כך, אולי, נראית מהפכה: חצר אחורית של בניין מגורים אפרורי בגבעת־שמואל, מסגרות מתכת וצינורות פזורים סביב, ואדם בן 62 שמסתובב בשטח בגופייה והודף אותי בצעקות "גברת, זה אתר בנייה, מסוכן, תתרחקי". רק כשאני מזכירה לו שקבענו, ציון דהן ממהר לעטות חולצה ולהציג אותי בפני שאר הפועלים: יניב דהן, אבנר דהן, יואל דהן, יורם דהן ויגאל, ששם משפחתו אומנם אינו דהן, אבל גם הוא בן לאותה חמולה. כל אחד מהם עזב את מקצועו הקודם, ועבר לעבוד בבניין. יש כאן עוד כמה פועלים שאינם חולקים איתם קשר דם, אבל הפרט הזה מופיע גם בביוגרפיה שלהם: הסבה מקצועית מהירה מתחומים שונים ומגוונים לענף הבנייה.
מאחורי כל זה עומד ציון, מנהל עבודה ויזם, שכבר 35 שנה מנסה למצוא פתרונות לבעיית המחסור בידיים עובדות בענף, ובמקביל לפתח שיטות לבנייה מהירה יותר. הוא לא באמת צריך לרדת לשטח וללכלך את הידיים, אבל חשוב לו לתת דוגמה אישית. בעבר כבר רתם עשרות חרדים לפרויקט בנייה, וכעת הוא מנסה לשכנע צעירים ישראלים ממגזרים אחרים להיכנס לתחום. "כולם רוצים לעבוד בהיי־טק, אבל לא כולם יכולים", הוא מסביר. "אנשים לא יודעים שבנייה היא תחום רווחי ומלא סיפוק. צריך ליצור תדמית חיובית לענף, להרוג את הסטיגמה שאומרת שהוא מתאים רק לפועלים ממדינות עולם שלישי, ולהציב אותו בשורה אחת עם ענפים אחרים".
מתוך היכרות ממושכת עם ענף הבנייה, הקושי בהשגת עובדים והתלות בבעלי מיומנויות, הוא החל לחפש פתרונות יצירתיים. "יש הרבה מחלות בענף, וכוח אדם הוא רק אחת מהן. עבדתי עם כל סוגי הפועלים – ערבים־ישראלים, פלסטינים, יהודים, עובדים זרים, גם עם תלמידים. ופעם אחת יש סגר על יו"ש, ופעם יש קורונה ולא מגיעים פועלים מחו"ל, ואחרים מפחדים לבוא כי זה תחום מסוכן. הבנתי שצריך לעשות משהו יעיל יותר, מהיר יותר, חדשני יותר, בטיחותי יותר. חקרתי וראיתי של־90 אחוז מהעבודות לא נדרשות מיומנויות, ואפשר לקחת כל פועל כדי לבצע אותן, אבל מה? אני לא מצליח למשוך את העובדים היהודים כי תנאי העבודה קשים מאוד, תנאי הבטיחות נוראים, והטכנולוגיות המיושנות מצריכות הכשרה ממושכת. חיפשתי דרך להביא את החבר'ה הצעירים, שלא ירגישו כמו פועלים זרים, שירגישו שהם באמת בוני הארץ".
ציון דהן ניגש לחברת בנייה שאחד הפרויקטים שלה, בניין בן שמונה קומות, עמד תקוע ולא התקדם, והתחייב להשלים את הבניין בזמן קצוב. "זה היה טירוף. הכול היה עדיין רק בדמיון שלי. לקחתי טרקטור, הרסתי את כל החצר האחורית שלי – אשתי כמעט התגרשה ממני – והתחלתי לבנות שם חדרים כדי לראות שהדבר הזה בכלל עובד"
כדי להרוג את הסטיגמה הנלווית לעבודה, הוא שינה את העבודה עצמה.
