"אנחנו מנצחים, ככה הרגשנו לפחות. לפעמים נראה שהמפקדים ניסו לעורר אותנו בכוח, לשבור שגרה במה שמועבר בקשר, כדי שלא ניכנס לשאננות. אבל בינתיים, ככה נראה הקו הראשון: שכונה שלמה מונחת הרוסה לרגלינו. למה לעזאזל חמאס כמו התעקשו שניכנס לכאן? הם באמת לא הבינו מה יקרה ברגע שנפעיל עוצמה צבאית? טיפשים, חשבתי לעצמי, ומי שמשלמים את המחיר הם האנשים הפשוטים. כמו אצלנו לפעמים".
השורות הללו נשמעות כמו תיאור של הנעשה בעזה בחודשים האחרונים, אך למעשה הן מבקשות לקחת את הקורא עשור וחצי לאחור. השנה היא 2009, וגדי עזרא, סטודנט צעיר בן 22, מקבל שיחת טלפון ששולפת אותו מתוך שגרת חייו, ושולחת אותו לשירות מילואים במלחמה שאך זה פרצה. הוא מצטרף לצוות מגובש מיחידה מיוחדת, נכנס לעומק רצועת עזה, נתקל במחבלים ומגיע גם לחורבות היישובים הישראליים. גם במערכה הנוכחית לחם עזרא בעזה, יחד עם אותו צוות ומול אותו אויב, אך הפעם הוא הבין הרבה יותר איך הדברים נראים מבחוץ, ואיזו מערכה מתנהלת במקביל ברחבי העולם. כמנהל מטה ההסברה הלאומי לשעבר, הוא חזר מעזה של 2024 לא רק עם זיכרונות משדה הקרב, אלא גם עם תובנות על הדרך שבה יש להפיץ את הנרטיב הישראלי סביב המלחמה שנכפתה עלינו.
"11 יום בעזה" (הוצאת ידיעות ספרים) הוא ספרו הראשון של עזרא. זהו תיעוד קורותיו של כוח מילואים במבצע עופרת יצוקה, בדצמבר 2008 ובינואר 2009. רבים מלוחמי חרבות ברזל בסדיר ובמילואים ירגישו שזה גם הסיפור שלהם. עזרא מספק תמונה מפורטת מאוד של חזית עזה, של צה"ל ושל חוויית מילואים ישראלית טיפוסית: הרבה קפה, הרבה "אחי", אימונים, בלגן, תנועה חשאית, פחדים ותקוות. דרך חוויותיו אפשר להבין כמה מעט השתנה מעופרת יצוקה ועד חרבות ברזל.
"בבוקר שמחת תורה הייתי בבית, מופתע כמו כולם מהאזעקות", מספר לנו עזרא. "אחרי רגע אני מתחיל לקבל מבול של הודעות וטלפונים מגורמים שעדיין תופסים אותי כמישהו שמחובר למערכת, וכולם מנסים להבין מה קורה". בשנים האחרונות הוא עושה שירות מילואים כפול, גם בצנחנים וגם בתפקיד ייעוץ בקריה, ולכן עד מהרה הגיע ל"בור", וניסה לעזור בגיבוש המסרים ותמונת המצב. "זה אירוע בין מורכב לטראומטי. המראות שראיתי בקריה והקולות ששמעתי הזכירו תקופות אחרות, כאלה שהייתי רגיל לקרוא עליהן בספרי ההיסטוריה", הוא אומר. "בסופה של הערכת מצב, גורם בכיר מאוד לקח אותי הצידה ואמר: 'אבד הקשר עם מת"ק עזה (מפקדת התיאום והקישור – א"כ). איך אני אומר את זה לכולם עכשיו?'. מאוחר יותר גם ראינו את הסרטונים של חמאס, שתיעד איך הוא שוחט שם את החיילים. הרגשתי שאני במלחמת יום כיפור. הנחתי יד על אותו בכיר ואמרתי לו: 'אתה לוקח נשימה עמוקה ואומר את הדברים כמו שהם'.
"בינתיים ראיתי את חברי הממשלה מגיעים בזה אחר זה. רצתי בין הבור לקומות למעלה כדי להתעדכן בסרטונים שמופצים בטלגרם. מהר מאוד הבנתי שאני לא הולך לבלות את התקופה הזו בקריה, אלא לחבור לצוות שלי".
כעבור זמן קצר עלה עזרא על מדים והצטרף לחבריו, לוחמי סיירת הצנחנים, בבסיס האימונים של החטיבה. למחרת הם ירדו דרומה. "בדיעבד הירידה לא הייתה מהירה מספיק, לצבא לקח זמן להתארגן על האירוע. כשאחד הקצינים הבין שאנחנו עומדים להתעכב עוד בבא"ח, הוא שאל אותנו אם אנחנו רוצים להצטרף אליו למשימה מיוחדת. כך מצאנו את עצמנו בעיר בדרום, כשמחבלים עדיין שרצו בסביבה".
