"אתמול, פה, בדיוק במקום הזה, איבדנו את דימה… תראו את ההבדל בינינו לבינם. בזמן שאנחנו נכנסנו לפה לסכן את עצמנו ולהגן על תושבי הדרום מהרקטות, הפגזים והפצמ"רים, הם נכנסים לתוך המסגדים, לתוך המרפאות, בתי החולים ובתי הספר, ומשם יורים עלינו. זה בדיוק ההבדל התמציתי בינינו לבינם. דימה, שהבין את ההבדל הזה כל כך טוב, מסר את הנפש בצורה מעוררת כבוד שראויה להערכה ולהערצה. בשעה הזאת בדיוק, בשעה שדימה נקבר בהר הרצל בירושלים, הלב היה רוצה להיות שם, אבל הראש אומר שצריך להיות כאן וצריך להמשיך… אני רוצה שאנחנו פה, באמצע ש'גאעייה בעזה, נצטרף לכל האנשים שמלווים את דימה בדרכו האחרונה ונירה מטח של כבוד ושל הצדעה לקצין הזה, על המרפאה שממנה ירו הנבלות על הטנק שלו וקיפדו את חייו. כאן קודקוד מולדת, אני גאה בכם וסומך עליכם. היכונו למגע לזכרו של דימה. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן".
את הדברים האלה, שנראה כאילו הם לקוחים מימים אלו, אמר בקיץ 2014 מפקד גדוד 82 בחטיבה 7, סגן־אלוף דאז נריה ישורון, לחיילי פלוגה ג', אחרי שאיבדו את מפקדם סרן דימה לויטס במבצע צוק איתן. הקולות מרשת הקשר הפכו למזוהים עם המבצע ההוא, גם משום ששנה לאחר מכן, בקיץ 2015, ההקלטה הכניסה את ישורון לסערה תקשורתית ומשפטית שלא העלה בדמיונו.
"בלוגרית זרה כתבה באתר 'אלקטרוניק אינתיפאדה' שבצה"ל יורים על מרפאות לזכר מפקדים", מספר ישורון עשור פחות שלושה שבועות לאחר יום ההלוויה של לויטס. "ערוץ 10 זכרו לברכה עשה מזה אייטם, והפרקליט הצבאי הראשי החליט שהוא פותח בחקירה פלילית נגדי בגין שימוש לא חוקי בנשק, אבל אני לא סגור על סעיפי האישום המדויקים. משם התגלגלתי לשלוש שנים של חוויה שלא הכינו אותי אליה – חקירות שלי ושל כל אנשי הגדוד. מההתחלה אמרתי שזה היה אירוע בעל צורך מבצעי, מנהיגותי ופיקודי מובהק, ושהמרפאה הזאת לא הייתה באמת מרפאה אלא עמדה של חמאס ולכן אי אפשר להאשים אותי במשהו פלילי".
"בשבוע הראשון הייתי בעוטף עזה, בכאוס הכי גדול שפגשתי בחיי. מטבע הדברים חיפשתי טנק, אבל הבנתי שכל הטנקים תפוסים. אחד ממקורות הגאווה הכי גדולים שהיו לי אז היה להסתכל על כל המג"דים שעברו תחת ידי בשנים האחרונות. איזה דור גידלנו. אריות"
נדרשו שלוש שנים עד שהפצ"ר תא"ל שרון אפק שלח את ישורון לקבל נזיפה פיקודית מסגן הרמטכ"ל דאז, יאיר גולן. "זאת לא הייתה חוויה כיפית ומרנינה במיוחד, אבל היא לימדה אותי על היבטים של צבא, משפט ותקשורת, על איך מחזיקים משפחה וגדוד במורכבות כזאת. למדתי הרבה שיעורים בסיפור הזה. אני לא מצטער על אף אחד מהם, ולחלוטין לא מצטער על מה שקרה באותו היום. לא היה שום פגם ערכי או מוסרי, ידעתי את זה מהרגע הראשון וידעתי שכך יתברר בסוף. בדרך יש בירוקרטיה והזמן עובר, זה חלק מהחיים, אבל לא היה לי ספק שנגיע לשם".
