ספרו החדש של שלום בוגוסלבסקי נושא כנראה את הכותרת הארוכה ביותר שקראתם אי פעם: "הסיפור הבלתי סביר והלא מספיק זכור על עלייתה ונפילתה של מזרח אירופה היהודית" (הוצאת זרש). "מגוחך לספר חמש מאות שנות היסטוריה בספר אחד", נכתב במשפט הראשון של ספר ההיסטוריה הפופולרית הזה, שחיבר מדריך התיירים, המרצה והבלוגר שעוסק במרץ במזרח אירופה. אבל בוגוסלבסקי נאלץ לספר את הסיפור הזה בספר אחד, כי דווקא התקופה הזאת של כ־500 שנה מהמאה ה־15 ועד השואה יוצרת קשת עלילתית מובהקת: בתחילת המאה ה־16 (תקופת גירוש ספרד, התחזקות העות'מאנים וכיבוש אמריקה בידי האירופים) היו במזרח אירופה כמה עשרות אלפי יהודים; באמצע המאה ה־18 (לפני מלחמת העצמאות האמריקנית והמהפכה הצרפתית) הם צמחו ל־750 אלף; ובסוף המאה ה־19 (ראשית הציונות, ערב מלחמות העולם, על רקע גל הגירה אדיר לאמריקה) היו שם 6.5 מיליון יהודים.
אבל ספרו של בוגוסלבסקי לא בהכרח עוסק באירועים העולמיים המוכרים יחסית הללו, שליוו את עלייתה של יהדות מזרח אירופה, אלא דווקא בהתפתחויות ההיסטוריות המעניינות לא פחות והזכורות הרבה פחות של האזור ההוא ממש. מיהם האנשים והתרבויות שחלקו את המרחב המזרח־אירופי עם היהודים? מה הקשר בין המיתולוגיה היהודית של התקופה ההיא – השטעטל, מריבות החסידים והליטאים ועוד – ובין המציאות של הגויים אשר סביבותם? את חוסר היכולת שלנו לתפוס את תנאי התפתחותה של היהדות הגדולה הזאת ממחישה במידה רבה אחת המפות המוצגות בפתח הספר: הארץ הגדולה של שתי הממלכות פולין־ליטא הקיפה אז את אוקראינה, פולין, בלרוס, ליטא, לטביה וקלינינגרד. זהו מרחב עצום שהשתנה לאורך השנים, התרחב וצומצם, חולק ואוחד, ובמשך מאות השנים הללו אירעו בו תהפוכות לא פחות מאשר אירעו במערב אירופה. ודאי שהייתה לכך השפעה על האוכלוסייה היהודית.
ההתעניינות של בוגוסלבסקי ביהודי מזרח אירופה החלה מכורח המקצוע שלו. "התחלתי לנסוע למזרח אירופה, בעיקר לאוקראינה, עקב נסיבות אישיות, וגם כי המקום עניין אותי מאוד", מספר בוגוסלבסקי. "ככל שנסעתי יותר האזור עניין אותי יותר, וחשבתי: אני ממילא נוסע ומתעסק בהדרכה ובתיירות, אז למה שלא ישלמו לי על הנסיעות האלה? אז התחלתי לקחת קבוצות תיירים איתי. מן הסתם הייתי צריך ללמוד את הדברים באופן מסודר, כדי לא לדבר שטויות בהדרכה. כשלמדתי את ההיסטוריה הכללית של המקומות הללו, זה האיר לי את ההיסטוריה היהודית באור אחר, ונתן לי את ההקשר הרחב שלא היה לי קודם, ושאנשים בדרך כלל לא מכירים. הדבר השני שקרה הוא שהייתי ביקורתי כלפי דימויים מסוימים שנקשרו ביהדות מזרח אירופה. הם עדיין ישבו אצלי בראש, אבל לאט־לאט התחלתי לראות דברים שלא כל כך התאימו לדימויים האלו".