בהמשך עבר הצוות לבארי ולנחל־עוז, ואחר כך יצאו לעומק הרצועה וללחימה ממושכת בחאן־יונס ובג'באליה. תוך כדי המלחמה, עזרא הצליח גם לסיים את העריכה הסופית של הספר על המלחמה ההיא, שהוא החל לכתוב ב־2018. עזה של חרבות ברזל זכתה לאפילוג בסופו. "הייתה לי התלבטות בנושא", הוא אומר על התוספת הקצרה, שני עמודים אורכה. "הגעתי למסקנה שזה גדול מכדי לכתוב רק פרק בספר".
אז הספר הבא שלך יהיה "150 יום בעזה"?
"כתיבה היא תהליך תרפיוטי, ואני עדיין באירוע עצמו. כל ישראלי רוצה שהחטופים יחזרו הביתה, וכולנו זוכרים את הקורבנות, אבל לכל אחד מאיתנו יש גם דמות שנכנסה קצת יותר ללב. אצלי זו עמית מן", הפרמדיקית שנרצחה במרפאת השיניים של קיבוץ בארי בעת שטיפלה בפצועים. "שהינו בבית שנמצא חמישים מטרים מהמרפאה, אבל עברו שבועיים עד שהצלחתי לאזור אומץ וללכת לשם. ביום האחרון לפני שעזבנו את הקיבוץ, נכנסתי והייתי שם עם עצמי במשך 45 דקות. הסתובבתי בין החדרים, מנסה להבין מה עבר על הגיבורים האלה, אילו תעצומות נפש גילו אנשי הצוות הרפואי. זה סיפור שממחיש את הטרגדיה שכולנו היינו בה. אתה מסתובב באתרי קטל בשטח מדינת ישראל, ואומר ריבונו של עולם, איך הגעתי למצב הזה? איך אני עובר בשדרות או ליד קבר הבאבא סאלי בנתיבות, עם נשק, קסדה ושכפ"ץ?"
"בסופה של הערכת מצב בקריה, גורם בכיר לקח אותי הצידה ואמר: 'אבד הקשר עם מת"ק עזה. איך אני אומר את זה לכולם?'. אמרתי לו: 'אתה לוקח נשימה עמוקה ואומר את הדברים כמו שהם'. רצתי בין הבור לקומות למעלה כדי להתעדכן בסרטונים שמופצים בטלגרם, והבנתי שאני לא הולך לבלות בקריה, אלא לחבור לצוות שלי"
המחשה אחרת לטירוף שנקלענו אליו הוא מצא בחאן־יונס. "אתה נכנס לבית אזרחי שעל פניו נראה כמו בית מגורים רגיל. יש ספה, נרגילה, תמונות משפחתיות וריהוט סביר יחסית. אבל כשמסתכלים טוב, מבינים שזאת תפאורה למציאות מעוותת מאוד. הפוסטרים שתלויים על הקיר מהללים שהאדה ורצח של יהודים; בני המשפחה שמצולמים בתמונות מתהדרים בנשק לא מתוך רצון להגן על המולדת, אלא משאיפה לפגע באחרים כאידיאל; ומטרים ספורים מבית המגורים הזה יש מנהרת טרור אדירה שנמצאו בה כלובים להחזקת החטופים. אתה שואל את עצמך, איך הדיירים לא ידעו? והתשובה היחידה היא – ברור שהם ידעו. המעורבות של החברה האזרחית שם בטרור היא עצומה".
לא ידעת את זה לפני כן?
"ידעתי, אבל כשאתה פוגש את הדברים במציאות, זה מכה בך. היה ברור לי גם שעזה היא לא 'בית הכלא הגדול בעולם', בניגוד לשקר שהודהד הרבה מאוד שנים. יש גם הרבה עושר בעזה. ועדיין, כשאתה מגיע לשם ורואה את הווילות הנהדרות, את הבריכות ואת הלונה פארקים, זה מהמם אותך".
לא למדנו להיפרד
החוויות שמתוארות בספר, אומר עזרא, הן על־זמניות, ונשארו רלוונטיות גם בימי המלחמה הממושכת והקשה הרבה יותר מזו שחווינו ב־2009. "עופרת יצוקה במובן הזה נקלעה לסיטואציה. הרעיון מאחורי הספר הוא שבציבוריות הישראלית, מלחמה מתווכת דרך שני קטבים – גבורה או טרגדיה. בפועל, כל מי שהיה בלחימה יודע שהיא מלאה בהרבה מאוד רגעים קטנים שהם הדבר עצמו. רגעים של אושר, צחוק, געגוע, תקווה, חרדה, חשש.