כללי המשחק
ישורון מסרב להטיח האשמות. "במצבים כאלה קל מאוד להיגרר לתחושת תסכול. הקרבתי את חיי בצוק איתן, ואיך זה מגיע לי, כי הייתי בטנק ליד דימה והמחבל היה יכול לבחור את החרך שלי ולא את שלו ואז אני לא הייתי פה היום. תוסיף על זה את הרשת החברתית, היא סערה וגעשה", הוא אומר. בעמוד פייסבוק שנפתח אז, "כולנו עם סא"ל נריה ישורון", שותפו טורי דעה וכתבות בעדו. "לא יודע מי עומד מאחורי זה, אבל זה יכול להיות בנזין על המדורה שגם ככה דולקת", הוא אומר. "אני לא יודע מאיפה הייתה לי התבונה באותו זמן, אבל אני זוכר שהייתי בשטח אש בשיזפון, כשהייתי מג"ד בהכשרה, שוחחתי עם נעמה אשתי בטלפון ואמרתי לה: 'אנחנו נמצאים עכשיו בצומת טי. אפשרות אחת היא להאשים את כל העולם, את המדינה והצבא. אפשרות שנייה היא לומר, נכון שעשינו תוכניות בחיים, אבל יש גם מישהו מלמעלה שמחליט לאן אתה הולך. גם אם ידיחו אותי מהצבא, אני אתגלגל למקומות ואפגוש אנשים שלולא האירוע הזה לא הייתי מגיע אליהם. מי יודע אם לא ככה הקב"ה מסובב את העולם? אמרתי לנעמה שנאמין שכל מה שיגיע יהיה לטובה, ושלא ניגרר לתסיסה שיכולה לקחת אותנו למקומות רעים, כולל חולי פיזי. מהרגע שאמרתי את זה לעצמי, היה לי נקי ורגוע בחיים, לא הייתי בלחץ. לא הייתי מוותר על הסיפור הזה כאבן דרך".
בסוף נזפו בך.
"נכון, אבל זה היה מצחיק. יאיר גולן החליט לנזוף בי על התנסחות בקשר בשעת מלחמה. זה מה שכתוב במסמך. בסוף בגלל ההתנסחות שלו הוא עצמו חטף יותר ממני", ישורון צוחק. "לא אהבתי את הנזיפה כי מי אוהב שנוזפים בו, וראיתי בה החלטה שנובעת מהרצון לרצות את המשפטנים. ציפיתי לקצת יותר מנהיגות מהפיקוד הבכיר בצבא. היום אני מבין שיש כללי משחק ויש היבטים אחרים לחקירות, ואני סלחן יותר משהייתי אז. אגב, רבים המפקדים הבכירים שיש להם נזיפות ברזומה, יכול להיות שזה הועיל להם".
במהלך חקירת מצ"ח עוכב קידומו. "זה אולי עיכב בשנה את המינוי שלי למח"ט, אבל מרגע שהיה ברור שהתיק נסגר חזרתי למסלול הרגיל ומוניתי למח"ט מילואים", הוא מסביר. "זה נתן לי הרבה בחיים, שיעור גדול, עם כל המחירים המשפחתיים ששילמנו בדרך, כולל המחיר שהילדים שילמו כשהפנים של אבא שלהם מרוחים בכל העיתונים ועוד דברים מהסוג הזה".
לא מעט חיילים תהו, בעקבות המקרה שלך, איך הם יכולים להילחם אם יש אפשרות שתיפתח נגדם חקירת מצ"ח.
"טוב שאנחנו חיים במרחב שיש בו דין ויש דיין. הפרקליטות היא לא אויב, ואף אחד לא רוצה לחיות באנרכיה. גם בלחימה כדאי שיהיו סדר, חוקים וכללים. הדבר השני הוא שמי שאחראי על המוסר והערכים בלחימה הם רק המפקדים. לא המשפטנים או הפרקליטים. היחיד שאחראי הוא המפקד. לכן, אם בראייה הפיקודית שלך הצורך המבצעי או המנהיגותי מחייבים אותך לעשות משהו מסוים, אז תפעל – בתנאי שאתה יודע להסביר את השיקולים לעצמך, לפקודיך ולמפקדיך, ולמי שיחליט לבדוק אותך בהמשך. אם זה לא המצב, מוטב שלא תעשה את זה מלכתחילה. אפשר לאהוב או לא לאהוב את דיני הלחימה והוראות הפתיחה באש, אפשר לחשוב שהם לא מוסריים, אבל הם כללי משחק שמפקד מקצועי לא יכול להתעלם מהם".
בעקבות ניסיונו, סוגיית ההקדשה הפומבית של פיצוצי מנהרות ומבנים במלחמת חרבות ברזל מטרידה אותו. "כשסרטונים כאלה נעשים לגימיק או טרנד, עדיף להיזהר עם זה, במיוחד כשהמערכה המשפטית עוד לפנינו", הוא אומר. "אנחנו מתמודדים לא רק בזירה הטקטית ברפיח. יש זירה אסטרטגית, יש זירה הסברתית ויש גם זירה משפטית. אויבינו בזירה המשפטית אוספים חומרים וגם את זה צריך לקחת בחשבון. מפקד צריך להיות חכם ולא רק צודק, וכדאי לחשוב על הדברים האלה, אם הם חכמים ולא רק נכונים".