"אנחנו תמיד מקבלים את התחושה של השטעטל הקטן והעלוב שבו הגויים מצד אחד של הנהר והיהודים בצד השני והכול מאוד קטן ועלוב. ופתאום אתה רואה במרכז העיירה בית כנסת בנוי אבן, מפואר, שנבנה בידי האדריכל האישי של מלך פולין"
הדבר הראשון שבוגוסלבסקי הבחין בו, שסתר את הדעות הקדומות ש"ישבו אצלו בראש", היה לדבריו מספר היהודים בארצות מזרח אירופה. "היו שם פשוט המוני יהודים", הוא אומר. "בשלב כלשהו יותר משלושה רבעים של יהדות העולם היו מרוכזים באזור הזה. זה מידע שהיה כבר, אבל הוא נעשה הרבה יותר נוכח וממשי כשהייתי שם וראיתי בעיניים את המעט שנשאר. גם את הבולטות של היהודים במרחב הזה אפשר להרגיש עד היום. הדוגמה הראשונה שגרמה לי להבין את זה היא אחד משרידי בתי הכנסת שראיתי. אפילו מה שנשאר ממנו היה מאוד מפואר. חשבתי לעצמי שמהספרות שנכתבה על התקופה הזאת, אבל דווקא לא מהמחקר, אנחנו תמיד מקבלים את התחושה של השטעטל הקטן והעלוב שבו הגויים מצד אחד של הנהר והיהודים בצד השני והכול מאוד קטן ועלוב. ופתאום אתה רואה במרכז העיירה בית כנסת בנוי אבן, מפואר, שנבנה בידי האדריכל האישי של מלך פולין. ככה הלכו והצטברו כל מיני דברים שלא התיישבו עם הדימוי שהיה לי בראש, והתחלתי קצת לעסוק בזה יותר.
"בהתחלה חשבתי לעצמי 'וואו, איזה חכם אני, עליתי פה על דברים לא מוכרים', אבל ברגע שהתחלתי לקרוא הבנתי שלא גיליתי כלום. כל מה שחשבתי שהבנתי – המחקר כבר ידע. פרופ' מאיר בלבן, פרופ' ישראל היילפרין וכל גדולי התחום כבר כתבו את הדברים הרבה יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב. אבל מתברר שיש פער בין מה שהמחקר מכיר ויודע ובין התפיסות הפופולריות. ואני, במקצועי, אמור להנגיש את הדברים האלו לאנשים שאינם אקדמאים שעוסקים בנושאים הללו כל החיים שלהם. וכך קרה שהחלטתי לעשות את השטות ולנסות לגשר על הפער הזה".
מאיפה באו הקוזקים
כאמור, הספר שוזר את ההיסטוריה הכללית של האזור בהיסטוריה היהודית ובזיכרון היהודי, או המיתוס היהודי של מזרח אירופה. ההיכרות עם הסיפור הרחב יותר, אומר בוגוסלבסקי, מאירה אחרת את הסיפור שלנו, היהודים. "אם תשאל היסטוריונים שעוסקים בהיסטוריה יהודית מה הדבר הכי גדול שקרה בשליש השלישי של המאה ה־18, תמיד תבלוט עלייתה של תנועת החסידות, והפיצול בין החסידים והמתנגדים", מדגים בוגוסלבסקי. "זה לכאורה ויכוח תיאולוגי־אידיאולוגי פנים־יהודי, עימות על הנהגה וכל מיני דברים כאלה. אבל כשאתה לומד את התמונה הרחבה, אתה מבין שזה קרה במקביל למלחמות אזרחים, מרידות, פלישות, משבר פוליטי פנימי חמור בממלכת פולין־ליטא. היהודים היו מעורבים בכל הדברים האלה. בזמן הזה התחוללו דיוני 'פרלמנט ארבע השנים', שהיו אמורים לקבוע את גורל הממלכה, והיהודים שלחו את השליחים שלהם לשם, השתתפו בהתמרדויות, השתתפו במלחמות – גם כקורבנות אבל גם כלוחמים, פה ושם. אז עד כמה באמת היהודים שחיו אז ראו במחלוקות הלכתיות כמו השאלה האם מותר לעמוד על הראש בזמן התפילה עניין עיקרי? אני לא יודע ואין דרך לבדוק את זה. אבל לא יכול להיות שאנחנו מספרים את הסיפור שלנו בלי ההקשר".
