בגיל 35 החליטה שירה־אמונה אמסלם להתגייס לצה"ל. מעט אחרי פסח השנה היא החלה לשרת כחיילת מילואים במחנה שׁוּרָה (מ"ק 106), בסיס האם של הרבנות הצבאית, מדרום לרמלה. מחנה שורה הוא לא רק בסיס האם בשבילה, אלא גם בסיס האב: אביה, סא"ל גבריאל אמסלם, משרת שם במילואים מאז 8 באוקטובר, ואחראי על הפעלה, זהות ותודעה יהודית. למרבה הכאב, עבור שירה־אמונה זהו גם בסיס האח. במחנה שורה ממוקמת תחנת ריכוז החללים של הרבנות הצבאית, לשם מובאים נופלי צה"ל להליך של זיהוי והכנה לקבורה, ולשם הגיע גם רס"ר אביחי אמסלם ז"ל – "אחי הקטן" כפי ששירה־אמונה מכנה אותו כל העת – לאחר נפילתו בקרב עם מחבלים ב־9 באוקטובר 2023.
"לפעמים אני מגיעה לפה, והידיעה הזאת מכה בי: זה המקום האחרון שאחי הגיע אליו לפני שהובא למנוחת עולמים", אומרת שירה־אמונה. "בשבילי לשרת כאן זה כאילו להיות במסע בעקבותיו ולמלא קצת את החלל שנשאר אחריו. נכון שהמילוי אינו באותו הגודל, ונכון שאני עדיין נשארת אני ולא הופכת להיות אביחי, אבל זה כבר לא ריק ששואב אותי. זה כאב גדול, חור גדול, אבל הוא כבר לא משתק".
על פרק ידה צמיד הנושא את הכיתוב "אחות של אמסלם" בכתב ידו, כולל סמיילי שאייר. בעבורה הצמיד הזה הוא מעין דיסקית צבאית המחוברת ללב. לא הרחק, במסדרון שהיא פוסעת בו, נמצא ענף זו"ק – זיהוי וקבורה. הכול מעורבב, משפחתי, קרוב להפליא ורועש להחריד, וכמעט באותה נשימה גם מפיח תקווה: תפקידה הצבאי של אמסלם הוא כתיבת תכנים מחזקים עבור חיילות דתיות. בעלונים שהיא כותבת ועורכת לקראת כל חג ומועד (ונופל) היא מביאה אליהן במילותיה את התחדשות הטבע, את גבורתן של נשים, את מסירות הנפש ואת התקווה שאמורה לפעם בעם, מעצם היותו עם ולא יחידים בלבד.
"במהלך השבעה דיברנו הרבה על התמרים שהיו למחבלים בסליק שלהם, ואמרנו שלא ניגע יותר בתמרים לעולם. המחבלים תכננו לחכות שיהיו פחות כוחות באזור, ואז לצאת ולבצע פיגועים. המתקפה הראשונה לא סיפקה אותם, והיה להם גם שלב ב'. יש לי חברים בשדרות, ואני מבינה שאחי הקטן הציל אותם"
גם אביחי הוא חלק מהסיפור שהיא מספרת. בשמחת תורה הוא התגייס למילואים בגדוד 7008 של עוצבת חצי האש (551): עזב את המשפחה והחברים שהתארחו בביתו והצטרף לחבריו בחזית. יומיים לאחר מכן הוא וחבריו סרקו שטח באזור צומת שער הנגב, ליד שדרות, והצליחו לחשוף עמדת שהייה של חמאס, שהייתה מוסווית בחלקה מתחת לפני הקרקע. המחבלים הכינו לעצמם שם סליק ובו תחמושת, ציוד ומזון שהיו יכולים להספיק למשך חודש, מתוך כוונה להישאר בשטח ולנסות לבצע פיגועים נוספים לאחר המתקפה הגדולה. בחילופי האש שהתפתחו שם נפגע אביחי ונהרג. מלבדו נפלו בתקרית גם ד"ר איתן נאמן, רופא בכיר ביחידה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה, וסרן יובל הליבני. הודות לפעולתם חיפשו כוחות צה"ל ומצאו עוד עשר עמדות כאלה בשטח ישראל.