בשביל ההפסקה
במשרדו של אלוף־משנה נריה ישורון במכללה הבין־זרועית לפיקוד ומטה (פו"ם) בגלילות אין ספרים, כי הוא הספיק לרוקן את המדפים כשעזב את המקום לפני שנה כמעט. בשובו לפני כמה חודשים הוא תלה על הקירות מקבצי תמונות שצילם בעצמו. קיר אחד, צבעוני ומלא חַיּוּת, עמוס תמונות מטיוליו בישראל ובעולם – מבולגריה ופרו ועד נחל כזיב, ואדי קלט, ים המלח ועלי. על הקיר ממול תלויות תמונות בצבעי שחור, לבן ואפור, שצילם במלחמה הנוכחית. על הקיר שמאחוריו, מעל ראשו, תלויות שלוש תמונות – שתיים של הרמטכ"ל ונשיא המדינה, כפי שמחייבת ההוראה הצה"לית, וכן תמונה של צעיר וצעירה, עטופים בדגל ישראל ומשקיפים לעבר הר הבית. "זו גרסה ויזואלית ל'אם אשכחך ירושלים'", הוא מסביר.
לפני ארבע שנים, כשהיה מפקד חטיבת המילואים 679, הוא הודיע לראשי הצבא על רצונו לסיים את שירותו הצבאי ולהשתחרר. "הודעתי לאלוף פיקוד הצפון שאני לא מתכוון להתמודד על פיקוד על חטיבה סדירה. הוא ניסה לשכנע אותי, אבל אחרי שהסברתי לו שזה לא עניין של הסיכוי לקבל את התפקיד אלא עניין של החלטה פנימית שלי עם עצמי, הוא ירד ממני". את תפקידו האחרון ביקש ישורון לעשות במכללה לפיקוד ומטה, בקורס שמכשיר את הקצונה הבכירה של הצבא. "בלי לזלזל בשום תפקיד, העדפתי את זה על תפקיד סגן מפקד אוגדה שלא מצליח לנשום. זה מקום שאהבתי בשירותי הצבאי, אבן דרך בהכשרה של הקצונה הבכירה בצבא, וגם מקום של הדרכה וחינוך שקרובים לליבי. לשמחתי, הוא עזר לי והגעתי לפה".
"שג'אעייה היא אחת השכונות המורכבות בעזה, קן טרור אמיתי, למרות שהיום אנחנו יודעים שכל עזה היא קן טרור אמיתי. כשנכנסתי לשם, היה פלאשבק למה שחווינו בצוק איתן שם, ועלו בי תחושות מעורבות. תהיתי איך לאורך השנים לא השכלנו לפרק את המקום הזה"
במשך שלוש שנים הוא היה מפקד צוות בקורס, ואז המדריך הראשי שאחראי על התכנים ועל אופן העברתם. כשהקורס האחרון שלו נגמר לפני כשנה, החליטו הוא ואשתו לצאת לחופשת שחרור בדרום אמריקה. באיחור קטן של חצי יובל הם ארזו את המוצ'ילות, התחסנו, השאירו את הילדים אצל הסבים והסבתות וטסו לפרו.
"טיילנו בשביל ההפסקה", הוא מסביר. "אחרי 26 שנות שירות הגיע הזמן לנשום. בסוף, הנופים המדהימים היו רק התפאורה למסע עומק בכל המעגלים. אחרי שנים שבקושי הייתי בבית, הייתי עם אשתי הרבה זמן בגבהים בפרו, כשלכל אחד יש קצב הסתגלות שונה. זה היה גם מסע משפחתי – הילדים נשארו בבית, ויום אחרי שנחתנו בלימה אירע הפיגוע בתחנת הדלק ליד עלי. חברים שלהם נהרגו שם. כילדי אינתיפאדות אנחנו יודעים מה זה כשחברים נהרגים. גילינו שכמו שאומרים על מפקד שהוא נמדד באמת כשהוא לא נמצא, גם להורים זה ככה. ופתאום אתה מגלה את החוסן של הילדים, את היחד שלהם ואת הקשר עם סבא וסבתא. זה היה מדהים לראות את זה. ההורים שלנו תותחים, הם הלכו איתם יד ביד להלוויות.