איך ההקשר הזה השפיע, באופן ספציפי?
"נושא מכתבי ההלשנה לשלטון הרוסי הוא מרכזי מאוד בעימות בין החסידים למתנגדים. שמעתי את הסיפור הזה אינספור פעמים, ולא נתקלתי במישהו שמזכיר שיש הקשר לשימוש בכלי הזה: השלטון הרוסי באזורים הללו, שעברו אליו לאחר חלוקת ממלכת פולין־ליטא, הוא ממש חדש, הרגע הגיע. אז כולם מנסים להוכיח לשלטון החדש שהם הנאמנים לו והצד השני בוגדני וחתרני. זה גם שלטון, וכאן שוב חשוב להכיר את ההקשר, שעד אז בכלל לא הכיר יהודים. ברוסיה עד אז לא היו יהודים ולשלטון שלה לא היה מושג מי האנשים האלו ומה קורה אצלם. אז כל צד משוכנע שנקרתה לפניו הזדמנות פז ללכת לשלטון החדש ולהציג לו את המציאות באופן שנוח דווקא לו.
"זה לא ההקשר היחיד. המחלוקת הזאת קשורה גם לתהליכי המודרניזציה שמתחילים ממש בתקופה הזו. משבר ההנהגה שמוביל לעליית החסידות הוא תוצאה ישירה של משבר המודרניות. לא רק ההשכלה נולדה מתוך המשבר הזה. גם החסידות, גם ה'מתנגדוּת' וגם ההשכלה הן תופעות מודרניות. אלו שלושה זרמים שמופיעים במקביל, על אותו הרקע ובאותן הנסיבות. לדעתי זה שם את הסיפור הזה בהקשר מעניין יותר מהקטע התיאולוגי והחברתי הפנים־יהודי שנהוג לדבר עליו".
דוגמה אחרת היא פרעות ת"ח־ת"ט, אחת הטראומות הקשות ביותר הצרובות בזיכרון ההיסטורי היהודי – אך בלי שום הקשר. "הסיפור נשמע בערך כך: הופיעו פתאום, משום מקום, אנשים שקוראים להם 'קוזקים', שמעטים יודעים מי הם ומה הם, והם טבחו בנו כי הם אנטישמים ושונאים יהודים", אומר בוגוסלבסקי. "האמת היא שזה נכון, כי מי לא שונא יהודים בתקופה הזו? אבל כשקצת מרחיבים את המבט רואים אירוע היסטורי בממדים שמזכירים את מלחמת שלושים השנים במערב אירופה. אנחנו מדברים על כמה עשורים של מלחמות שגובות מיליוני קורבנות, עם הרבה מאוד גורמים שמעורבים בהן. דרמה ענקית – שאנחנו זוכרים ממנה אפיזודה שנמשכה שנה וחצי, ולאו דווקא הייתה הקטלנית ביותר ליהודים באותה התקופה, אלא זו שנכתב עליה בצורה הכי יפה טקסט שגם שרד, הספר 'יוון מצולה' של רבי נתן נטע הנובר. מה היה קורה אם הספר הזה לא היה נכתב, או לא היה שורד? אולי היינו שוכחים את האירוע בכלל ולא יודעים עליו".