"הספר נועד לתווך את החוויות האלה. אני רוצה שכשתקראי בו, תרגישי כאילו חבר שלך שחזר ממילואים יושב איתך על כוס קפה בסלון ומספר לך בפתיחות איך זה היה. ההודעות הכי מרגשות שאני מקבל הן מנשות מילואימניקים שכותבות שעכשיו הן מבינות מה עובר על בני הזוג שלהן. כי לפעמים זה מתיש ומורכב לפתוח את הדברים מול מישהו, אהוב ככל שיהיה, שלא מכיר את זה. שואלים מילואימניקים 'איך היה?', וזו שאלה קשה לפעמים, כי היא הופכת אותנו למתווכי אקשן. אבל דרך השאלה הזאת הבנתי שהרבה אנשים לא מבינים איך זה בפנים".
במלחמה הנוכחית, הוא מספר, חווה שוב חוויות שתוארו בספר. "לדוגמה, ההודעה האחרונה שאתה שולח לפני שאתה נכנס לעזה", הוא אומר. "זאת דילמה שליוותה אותנו גם עכשיו. מלמדים אותנו להילחם, לא להיפרד. או התחושה כשאתה נשכב בשטח, גמור מעייפות, ומרגיש את הקור בגב כי הווסט מושך למעלה את החולצה. וחוסר הוודאות של מה יהיה איתי, ומצד שני ההבנה שאני פה בשביל החברים. כל מי שחווה לחימה יזדהה עם זה, ומי שלא – יקבל הצצה בלתי אמצעית לאיך זה נראה באמת".
הפחד נוכח מאוד בסיפור.
"מי שטוען שהוא לא מפחד במלחמה – אני חושב שהוא לא דובר אמת, או שהוא משוגע. הפחד קיים, אבל הוא לא משתק. ההבנה למה אני נמצא שם, והרצון להיות שם בשביל החברים שלי ולהגן עליהם, אלו דברים חזקים יותר מכל פחד. מלחמה היא לא אירוע של שחור ולבן, היא מצב מורכב שמעורר הרבה תחושות".
מה בכל זאת ההבדלים בין לחימה בעזה 2009 ללחימה ב־2024?
"ברמה האישית, כשאתה בן 22 ונכנס לעזה, אתה סוחב את המשקל שעל הגב. כשאתה בן 38, עם אישה וילד ורכב חברה, אתה נכנס לעזה גם עם משקל הדאגה של מי שאתה משאיר מאחור. ברמה הכללית, ההבדל העיקרי הוא שהאויב השתכלל. איום המנהרות, שהיה אז בתחילתו, גדל לממדים אדירים. גם המוכנות של האויב הרבה יותר גדולה. ומצד שני, גם צה"ל מתקדם יותר. למשל, השילוב בין הכוחות – חיל האוויר, חיל הרגלים, חיל הים. העובדה שאנחנו, לוחמי חי"ר, מצאנו את עצמנו בשיתוף פעולה הדוק עם חילות אחרים, מעידה שהצבא חושב באופן משוכלל הרבה יותר מבעבר.
"צריך גם לזכור שמטרות המלחמה היום שונות. זה אירוע אחר, שמחייב הרבה יותר זמן, אורך רוח ואורך נשימה, ולכן השחיקה גם גדולה יותר. לזה צריך להוסיף את החטופים ואת הטראומה הלאומית".
הרבה מהלוחמים מספרים שאין דבר שהם רוצים יותר מאשר לחזור מעזה עם חטוף חי.
"ממש כך. כל לוחם או לוחמת שפגשתי, הדבר הראשון שהם מדברים עליו הוא החטופים. ב־7 באוקטובר חווינו אובדן ריבונות, והשיקום שלה הוא לא רק בפצצות ובטילים על עזה, אלא גם בילדים שרצים בקיבוץ בארי. החטופים הם עדות קיימת לאובדן הריבונות. לכן הנוכחות שלהם שם היא לא רק טרגדיה פרטית, זוהי תזכורת כואבת במובן הלאומי. מה שיוחלט לגבי החטופים ישפיע על תפיסת הפרויקט הציוני, שמושתת גם על 'כל ישראל ערבים זה בזה'. בשיח המחירים שאנחנו מוכנים לשלם בשביל להחזיר אותם צריך לקחת בחשבון גם את המחיר של אי החזרה, ואת ההשלכה של החלטה כזאת על הציבוריות הישראלית".