"זה היה גם מסע ישראלי. מיליון מטיילים ישראלים צעירים, עד גיל 28, שחושבים שהם בטיול של אחרי צבא, אבל הם באמת במסע פנימי עמוק של בירור עצמי של הזהות שלהם, עם החברים שלהם ועם הסמים. פתאום אנחנו שם, שתי דמויות מבוגרות עם ניסיון חיים – היינו מגנט לשיחות עומק על הכול. על איזו משפחה אני רוצה להקים, על איפה האמונה משתלבת בחיים שלי. היה מסע מטלטל, בדיוק בתקופה של הרפורמה, ממש בלב הג'יפה. ושם מצאנו את עצמנו יושבים עם אנשים שונים בתכלית לשיחות עומק. חודש שלם לא הזכרנו את שמחה רוטמן ואת הרפורמה. כלום. כשחזרנו, נפתחו לנו הצ'אקרות ואמרנו שאנחנו חייבים לעשות בית יהודי איפשהו, זה בול עלינו. חשבנו להשקיע את החצי השני של שנת הפרישה שלי לתכנון של זה, אבל אז הגיע 7 באוקטובר".
בבוקר שמחת תורה ישורון היה עמוק בחופשת הפרישה שלו, וכך גם הלך הרוח שלו. "הייתי הכי רחוק שאפשר מההוויה הצבאית, בחופשת פרישה, בלי יחידה, בלי תפקיד", הוא נזכר. "הטלפון היה כבוי והיה בבית של ההורים שלי. הייתי בלי נשק ואפוד. זה תפס אותי בהלם, כמו את כולנו. אפילו בהלם מוחלט. גם ממה שחמאס הצליח לעשות לנו, אבל גם כי הייתי בתפיסה של חופשת פרישה אז לא באמת עיכלתי את זה. לקח לי המון זמן להבין מה קורה לנו. כשהבנתי קפצתי מיד והתחברתי לכוחות של אוגדה 36.
"בשבוע הראשון הייתי בעוטף עזה, בכל הכאוס שהיה שם, וזה היה הכאוס הכי גדול שפגשתי בחיי. בלי פיקוד ושליטה, בלי ארגון של המרחב. כמעט כל מה שרצית יכולת לעשות בלי לשאול – מסחיבת גופות בבארי ועד פינוי מכוניות מחוררות מהכבישים בעוטף. בימים הראשונים של המלחמה, מטבע הדברים חיפשתי טנק להיכנס איתו לעזה. אבל הבנתי שכל הטנקים תפוסים. אחד ממקורות הגאווה שהיו לי אז היה להסתכל על כל המג"דים הסדירים שעברו תחת ידי בשנים האחרונות. איזה דור גידלנו. אריות". מג"ד 13 תומר גרינברג ומג"ד 53 סלמאן חבקה, שהיו אצלו בקורס, נהרגו בתחילת התמרון בתוך הרצועה. "במלחמה הזאת איבדתי לא מעט חברים ולא מעט פקודים", הוא אומר. "זה חלק מהמחיר של המלחמה".
תוכנית הלימודים
אחרי שהושגה שליטה בסיסית בעוטף, קצין השריון הראשי קרא לו והטיל עליו משימה שאיש לא היה מוכן לקחת: ליווי משפחות חיילי השריון שנחטפו לעזה ב־7 באוקטובר. אל"מ ישורון הסכים בלי להסס, חקר כל מקרה ומקרה לעומק, נפגש עם המשפחות והוא מלווה אותן עד היום. "אני יודע לא רע להילחם ולפקד ולהנהיג ואפילו לנהל. לטפל במשפחות של חטופים זה לא משהו שלימדו אותי, אבל זה מה שצריך לעשות אז זה מה שעשינו. הרבה מאוד נסמך על האינטואיציה האישית ועל הרגישות והתבונה בתור בן אדם, ורק אחר כך בתור מפקד". מסיבות של ביטחון מידע ושמירה על כבוד המשפחות, לא נוכל להרחיב עוד על התפקיד הזה.
במקביל לליווי המשפחות הוא נלחם בחפ"ק של מפקד אוגדה 36 תת־אלוף דדו בר־כליפא. אחרי ארבעה חודשים, כשהאוגדה יצאה מרצועת עזה ועלתה צפונה, ישורון קיבל קריאה ממפקדי פו"ם להגיע ולסייע בחידוש הקורסים שנעצרו בתחילת המלחמה. "להכשיר את הקצונה הבכירה בצבא תוך כדי מלחמה זה משהו שאני לא יכול לסרב לו. היה להם קל מאוד להחזיר אותי לפה".
