזבך יומיים'. אם אתה מזניח את הנוי, הוא ייראה בהתאם. ואם אפשר להציל – עשית מעשה. זה משל לכל דבר שאתה יכול לקומם מחדש".

אחרי הדשא נמשכים הלבבות

גם פורת, 79, הוא ממייסדי עלומים. שמו ותווי פניו מסגירים מיד את הקשר המשפחתי לחנן פורת ז"ל, אחיו הגדול, שהיה מבוגר ממנו בשנה וחצי. "אחרי שלושה־ארבעה שבועות במלון התחלתי להגיע לבקר בקיבוץ", מספר פורת. "בהדרגה הוספתי יום ועוד יום, ולפני שלושה חודשים יעל ואני חזרנו לכאן כזוג. אני מרגיש כאן שליחות בכל דבר שנעשה. יש מבנים שרופים שצריכים לתקן, וצריך לקדם את נושא הקליטה והתב"ע. המהלך שלנו הוא לא רק להקים מחדש, אלא גם לשפר מה שאפשר לקראת החזרה של המשפחות.

"רוב החברים ישובו לקיבוץ, והשאלה היא מה הם ימצאו פה. אם ימצאו בתי ילדים מוזנחים, כך גם תהיה התחושה של החיים פה. אבל אם אתה מכין כמו שצריך ומנקה את השבילים – אף שכרגע זה נראה מצחיק, כי רק שלושים משפחות גרות כאן – יש לזה משמעות. אחרי המעשים נמשכים הלבבות, ואם תעשה את הפעולות ותיתן את התחושה הטובה, אנשים יבואו".

על החיים בקיבוץ בימים אלו אומר פורת שהם מעניקים "תחושה של פעם. יש יותר זמן ויותר דיבוק של החבורה. בכל שבת או שאתה מוזמן או שאתה מזמין, והאווירה טובה. ברור שחסרות מצהלות הילדים, וצריך עוד לעבוד ולעשות מאמצים כדי שהמשפחות יגיעו".

פורת משתייך כיום לצוות תו"ת של הקיבוץ – צוות תקומה ותנופה. "זה אומר לעסוק בכל הדברים שאנחנו צריכים לקדם. התחילו לבנות מעון יום אבל הוא נתקע, וצריך לרוץ לראש המועצה שישיג עוד תקציב לביצוע, ולדאוג לפועלים. צריכים משטח לגיל השלישי, וצריך לדבר על קליטה מעבר לקליטת הבנים, כי אנחנו בתהליך של הפרטה. המטרה היא לשווק תהליך מופרט שיקל על קליטת תושבים חדשים, וזה דורש שיח גם מול מערכות המדינה וגם מול מנהלת תקומה".

דורית לב היא הנויניקית־בפנסיה של עלומים. השותף שלה למלאכת הנוי חזר מהמלון לקיבוץ כבר אחרי שבועיים. היא עצמה חזרה בסוף דצמבר, וכעבור שלושה ימים הצטרף אליה עמירם, בן זוגה. "עוד לפני כן באתי לפה מהמלון כדי לעבוד. כשהגעתי המצב היה איום ונורא. הדשא הגיע לגובה הברכיים, והכול היה מלא עשבייה. בהתחלה הייתי באטרף, אבל עכשיו יש צוות, פחות או יותר, אז אני עובדת בנוי יומיים־שלושה בשבוע. חזרתי גם בגלל הנוי, גם כי רציתי לחזור לעלומים, וגם כי שנאתי לגור במלון. כמה זמן אפשר להיות במלון? שלושה ימים זה בסדר, אבל שלושה חודשים?"

היא בת 70, עמירם בן 72. הגיעו לקיבוץ כארבע שנים לאחר הקמתו. עמירם עבד בעבר בתמחיר, והיום כפנסיונר הוא עובד בהנהלת החשבונות של הקיבוץ ומסייע בגבייה ובדו"חות. הם מהזוגות הבודדים בעלומים שזוכים לראות לידם כבר עכשיו את נכדיהם. בתם תמנע היא גזברית הקיבוץ, ובעלה אייל הוא הרבש"ץ – שלא ממש עזב את עלומים מתחילת המלחמה. הנכד הקטן רותם, שסיים השבוע כיתה ז', הוא הנער הצעיר ביותר בעלומים כרגע. "לפני חודשיים הוא חגג בר מצווה, והתעקש שזה יהיה כאן", מספר הסב. "היה אירוע מרגש ויפה, וגם החברים שלו הגיעו לשבת".