זיכרון בררני
הספר מלא דמויות שכולנו שמענו עליהן, אבל גם מעלה מתהום הנשיה טיפוסים צבעוניים שלא הותירו חותם אישי אבל סיפוריהם מעניינים לא פחות. אחד מהאישים הללו, שסיפורו הוא במידה רבה סיפורה של תקופה, הוא פבוס אברהמוביץ' מקרקוב, "נוכל שהשתלט על קהילת קרקוב בסוף המאה ה־18. זה סיפור מדהים. הוא היה מנהיג האופוזיציה בקהילה. בקהילות היהודיות של אז, אוליגרכיה של כמה משפחות הייתה יכולה לשלוט בכל מוסדות הקהילה במשך יותר ממאה שנה לפעמים, אף על פי שהיו בחירות בכל שנה. במונחי הימים ההם זאת הייתה אחת מצורות השלטון הכי דמוקרטיות שהיו על פני כדור הארץ, אבל לאוליגרכיה כזאת מתפתחת אופוזיציה, שמורכבת בדרך כלל ממי שלא קיבלו את הג'ובים שהגיעו להם לדעתם. במאה ה־18, כשהתחילו הניצנים של פוליטיקת המונים, אז האופוזיציה התחילה להציג את עצמה כמי שכביכול מייצגת את 'פשוטי העם' מול 'האליטה המתנשאת'. כמובן שאם הם היו מצליחים ועולים לשלטון הם היו מתנהגים בדיוק כמו קודמיהם. המאבקים הללו תמיד היו מלוכלכים, אבל האירוע בקהילת קרקוב היה מלוכלך ואלים במיוחד.
"הבחור שלנו, אברהמוביץ', ניצל את העובדה שקרקוב נכבשה שוב ושוב בידי כוחות שונים בתקופת חלוקת פולין־ליטא. על רקע הבלגן הזה הוא הצליח לייצר מניפולציה בירוקרטית נכלולית שתמנה אותו לדיקטטור של הקהילה. קהילות יהודיות באירופה התנהלו במשך מאות שנים בהנהגה משותפת של ארבעה 'פרנסים', שכל אחד מהם ניהל את הקהילה חודש ברוטציה. מתחתם היו 'טובי העיר' ומתחתם הקהל. צורת השלטון הזאת, שמקורה בעולם ההלניסטי־רומי, הבטיחה את ביזור הכוח ויצרה איזונים ובלמים. גם לרב היה כוח משלו. אברהמוביץ' השאיר בקרקוב את כל המבנה הזה, אבל שם את עצמו מעליו כמעין דיקטטור. את הקהילה הוא שכנע שהמושל מינה אותו לתפקיד הזה; את המושל הוא שכנע שהקהילה ביקשה ממנו לעשות את התפקיד הזה. איכשהו הוא בנה על זה ששני הצדדים לא יגלו את התרמית.
"בסוף זה נכשל, והתרמית התגלתה. הסיפור הזה, מלבד העובדה שהוא משעשע, משקף את העובדה שמבנה ההנהגה של הקהילות היהודיות, שעבד היטב במשך מאות שנים, הפסיק לעבוד בשלהי המאה ה־18. על רקע החולשה שלו צצו כל מיני דברים, כמו ההשתלטות החסידית וכמו מניפולציות מהסוג של אברהמוביץ'".
אחת המטרות המוצהרות של הספר היא שינוי התדמית של מזרח אירופה היהודית. "התדמית שיש לנו היא מתקופה מאוחרת, סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20. התקופה שכתבו עליה סופרים כמו שלום עליכם ואחרים, תקופת ההגירה הגדולה לאמריקה, הייתה משברית. אנשים מהגרים כשקורים דברים רעים. העיירה היהודית הייתה אז ארכאית ומתפוררת, ורוב היהודים חיו תחת שלטון האימפריה הרוסית, שלטון עריץ ואנטישמי מאוד. זאת התקופה שהספרות שאנחנו מכירים עוסקת בה, כאלו גם הזיכרונות שאנשים נושאים איתם. הם לא היסטוריונים, אין להם תפיסה של כל התקופות מאז המאה ה־15, שבחלקן היה טוב יותר ובחלקן רע יותר. הם מכירים את מה שהם זוכרים, והנטייה היא להניח שהמציאות שאנחנו מכירים היא המצב הקבוע. התמונה הזאת לא מופרכת, אף שהיא במידה לא מעטה מוגזמת, והיא אקורד הסיום. אבל אותנו מעניינת כל התקופה, לא רק השקיעה אלא גם העלייה והשגשוג.