"הכול היה מבהיל כל כך, לא היה לנו אוויר", מתארת האחות. "בקושי הבנו שיש מלחמה, וכבר אביחי נפל. לקראת סוף השלושים פתאום הרגשתי שנפער איזה חלל שאני צריכה למלא. בדיוק סיימתי לעבוד באיזשהו מקום, ולא היה ברור מתי תיפתח שנת הלימודים. אמרתי: חמאס לא הולכים לזכות בכל זה. הם לקחו חייל שהמפקדים שלו סיפרו כמה הוא היה נהדר, מסור וחרוץ. הם לקחו חייל אמסלם, הם יקבלו חיילת אמסלם. הם ניסו לקחת רוח, הם יקבלו ממני רוח, והם לא ינצחו אותי. אני נאחזת באורות הקטנים שיש בתוך הלילה הזה, אורות שאפשר לראות רק בחושך גדול ומוחלט".
הטכנולוגיה ממשיכה להילחם
"לאחר שנסיים למגר את הרשע, יגיע תורנו לפרוח ולהמשיך להפיץ את הזרעים. נקים בתים, נחנך ילדים, נבנה ונִבָּנֶה על ערכיו של העם היהודי, על אהבת הארץ, המסורת והעם. נגדל ביחד. האחריות על הגדילה והצמיחה הלאומיות מתחילה בכל אחת מאיתנו, למרות המחיר הכבד ששילמנו במלחמה – על כל אחת מוטלת המשימה למצוא את הקרקע הפורייה שבה תוכל להכות שורש ולצמוח כחלק מצמיחת העם כולו" (מתוך חוברת חיזוק לט"ו בשבט שכתבה וערכה שירה־אמונה אמסלם עבור הרבנות הצבאית).
שירה־אמונה היא בתם הבכורה של גבריאל ורות אמסלם. שנה אחריה נולדה לירז (34), וכעבור ארבע שנים הצטרף אליהן אביחי, צעיר הילדים. הם נולדו בפרדס־חנה וגדלו בחדרה, שם למדו בבית הספר היסודי תחכמוני. שירה־אמונה המשיכה לאולפנת אמנה בכפר־סבא, ובתום לימודיה יצאה לשירות לאומי. בשנה הראשונה הייתה בתנועת הילדים עוז, ובשנה השנייה נסעה לשליחות בניו־יורק מטעם ארגון ההתנדבות בת־עמי והסוכנות היהודית – ללמד עברית בתיכון יהודי ולהיות אחראית, כמו היום, על העברת תכנים של יהדות, ציונות וחיבור לישראל.
בגיל 21, כשהייתה סטודנטית שנה א' בלימודי רפואה, התגלתה בגופה מחלת ריאות כרונית, ששינתה את מהלך חייה. בעקבות הקשיים שחוותה היא הוסיפה לשמה המקורי, שירה, את השם אמונה. במקצועה כיום היא מרפאת בעיסוק, והשנה סיימה לימודי השלמה במקצועות מדעי החיים לקראת תארים מתקדמים. בימי מבצע צוק איתן התנדבה לסייע לחיילים פצועים כמרפאת בעיסוק, ואחר כך הייתה מגיעה לבקר אותם ולדרוש בשלומם. "בתקופת המלחמה ההיא כבר הייתי נכה ארבע שנים, וזה עזר לי לעודד את החיילים ולהגיד להם שהחיים נמשכים. בדיעבד הם אמרו לי: 'היינו מרוסקים, ופתאום ראינו מישהי שמספרת שגם היא נכה, ובדיוק מסיימת תואר ראשון'".
לאורך השנים ליוותה גם משפחות שכולות. השנה, כל אלה שליוותה הגיעו לפתע לתמוך בה. "לפני שנתיים איבדתי חבר קרוב – ראובן מגן, לוחם מצוק איתן שהתמודד עם פוסט־טראומה. האחיות שלו ואני התקרבנו מאוד, וכשאביחי נפל הן באו לנחם אותי. ואני ניסיתי להבין איך פתאום חציתי את הקו. איך זה קרה?"
אחיה אביחי למד בישיבת שבי חברון, ואת שירותו הסדיר עשה בחטיבת כפיר. אחר כך למד במחלקה להנדסת חשמל ואלקטרוניקה במרכז האקדמי רופין, ועבד כמתכנת בחברת אלביט. "הוא היה שותף לפיתוח טכנולוגיות שמיושמות כעת בלחימה בעזה, מה שאומר שחלק מאביחי עדיין נלחם. זה באמת מרגש לחשוב שגם היום הוא עוזר לביטחון המדינה".