לנצח על המנגינה
עזרא, בן 38, נשוי ואב לבן, מתגורר היום בתל־אביב. הוא נולד וגדל בקריית־גת. בתור ילד רצה להיות שחקן כדורגל, אך לדבריו "הוסלל" ללימודי משפטים. את התואר הראשון והשני קיבל באוניברסיטת תל־אביב, ואת הסטאז' עשה כמתמחה האישי של פרקליט המדינה דאז, משה לדור. "הייתי זבוב על הקיר בישיבות הכי מעניינות שאת יכולה להעלות על הדעת, התיקים הגדולים ביותר של אז".
בתום ההתמחות נסע לאוניברסיטת ניו־יורק, ללימודי תואר שני נוסף, שהתמקד במשפט בינלאומי. לאחר שובו ארצה עבד כיועץ משפטי במשרד החוץ, ובהמשך עבר לתפקיד יועץ אסטרטגי במטכ"ל. משם המשיך לייעוץ אסטרטגי ומשפטי פרטי, והחל להרצות בארץ ובעולם. "במשרד החוץ הבנתי שיש סביבי המון משפטנים טובים ממני, אבל אף אחד מהם לא החזיק נשק, ואף אחד מהם לא יודע איך מתורגמים בשטח הכללים המשפטיים שאנחנו מדברים עליהם, דיני המלחמה. הבנתי שיש לי זווית מעניינת וסיפור לספר".
"לישראל אין בעיה במסרים עצמם. יש לה הרבה דוברויות איכותיות, שכל אחת עושה עבודה בחלקת הא־לוהים שלה. הבעיה שלנו היא לגרום לכל הגופים לעבוד יחד, כדי לוודא שהקול שלנו יהיה ברור ועקבי. יתרה מכך, במשך שנים התעסקנו בעיקר בשוטף, ולא השקענו בתוכניות ארוכות טווח"
בימי מבצע שומר החומות הוא ישב בבור בקריה, וזיהה "חלל הסברתי. לא היה אף אחד שניהל את האירוע. אני זוכר שאמרתי לאלוף אייל זמיר, אז סגן הרמטכ"ל והיום מנכ"ל משרד הביטחון – 'מה שקורה עכשיו זה שגורמים לא מדיניים מחליטים על המסרים הלאומיים. איפה הדרג המדיני?'. בתגובה הסתכלו עליי במבט מלא חמלה. חודשיים אחר כך ראיתי שמחפשים מנהל למטה ההסברה הלאומי, והחלטתי שאני הולך על זה. כך התחילה תקופה מטורפת, רכבת הרים".
התפקיד שהגיע אליו לא היה מאויש במשך שלוש שנים. מי שקיבל לשם את עזרא היה ראש מערך ההסברה הלאומי דאז, אלעד טנא (היום עורך מקור ראשון). גם הוא נכנס לתפקיד שעמד מיותם במשך שבע שנים. "האתגר שלנו היה כפול", ממשיך עזרא. "ראשית, להקים מחדש גוף שלא תפקד במשך תקופה ארוכה מאוד. זה אומר לגייס כוח אדם ולייצר תוכניות עבודה, יעדים וחזון. הממד השני היה לגרום לגוף הזה לעבוד עם שאר המערכת הישראלית באופן סינרגטי, שכולם ינגנו את אותה המנגינה: כל גופי הביטחון, כל המשרדים האזרחיים, והדרג המדיני. צריך גם להיות בקשר תכוף עם משפיענים ומובילי דעת קהל, לוודא שהמסר הרצוי יוצא לעולם, ולהגדיר את קהלי היעד. תראי למשל את מה שקורה עכשיו. האירוע של כטב"ם חיזבאללה שצילם את כל אזור מפרץ חיפה – יש פה פספוס מטורף בנושא של חשיבה על קהלי יעד".
מדוע?
"ב־7 באוקטובר הנגב המערבי נכבש לכמה שעות בידי ישות זרה, ומה שקורה כעת בצפון רק מעמיק את תחושת החדירות של הציבור הישראלי. זה מה שחיזבאללה ניסה לעשות – ללחוץ על הפצע הפתוח הזה. מה ישראל עשתה? הגיבה באמירות כמו 'דרום לבנון תעלה באש'. קהל היעד הלבנוני־חיזבאללאי חשוב, אבל חשוב יותר במקרה הזה הקהל הישראלי. אם פרצו לך לבית, מה תרצה לשמוע מהשוטר –שיגיד שאפשר לפרוץ גם לבית של הגנב, או התחייבות שהבית שלך יהיה בטוח מעתה ואילך?