דוד מש: "בשלב מסוים התחלנו לנסוע לאזור כאן כדי לעבוד. בהתחלה היה לי קשה לחזור לקיבוץ, אמרנו שנהיה כאן רק שבת אחת. אבל כשעצרנו בשדרות כדי לקנות חלות, ראיתי שלט גדול 'עם ישראל חי', ואמרתי לאשתי – זהו, אנחנו חוזרים בשבוע הבא"

יותר מחצי שנה מאז שובה לקיבוץ, דורית מודה שהיא עדיין אינה חשה בטוחה כאן. "לפני המלחמה תמיד אמרו לנו שיש גדר ולא יקרה כלום, ובלילות הייתי ישנה עם חלון פתוח. היום אני לא מעיזה. כשמחשיך, אני סוגרת את כל החלונות. אין לי תחושת ביטחון כמו שהייתה לפני כן, ואני לא יודעת אם היא בכלל תחזור. לצערי, כנראה גם לצבא לא חזרה תחושת הביטחון. בלילות האחרונים, כשהיו ערפילים, הקפיצו את 'כוח אבשלום' (כוח של אנשי מילואים שהוקם במלחמה כדי לאבטח את יישובי עוטף עזה – א"ר), ואמרו להם לשבת על הגדרות עד שהערפל יסתלק. אם הצבא נותן הוראה כזאת, זה אומר שגם הוא לא בטוח, ולכן אני מבינה תושבים שפוחדים לחזור לכאן עם ילדים קטנים".

"אני לא פוחד מפצצות שבאות מהשמיים, אלא מחדירה של חוליה", אומר מנחם סער (70), תושב עלומים מאז 1972. "המדינה צריכה לחלק נשק לאנשים שגרים בעוטף. אם תהיה שוב חדירה של מחבלים, גם אקדח יוכל לעזור".

יש גורם נוסף שמקשה על שיבת המשפחות לעלומים: קולות המלחמה הנישאים לכאן מעזה, ונשמעים היטב בשבילי הקיבוץ. "כששואלים אותי אם יש כאן אזעקות, אני אומרת שאזעקות זה בקטנה", מספרת תמי נוי (78). "קולות מלחמה יש כל היום. אני שמחה שלפעמים יש כמה שעות של שקט, שהחיילים נחים".

תמי ובעלה יאיר, בן 79, משתייכים גם הם לגרעין המייסד. "כשבאנו לכאן בשנות השישים, היו פדאיונים", היא מספרת. "שנתיים אחרי העלייה לקרקע נהרג לנו חבר, ממוקש שהניחו מחבלים. תמיד ידענו שאנחנו על הגבול ושבאנו ליישב את הגבול. היינו שרים 'עזה פה, וסעד שם, ובתווך קבוצתנו'. פיתחנו והתפתחנו וגידלנו ילדים, ותודה לא־ל, בנינו קיבוץ יפה מאוד. הקסאמים והפצצות לא מפחידים אותי ברמה האישית. אנחנו לא חובבי הממ"ד, וגם לא מפוחדים מאוד. אנחנו אומרים שלכל כדור יש כתובת, אלוקים אחראי, לא אנחנו. גם הנכדים שלנו שבאים לבקר מסבירים לנו שלא צריך לפחד מהרעש, כי זה הצבא שלנו שמפציץ עכשיו בעזה. מה שכן, במבצע 'צוק איתן' עוד ידעתי לזהות את כל הקולות ולהבדיל ביניהם – אם אלו תותחים, טנקים או מטוסים. היום נוספו קולות שאני כבר לא מזהה".

היא שבה לביתה לפני ארבעה חודשים, וחזרה לעבודתה כמעסה – גם בשדרות וגם בטיפולים אצלה בבית. "אולי אנחנו לא דוגמה, אבל אנחנו חיים פה, וחיים טוב מאוד. זכינו שהילדים שלנו באים לבקר ובאים לשבתות. כשהם מגיעים, אנחנו שמחים לשמוע שוב קולות מריבות של ילדים וקולות בכי ושמחה בבית הכנסת".