איזה טיפוס הוא היה?
"פייסן, ממהר לוותר, מלא שמחת חיים, עם חיוך קבוע שחשף רווח בשיניים וגומה אחת. מגיל צעיר מאוד היה לו אותו החיוך, ועם השנים נוספו לו זיפי זקן. הוא תמיד ראה את 'השקופים', והתנדב עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים. כששאלנו אותו אם זה לא קשה, הוא ענה: 'מה הקשר? הם צריכים אותי, אז אני שם'. בשנתיים האחרונות לחייו הוא התגורר עם משפחתו בכפר הנוער תלפיות, ועבד שם עם בני נוער".
אביחי הניח אחריו רעיה ושלוש בנות קטנות, ובהן תינוקת שנולדה אחרי נפילתו. "אני למודת משברים", אומרת אחותו. "כשבישרו לי על אביחי, אמרתי – אוי לא, שוב החיים שלי מתערבבים, שוב פגעה בי רכבת".
"ביום ההולדת של אביחי קיימנו ערב שירים לזכרו. לא היו בו שירי זיכרון, אלא שירים של להקת משינה שהוא אהב, וגם שירים מצחיקים. רקדנו, אבל להגיד לך שכל אחד מאיתנו לא בכה אחר כך כשחזר הביתה? ברור שבכינו, כי אביחי היה חסר מאוד. אבל אי אפשר להנציח אותו רק בעצב. זה פשוט לא מסתדר עם הדמות"
מיד לאחר שנודע לה על מותו, ביקשה שירה־אמונה לברר כיצד נראו רגעי חייו האחרונים. לשם כך פגשה את חבריו לנשק ודלתה מהם כל פרט. "אביחי עבר לגדוד הזה שנתיים לפני כן, והוא תמיד אמר שזו זכות גדולה, כי זה גדוד שנמצא ממש בחזית", היא מספרת. "ב־9 באוקטובר הם היו באזור הרכבת בשדרות. הייתה שם חוליית מחבלים שחוסלה על ידי מסוק, פרט למחבל אחד. הם רדפו אחריו עד שגם הוא חוסל, ואז המשיכו לסרוק את האזור. ביציאה מהחניון של תחנת הרכבת יש שדה ובו שביל עפר. מימין לשביל עומד תל גבוה, ושם התחפרו המחבלים. כששמעו את הקולות של החיילים, הם חשבו שהתגלו. המחבלים פתחו באש, ואביחי היה הראשון שנפגע ונפל".
מיכאל חייט, שלחם לצד אביחי, התראיין לגיליון דיוקן באוקטובר שעבר וסיפר על נסיבות נפילתם של חבריו. "ביום שני בבוקר קיבלנו התרעה על מחבלים", תיאר חייט. "כוחות החפ"ק והחוליה הרפואית קפצו לאירוע והתחילו בסריקות. נתקלנו בעמדה שהייתה מוכנה, כנראה הכינו אותה מיום שבת… מתחתיה חנה הטנדר הלבן שבו המחבלים פרצו לארץ. מצאנו עוד כמה עמדות כאלה מסביב לצומת. העמדה שנתקלנו בה הייתה עמדת שהייה. היא הייתה חפורה ומכוסה מלמעלה כך שהיה קשה לראות אותה. הם מיקמו אותה מתחת לעץ איקליפטוס, בשיחים של אלת המסטיק.
"כשאביחי אמסלם היה מול העמדה, נפתחה מתוכה אש והוא נפגע ונהרג במקום. גם יובל הליבני, שהיה לידו, נפגע מירי. במטח השני נפגע ונהרג ד"ר איתן נאמן. המחבלים גם השליכו שני רימוני יד, והכוח הספיק לקפוץ ולהתגלגל הצידה… אני לא חושב שאביחי אמסלם ויובל הליבני זכרם לברכה הספיקו אפילו להבין מה קורה לפני שהם חטפו את האש".
"בימים אחרי נפילתו, כל הזמן חשבתי על כך שאני כאחותו הגדולה לא הייתי שם כדי לשמור עליו", מספרת שירה־אמונה. "זה משהו שרדף אותי, עד שסיפרו לנו שהוא נהרג במקום, עם הנשק ביד, תוך כדי פעילות מבצעית: רגע אחד הוא חי כמו שהאמין שצריך לחיות, ורגע אחר כך הוא כבר לא היה כאן, אלא ליד כיסא הכבוד".