"חיזבאללה עשו עלינו השפעה, ואנחנו ענינו בדוברות. במקום זה היינו צריכים להמחיש שהגבולות שלנו בטוחים. למשל, לשחרר סרטוני יירוטים מוצלחים של כטב"מים, להראות שמחבלים שמתקרבים לגדר מחוסלים, להוציא נתונים שיראו שהמקרה הזה הוא החריג, ולא הכלל. זו השפעה".
ובמקום זה, דובר צה"ל אמר – יכולנו להוריד את הכטב"ם, ובחרנו לא לעשות זאת.
"דניאל הגרי עושה עבודה מעולה, הבעיה היא שאין יד שמנהגת את האירוע כרגע ומכווינה ברמה המדינית. זה היה האתגר שלנו בזמנו, לייצר מדיניות הסברה לאומית. הצלחנו לבנות קהילת דוברות ודוברים של כל הארגונים הממשלתיים והביטחוניים, והם פעלו מתוך תחושת שותפות. צריך להגיד בענווה שהיו לנו גם לא מעט כישלונות, אבל אם ניקח אירוע מרכזי של אותה תקופה, החשש ממהומות בחודש רמדאן של שנת 2022, אפשר לומר שנחלנו הצלחה. הייתה אז הצטברות רגישה של מועדים אסלאמיים, יהודיים, נוצריים וישראליים־לאומיים, וחמאס ניסה לשחזר את ההצלחה שהייתה לו סביב יום ירושלים 2021. הפעם הכנו מדיניות הסברה סדורה שכללה יותר מעשרים גופים, במטרה לבלום את מאמצי ההסתה של חמאס ולהכניס אותו למגננה, בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.
"משטרת ישראל ידעה שחשוב לאתר תיעודים של פורעים פלסטינים שמחללים את מסגד אל־אקצה, כדי שחמאס יצטרך לתת הסברים לעולם הערבי. ביום ירושלים המשטרה הצליחה להביא תיעוד של פורע פלסטיני שמטיל את מימיו על המסגד. זה סרטון שיכול לשנות את פני המערכה, והוא הגיע לעשרות מיליוני צופים בעולם הערבי.
"חשוב להבין, תוכנית הסברה כזאת לא מגיעה בהנחתה. עושים את זה בשותפות, מתוך צניעות והבנה שיש לגופים בשטח הרבה תובנות והרבה מודיעין. מחברים את זה לראייה מדינית רחבה באמצעות מל"ל, משרד החוץ, לשכת ראש הממשלה והמזכיר הצבאי שלו, וכל התלכיד הזה מייצר מדיניות הסברה לאומית: מה המסרים, איך מעבירים אותם ומתי, ולא פחות חשוב – מי לא מעביר אותם. כי השאלה היא לא רק איך להוציא את המסר, בנאום או בהודעת דוברות, אלא אם בכלל עושים את זה באופן מזוהה. היו לנו תיעודים שידענו מראש שאם הסמל של מדינת ישראל יופיע עליהם, הם לא ישיגו את ההשפעה הרצויה".
אחת המטרות החשובות של מערך ההסברה, שב עזרא ומדגיש, הייתה איחוד מסרים. "היום אפשר לראות למשל שגופי הביטחון אומרים דבר אחד, והדרג המדיני יאמר משהו אחר לגמרי. אנחנו התחלנו מיזם שקראנו לו דף המסרים הלאומי. בישיבות הממשלה השבועיות בימי ראשון כל השרים קיבלו דף שתוכלל כבר ביום רביעי. הדרג המדיני נתן לנו דירקטיבה של מה שחשוב לו, פנינו לכל הגופים כדי לקבל את התוכן, וזה חזר לדרג המדיני לאישור ברמה של ראש מל"ל ותורגם לדף מסרים. אני לא חושב שמתקיים היום דף כזה", הוא אומר בצער, "וזו אינדיקציה לבעיה שורשית עמוקה".
הכלה במקום תוכחה
עזרא כיהן כמנהל מטה ההסברה קצת יותר משנה – במשך רוב תקופת ממשלת בנט־לפיד, וחודש בימי נתניהו. מאז סיום תפקידו שם הוא משמש כפרשן בערוץ "רלוונט" ובכלי תקשורת נוספים בארץ ובעולם, טס להרצאות, ובעיקר עושה מילואים. תפקיד מנהל המטה טרם אויש מחדש. בראש מערך ההסברה כיהן מושיק אביב, אך בחודש מאי הוא הודיע על פרישה, וגם לו לא מונה מחליף.
מדוע ישראל נכשלת כל כך בהסברה?