גם דוד מש ואשתו ריטה שבו לקיבוץ, אבל לא זכו שבנם אוריה יבקר אותם. אוריה מש, אב לשישה ילדים מהיישוב נריה, נפל בקרב בצפון רצועת עזה בחודש חשוון. לפני שבוע נמהל העצב בשמחה, כשדוד וריטה חיתנו את בתם. התכנון המקורי היה לקיים את האירוע במדשאות של עלומים – "כדי להראות שהמקום חי וצומח, ולשמוח למרות כל מה שעברנו", מספר דוד מש (70). בסופו של דבר, בגלל מגבלות פיקוד העורף שעדיין אסר לקיים בקיבוץ התכנסויות גדולות, החתונה התקיימה במבוא־חורון.

דוד חזר לקיבוץ לפני שלושה חודשים. הוא עובד בתחום החשמל בקריית־מלאכי, ריטה היא רופאת משפחה במושבים בנגב. "גם כשהיינו במלון בנתניה היא טיפלה בחולים. בשלב מסוים התחלנו לנסוע לאזור כאן כדי לעבוד. בהתחלה היה לי קשה לחזור לקיבוץ, אמרנו שנהיה כאן רק שבת אחת. אבל כשעצרנו בשדרות כדי לקנות חלות, ראיתי שלט גדול 'עם ישראל חי', ואמרתי לאשתי – זהו, אנחנו חוזרים בשבוע הבא. החברים של אוריה הגיעו לעזור לנו גם במלון, וגם בחזרה לבית בקיבוץ".

"יזכור" בתאילנדית

אי אפשר לשוחח על החיים בעלומים בלי להזכיר את מה שקרה כאן בבוקר שמחת תורה, כשעשרות מחבלים הסתערו על הקיבוץ. חוליה אחת נכנסה מהשער האחורי, הגיעה למגורי העובדים הזרים וביצעה טבח מזעזע. 22 עובדים מתאילנד ומנפאל נרצחו, חמישה נפצעו ושניים נחטפו לעזה; אחד מהם שוחרר בהמשך. כשחברי כיתת הכוננות הגיעו למקום, כבר היה מאוחר מדי.

לאורך כל היום ניסו עוד ועוד חוליות מחבלים לחדור לקיבוץ, וכיתת הכוננות ניהלה קרבות בלימה. לקראת צהריים הגיעו לעלומים כוחות ביטחון ויחידות מובחרות כמו מצדה ויהל"ם, והמחבלים נהדפו. ארבעה מאנשי כיתת הכוננות של עלומים ושניים מחברי המשק נפצעו בקרבות.

יאיר נוי: "כנער ידעתי שילדי כפר־עציון הולכים להשקיף על האלון הבודד ולחלום על השיבה. הרגשתי שלא השכלנו לעשות משהו כזה, ואני מאשים גם את עצמי. מטרידה אותי השאלה אם אנחנו עדיין מאמינים שהיישוב יקבעו את גבולות המולדת"

"אנחנו מתכוונים להנציח כאן את כולם", אומר פורת. "גם את העובדים שנרצחו, גם את בני המשק שנפלו במקומות אחרים, וגם את מי שנפלו בכניסה לקיבוץ, כשמנעו מהמחבלים לעבור בשער".

"אומרים לנו ש'בעלומים לא נהרג אף אחד', אבל נרצחו כאן 22 תאילנדים ונפאלים שהם בני אדם בדיוק כמונו, ובהרבה מובנים עוברים אותנו", אומר גבי בן־דב. כמה מניצולי הטבח, מספרים החברים, שהו איתם במלון בימים שלאחר הפינוי. ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה התקיים כאן טקס לזכרם של העובדים הזרים שנרצחו. המנון תאילנד התנגן, והרב עמית קולא, רב הקיבוץ, חיבר נוסח "יזכור" מיוחד, שתורגם לשפתם של הקורבנות. "מאחורי הרצח הזה הייתה מחשבה", אומר פורת. "כשדנו על שחרור החטופים התאילנדים, איראן התערבה ואמרה שהיא מוכנה לשחרר אותם בלי תמורה, בתנאי שמלך תאילנד יורה לכולם לחזור לביתם ולא לישראל".