יש בכך משהו מנחם?
"חיזק אותנו לדעת שהוא לא סבל. הוא היה הראשון שנפל בתקרית, כך שאפילו לא הייתה שנייה שבה הוא רואה חברים שלו נפגעים".
במהלך השבעה, היא מספרת, דיברו בני המשפחה על התמרים שהיו למחבלים בסליק שלהם: "אמרנו שלא ניגע יותר בתמרים לעולם. המחבלים תכננו לשהות שם זמן רב, לוודא שיש פחות כוחות באזור, ואז לצאת ולבצע פיגועים. את רואה את זה ומבינה עד כמה האויבים שלנו צמאים להרע. המתקפה הראשונה לא סיפקה אותם, והיה להם גם שלב ב'. יש לי חברים בשדרות, ואני מבינה שאחי הקטן הציל אותם. זה מצמרר, מזכיר את הפסוק 'ודמים בדמים נגעו'".
"אתה לא קובע, כי אתה מת"
דברים שאמרו לה הפצועים של צוק איתן מוצאים את דרכם כיום לחוברות שהיא כותבת, ומזכירים לה לשאוב כוחות גם עבור עצמה. אמסלם נזכרת בסרן שיר קלבנר, שנפצע בברכו מירי צלף: "הוא היה עומד בחדר הפיזיותרפיה על הרגליים הכואבות שלו, עד שהיה רועד ממאמץ. כשהיו שואלים אותו מה הוא עושה, שיר היה עונה: 'רוח חזקה משתי רגליים'. זה הפך למשפט שכל הפצועים אמרו בכל פעם שהיה להם קשה. הסיסמה הזו נתלתה גם על דלת חדר הטיפולים, והיא מלווה אותי מאז ועד היום".
גם כשהספידה את אחיה, היא שזרה בדבריה מילות חיזוק. "כשכתבתי את ההספד", משחזרת אמסלם, "הרגשתי את אביחי יושב לידי ואומר לי באוזן: 'אני נפלתי ונתתי לך את הלפיד של משפחה שכולה. אנשים הולכים להסתכל עלייך בהספד, ומה שאת תגידי, זה מה שיקרה'. הרגשתי שהוא מטיל עליי שליחות. מצד אחד אמרתי לו – 'אתה לא קובע, כי זהו, אתה מת', ומצד שני הוא נתן לי את האפשרות, את הכוח.
"הלוויה התקיימה בימים הראשונים של המלחמה, כולם היו הלומים מהנפילה של אביחי, ובאופן כללי מצב הרוח היה מזעזע. לכן הוספתי בסוף ההספד פסקה של חיזוק רוח. כי אפשר להרים את הראש גם כשבוכים, גם כשהלב שבור. גם כשהכול רועד כמו עכשיו, וגם כשאין אוויר".
"את האובדן והכאב ייקח עוד זמן לעכל", אמרה בהספד, "אבל בינתיים אני מבטיחה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להחזיק חזק בידיים של כל מי שהשארת מאחור. אנחנו לא לבד, אנחנו עם הנצח, ואנחנו מאמינים גדולים בתהליכים גאולתיים שמצריכים סבלנות ואורך רוח. אני רוצה לומר לכולם, וגם לאויבינו: הנפש שלנו שבורה וכאובה כי מקדשי חיים אנחנו, אבל הרוח שלנו חזקה. עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, ולצד הכאב האיום אנחנו ממשיכים להאמין בצדקת הדרך ולהתפלל להשם שייתן לנו כוחות. הלוואי שמשיח צדקנו יגיע בקרוב, ונחזור לראות אותך ולנשום עמוק".
"מילאתי את כל המסמכים והגעתי ללשכת הגיוס, אבל שם שמו לי ברקס ואמרו שזה לא יקרה, בגלל הבריאות שלי. אמרתי: 'מה זאת אומרת? הגעתי עד כאן, אני כבר בסוף השרשרת'. יש לי כנראה סוג של לקות: אני שומעת את המילה 'לא' כ'לא עכשיו' או 'לא פה' – אבל כן איפשהו ומתישהו"
כפי שאפשר לראות, אמסלם מרבה להשתמש בביטויים שמתקשרים לנשימה; אולי כי במציאות חייה, השאיפה והנשיפה הן בגדר משימה לא פשוטה. "ביום הראשון של השבעה הייתי עם מחולל חמצן", היא משחזרת. "הרגשתי שאני לא בטוב, ואמרתי שליתר ביטחון אשים אותו לידי, כדי שלא תהיה עוד דרמה בריאותית נוסף על השבעה. המחלה שלי מכריחה אותי גם לבדוק את הדופק שלי, ולהוריד דופק במידת הצורך. כשהייתי בריאה נהגתי להתרוצץ מהבוקר עד הלילה. גם כיום אני פעילה מאוד, אבל מדי פעם נגמר לי האוויר, ואני צריכה לעצור ואז להתחיל מהתחלה".