"אברהמוביץ' ניצל את העובדה שקרקוב נכבשה שוב ושוב והצליח לייצר מניפולציה בירוקרטית נכלולית שתמנה אותו לדיקטטור של הקהילה. את הקהילה הוא שכנע שהמושל מינה אותו לתפקיד הזה; את המושל הוא שכנע שהקהילה ביקשה ממנו לעשות את התפקיד הזה"
"לכל זה צריך להוסיף את התדמית שקיימת אצלנו היום לגבי פולין, אוקראינה, בלרוס ושאר המקומות שהרכיבו את האיחוד הפולני־ליטאי. אלה נחשבים בעינינו למקומות אנטישמיים מאוד, שאנשים יונקים בהם אנטישמיות עם חלב אמם. תמיד זה הטריד אותי. היהודים אידיוטים, שהם הלכו דווקא למקום שבו הכי שונאים אותם? זה לא הגיוני. אם כל כך הרבה יהודים בחרו לחיות דווקא שם, זה אומר אחד משני דברים. או שהעובדה שהיו שם הרבה יהודים גרמה לשנאה כלפינו, וזה לא מאוד מחמיא לנו כיהודים, או שהמצב היה כנראה גרוע פחות מבמקומות אחרים.
"ואכן, כמו שהיה ברור לכל מי שחי בתקופות ההן, זה באמת היה פחות גרוע. במקומות אחרים, שאנחנו לא רואים בתושבים שם אנטישמים מיום היוולדם, פשוט לא אפשרו ליהודים לחיות בקרבם. הדרך הכי טובה לא לקבל דימוי עכשווי של אנטישמי היא כבר בימי הביניים לגרש את כל היהודים, וככה אף אחד לא יאשים אותך באנטישמיות. בגלל זה אף אחד לא מאשים את האנגלים באנטישמיות. הם העיפו את היהודים כבר במאה ה־12 ומאז הכול בסדר. היהודים היו במדינות מזרח אירופה ולכן קרו להם שם גם הדברים הטובים ביותר וגם הדברים הגרועים ביותר. ומשם גם יש הכי הרבה מקורות וזיכרונות".
העובדה שבאזור הזה חיו המון יהודים מעוותת את התפיסה לגבי היקף רדיפות היהודים. "אם מתנהלת מלחמה – ומלחמות של פעם זה בלי בג"ץ ובלי בצלם, צבאות טובחים באוכלוסייה האזרחית בלי חשבון סתם בשביל הכיף – אז במקום שיש בו עשרות אלפי יהודים, מן הסתם מאות ואלפי יהודים ייהרגו. אם אותו סוג של מלחמה קורה במקום אחר, שיש בו רק כמה אלפי יהודים, אז ייהרגו כמה עשרות יהודים, או אולי מאות. מטבע הדברים, אלפי יהודים שנהרגים מותירים הרבה יותר רושם, אבל זה לא אומר שהמצביאים והחיילים במקום שיש בו יותר יהודים היו אנטישמים יותר. אירוע אחד אנחנו זוכרים, ועל האירוע השני, הקטן, לא שמענו מעולם – וזה מה שמעצב את הסיפור".
עלייתם ונפילתם
הספר צובע בצבעים עזים את עלייתה של מזרח אירופה היהודית ואת שנות תפארתה, אך לא פחות מכך גם את שנות שקיעתה הארוכות והקשות. בוגוסלבסקי מצליח לשכנע בקיומו של קשר הדוק בין התהליכים הגיאופוליטיים הכלליים ובין המשבר הקשה שחוותה האוכלוסייה היהודית. "באיחוד הפולני־ליטאי היהודים הפכו למעמד בפני עצמו בסדר הפיאודלי, כמו המעמדות הקלאסיים של האצולה, האיכרים והבורגנים", הוא מסביר. "בפולין־ליטא היו שני מעמדות עירוניים מקבילים: מעמד עירוני נוצרי ומעמד עירוני יהודי, פחות או יותר שווים בגודלם. אחד הדברים שהבדילו את האיחוד הפולני־ליטאי ממערב אירופה היה שהוא עסק בכיבוש והתיישבות בשטחים לא מפותחים, בעיקר באוקראינה ובבלרוס. בתהליך היישוב וההסדרה של השטחים האלו, השלטון והאצולה עודדו כל מיני אנשים להתיישב שם: עירוניים, איכרים, קוזקים. ליהודים היו סיבות להתעניין בהתיישבות הזאת, כי הם נדחקו ממקומות אחרים, וזה הביא למצב שבו הם הפכו לגורם חשוב מאוד באזורים הללו.