קורס פו"ם נמשך לרוב כשנה, והחניכים עושים במהלכו תואר שני במדעי המדינה. בקורס משתתפים מפקדי גדודים, מפקדי טייסות ומפקדי שייטות – כל הקצונה הלוחמת הבכירה בצבא. הקורס שישורון הצטרף אליו התחיל ביולי 2023, הופסק בפרוץ המלחמה, חוּדש סביב פברואר והסתיים לפני שבועיים. "זכיתי במחזור הכי מדהים מכל המחזורים שעשיתי פה", מספר ישורון. "החבר'ה חזרו ליחידות האם למשך ארבעה חודשים. נלחמו וצברו ניסיון, וחזרו לפה עם המון חוויות מבצעיות. כל נושא בכיתה עלה על שולחן הניתוחים כשהאנשים יודעים על מה הם מדברים ולא רק על תיאוריה. המלחמה עשתה את כולנו פחות תמימים ויותר ביקורתיים. השיחות עם בכירי הצבא שביקרו בקורס לא היו נעימות ונחמדות, והחניכים הציבו בפניהם שאלות קשות. הם ידעו על מה הם מדברים".
"יאיר גולן החליט לנזוף בי על התנסחות בקשר בשעת מלחמה. בסוף בגלל ההתנסחות שלו הוא עצמו חטף יותר ממני. לא אהבתי את הנזיפה כי מי אוהב שנוזפים בו, וראיתי בה החלטה שנובעת מהרצון לרצות את המשפטנים. ציפיתי לקצת יותר מנהיגות מהפיקוד הבכיר"
מכיוון שהקורס התקצר דרסטית נאלץ הסגל לסנן תכנים רבים, לדייק את החומר הנלמד ולהתמקד באתגרים הממשיים. "התמקדנו רק במה שנדרש באמת, וצמצמנו את כל מה שנחשב לשמרים וקמח שתופח. הקורס היה מזוקק, וזה גם הפידבק שקיבלנו בסיום. השתדלנו להיות מעשיים ולתת תוכן רלוונטי. למשל, בהתלבטות בין שיעור תורת לחימה בהיבטי הגנה בשטח מיוער ברמת הגולן מול האיום של חיזבאללה, ובין מיומנויות ניהול כוח אדם, בחרנו בראשון. האתגר הצפוני הרבה יותר חשוב, דחוף ומעניין. הייתה שאלה אם נצא לשבוע של מסע היכרות עם החברה הישראלית, שזה אחד השבועות המוצלחים והמרתקים שיש פה, ולדעתי בשנים הקרובות הוא יהיה חשוב במיוחד בגלל מה שהחברה הישראלית עומדת לעבור, או שנצא לסיור באתרי קרבות שלומדים בהם את תורת הלחימה, את הפיקוד וגם את המנהיגות. כשיש שנה שלמה יוצאים לשניהם, אבל בשנה כזאת צריך לבחור. במקרה הזה ויתרנו על השבוע בחברה הישראלית, אבל מאילוץ ולא מרצון".
גם הקורס הבא יתקצר בכחודשיים, בעיקר בגלל אילוצים של סבבי החלפות. הסגל יצטרך לסנן ולברור תכנים גם מסיבות אחרות, "מתוך ניתוח של המלחמה ושל השינויים במיומנויות ובכישורים שנדרשים ממג"דים וממפקדי טייסות. יעשו פה התאמות כדי שהקורס הבא יהיה כמה שיותר מדויק ומותאם".
אמת לשעתה
עשור לאחר מבצע צוק איתן שנמשך חמישים יום – נצח במונחי הימים ההם, ושבריר מהמלחמה שאנחנו עדיין בעיצומה – אני שואל אותו איך היה לחזור למקומות שנלחם בהם בעבר. "שג'אעייה מעלה זיכרונות", הוא אומר לאחר שאיפה עמוקה. "זאת אחת השכונות המורכבות בעזה, קן טרור אמיתי, למרות שהיום אנחנו יודעים שכל עזה היא קן טרור אמיתי. כשנכנסתי לשג'אעייה היה פלאשבק למה שחווינו בצוק איתן שם, ועלו בי תחושות מעורבות. תהיתי איך לאורך השנים לא השכלנו לפרק את המקום הזה, איך הוא עדיין נשאר מקום שבכל פעם מחדש יוצאים ממנו מעשים רעים נגד מדינת ישראל. מצד שני, יש הזדמנות והגיע הזמן לעשות את זה. אני חושב שהכוחות פועלים ופעלו ברצועת עזה מתחילת המלחמה בנחישות אחרת, עוצמה אחרת וגבורה אחרת".