בני מלר (79), מאנשי הגרעין המייסד, הוא אחד החברים שנפצעו במתקפת המחבלים. "אני גר בקצה הקיבוץ, אבל אף פעם לא פחדתי מתסריט כזה, שיבואו מחבלים מכיוון המטע. עם תחילת ההרעשה הגדולה של הטילים, נכנסתי לכמה דקות לממ"ד. כשיצאתי ראיתי פגיעה של טיל שעשתה קצת נזק, לא רחוק מהבית. אמרו שיש מחבלים בקיבוץ ושצריכים להיכנס לממ"דים, אז נכנסנו, אבל לא שמעתי יריות. בשעה אחת וחצי שמעתי מישהו שובר את חלון הזכוכית של הפרגולה. יצאתי לראות והספקתי ללכת רק שני מטרים. מחבל בא מולי. הוא לא היה מיומן, ירה ירייה אחת וברח. הכדור פגע בי בצד שמאל, והמשיך לקיר". פורת מקריא חמשיר שכתב על הפציעה של חברו: "הכדור שחדר לחדרי בטנו / של בני המשיך, ויצא מגבו / ואגב כך השאיר / את חותמו בקיר".

חובש מיהל"ם וחבר כיתת הכוננות העניקו למלר טיפול ראשוני ופינו אותו תחת אש לאזור נתיבות, משם לקח אותו אמבולנס לבית החולים סורוקה. הוא נותח והטחול שלו הוסר. לאחר שבוע בבית החולים חבר מלר למפונים האחרים במלון בנתניה, אבל כבר התחיל להתגעגע לקיבוץ. "רצינו לחזור מוקדם יותר, אבל לאשתי היה ניתוח והיא הייתה צריכה להתאושש, אז חיכינו עד אחרי פסח. הפציעה לא השפיעה על החזרה שלי לקיבוץ. לשמחתי יש לי פה גם בת שחזרה הביתה, עם ילדים גדולים. שני ילדים אחרים שלי נמצאים עדיין במלונות בנתניה, אבל העיקר שכבר יש לנו איפה להתארח בשבת".

לצד הבעת החוסן האישי, הוא מודה שהקיבוץ לא יחלים לחלוטין. "אין קיבוץ באזור שיחזור להיות מה שהיה, וכך גם עלומים. חלק מהחברים יחזרו עם מועקה בלב, וחלק לא יחזרו".

בלי לחשוב על ברל

לקיבוצים של תנועת הקיבוץ הדתי יש היסטוריה של פינוי תחת אש, וגם של תקומה וצמיחה מחדש. עלומים עצמו יושב על האדמות ששכן בהן קיבוץ בארות־יצחק מ־1943 עד 1948. אנשי בארות הדפו במלחמת העצמאות את כוחות הצבא המצרי, אבל הקיבוץ נהרס והחברים נאלצו לבנות אותו מחדש במיקום אחר, ליד פתח־תקווה.

היום, כשאתם נאבקים על השיבה לעלומים, אתם חושבים על הסיפורים המוכרים של הקיבוצים הדתיים במלחמת השחרור? ההיסטוריה הזו מלווה אתכם?

יאיר נוי: "בשבועות האחרונים נזכרתי שכשהייתי חניך בסניף תל־אביב מרכז של בני עקיבא, ידעתי שילדי כפר־עציון נוהגים ללכת מדי שנה ביום הזיכרון להרי ירושלים, כדי להשקיף משם על האלון הבודד של גוש עציון ולחלום על השיבה לשם. כנער צעיר, זה דיבר אל ליבי. צביקי חברנו היה בן שנתיים וחצי כשכפר־עציון נכבש. כשהוא גדל, גם הוא הלך להשקיף אל הגוש כי היה ברור לו שזה הבית. הרגשתי שאנחנו לא השכלנו, כשהיינו מחוץ לעלומים, לעשות משהו מעין זה, ואני מאשים גם את עצמי. כשקיימתי פה הדלקת נרות חנוכה עם המשפחה, לא חשבתי שצריך לארגן משהו גדול לכל הקיבוץ.

"אגב, הוויכוח על פינוי יישובים בזמן מלחמה התחיל כבר בימי תל־חי וכפר־גלעדי. דווקא ז'בוטינסקי היה אז בעד הפינוי, וכצנלסון ובן־גוריון התנגדו. מדי פעם מטרידה אותי השאלה האם סיימנו את הוויכוח הזה, והאם אנחנו עדיין מאמינים שהתלם והיישוב יקבעו את גבולות המולדת. אני חזרתי לכאן בגלל זה".