"לכן כל המערכת באיחוד הפולני־ליטאי הפכה להיות תלויה ביהודים בכמה דברים – למשל בתיווך בין האצולה ובין האיכרים, או בתחום המנהל. מישהו היה צריך לנהל אחוזות, שירותי דואר, בריכות דגים, יערות. המושג של 'חוכר', שמוכר לנו מאוד מהספרות היהודית, מגיע משם. החכירה היא שיטת הניהול במשטר הפיאודלי – סוג של הפרטה: השלטון או האציל בעל האחוזה לא מנהל דברים בעצמו. הוא מוציא 'מכרז', ובודק מי מוכן לנהל כל דבר ולהפריש לו רווחים. זאת הפרטה בגרסה מוקדמת. היהודים גם היו אחראים גם לשינוע הסחורות. האיכרים מגדלים תוצרת חקלאית, היהודים מייצאים אותה. הסוחר היהודי המקומי קנה את הסחורה מהאיכרים ומכר אותה בסיטונות ביריד האזורי, משם הסחורה עברה ליריד הבא, ומיריד ליריד עד לחו"ל. גם הסחורות המיובאות עברו דרך היהודים. התוצאה היא שחלקים גדולים מהמדינה הגדולה ביותר באירופה פשוט לא היו יכולים לתפקד בלי היהודים.
"במקומות אחרים היהודים לא עסקו בחכירה. בימי הביניים היהודים עסקו באופן מסורתי במסחר, אבל פה המסחר אפילו זז הצידה קצת לטובת החכירה. זה נשען על כך שהאצולה הפולנית השתלטה על היהודים במאה ה־16: פרלמנט האצילים היה חזק יותר מהמלך, והאצילים פשוט הצליחו להשתלט על הנכס הזה שנקרא יהודים. הם לקחו אותו לעצמם מידי המלך, כמו שהם לקחו נכסים אחרים, ובעצם השתמשו ביהודים למה שהיה חשוב להם".
כל זה התהפך ברגע שהמודרנה הופיעה בשער, והסדר החברתי התערער. "האצולה החלה לשקוע, והמדינה נעשתה ריכוזית יותר. המלך בתקופה המודרנית לא נחלש אלא דווקא התחזק: פתאום כבר אין דבר כזה שכל אציל עושה מה שבא לו. ואז מעמד היהודים התערער. תפקידם הייחודי נשחק. וברגע שהיהודים הופכים להיות כמו כולם, אז ה'כולם' האלה כבר לא מעוניינים שהיהודים יהיו חלק מהם. וזה מה שגורם לשקיעה. לפני עליית הלאומיות החברה הייתה מחולקת לקבוצות – יש אצילים ויש איכרים, יש קתולים ויש פרבוסלבים, ויש גם יהודים. אבל כאשר פתאום יש זהות קולקטיבית, ממילא עולה השאלה: האם היהודים הם חלק ממנה? השאלות הללו צפות, וזה גם הטריגר להתעוררות הלאומיות היהודית, שלא קרתה במנותק ממה שקרה בסביבה של היהודים".
מזרח אירופה היהודית מהלכת קסם על ישראלים צעירים בני זמננו. אתה מבין למה דווקא עכשיו?
"האמת היא שאין לי תשובה ברורה. אני יכול להציע ניחוש: זוהי ריאקציה לשלילת הגולה, שהייתה מקובלת מאוד בישראל עד לפני לא הרבה שנים. אנשים שעלו ארצה ממזרח אירופה העדיפו להשאיר את מה שהיה שם מאחוריהם, אבל אחרי כמה דורות כבר אין דחיפות לברוח מזה, ופתאום מתחילים להתעניין ולרצות ללמוד. זה חלק מתהליך טבעי של חיפוש שורשים, גם אצל חבר'ה צעירים. שיח הזהויות פירק את הזהות ה'ישראלית', הליברלית, ואז הצעיר שמשפחתו הגיעה ממזרח אירופה שואל את עצמו למה לכולם יש זהות ורק לי אין. כולם מחפשים פתאום את הזהות האישית שלהם".