המחיר הכבד ששילמנו בשמחת תורה גרם לנחישות ולעוצמה להיות כאלה.
"כן, לצערי. אחד הדברים שמאפיינים את האויב שלנו הוא השימוש הציני והמניפולטיבי בתשתיות 'רגישות' לכאורה, כי הוא יודע שנפגע בהן פחות. הוא מזהה את הרגישות המוסרית הגבוהה שלנו כעם ישראל, כעם היהודי, והוא מבסס את תוכנית ההגנה וההתקפה שלו על הרגישות המוסרית כנקודת תורפה שלנו. כשנכנסנו לעזה גם בצוק איתן וגם היום ראינו שכל מצבורי הנשק שלו נמצאים מתחת למסגדים, והטילים שלו מתחת לבתי ספר והצלפים שלו יורים מתוך מרפאות, והוא יורה רקטות לעבר שדרות מתוך ריכוזי עקורים ברפיח. מה שאנחנו עושים היום בעזה הוא הדבר הכי נכון, הכי ערכי והכי מוסרי שיש. היינו צריכים לפעול ככה מלכתחילה ומזמן, וחבל מאוד שהיינו צריכים לשלם מחיר כואב ב־7 באוקטובר רק כדי שתהיה לנו 'ההצדקה המוסרית' לעשות את זה. בעיניי 'ההצדקה המוסרית' הייתה קיימת גם ב־6 באוקטובר".
גם בצוק איתן חשבת שצריך לפעול יותר?
"אין ספק שבמבט לאחור היינו צריכים לעשות כבר אז את מה שאנחנו עושים היום. אבל לחבוש את משקפי הבדיעבד זאת חוכמה קטנה. צוק איתן היה שונה כי האיום היה אחר. זאת לא הייתה מלחמה רחבה כמו עכשיו. היו לנו ידיעות על מנהרות התקפיות שהאויב בונה כדי לחדור לישראל ולעשות התקפה מהסוג של 7 באוקטובר. ידענו שזה הנשק ולכן מטרות המבצע היו ממוקדות – להיכנס לעזה, לאתר את המנהרות ההתקפיות, להשמיד אותן ובכך להסיר את האיום. וזה גם מה שעשינו.
"לשעתו זה היה המענה הנכון. היום, כשאתה יודע מה נמצא שם, איך הוא בנוי, לאיפה זה הולך – אני חושב שבהחלט היה ראוי להשמיד את כל התשתית הזאת קודם בלי לשלם מחירים כבדים כל כך. האויב למד שאנחנו יודעים איפה המנהרות ההתקפיות שלהם, ושבנינו כל מיני מכשולים ושכבות הגנה כדי שהם לא יוכלו לחדור מתחת לקרקע. אז הם עלו מעל לקרקע. הרצון הבסיסי שלהם לא השתנה, והם אומרים אותו מעל כל במה, ואני חושב שכדאי מאוד שנקשיב לו".
דיברתם בקורס על לקחים מהמלחמה? על מה שהביא אותנו ל־7 באוקטובר?
"המהות של פו"ם היא למידה, ועסקנו גם בלמידה של המלחמה הנוכחית, של המרכיבים הטקטיים שלה וגם של מרכיבים יותר גבוהים. עשינו הרבה כדי ללמוד תוך כדי הלחימה, החל בסיור בעוטף בעקבות 7 באוקטובר כדי לשמוע את האזרחים. שמענו את הסיפורים על לחימה בתוך היישובים, וניתחנו אותם בביקורתיות וגם בשיחות עם הבכירים שהיו פה. החניכים לא פראיירים, הם הציבו שאלות קשות וקיבלו תשובות שחלקן מספקות יותר וחלקן פחות. וכן, שאלנו גם איך הגענו ל־7 באוקטובר ומה היינו צריכים לעשות אחרת".
באשר לצורך של בכירי הצבא לקחת אחריות על כשליהם, ישורון אומר שהשיח בפו"ם "משתדל להיות יותר מקצועי ופחות צהוב", ובכל זאת מתקיים דיון בנושא. "תחושת האחריות לכישלון הגדול של 7 באוקטובר לא יכולה להישאר רק בדרגים הגבוהים. כל מי שהיה בצבא, לא משנה באיזה דרגה, שאל את עצמו איפה האחריות שלו. אני שאלתי את עצמי אינספור פעמים איפה הייתה האחריות שלי בדרך, והייתה. הייתי מח"ט מילואים בשנים שבניין הכוח של הצבא הלך למקומות אחרים, וצבא היבשה נחלש".