הרוח האופטימית שלה היא בחירה משפחתית אמסלמית מודעת. "בשבעה עשינו ישיבה מצומצמת, שני ההורים ושתי האחיות, ואמרנו: אנחנו נבחר לחיות".
איך עושים זאת ברמה היומיומית?
"ביום ההולדת של אביחי, שחל לאחרונה, קיימנו ערב שירים לזכרו. לא היו בו שירי זיכרון, אלא שירים של להקת משינה שהוא אהב, וגם שירים מצחיקים כי הוא היה טיפוס מצחיק מאוד. רקדנו בחלק מהשירים. אבל להגיד לך שכל אחד מאיתנו לא בכה אחר כך כשחזר הביתה? ברור שבכינו, כי אביחי היה חסר מאוד. אבל הוא היה אדם כל כך חי ושמח, אז אי אפשר להנציח אותו רק בעצב. זה פשוט לא מסתדר עם הדמות".
להתקמצן על כוחות הנפש
"הצפירה מאחדת את כולנו סביב האור הגדול שיוצא מהעצב והכאב של יום הזיכרון. הרב קוק כותב ש'כל זמן מאיר בתכונתו', ואכן ביום זה אנו מרגישים במיוחד כי אור האחדות ורוח החיים הם מה שציוו לנו הנופלים… כמה מתאימה הנפת הדגל בסיומו של יום זה… הרוח הנושבת בדגל ומניפה אותו היא רוח הנופלים" (מתוך החוברת ליום הזיכרון ויום העצמאות).
את כתיבת התכנים עבור הרבנות הצבאית במלחמת חרבות ברזל החלה אמסלם כמתנדבת אזרחית, אבל כעבור זמן הרגישה שהיא רוצה יותר. היא שאפה אל החאקי, נכספה לכך שסדר היום הצבאי יהיה חלק מחייה, כפי שהיה חלק מחייו של אחיה בסדיר ובמילואים. היא הבינה שבגלל מחלתה תוכל להתגייס רק על בסיס התנדבותי, אך לא שיערה כמה מסובך יהיה לעשות זאת.
"תיארתי לעצמי שלוחמת בגדוד 7008 אני כבר לא אהיה בגלגול הנוכחי", היא אומרת בחיוך. "אז אמרתי – טוב, כל אחד נותן את מה שביכולתו לתת, ואני נותנת בכתיבה. מילאתי את כל המסמכים הנדרשים והגעתי ללשכת הגיוס, אבל שם שמו לי ברקס ואמרו שזה לא יקרה, בגלל המצב הבריאותי המורכב שלי. אמרתי: 'מה זאת אומרת? הגעתי עד כאן, אני כבר בסוף השרשרת'".
ולא חשבת פשוט לוותר ולהמשיך לעזור כאזרחית?
"יש לי כנראה סוג של לקות: אני שומעת את המילה 'לא' כ'לא עכשיו' או 'לא פה' – אבל כן איפשהו ומתישהו. המשכתי להציק ותוך כדי כך המשכתי לכתוב תכנים מחזקים, וכך כבר היו לי מוצרים להראות להם. הדגשתי שאני כותבת לבד כמעט, ומנהלת את כל תהליך הוצאת החוברות. הגעתי לכל מיני קודקודים וכולם ניסו לעזור, אבל נחסמתי שוב ושוב במיו"ר (מיון רפואי – מ"פ), שלא אישר את הגיוס שלי".
בייאושה כתבה אמסלם פוסט בפייסבוק, ומחוכמת ההמונים הגיעה הישועה. "חבר פייסבוק שראה את הפוסט הכיר מישהו שהכיר מישהו שהיה בעבר קצין הרפואה הראשי. הוא דיבר על ליבם של אנשי מיו"ר, והם גייסו אותי לשירות מילואים שמלווה בסייגים רבים: ללא טירונות, ללא לינה בבסיס, ללא סיורים וללא קורסים. יש לי פטור מהכול, וכולם יודעים שצריך לשמור עליי. בראו לי בועה קטנה שאני צריכה ללמוד בה איך להתחזק, ואז לתת את זה לאנשים אחרים".