שש קומות יש בבניין הגבעת־שמואלי שאנחנו עומדים לידו, 24 דירות. עוד לפני המלחמה רצו לבנות כאן ממ"דים, 7 באוקטובר הפך את המחשבה למעשה, וציון נקרא לדגל. כאן בחצר הוא הקים מיני־מפעל, שייצר את תוספות הבנייה. בשיטה שפיתח, במקום לעלות על פיגומים ולבנות קומה אחרי קומה, החדרים החדשים נבנים על הקרקע; אחרי שמסיימים להרכיב אותם, הם מונפים במנוף לקומה המתאימה, ושם מוסיפים להם את הרכיב האחרון שחסר – יציקת המלט. השיטה הזאת מאפשרת לחסוך עד כ־30 אחוז מזמן הבנייה. "הרעיון שלי הוא חברתי", מסביר ציון. "לבנות ירוק יותר, ולהכניס ישראלים לעבודה כי היא קלה יותר. אבל כל דבר חברתי צריך שיהיו לו גם יתרונות כלכליים, וכשתהליך הבנייה מתקצר הכול זול יותר".
לשנות הכול בלי לגעת בכלום
מאז תחילת המלחמה סובל ענף הבנייה בארץ ממצוקת כוח אדם חריפה. כניסתם של עובדים פלסטינים נאסרה, ועובדים זרים רבים ממדינות כמו הודו וסרי־לנקה נמלטו עקב ההסלמה הביטחונית, והותירו חלל שהקבלנים מתקשים למלא. המחסור בעובדים עיכב מיזמי בנייה רבים, מבנייני מגורים ועד פיתוח תשתיות, וההשפעה הורגשה לא רק בענף הבנייה אלא במשק כולו. קשה להאמין שהמשבר ייפתר הודות לכוח אדם כחול־לבן, אולם בוקר באתר הבנייה בגבעת־שמואל נותן סיבה לתחילתה של אופטימיות זהירה, משולבת ציונות ותקווה.
יניב דהן, 52, עלה בשנה שעברה מצרפת אחרי עשרים שנות מגורים בניכר. שם הוא עסק בניהול שווקים, וכאן בארץ הוא לקח את התחביב שלו, גלישת גלים, והפך אותו למקצוע: ירד לחופי הרצליה והחל להדריך תיירים, בעיקר מצרפת. "זאת הייתה תקופה נהדרת", אומר יניב. "התפרנסתי יפה. שמש, ים, מה יכול להיות רע? עשיתי משהו שאני אוהב מאוד, וגם הרווחתי ממנו". אבל המלחמה הבריחה את התיירים, ויניב מצא את עצמו בלי פרנסה. ללא כל רקע בבנייה, הוא חבר לדוד ציון והחל לעבוד. "אני עושה הכול. העבודה קשה יותר מהגלישה בים, אבל עדיין זה משהו שאפשר לעשות בגילי, והפרנסה טובה. מעבר לכך, זו שליחות – ספציפית עכשיו לבנות ממ"דים שיגנו על אנשים, ואני מקווה שבעתיד גם בניינים שלמים שיעזרו למצוקת הדיור. בכל מקום שאנחנו מגיעים אליו, אנשים שמחים לראות צוות ישראלי. זה מרגיע אותם".
אבנר דהן (64), אחיו הגדול של ציון, בילה זמן רב בבתי חולים בחמש השנים האחרונות בגלל אירועי לב. למרות זאת הוא כאן, עמל על הרכבת קירות תחת השמש הקופחת. "עבדתי בבניין תקופה מסוימת כשהייתי צעיר, אבל בהמשך למדתי צורפות ואפילו לימדתי צורפות. זאת עבודה שיש בה רוגע ושלווה. יצרתי דברים יפים מאוד", הוא אומר ומראה לי תמונות של שרשראות וצמידים מעשה ידיו. כשהבין שיש צורך בעובדי בנייה, ושזו מלאכה ששכרה בצידה, החליט לחזור לתחום. "השיטה שאנחנו עובדים בה היא טכניקות קלות. נכון שצריך לעבוד הרבה שעות בחום, אבל זה כמו לבנות לגו".
עד כמה זה קשה לך פיזית?
"אני מגיע הביתה גמור, אבל עם הרבה אדרנלין. אתמול חזרתי הביתה, התקלחתי, אפילו לא אכלתי סנדוויץ' – ונרדמתי עד חמש וחצי בבוקר, כשהגיע הזמן לקום לעוד יום עבודה. תראי, עברתי דברים לא קלים, אבל הנשמה חזקה, ברוך השם".