בוגוסלבסקי (47), ירושלמי מאז שעלה ארצה בגיל חמש ועד היום, הוא נשוי ואב לשניים. עד לפני כמה שנים היה מוכר לחובבי הבלוג "תניח את המספריים ובוא נדבר על זה". על רקע הפלישה הרוסית לאוקראינה הוא הפך לאושיית רשתות חברתיות, וכמעט לכוכב תקשורת. הניתוחים הדעתניים והמנומקים שפרסם ברשתות בדבר המלחמה שם משכו תשומת לב רבה, והפכו אותו למשך זמן מה לאחד הפרשנים המובילים בתחום, אף שאינו עיתונאי ואינו חוקר אקדמי של הסכסוך.
"כל המערכת באיחוד הפולני־ליטאי הפכה להיות תלויה ביהודים בכמה דברים – למשל בתיווך בין האצולה ובין האיכרים, או בתחום המנהל: מישהו היה צריך לנהל אחוזות, שירותי דואר, בריכות דגים, יערות. האצילים פשוט הצליחו להשתלט על הנכס הזה שנקרא יהודים"
"זה הפך לחלק מהשגרה שלי", הוא אומר. "הייתי מגיע לאוקראינה כמה פעמים בשנה, יש לי שם חברים, עמיתים, מכרים ובני משפחה, ולכן כשפרצה המלחמה זה מן הסתם העסיק אותי ועדיין מעסיק אותי. הכתיבה על הנושא העניקה לי סוג של אסקפיזם. זאת הייתה מלחמה שהרגשתי שהיא 'קרובה לבית', אז הכתיבה שלי עליה באופן אינטלקטואלי יותר אפשרה לי לקחת מרחק. מעבר לזה, ראיתי הרבה אנשים שכתבו שטויות על מה שקורה שם וזה עצבן אותי.
"למען האמת, זה המניע לכתיבה שלי הרבה פעמים: אני רואה שמישהו אחר כותב שטויות ומרגיש צורך לתקן אותו. בשביל זה אנשים כותבים באינטרנט, לא? ובאמת, הידע שיש במערב ובישראל על אוקראינה לוקה בחסר, אם נגיד את זה בעדינות. אני לא טוען שאני מומחה למדינה הזאת, אבל על רקע הדלות הכללית בתחום אני פרח בשדה קוצים. המומחים המקצועיים, כמעט כולם, מומחים לרוסיה – ומתוך מומחיותם לרוסיה הם משליכים גם על מדינות פוסט־סוביטיות אחרות, בדרך כלל מפריזמה רוסית. לכן הם אמרו שטויות, ומישהו היה צריך להציג תמונה אחרת ולכתוב פחות שטויות. יהיו מי שיחלקו עליי, אבל ככה אני ראיתי את זה".
לאחרונה הפסקת לכתוב בנושא הזה.
"אני לא אוהב לחזור על עצמי. אם כתבתי משהו כמה פעמים, נמאס לי. בנוסף, בחודשים הראשונים של המלחמה הקדשתי המון שעות, לעיתים קרובות 12 שעות ביום, כדי לעבור על כל מיני ערוצי טלגרם ומקורות מידע בכמה שפות ולהגיע למידע הראשוני ביותר. זאת לא דרך חיים שאפשר להחזיק הרבה זמן. אז היום אני עדיין מתעדכן אבל לא באותה אינטנסיביות.
"וגם – נשחקתי. יש גבול לכמה מעשי זוועה אתה מסוגל להיחשף. כשהגיע 7 באוקטובר, כבר פיתחתי את היכולת, עוד לפני שאתה רואה מה יש בתמונה, לגלול את הפיד הלאה כי אתה יודע שזה יהיה טריגר. האצבע שלך יודעת לדלג עוד לפני שהעין מזהה מה יש בתמונה, כי אתה צריך לשמור על הבריאות הנפשית שלך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