בימים אלה היא כותבת חוברת על ימי בין המצרִים ועל חורבן הבית. "התיאורים המחרידים של מה שקרה שם מזכירים את העדויות מ־7 באוקטובר. ירושלים, עיר תוססת, איכה ישבה בדד? הדמיון ליישובי הדרום מעורר צמרמורת. אנחנו חלק מהיסטוריה של צמיחה מתוך קשיים"
בשנים האחרונות מתגוררת אמסלם בלוד, כך שבסיס שורה מרוחק רק דקות נסיעה ספורות מביתה. יש לה מדים, דיסקית וחוגר, והיא רכשה סנדלים שיתאימו לחצאית הצבאית. כשעלתה לראשונה על מדים, אביה צילם את המעמד ו"התרגש כאילו הוא מסריט את העלייה שלי לכיתה א'", כך כתבה בעמוד הפייסבוק שלה.
היא משרתת במדור עתי"ד ("ערכי תודעה יהודית"), שפועל תחת תחום רעו"ת ("רוח עוז ותורה"). בין השאר אחראי המדור על התוכן הדיגיטלי של הרבנות הצבאית ועל הפעילות שלה ברשתות החברתיות, שכוללת אפילו עמוד טיקטוק רשמי. אנו תופסים את אמסלם בחדר גרפיקה, שבו היא יושבת עם יסכה, חיילת מילואים אף היא. מלבדן, כל שאר חיילי עתי"ד הם גברים.
בשל הצפיפות בחדר הלא גדול, אמסלם עוטה מסכה. "במדור קוראים לי 'יסכה השנייה'", היא מספרת בחיוך. "הם לא סגורים עד הסוף על השם שלי, ובאמת יש לשתינו שמות דוסיים שנשמעים כאילו יצאנו ממערכון של ארץ נהדרת".
למה היה חשוב לך כל כך להפוך לחלק מהמדור הזה, ולא רק לספק לו תכנים מבחוץ?
"ברגע שאני יושבת כאן, ולא בבית, מדור כתיבה לבנות הוא דבר קיים. אני יכולה לעבור במסדרון ומישהו יגיד לי – 'אני צריך אותך לרגע עבור כתיבה לבנות'. יש לי ישיבות צוות עם ראש הענף, אני יושבת עם העורכים ועם הגרפיקה, וכך הכול נראה אחרת".
איך את מתרשמת עד כה מהחיים במערכת הצה"לית?
"כיף לי בכל בוקר ללבוש מדים. אני לא צריכה לשבור את הראש מה ללבוש. אני מרגישה שאני פורחת כאן, ושאני מונחת טוב. יש סביבי כותבים, ואני גם לומדת כל הזמן, כי את לא יכולה לחזק עד אין סוף אם את לא מתמלאת בעצמך.
"הכתיבה של התכנים המחזקים יוצרת איזושהי תשתית כדי להיאחז בשיניים בכל מה שמחזק אותי. הפסקתי לצרוך חדשות בשלב מסוים, כי הבנתי שכוחות הנפש הם כמו סכום כסף מוגבל שאני צריכה להתקיים ממנו, ולכן אקמץ בהם ולא אבזבז אותם. יש לי תפקיד, ולא ברור כמה זמן המצב הזה יימשך. לאחרונה חזרתי להתעדכן בחדשות כי זה נחוץ לצורך התפקיד, אבל אני עושה את זה בפינצטה, ולעיתים אני מבקשת מחברים שיתמצתו לי את האירועים".
התמונה שלא הייתה
לאמסלם היה חשוב להתחבר לשירות הצבאי של אחיה בדרך נוספת. היא מצאה תמונה משותפת שלהם, שבה אביחי לובש מדים, והעלתה אותה לקבוצת פייסבוק שמבקשים בה ממומחי פוטושופ להפעיל את קסמיהם. רוב המסתייעים בקבוצה הזו רוצים בסך הכול להפוך רקע לפוטוגני יותר או להעלים פגמים קטנים, אך מאז 7 באוקטובר יש שם יותר ויותר בקשות לעיבודי תמונות של חללים. אמסלם כתבה שהיא רוצה שילבישו גם אותה במדים. אחד ממאפייני השכול, היא מסבירה, הוא "ההבנה שלא יהיו לנו יותר תמונות עם אביחי. משהו בתמונה הזאת ממחיש את העובדה שהתגייסתי בעקבותיו. אביחי אומנם לא איתנו, אבל יש כאן תמונה שהיא חיבור של שני החלקים".