עמירם לב: "אני לא חושב על ברל ועל בן־גוריון, אלא חי את היומיום. אני קם בבוקר והולך לעבודה, וגם לא ממש שומע את כל הבומים – זה נכנס אצלי באוזן אחת ויוצא מהשנייה. כשדורית נועלת את הבית בצהריים, אני כועס עליה. גם ב־7 באוקטובר, כשאמרו שמחבלים מסתובבים בקיבוץ, ישבתי בסלון ורק מדי פעם נכנסתי לממ"ד. לא יודע אם אני דוגמה או לא, אבל לדעתי דווקא המעשים שבשגרה מכניסים אותך לסדר, בלי מחשבות על סכנה".

דורית לב: "לפני המלחמה אמרו לנו שיש גדר ולא יקרה כלום, ובלילות הייתי ישנה עם חלון פתוח. היום אני לא מעיזה. גם לצבא לא חזרה תחושת הביטחון. כשהיו ערפילים, הקפיצו את 'כוח אבשלום' ואמרו להם לשבת על הגדרות. אם הצבא נותן הוראה כזאת, זה אומר שגם הוא לא בטוח"

גבי בן־דב: "אני לא נזקק להיסטוריה כדי להיות בטוח שהחברים יחזרו. למרות הקשיים שיש לאנשים, אני משוכנע שהשלב הזה יהיה מאחורינו, ויותר גרוע לא יהיה. צה"ל עושה עבודה, שוחק את הכוח של גדודי חמאס, ולא נראה לי שהם יחזרו לעוצמות האדירות שהיו להם. גם אם חלק מחברי הקיבוץ לא יוכלו לחזור, יבואו אחרים. אני משוכנע שעל כל דירה פנויה בעלומים יהיו עשרה זוגות שירצו להיכנס אליה".

"כשהאחות בבית החולים שאלה את בני מלר אם הוא חוזר לקיבוץ, הוא אמר – ברור, זה הבית שלי", מספר פורת. "גם כשעמירם הגיע לכאן בתור גרעין מייסד, אולי הוא לא חשב על התודעה ההיסטורית, אבל זה היה חלק מהדי־אן־איי שלו, כי כך התחנכו בבני עקיבא. יש משמעות להיסטוריה, גם אם היא בתת־הכרה. תנועת הקיבוץ הדתי הייתה יכולה להניח מאחור את הסיפור של בארות־יצחק בנגב, אבל היה חשוב לה שנעלה לכאן, גם בגלל הקרקעות שלה וגם בגלל 'מציב גבול אלמנה'. כשחברי עלומים רקדו בעלייה לקרקע, הם לא דיברו כל הזמן אידיאולוגיה, אבל הייתה תחושה שמקיימים מצווה של יישוב הארץ".

שנה אחרי שהחברים רקדו כאן, גוש עציון שוחרר במלחמת ששת הימים. ילדי כפר־עציון, בהובלת חנן פורת, עלו לשם כעבור חודשים ספורים והקימו מחדש את הקיבוץ של הוריהם. יוחנן בן־יעקב, ממייסדי עלומים, בחר להצטרף לחברי ילדותו ולחזור ליישוב שפונה ממנו ערב הקמת המדינה. צביקי פורת נשאר בעלומים. "הייתי בהנהלת הוועד של ילדי כפר־עציון, השתתפתי בישיבות בנושא אצל הרב חיים דרוקמן והייתי מחובר למהלך. אבל כמה שזה היה הרואי, בעיניי זו לא הייתה חוכמה. הייתה שם התלהבות מההקמה, לא חסרו אנשים, ואילו פה נשארו אחרי מלחמת ששת הימים רק ארבעים איש, והקיבוץ היה במצב קשה. זאת הסיבה העיקרית לכך שנשארתי". יעל אשתו מציינת סיבה נוספת: "אמא של צביקי היא שהכריעה. היא אמרה לו: 'עלית לעלומים, התחלת לשאת בתפקידים חשובים, ודבר שמתחילים לא עוזבים. חנן הולך לכפר־עציון, את החוב הזה מילאנו, נתנו את שלנו ולא צריך יותר'. במשך הרבה שנים עוד חיכו בכפר־עציון לצביקי, אולי הוא יגיע".