עזרא: "לישראל אין בעיה במסרים עצמם. יש לה הרבה מאוד דוברויות איכותיות, שכל אחת עושה עבודה בחלקת הא־לוהים שלה. הבעיה שלנו היא לגרום לכל הגופים לעבוד יחד, כדי לוודא שהקול שלנו יהיה ברור ועקבי. יתרה מכך, במשך שנים התעסקנו בעיקר בשוטף, ולא השקענו בתוכניות ארוכות טווח. רואים את זה למשל באקדמיה בארה"ב. סטודנטים שמשלמים עשרות אלפי דולרים כדי ללמוד באחד המוסדות הטובים בעולם, אוניברסיטת קולומביה, מוצאים את עצמם צועדים וצורחים סיסמאות תמיכה ברצח עם. האנשים האלה הם תוצר מדיניות שיטתית של קטאר ומדינות אחרות, שמזרימות כספים לאקדמיה האמריקנית ומטות בעזרתו את דעת הקהל נגד מדינת ישראל. האקדמיה בארה"ב מכתיבה הרבה מהשיח הציבורי שם ומולידה את ההנהגה הלאומית העתידית, ולכן ההשפעה שם היא גם בטווח הקצר וגם בטווח הארוך. זה ביטוי לכשל שלנו, משום שמדינת ישראל פעלה אומנם בזירת הקמפוסים, אבל לא הגדירה אותם כיעד אסטרטגי שמחייב תוכנית של עשור קדימה".
איך מתמודדים עם הדור המערבי הצעיר הזה – שאם נודה על האמת, הוא ברובו טיפש בכל מה שנוגע למה שקורה כאן?
"דבר ראשון, צריך להבין שנכשלנו, ולבחון מה היה הכשל. למשל, האם היינו צריכים לכנס אחת לחודש שולחן עגול, שחברים בו לא רק ארגוני הביטחון אלא גם משרד החינוך? דבר שני, לתרגם את זה לתוכנית לאומית אסטרטגית. זה מהלך מאתגר מאוד במדינת ישראל, שהממשלות שלה מתחלפות באופן תכוף. הדבר השלישי הוא להבין שכל הוצאה לפועל של תוכנית הסברה צריכה להיעשות לא מתוך כעס, אלא בגישה של הכלה. צריך לדעת שבכל רגע נתון יהיו עשרה אחוזים שבכל מקרה בעדנו, עשרה אחוזים שנגדנו, ושמונים אחוזים שבורכו בבורות. יכול להיות שיש דרכים, לאו דווקא ורבליות, לתווך לקבוצה הגדולה הזאת את האמת שלנו בצורה מכילה יותר, ולא מאשימה. הגישה הזאת לא אומרת שאני לא מאמין בצדקת הדרך שלי, זה רק אומר שהמטרה היא השפעה, ולא תוכחה.
"חיזבאללה ניסה ללחוץ על הפצע הפתוח של 7 באוקטובר. מה ישראל עשתה? הגיבה באמירות כמו 'דרום לבנון תעלה באש'. קהל היעד הלבנוני־חיזבאללאי חשוב, אבל חשוב יותר הקהל הישראלי. אם פרצו לך לבית, מה תרצה לשמוע מהשוטר – שיגיד שאפשר לפרוץ גם לבית של הגנב, או התחייבות שהבית שלך יהיה בטוח מעתה ואילך?"
"באחת הנסיעות האחרונות שלי לארה"ב, לקח אותי נהג מונית בנגלדשי. כשהוא שמע שאני מישראל, הוא מיד שאל: 'למה אתם עושים רצח עם?'. ועכשיו אני צריך להיות איתו 35 דקות במונית. הוא הודה שחמאס ביצע פשעים נגד האנושות, ומצד שני אמר שצריך לחזק את חמאס, כתנועה שמייצגת את הפלסטינים. הסברתי לו מה היחס המספרי בין ישראל לבנגלדש, ושאלתי: 'אם ארגון טרור היה חודר לשטח בנגלדש, והיה שוחט, אונס וחוטף עשרות אלפי בנגלדשים, איך היית מגיב?'. הוא ענה: 'הייתי מגיב בצורה הרבה יותר קשה ממה שאתם עושים'. הרעיון הוא למצוא את נקודת ההזדהות של מי שאתה מנסה לשכנע. אם אתן לו את הזווית ההפוכה, שתמחיש עד כמה הדברים שלו מגוחכים, אני אצליח להשפיע.
"מעבר לכך, קהלי יעד שונים יהיו רגישים לפשעים שונים של חמאס. הארגון הזה מבצע הרבה מאוד פשעים שלא נוגעים ל־7 באוקטובר, למשל שגרה של חילול דת האסלאם. יש גם קהלים שהיחס של חמאס לבעלי חיים זה מה שיטריד אותם".
אתה אומר: אל תנסה להיות צודק, תהיה חכם.