"כתיבת התכנים המחזקים יוצרת תשתית כדי להיאחז בשיניים במה שמחזק אותי". אמסלם. צילום: אריק מרמוראת זוכרת היכן ומתי התמונה המקורית צולמה?
"אביחי היה אז חייל בשירות סדיר, אני הייתי בטיול בצפון, ונפגשנו במקרה בקצרין. לראות אותו שם פתאום – מה הסיכוי? אני אוהבת מאוד את התמונה, כי אני זוכרת את השמחה שלנו זה בזו. הוא אמר לכל החברים 'זו אחותי הגדולה', ואני אמרתי 'זה אחי הקטן' וקניתי לו פלאפל. רציתי להרגיש שהוא שמח בי גם עכשיו, כמו ביום של הפגישה ההיא, ורציתי תמונה שהייתה יכולה להיות אמיתית, לו שירתנו בצה"ל במקביל.
"כשביקשתי שיעצבו לי את התמונה, לא ידעתי מה זה יעלה בי. אמרתי שאולי אני בכלל אגנוז אותה, או שלא. כשראיתי את התוצאה, עלו בי הרבה רגשות סותרים, רובם טובים. שוב הבנתי שזכיתי באח נהדר. רק לשלושים שנה אומנם, אבל זה הרבה יותר מאפס. לקח לי זמן להראות את התמונה להורים שלי. לא רציתי לשלוח להם בוואטסאפ, אלא להיות איתם ולספר להם איך היא נוצרה. כשהראיתי אותה לבסוף, כולם התרגשו מאוד. זה היה כמו לקבל פתאום דרישת שלום מאביחי".
מה אביחי היה אומר, לו ראה אותך במדים?
"זו באמת שאלה. אני לא בטוחה שהוא תמך בגיוס נשים, אבל אני חושבת שהגיוס שלי מגיע ממקום אחר, ואני מאמינה שהוא היה גאה בי כיום. ממה שאני מכירה את אחי וזוכרת אותו וחשה אותו בלב, אני יודעת שהוא בעננים, תרתי משמע. הוא מבסוט ממני, כי זו ממש עבודת קודש. גם התמונה המשותפת שלנו במדים היא איזשהו ביטוי של ידיעה פנימית שהוא היה שמח מאוד בצעד שלי".
אף שהשירות בצה"ל, גם ברבנות, פירושו שירות בסביבה מעורבת.
"נכון. אני אדם קצת יותר ליברלי, גם למדתי באוניברסיטה חילונית, וצריך לזכור שכאן מדובר בשירות עם דתיים, ויש גבולות של שיח שנשמרים באופן טבעי. בסופו של דבר אני באה לעבוד, אני לא יושבת ומסתחבקת. יש לי משימות להספיק".
טבח 7 באוקטובר ומה שבא בעקבותיו, וכמובן נפילת אחיך, מעוררים אצלך שאלות אמוניות?
"אדם מאמין צריך לדעת שיש חלקים במציאות שהאמונה שלו לא תסביר. בגיל 21 למדתי רפואה, תכננתי להיות רופאה ולהיות אמא – למה נעשיתי חולה? היום אני מסתכלת לאחור ואומרת: יש יער של החמצות, אבל יש גם יער של דברים שלא דמיינתי שאצליח לעשות.
"אני האחרונה שאגיד למישהו 'עוד תראה שזה לטובה'. לא ולא. עכשיו אנחנו מדממים, וזה ממש לא הזמן. אני גם לא יודעת אם זה יהיה לטובה. אבל יש מה שנקרא צידוק הדין. אני מקבלת את הדברים גם אם אני לא יודעת למה הם קרו, לא יודעת לאן זה ייקח אותנו ואיך, כי כרגע אנחנו עדיין בתוך זה".
