בוקר אחד בתחילת יוני התייצב ויליאם לואיס, המו"ל והמנכ"ל החדש של הוושינגטון פוסט, בחדר החדשות של העיתון. הוא קיבל את המינוי לתפקיד בנובמבר מג'ף בזוס, המיליארדר שייסד את אמזון. ב־2013 רכש בזוס את העיתון ב־250 מיליון דולר, בניסיון נועז להציל את אחד ממוסדות התקשורת הוותיקים והמוערכים באמריקה מניוון וגוויעה כלכלית, ולבנות אותו מחדש כארגון מודרני ורווחי. התוצאות היו מעורבות, בלשון המעטה.
לואיס התייצב בחדר החדשות כדי להגן על הדיווח הדרמטי שדלף בלילה הקודם: העורכת הראשית של הוושינגטון פוסט סאלי באזבי, שמונתה לתפקיד בדיוק שלוש שנים קודם לכן, התפטרה במפתיע מתפקידה ותוחלף באופן זמני בידי עורך הוול־סטריט ג'ורנל לשעבר מאט מאריי, עד אחרי הבחירות; אז ייכנס לתפקיד עורך קבוע – חברו הטוב של לואיס, רוברט וינט, שניהל את הטלגרף הבריטי. ייתכן שנכון יותר לומר שבאזבי "התפוטרה"; לואיס התכוון להוריד אותה בדרגה במסגרת ארגון מחדש מקיף של העיתון, שלמעשה יפצל אותו לשלושה מוקדים, או "חדרי חדשות", שכל אחד מהם יעסוק בהכנת תכנים מסוג אחר. באזבי ראתה בכך מהלך משפיל, והעדיפה להפסיק לעבוד בעיתון.
הניו־יורק טיימס פרסם את הדיווח על חילופי ההנהגה הצפויים ממש בזמן שעובדי הוושינגטון פוסט קיבלו את הדוא"ל שמודיע להם על המהלך. עובד אחד סיפר לכתב העת ואניטי פייר: "גילינו את זה ביום ראשון בערב בדוא"ל לעובדים. חברות שמתפקדות היטב לא מכריזות ככה על חילופי כוח אדם גדולים. מה לעזאזל? ככה אני מרגיש עכשיו". במפגש עצמו אמרה ללואיס אחת הכתבות, לפי הדיווח בוואניטי פייר: "כולנו היינו המומים מהדוא"ל שלך אתמול בלילה. הפרשנות הצינית ביותר לדברים גורמת לנו להרגיש שהזמנת שניים מהחבר'ה שלך להיכנס ולעזור לנהל את הפוסט, וכעת יש ארבעה גברים לבנים שמנהלים שלושה חדרי חדשות".
לפי הודעת המו"ל החדש, סאלי באזבי, שמונתה לעורכת הראשית לפני שלוש שנים, התפטרה במפתיע ותוחלף בידי עורך הוול־סטריט ג'ורנל לשעבר מאט מאריי, עד אחרי הבחירות; אז ייכנס לתפקיד עורך קבוע – חברו טוב של לואיס, רוברט וינט, שניהל את הטלגרף הבריטי
אך ההתכתשות בין העובדים למנהל החדש רק התחילה. לואיס הודה שזה "לא מדהים" שאין גיוון בקרב המנהלים החדשים, ואז ניסה לתרץ את המהלך: "אנחנו צריכים עיתונאות ברמה עולמית בכל יום, והאנשים שנכנסים לעזור לנו לעשות את זה יהיו יתרון אמיתי לארגון".
לפי ואניטי פייר, כתב אחר התעקש ושאל אם "כל הנשים או הגברים 'של צבע' התראיינו ונשקלו ברצינות לאחד התפקידים הללו". השאלה גררה מחיאות כפיים במערכת העיתון, אך לואיס הסתפק באמירה שיהיו "הזדמנויות משמעותיות" לקידום במבנה הארגוני החדש, וסירב לפרט כיצד הוחלט מי יעמדו בראש חדרי החדשות הנפרדים: "זה היה תהליך מבולגן, שאני לא רוצה להיכנס לפרטים שלו".