בתוכניות הרב־שנתיות של הצבא בעשור וחצי האחרונים, הוא אומר, "זרוע היבשה לא קיבלה תעדוף גבוה והכסף הלך למקומות אחרים. את פירות ההשקעה בהם ראינו במלחמה הנוכחית, בשילוב בין חיל האוויר וחיל הים לצבא היבשה, בהגנה האווירית ועוד. חלק ניכר מהזמן שלי בתור מח"ט מילואים היה להיאבק שלא נעבור את הקו האדום בקיצוצים. תשאל אותי אם עברנו אותו או לא – על זה אפשר להתווכח. אני כן יודע שאיפה שקיצצנו, בעיקר בצבא המילואים, ואיפה שהשקענו פחות בהנחה שצריך צבא קטן וחכם – שם שילמנו את המחיר ב־7 באוקטובר, וגם בכל התמרון בהמשך. ביום הדין גילינו שעדיין דרוש צבא יבשה חזק, שיודע להחזיק שטח. בתחקיר של איך התגלגלנו למלחמה הזאת צריך לבחון גם את הנחות היסוד הללו, עד כמה הן היו נכונות ועד כמה סיפרנו לעצמנו סיפור שאין הרבה קשר בינו ובין המציאות".
קו מז'ינו שלנו
התחקיר הפנימי של הצבא, כך החליט הרמטכ"ל הרצי הלוי לפני כמה שבועות, יתחיל ב"צעדות השיבה", או אירועי "שומרי הסף" במינוח הצה"לי, שהחלו במרץ 2018: הצעדות הובילו לכך שצה"ל ויתר על הפרימטר הביטחוני, נסוג והתכנס מאחורי מיגוניות, נכנע להתפרעויות, ליריות, להרג חיילים ולחבלות סמוך לגדר, ואפילו הקים חומות בטון לצד הכבישים וליד היישובים בעוטף עזה. שיא התהליך, במובן מסוים, היה פריצת הגדר ב־7 באוקטובר. אבל ישורון לא משוכנע ש־2018 היא נקודת ההתחלה הנכונה. "יש היבטים שבהם נקודת הכשל מתחילה הרבה לפני 'שומרי הסף'. למשל בבניין הכוח: הפיחות הזוחל בזרוע היבשה מתחיל הרבה לפני 2018. גם הקונספציה שאנחנו סומכים על כך שהאויב ינהל איתנו דו־שיח לא התחילה ב־2018. גם בניין הכוח של הצד השני לא התחיל ב־2018.
"איפה שקיצצנו, בעיקר בצבא המילואים, ואיפה שהשקענו פחות בהנחה שצריך צבא קטן וחכם – שם שילמנו את המחיר ב־7 באוקטובר. ביום הדין גילינו שעדיין דרוש צבא יבשה חזק, שיודע להחזיק שטח. בתחקיר של איך התגלגלנו למלחמה הזאת, צריך לבחון גם את הנחות היסוד הללו"
"ההסתמכות על הגדר והתצפיות היא אירוע מעניין. אני לא זוכר מתי זה התחיל ברצועת עזה. לפני כחודש היינו עם החניכים בסיור באתרי קרבות באירופה ממלחמת העולם הראשונה והשנייה. כשחזרנו הם אמרו תקשיבו, זה בכלל לא היה סיור באתרי קרבות באירופה, זה היה סיור של 7 באוקטובר. אתה עומד בקו מז'ינו ומדבר על קו של מכשולים שלא עצר את האויב. הסיפור הזה לא חדש בהיסטוריה. והנה הוא קרה לנו, וגם את זה אני חושב שראוי שנתחקר".
אתה חושב שמטרות המלחמה מובנות וברורות?
"המטרות מוגדרות בבירור. ממה שאני זוכר במלחמת לבנון השנייה, יצאנו למלחמה שאין בה שום כיוון, שום מטרות ברורות, והיה נורא להילחם ככה. עכשיו המטרות ברורות ומוגדרות על ידי הדרג המדיני והצבאי. ברמה הטקטית אנחנו עם הישגים יפים וגם עם רוח קרב מרשימה. התנהלות מעוררת השראה. הגבורה, החוסן והיכולת להתמודד עם מצבי משבר, המקצועיות והתעוזה, זה משהו שאף אחד לא תיאר לעצמו לפני כן. יש פה צבא עם מפקדים – דרג המג"דים, המח"טים ומפקדי האוגדות – רציניים, נועזים, בעלי רוח גדולה שיודעים להשיג כל משימה שישיתו עליהם. זה חידוש גדול ולא בטוח שהיינו שם לפני כן. אבל מלחמה היא לא רק אירוע טקטי ומהלכי קרב, והתרגום של ההישגים ברמה הטקטית לרמה האסטרטגית הוא מורכב ומסובך, ובמציאות הלא פשוטה שלנו זה אתגר גדול שדורש תעוזה, יצירתיות ואומץ. אני מקווה שנצליח לפתור את זה".