איך הילדים מגיבים לכך שאבא פועל בניין?
"הם כבר גדולים, כל אחד בענייניו, זה לא מעסיק אותם. אני מקווה שהם גאים בי על העבודה הקשה, כי מה בעצם אני עושה? בונה את הארץ. יש לי הרבה חברים פלסטינים – חברים מילדות, חברים שהכרתי מטיולים בעולם. אני דובר ערבית ויש לי איתם קשר בפן האישי, אבל בפן הלאומי זה משהו אחר".
גם אחיו הבכור של ציון, יואל, עובד כאן באתר. הוא בן 71, בעל עיטור העוז ממלחמת יום כיפור. האחים נולדו במושב צוריאל בגליל המערבי, ליד מעלות־תרשיחא, וגדלו במעברה בהרצליה. "עבדתי במינימרקט של אחי, עד שראיתי פרסום 'דרושים טפסנים לבניין', והלכתי לקורס הזה", מספר ציון. "הייתי תלמיד במחזור הראשון, במחזור השני כבר הייתי מדריך, ועד היום שרדתי בתחום. המעברה שהגענו ממנה לא פשוטה. נשארנו בקשר עם הרבה אנשים משם, ולא כולם במצב טוב. אלה אנשים שלא היה להם שום סיכוי להיכנס לענף הבנייה, כי אין להם יכולת להתחרות לא מול הפלסטינים ולא מול הסינים, אבל כשבאתי אליהם עם הטכנולוגיה הזאת, הם התחברו. היום יש קבוצה של בוגרי המעברה שעובדת אצלנו, ועובדת טוב. הם בונים ממ"דים לגני ילדים ולבתי ספר בכפר־חב"ד. אף אחד מהם לא הגיע מעולם הבנייה, ועכשיו הם מסודרים".
החברה שלו, "איי פורם", פיתחה מערכת משוכללת שבונה תבניות חד־פעמיות המשמשות להרכבת חדרים או חלקי בניין אחרים. העובדים בשטח מקימים, במנותק מהמבנה, שלד הכולל את כל רכיבי הבנייה הפנימיים, ללא יציקת הבטון. הקירות מחוברים זה לזה, הופכים לחדר, מונפים לקומה המתאימה, ורק אז נכנס לפעולה הבטון. "אני זוכר את הרגע של נפילת האסימון", מספר ציון. "הייתי בחו"ל אצל הבת שלי, ופתאום אמרתי – וואו, אני ממש טיפש, איך לא חשבתי על זה קודם. זה דבר שיכול לשנות את העולם".
הוא ניגש לחברת בנייה שאחד הפרויקטים שלה, בניין בן שמונה קומות, עמד תקוע ולא התקדם. ציון התחייב בפני הקבלן להשלים את הבניין בזמן קצוב. "למעשה זה היה טירוף, הכול היה עדיין רק בדמיון שלי, לא עשיתי את זה קודם מעולם. לקחתי טרקטור, הרסתי את כל החצר האחורית שלי – אשתי כמעט התגרשה ממני – והתחלתי לבנות שם שני חדרים כדי לראות שהדבר הזה בכלל עובד. גייסתי את האחיין שלי יגאל, וכשהצלחנו בבניית החדרים, פתחנו בקבוק יין.
"המערכת שלנו היא פשוטה מאוד, זה בדיוק כמו לבנות 'קיט' של איקאה. בעבר אם היית רוצה להחליף שולחן בחדר ילדים, היית פונה לנגר או לחנות רהיטים, אבל בעידן שלנו את יכולה ללכת לאיקאה ולבנות בעצמך את השולחן בקלות. זה מה שאנחנו עושים".
הריהוט של איקאה, לפחות כשאני בונה אותו, לא בדיוק אמור להחזיק לנצח. אני מקווה שאצלכם זה שונה.