"אני אומר שאתה יכול להיות חכם בקלות, כי אתה גם צודק. הכוח ההסברתי שלנו הוא שאנחנו צודקים".
ובכל זאת, איך אפשר להתמודד בזירה הבינלאומית מול הכסף הקטארי הגדול, שמממן גם את ערוץ אל־ג'זירה?
"גם לנו יש עוצמה תקשורתית גדולה. יש למדינת ישראל הרבה מאוד תומכים בעולם, שמאמינים בנרטיב ובצדקת הדרך שלנו. לאיום תקשורתי או תודעתי לא חייבים להשיב רק בכלים תקשורתיים. המענה הישראלי צריך להיות משוכלל יותר ולהכיל למשל צעדים משפטיים או חקיקתיים. האויב שלנו, אגב, עושה בדיוק את זה. אנחנו יכולים לתקוף בצירים המשפטיים – להניע מהלכי חקיקה שיאסרו על פלטפורמות כאלה ואחרות להסית נגד ישראלים ויהודים – ולשלב את זה עם מהלכים מדיניים".
את האנטישמיות לא נצליח להעלים מהעולם, האם זה משאיר לנו סיכוי לנצח בזירת ההסברה?
"התשובה תלויה בשאלה מה נגדיר כהצלחה. האם ההצלחה שלי היא מיגור האנטישמיות? לא. זה יעד שלא נצליח לעמוד בו. אבל אם היעד שלנו ריאלי יותר, כמו יצירת אקלים של ביוש כלפי מי שדוגל באנטישמיות, זה בר השגה. גם בגרמניה קיים עדיין נאציזם, אבל הוא בשוליים. יש תקדימים בהיסטוריה לכך שאידיאולוגיות רצחניות לא מוגרו לחלוטין, אבל צומצמו והוכלו באופן נשלט".
הצ'ק הפתוח נסגר
לו אתה עכשיו מנהל מטה ההסברה, כיצד היית נוהג ביחס לדו"חות של האו"ם נגד ישראל, צווי המעצר לבכירים וההליכים שמתנהלים בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג?
"כמו שמדברים על התלכדות זירות של יו"ש־עזה־לבנון, גם בהיבט הזה יש התלכדות זירות – המשפטית, המדינית וההסברתית. דברים שנאמרים בהאג משפיעים בציר המדיני, וזה פוגש אותנו גם בדעת הקהל העולמית. לכן הדבר החשוב ביותר בעיניי הוא להסתכל על כל האיום בראייה הוליסטית".
הוא מבקש להגיד כמה מילים טובות על התנהלותה של ישראל בהקשר זה. "הגופים המשפטיים שלנו עושים עבודה נהדרת. גם במשרד החוץ, גם במל"ל, גם בצבא. אפשר לראות את הייצוג המשפטי שלנו בהאג, ופשוט להתמוגג. לגבי צווי המעצר, קראתי את ההודעה של התובע ואני חושב שהיא חרפה משפטית. זו החלטה תמוהה מאוד, כי היא לא רק מציבה אותנו באותה שורה עם מרצחים שפלים – ואנחנו הדמוקרטיה הראשונה שנכנסת למועדון המפוקפק הזה – אלא היא גם משדרת מסר בעייתי מאוד למדינות אחרות.
"הדרך להתמודד עם בית הדין לא טמונה בהסברה לבדה. בדיון שהיה בהאג, ראיתי דוגמה לפעולה משולבת יפה – הציר הדוברותי והציר המשפטי. צריך לתחזק את זה גם בשגרה. כמנהל מטה ההסברה, הייתי מבקש מהדרג המדיני למפות ולדרג בשבילי את האיומים. כך אוכל גם לגבש מדיניות הסברתית, וגם לנצל את המשאבים המוגבלים שלנו באופן שכלתני".
"צריך למצוא את נקודת ההזדהות של מי שאתה מנסה לשכנע, ולתת לו את הזווית ההפוכה, שתמחיש עד כמה הדברים שלו מגוחכים. קהלי יעד שונים יהיו רגישים לפשעים שונים של חמאס, שלא נוגעים ל־7 באוקטובר, למשל שגרה של חילול דת האסלאם. יש גם קהלים שהיחס של חמאס לבעלי חיים הוא מה שיטריד אותם"
את הפעולה ההסברתית, הוא אומר, צריך לפרוט לכמה חלקים: "ראשית, הפעלת כוח קצרת טווח, כלומר מול האיומים המיידיים. אלה יכולים להיות הקמפוסים, דעת הקהל בעולם הערבי, או הטענות שאני מרעיב ומבצע רצח עם. לכל אלה צריך לספק גם מענה מיידי בדמות הוכחות, סרטונים, הפצת מידע לכל הארגונים היהודיים בעולם באופן סדור. אני יכול לציין לשבח את העבודה שעושה המתפ"ש (מתאם פעולות הממשלה בשטחים – א"כ) במישור הבינלאומי. כל הנתונים על הסיוע ההומניטרי לפלסטינים מונחים באתר שלהם וזמינים לכל דורש. הם זיהו את נושא הסיוע ההומניטרי כנקודת תורפה, ונתנו מענה. אנחנו רק לא מצליחים להדהד את זה יותר מדי טוב.