האמנת ב־7 באוקטובר שזה יימשך יותר מתשעה חודשים?
"לא חשבתי אז על שום דבר כזה, ואני לא יודע אם היה מישהו שחשב שלשם זה הולך. המלחמה הזאת שונה מאוד מצוק איתן, שהיה מבצע עם מטרה ממוקדת. כדי להשיג את המטרות שלה צריך זמן ואורך נשימה, ויכולת להחזיק מעמד בכל ההיבטים. גם ביחידות עצמן, שעומדות בקשיים בכבוד, גם בארגון צבאי שיהיה עכשיו שנים במלחמה וגם בחברה האזרחית שצריכה להבין שמשהו השתנה. אבל זה הגורל שלנו, ואין לנו ארץ אחרת".
קצינים מודאגים
ישורון, בן 46, גר בעלי ונשוי לנעמה, אשת חינוך והידרותרפיסטית, שהייתה איתו בשבט בבני עקיבא בשבי־שומרון. יש להם שישה ילדים. הגדולה היא חיילת משוחררת שהדריכה עולים חדשים במחו"ה אלון, והבת השנייה משרתת שירות לאומי בכפר הנוער ימין אורד ("מה שאחותה עשתה בצבא, רק עם עולים חדשים מאוקראינה"). ארבעת הבנים עדיין לומדים במוסדות החינוך. ישורון למד בישיבה התיכונית קרני־שומרון ובמכינה הקדם־צבאית בעלי, ואז התגייס לחיל השיריון. במשך 26 שנה התקדם בסולם הדרגות.
"צריך הרבה צניעות בתהליך הפרישה", הוא אומר בכנות. "הייתי אלוף משנה בצבא ופיקדתי על חטיבה, וזה אומר שאני מבין בענייני ביטחון, אבל בעניינים אחרים אני עדיין לא כל כך מבין. הייתה לי תקופה של התבוננות פנימית שבסיומה החלטתי שמיציתי את המסלול הצבאי, ושאני רוצה לעסוק באתגרים אחרים בחברה הישראלית. אבל אני צריך לבוא בענווה וללמוד. זה מסע, ואני שמח ומוכן לקראתו. מדינת ישראל נמצאת בשלב היסטורי של מעבר מהמאבקים הקיומיים לבירור הזהות שלה. 7 באוקטובר קצת החזיר אותנו למלחמת השחרור ולאתגרים הקיומיים הללו, אבל לא פירק את ההשקפה הזאת שלי. אני חושב שחלק גדול מהיכולת שלנו לנצח במלחמות שעוד נכונו לנו קשורה לבירור הזהות והייעוד שלנו כלאום, לאחדות כחברה ולשאלה לאן אנחנו הולכים בשנים הבאות. במובן מסוים המלחמה החזירה אותנו אחורה, אבל במובן אחר היא חיזקה אצלי את התחושות שהיו לי קודם".
נוח לך להתראיין עכשיו, כשאתה יודע שאתה בדרך החוצה מהצבא?
"לא", הוא צוחק, "היה לי נוח להתראיין גם קודם. כשאתה יודע מה אתה רוצה מעצמך זה קל. מי שיודע מה הוא רוצה להגיד ויש לו יכולת ניסוח לא צריך לפחד מלהתראיין".
אז תגיד לי מה אתה חושב על סוגיית ההתיישבות בעזה אחרי המלחמה? נתניהו אמר השבוע בערוץ 14 שזה לא ריאלי.
"זאת החלטה מדינית הארד קור. שהמדינה תחליט. יש לי דעה אישית כנריה האזרח אבל זה לא רלוונטי".
בכלל, הוא אומר, סוגיית "היום שאחרי" לא נידונה בתוכן של הקורס של פו"ם, אך הקצינים דיברו עליה "בעיקר בפינות הקפה, כאזרחים מודאגים של מדינת ישראל. אנחנו משתדלים לעסוק במקצוע הצבאי ולעשות אותו הכי טוב שאנחנו יודעים כי זה התפקיד שלנו, ואת ההחלטות של המדינה – שהמדינאים יקבלו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