"אמרתי לעצמי שאעשה משהו כמו איקאה מבחינת הרכבה, אבל בתוצאה הוא יהיה חזק. אז זאת באמת ערכה שמרכיבים בקלות, אבל בסוף יוצקים בטון. עברתי את כל הרגולציות – משרדי הממשלה, פיקוד העורף בהקשר לממ"דים, מכון התקנים וכולי, והם אמרו לי שאני יכול לצאת לדרך ויש לי יד חופשית. מה הסיבה? כי לא שיניתי כלום מבחינת המהות. לא נגעתי בכללי ההנדסה הבסיסיים ולא נגעתי בביטחון של המבנה. החוזק שלו לא השתנה".
רגע לפני 7 באוקטובר שודר בערוץ 12 פרק של "הכרישים" שבו הציג דהן את המוצר שלו למשקיעים. הם אומנם בחרו לא להיכנס כשותפים בחברה, בעיקר בשל חוסר היכרות עם ענף הבנייה, אבל כולם הביעו התלהבות מהמוצר וחלקו שבחים ליזם. בעקבות השידור הוא קיבל לדבריו עשרות שיחות טלפון ממתעניינים, אבל אז הגיעה המלחמה והקפיאה לתקופה גם את הפעילות שלו. "אני רב־סרן, התגייסתי למילואים – נכון יותר, התנדבתי – והבאתי את הידע שלי מהמקצוע לשטח. דאגתי למיגון של הכוחות בשטחי הכינוס, אם זה בעזרת ממ"דים ניידים או במיגוניות־צינורות. תוך כדי כך קיבלתי טלפונים מאנשים שהתחננו שנבוא לבנות להם ממ"דים".
חרדים נגד בדואים
את הבשורה שלו מנסה ציון דהן להפיץ גם במרחב הווירטואלי. כשמישהו סיפר בפוסט שהוא מחפש עבודה בהיי־טק, דהן הגיב והציע לו לבוא לעבוד בבניין, לפחות בינתיים. לדבריו, הוא מאמין שזה פתרון טוב לכל מחוסר עבודה. השכר ליום עבודה כזה מתחיל מ־500 שקלים; לא היי־טק, אבל מאפשר להתפרנס בכבוד. "אנשים מקטרים שהם לא מוצאים עבודה, כשבפועל יש צורך תמידי בידיים עובדות", הוא אומר.
"התפרנסתי יפה, שמש, ים, מה יכול להיות רע?", מספר יניב דהן. אבל כשהמלחמה הבריחה את התיירים, הוא חבר לדוד ציון והחל לעבוד בבנייה. "זו גם שליחות – לבנות ממ"דים שיגנו על אנשים, ואני מקווה שבעתיד גם בניינים שלמים שיעזרו למצוקת הדיור. בכל מקום אנשים שמחים לראות שזה צוות ישראלי, זה מרגיע אותם"
אופי העבודה בשיטה שלו מצליח למשוך גם צעירים יהודים. בדרום הארץ הוא מעסיק בימים אלו קבוצה של נערי גבעות, ובפרויקט בגבעת־שמואל עובדים גם שני משוחררי צבא טריים. צעירים שנרתעים מענף הבנייה בשל הקושי הפיזי ובשל הסיכונים הכרוכים בעבודה על מנוף ועל פיגומים, מוכנים לשמוע על עבודה שמתבצעת בגובה פני הקרקע. מצד הקבלנים יש ביקוש לשירותיו גם בגלל הפן הביטחוני. "אני מנסה לגייס כמה שיותר יהודים ישראלים, ומשכנע גם קבלנים אחרים להביא את בני המשפחה והחברים שלהם. פתאום הם מבינים שאפשר להסתדר עם פועלים כאלו. נכון, זה לא קל, אבל אלה צוותים איכותיים של אנשים שרק רוצים לעבוד ולהביא פרנסה הביתה".
כמה פועלים אתה מעסיק ברגע זה?
"כרגע מדובר על עשרות, אבל בקרוב נתחיל פרויקט של משרד הביטחון לבניית ממ"דים בצפון, ואז יהיו גם מאות פועלים".