"הדבר השני הוא הפעלת כוח לטווח בינוני וארוך. והמהלך השלישי הוא להתחיל לעבוד על בניין כוח, על פרויקטים שיוציאו אותנו מהתלות המוחלטת שיש לנו היום במתנדבים. חשוב לעשות רענון דיסציפלינרי לעולם הזה, כי הסברה היא מילה קצת לא רלוונטית. אנחנו בעולמות של מידע, והוא כולל בתוכו השפעה, דוברות והסברה. כששר החוץ מוציא הודעה לתקשורת, זו דוברות. כשפיקוד העורף מוציא הנחיות לאזרחים, זו הסברה. כשאנחנו מוציאים סרטון של פלסטיני שמחלל את מסגד אל־אקצה, זו השפעה".
האם איבדנו את התמיכה האמריקנית?
"לא, אבל אנחנו חייבים להימנע מלהפוך את ישראל לנושא מפלגתי שם. האתגר שיהדות ארה"ב ניצבת בפניו הוא חסר תקדים. הם נלחמים כדי לדבר טובות על ישראל, גם מול הקהל הרחב וגם בוושינגטון, והם חווים אנטישמיות ברחוב משל היו בגרמניה של שנות השלושים. אנחנו לא צריכים לראות אותם כמובנים מאליהם, כצ'ק פתוח. מפריע לי הנטייה להסתכל עליהם כך. יש לנו לא מעט מה ללמוד מהידע ומהניסיון שלהם, ובמובן העמוק יותר הם גם חלק מהפרויקט הציוני. הם יהודים, ולכן מדינת ישראל היא גם שלהם.
"אנחנו חייבים להבין גם שארה"ב משתנה לנגד עינינו. אני חושש שאנחנו מתקרבים לנקודה שבה ההישענות על סט הערכים המשותף לשתי המדינות ועל הברית החזקה בינינו לא תספיק. חייבים לוודא שאנחנו מתווכים את הנרטיב שלנו לקהילה האמריקנית בצורה מדויקת, כמו שאנחנו עושים מול קהילות אחרות".
פצצות לא יספיקו
גוש קטיף מוזכר לא מעט בספרו של עזרא, והפקת הלקחים מההתנתקות לזמננו מתבקשת. "ההתנתקות היא אחת מהטראומות של הציבוריות הישראלית, וזה לא משנה אם תמכת בה או התנגדת לה", הוא אומר. "בנוסף, האופן שבו עזבנו את הרצועה ב־2005 היה שגוי. זה החטא הקדמון שהוביל ל־7 באוקטובר. תוכנית 'היום שאחרי' למלחמה הנוכחית חייבת לכלול רכיב ליבה של דה־רדיקליזציה ברצועת עזה, בשיתוף של מדינות מוסלמיות מתונות, כי לא נוכל לבוא לציבור הפלסטיני בצורה פטרונית. זה פשוט לא יעבוד. גם מי שחושב שהאירוע הזה ייפתר בפצצות וטילים בלבד משלה את עצמו. זה נאציזם על סטרואידים, מה שקורה שם".
ומהדרום לצפון – מערכה בלבנון היא בלתי נמנעת?
"במוקדם או במאוחר, זה יקרה. חשוב לקיים תיאום ציפיות עם הציבור בנושא הזה. יש קו חמקמק – מתי אני מעורר חששות שלא לצורך, ומתי אני מבצע תיאום ציפיות בריא. המציאות כופה עלינו את תיאום הציפיות הנוכחי".
אתה רואה את עצמך שם?
"כן".
צריך לפחד מזה?
"לא. אנחנו לא מפחדים מעימות עם האויב, אני חושב שהאויב צריך לפחד הרבה יותר מאיתנו".
ונוכל לו בצפון?
"ועוד איך. זה יגבה מחיר כבד מהעורף הישראלי, אבל גם מהאויב. המערכה בלתי נמנעת, כי בצד השני של הגדר נמצא ארגון טרור רצחני לא פחות מחמאס, שרוצה לעשות בדיוק את מה שעשה חמאס. כך שאם לא יהיה פה איזה נס מדיני או אירוע משנה מציאות, אני לא רואה מנוס מעימות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