הקושיות המשיכו. כשלואיס נשאל אם הוא מביא בכוונה אנשים שמגיעים מתרבות שונה מזו ששוררת בוושינגטון פוסט, הוא החליט להוריד את הכפפות. "אנחנו מפסידים כמויות גדולות של כסף", הכריז. "קהל הקוראים שלכם נחתך בחצי בשנים האחרונות. אנשים לא קוראים את הדברים שאתם מפרסמים. אני לא יכול לתאר את זה באופן נחמד יותר. אז נאלצתי לנקוט פעולה נחרצת ודחופה שתכוון אותנו לדרך אחרת, ולמצוא כישרונות שעבדתי איתם שהם הטובים שבטובים".
עובד אחד תהה: "האם אנחנו לא צריכים את העיתונאים החברתיים המבריקים שלנו ואת עיתונאי השירות המוטמעים במוצר הליבה שלנו, כדי לוודא שאנשים באמת קוראים את הוושינגטון פוסט?". לואיס ירה בחזרה: "לא עשיתם את זה. הקשבתי לסיסמאות האלה, ובכנות, זה פשוט לא קורה".
כתום ושחור
ג'ף בזוס קנה את העיתון כשהיה בקשיים כלכליים – חלק ממגמת הקריסה הכללית של ענף התקשורת המסורתית, בשל צריכת החדשות הגוברת ברשת וברשתות החברתיות. ועדיין, בין 2016 ל־2021 העיתון חווה פריחה ושגשוג. הסיבה לכך מסתכמת בשתי מילים: דונלד טראמפ. מרגע שהכריז על התמודדותו לנשיאות כל גופי התקשורת בארה"ב גילו לתדהמתם שכל כותרת שנושאת את שמו, כל שידור שמציג אותו וכל אזכור שלו גורפים כניסות וקליקים וצפיות, וכן, גם כמות לא מבוטלת של מינויים ופרסומות. ההבנה הזו חלחלה מוקדם; אסטרטגים של יריביו במפלגה הרפובליקנית, ולאחר מכן של יריבתו הדמוקרטית הילרי קלינטון, ביכו על הסיקור החינמי שקיבל טראמפ בחסות הפופולריות העצומה שלו. הם טענו שזה עלול להוביל אותו לנשיאות. הם כנראה צדקו.
כשמנחה הריאלטי והידוען דרג ב' הפך לנשיא ארה"ב, התקשורת לא הפסידה. להפך: זה רק הבטיח ארבע או שמונה שנים שמנות, מלאות רייטינג וכסף. בוושינגטון פוסט חגגו. מתחת לשמו של העיתון הופיעה פתאום סיסמה חדשה, "הדמוקרטיה גוועת בחשכה". היא הופיעה בכל מקום, מילים לבנות על רקע שחור משחור, ואפילו הודפסה על חולצות והודבקה על כוסות וספלים. יחד עם המיתוג המחודש בא גם שינוי כיוון עריכתי, שהושפע בוודאי מבוגרי מכללות טריים שהשתלבו בעיתון – ונטו חזק שמאלה. מעיתון מרכז־שמאל קלאסי הפך הוושינגטון פוסט לשמאל ופוסט־שמאל. בכל יום הופיעו כותרות חדשות וצעקניות על מעלליהם הרעים של הרפובליקנים המרושעים, וטראמפ הופיע בכל כתבה גם אם לא היה קשור אליה.