בימים אלה היא כותבת חוברת על ימי בין המצרִים ועל חורבן הבית. "התיאורים המחרידים של מה שקרה שם מזכירים את העדויות מ־7 באוקטובר. ירושלים, שהייתה מרכז פוליטי וחברתי עולמי, עיר תוססת, איכה ישבה בדד? זה מזכיר לי את היישובים של הדרום שהיו מלאי חיים, והדמיון הזה מעורר בי צמרמורת. ידענו מקרים כאלה. אנחנו צריכים להחזיק מעמד, להחזיק זה בזה, ולזכור שאנחנו חלק מהיסטוריה ארוכת שנים של צמיחה מתוך קשיים".
ואת תעצומות הנפש האלה את מנסה לתת למשפחות שכולות אחרות?
"צריך לעשות את זה בעדינות רבה, כי לא כולם מוכנים להתנחם באותו הזמן".
יש שלבי אבל, כמו שמתארים בספרות?
"אני מרגישה שזה מעגל אקראי, בלי סדר קבוע. אני יודעת להגיד מתי אני בגל של כעס. גם כעס צריך מקום, הרבה פעמים הוא רגש מחפה. בדרך כלל אחרי שהוא מתכלה מגיע עצב גדול, אבל הנפש רוצה לשמור על עצמה, אז היא כועסת קודם, כי כעס מחזק אותך. לא תמיד הכעס שלי הוא על משהו, אני פשוט כועסת ונותנת לזה מקום".
את כועסת על הממשלה? על הצבא? על כך שלא הייתה התרעה?
"אני לא נכנסת לזה בכלל. אומר שוב, יש לי כוחות נפש מוגבלים, ואני צריכה לבחור את המלחמות שלי".
ליפול בשדה חיטה
כאחות שכולה, שגם עומדת בקשר עם אחים שכולים אחרים, היא מספרת שהרשויות זנחו במשך תקופה ארוכה את הצד הזה של השכול, ועסקו בעיקר בהורים ובאלמנות. "עכשיו במשרד הביטחון נותנים לנו טיפול רגשי, אבל זה משהו שהתחיל רק בשנים האחרונות. בשבעה של אביחי אמרו לאחותי: 'אין דבר כזה אח שכול, יש בן להורים שכולים. צריך לשמור על אבא ואמא'. אני מבינה מכאן שגם אם ניתנו לנו זכויות, היחס החברתי לאחים שכולים חייב להשתנות.
"האחאות היא אינסוף של בדיחות פרטיות, של צחוקים, של זיכרונות, של מחשבות וגם של כעסים, כי אני לא מכירה אחים שלא כועסים זה על זה. כל דבר יכול להזכיר לי את אביחי. כל הזמן קופצים לי דברים שעברנו יחד, וכשזה דוקר לי אני אומרת – תנציחי את זה. שימי את זה בחוץ".
את לא מדחיקה.
"אני לא חושבת שבריא להדחיק, אבל יש גלים של הכחשה מוחלטת. קורה שאני מסתכלת על התמונות שלו ואומרת: 'שטויות, הוא עוד שנייה חוזר מחו"ל'. או 'איזה סתום הילד הזה, הרבה זמן לא ביקר את ההורים'. את יודעת שזה לא נכון, אבל לא מצליחה לשכנע את המוח שלך. פעם הייתי אומרת לעצמי, אמאל'ה, אני יוצאת מדעתי.
"חלמתי שאני מתחתנת ואביחי מגיע. אני שואלת אותו 'איך יכול להיות שאתה פה? אתה מת', והוא אומר: 'שאני אפספס את החתונה של אחותי? הרשו לי לבוא לזמן קצר'. ברור לי שכשאתחתן, אני אוסיף אותו בפוטושופ לתמונה המשפחתית. לא הגיוני שזה יהיה בלעדיו".
במסעה בעקבות הקרב שאביחי נפל בו, היא גם הגיעה בעצמה למקום, פעמיים. "הפעם השנייה הייתה לפני יום הזיכרון", היא מספרת. "הגעתי לשם שוב, כי רציתי לעמוד במקום הזה במדים. לקחתי אוויר. יש שם שדה חיטה גדול, שהיום כבר קצור וארוז. עמדתי שם ואמרתי לעצמי – אביחי הרי היה כזה ילד טבע. הוא ודאי שמח לראות שהוא ניצב בשדה בליבה של עיר. אם זאת המחשבה האחרונה שעברה לו בראש, אם בתוך כל הדריכות הוא חווה התרחבות נפש מול שדה, וככה הוא נלקח – משהו בי, כאחותו הגדולה, יכול לנוח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