פורת מזכיר גם את העבר הקרוב יותר. "קיבוץ עלומים לא התפנה במבצע צוק איתן, אף שלרבים מאיתנו לא היו אז ממ"דים, ואנשים הלכו לישון בגני הילדים הממוגנים. למרות כל זאת הייתה תחושה שאנחנו יכולים להיות פה כתומכי לחימה, והייתה גאווה גדולה על שלא התפנינו. וגם אז הייתה בתת־הכרה תודעה היסטורית, שאומרת שאם אפשר – לא עוזבים. הפעם זה לא היה כך, כי זה לא אותו האירוע, וגם הצבא לא אפשר לנו להישאר".

מלבד האבדות בנפש ופצעי הגוף, מחבלי חמאס גרמו נזק רב לכל ענפי המשק של הקיבוץ. "מבחינה כלכלית, עלומים הוא אחד היישובים שספגו מכה קשה", אומר פורת. "המחבלים באו להרוס ולהרוג תושבים, לא חשוב מה קודם. אז אצלנו יצא להם להרוס קודם. הם שרפו מתבנים ומערכות ברפת ובלולים, ו־350 אלף עופות מתו. הם שרפו והרסו מערכות השקיה וחממות וביצעו מעשי ונדליזם בכל מקום. גם מפעל הירקות הקלופים שהקמנו נפגע מאוד. אנחנו חווים קשיים מול מס רכוש, והשיקום לוקח זמן. החוכמה היא למצוא איך לקומם את זה כמה שיותר מהר, להיאבק במערכות המתקצבות ובמקביל לעבוד מול קבלנים. כל הענפים חזרו כבר לעבוד, וגם אם הפסדנו שנה או שנתיים ויהיה קשה, בסוף זה ייפתר".

אחת הדוגמאות לשיקום המהיר היא הרפת של עלומים. למרות ההרס, ארבעה ימים בלבד לאחר שמחת תורה כבר חלבו כאן את הפרות. יעקב קמין (79) מראה לי בהתרגשות תמונה שצולמה ברפת לפני חודשים אחדים: הוא נראה בה עם בתו ונכדו, תושבי שדה־יעקב. "הם באו לעזור לסבא הרפתן", הוא מספר. "כבר ארבעים שנה אני עובד ברפת. מדי יום אני קם בשלוש לפנות בוקר ועובד על הכלי שמחלק את המזון לפרות".

בעיני פורת, גם סיפור הרפת הוא משל לתקומתו של הקיבוץ. "הרפת הייתה צריכה למות. היה ייאוש כללי ממנה. הרגו שם עובדים, שרפו מתבנים ופגעו קשה במערכות. לא היה מזון לפרות, והיינו צריכים להביא אותו ממפעל שיש לו שלוחה במושב פטיש. הכביש לשם היה חסום, ונהגים נסעו דרך השדות כדי להביא אוכל לפרות. אבל סטיבי מרכוס ז"ל סידר את מערכות המים (מרכוס נפטר בפתאומיות בתקופת המלחמה – א"ר), הגיעו מתנדבים רבים מקיבוץ יבנה, וכשהכול היה עדיין שרוף, כבר חלבו פה פרות.

"אני חושב שקרה כאן משהו במישור המטאפיזי. אם הפרות היו מתות זה היה תסריט הגיוני, ובכל זאת גם החברים במלונות וגם אחרים צעקו – לא, זה לא אפשרי. הם הכריחו את כולם לחשוב מחוץ לקופסה ולומר 'זה לא יקרה'. וכשאומרים זה לא יקרה, לפעמים זה באמת לא קורה. כשאנשים במלונות שמעו שהחליבה בעלומים התחדשה, הייתה שם שמחה מטורפת שהורגשה עד פה. במקום 'יגעת ומצאת – תאמין', אני אומר 'תאמין – ויגעת ומצאת'. כשהתפיסה היא אופטימית, פועלים לזה ומכוונים לזה ועושים את העבודה. זה תהליך שצריך להתרחש בכל המישורים".

רגע לפני שמתפזרים, פורת מבקש להגיד רעיון המבוסס על המילים היפות של פיוט "לכה דודי". "אנחנו שרים 'התנערי מעפר קומי', וצריכים לקרוא את זה כתהליך. התנערי מעפר – גם כשאת עדיין יושבת, את צריכה להתנער מהעפר – אחר כך קומי, ואז לבשי בגדי תפארתך. יש תהליך שצריך להתקדם, והעיקר הוא להיות כל הזמן חדורי מטרה".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il