אחד הקהלים שציון מנסה לגייס מתוכם כוח אדם הוא המגזר החרדי. אחרי ניסוי מוצלח שערך, הוא מאמין שהציבור הזה יוכל להשתלב, לתרום ולהיתרם באמצעות העבודה בענף. הכול התחיל בזכות יועץ דתל"ש שהבין את הפוטנציאל: "הוא חשף אותי לעולם החרדי־חסידי, עולם של חסד וערבות הדדית. הבנו שהציבור הזה רוצה לצאת לעבוד, כי ההוצאות עולות על ההכנסות, ויש גבול לכמה אפשר לגלגל הלוואות מגמ"חים. בנוסף, גם הציבור הזה רוצה להעלות את רמת החיים, לצאת לחופשה, לרכוש מכשירים סלולריים או רכב. הם לא סגפנים ולא נזירים. הבעיה היא שהם לא למדו ליבה, וגם מי שכן רוצה לצאת לעבוד לא יכול ללכת להיי־טק. לכן עבודת כפיים מתאימה להם".
היועץ חיבר אותו לחסידות תולדות אהרן, וכך הורכבה קבוצת הניסוי שמנתה עשרים חסידים. במקביל אליהם גויסו גם עובדים מהמגזר הבדואי, ועל שתי הקבוצות הוטל להקים יחד מבנה במתחם חברת החשמל בפלמחים. "אמרתי להם בצחוק – 'אתם מוזמנים להתחרות ונראה מי עובד מהר יותר'. הקמתי שם מפעל ובניתי שטח הרכבה לכל קבוצה. עשיתי שם גם בית כנסת. הם סחבו אותי לתפילות, אף שאני לא בעניין. היה כיף איתם", הוא אומר בחיוך. "החסידים באו לעבודה בלבוש חרדי מלא, לא ג'ינס ולא טי־שירט. הם אמרו לי: 'אתה יודע למה אנחנו אוהבים את הטכנולוגיה שלך? כי אנחנו מגיעים נקיים וחוזרים נקיים'".
והניסוי הוכתר בהצלחה?
"הם אהבו לעבוד ולהתפרנס, היו עובדים יעילים, ממושמעים, שלא בורחים לסלולרי אלא ממוקדים במשימה. מבחינתנו יש היום במגזר החרדי פוטנציאל לעשרות קבוצות עבודה, מאות אנשים שיכולים להשתלב בעבודה אצלנו. אשמח מאוד לתת להם פרנסה. הפרויקט הזה קצת מוקפא כרגע בגלל המתח בנושא השירות הצבאי, אבל הפוטנציאל אדיר, ואני בטוח שזה יצליח".
יגאל בבלוקי (57), בן אחותו של ציון, התגורר באוסטרליה במשך 25 שנה. הוא למד תסריטאות בעיקר בשביל הנשמה, וכשהבין שצריך גם להתפרנס ייסד חברה להקמת תערוכות. ההתמחות העיקרית שלו הייתה תערוכות רכב. "עבדתי בשביל רולס־רויס, פרארי ועוד חברות גדולות", הוא מספר. "כאן בארץ אני עובד עם ציון. העבודה מאתגרת, אבל מספקת. אתה קם בבוקר, ותמיד יש מה לעשות ומה לבנות. זה תחום שלא ייכחד, והוא נותן מקום ליצירתיות".
אילו תגובות אתה מקבל כששומעים שאתה עובד בבניין?
"אנשים מסתלבטים לפעמים, שואלים אם אני עובד עם פועלים זרים, אבל תכל'ס רוב הזמן אני עובד עם המשפחה שלי, מתפרנס טוב, מה רע? חבל שעוד חבר'ה לא מצטרפים אלינו. במקביל הקמתי חברה שמשדרגת דירות לפני מכירה. את נותנת לי תקציב, ואני משדרג את הדירה ומגדיל את הרווחים".
"חסרים עדיין עשרות אלפי עובדים בענף", מסכם ציון. "יש כאן חזון חברתי שהוא מעבר לכלכלי, אבל צריך להגיע לכך שהמוני ישראלים ירצו לעבוד בתחום. זה לא פשוט, כי הממשלה תמיד נכשלה בהכשרת מסות של עובדים. אני מנסה להוביל שינוי – גם להכניס טכנולוגיות חדשניות ומתועשות, וגם להכניס כוח אדם שהוא לא טיפוסי לענף הבנייה. זה לא פשוט, זו מלחמה יומיומית שאני מנהל כבר 35 שנה. יש לי רק עשרה אחים ו־32 אחיינים. זה לא מספיק".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