הוושינגטון פוסט הוביל את הסיקור בעניין חקירת הקשר המשוער בין רוסיה למסע הבחירות של טראמפ, ושפך הון תועפות על גרפיקה, קריאה מודרכת, פרשנות, הסברים וסרטונים וכו'. שיא המאמץ הגיע ב־2019, עם פרסום הדו"ח של התובע המיוחד רוברט מולר. אנשי השמאל המתינו לו בקוצר רוח ודיווחו עליו ללא הפסקה; אף שהדו"ח ניקה את טראמפ מכל אשמה, הוושינגטון פוסט מיהר ופרסם את כולו כספר, שהגיע חיש מהר לראש רשימת רבי המכר של הניו־יורק טיימס.
מתחת לשם העיתון הופיעה פתאום ב־2017 סיסמה חדשה, "הדמוקרטיה גוועת בחשכה". יחד עם המיתוג המחודש בא גם שינוי כיוון עריכתי, שהושפע בוודאי מבוגרי מכללות טריים שהשתלבו בעיתון – ונטו חזק שמאלה. מעיתון מרכז־שמאל הפך הוושינגטון פוסט לשמאל ולפוסט־שמאל
השינוי בסיקור לא הסתכם בעוינות גדולה לטראמפ ולפוליטיקאים הרפובליקנים; בכל התחומים האחרים בעיתון, מחדשות בינלאומיות ועד לספורט, שלטה אידיאולוגיית שמאל תוקפנית. אזרחי ישראל היו בין קורבנותיה הבולטים: אחרי 7 באוקטובר, דיווחי הפוסט התבססו על תעמולת חמאס ותומכיו בעולם. תחקיר שפורסם לאחרונה באתר התחקירים הימני הוושינגטון פרי ביקון העלה שבשנים האחרונות גייס העיתון שישה עובדים לשעבר באל־ג'זירה לדסק החוץ שלו – הוכחה לכך שהתפנית בסיקור לא החלה בעקבות המלחמה בעזה אלא קדמה לה.
בכל מקרה, השילוב של כתום טראמפי ושחור דיכאוני התברר כהצלחה מסחררת. כמו גופי תקשורת גדולים אחרים שקיבלו החלטות דומות, הוושינגטון פוסט שגשג. מספר המינויים צמח, הגולשים נהרו, והעתיד נראה בטוח. כאשר המחאות על הריגתו של ג'ורג' פלויד פרצו במהלך מערכת הבחירות ב־2020 הכפיל הוושינגטון פוסט את הסיקור החברתי שלו ונתן במה לקיצוניות גזעית ולקריאות לפירוק המשטרה, למתן שילומים לכל צאצאי העבדים ועוד. אבל אז הדבר שכל קוראי העיתון ייחלו לו קרה: טראמפ הפסיד בבחירות.
המו"ל הגואל
השינוי לא נראה מיד, אך הוא היה בלתי נמנע. בשוך הדרמה של מהומת 6 בינואר בגבעת הקפיטול, הושבע הנשיא החדש ג'ו ביידן – ונתוני הפוסט האופטימיים התמוטטו. לצד יציאתו הזמנית של טראמפ מהזירה הפוליטית, השפיעה על כך העובדה שעמדות כותבי העיתון רק הלכו והקצינו שמאלה. הגבולות בין ידיעה לדעה נפרצו לחלוטין, וקוראים מתונים חשו מודרים. התשובה הראשונית של העיתון הייתה לנסות למשוך קוראים בכל מחיר. העיתונאי הוותיק כריס סטיירוולט תיאר בריאיון ב־2022 ביקור בחדר החדשות של העיתון באותה התקופה. הוא גילה שם מסכים שהציגו את מספר הגולשים באתר העיתון בכל רגע ורגע. "הוושינגטון פוסט סיקר את היציאה מאפגניסטן וכתביו שלחו דיווחים נהדרים, אבל מה היה הסיפור המקליק ביותר? מה קוּדם הכי טוב? ידיעה על קרדינל קתולי שהתבטא נגד חיסונים ואולי מת מקורונה", אמר סטיירוולט. "אז במקום לעסוק במה שקורה בקאבול, הסיפור היה 'תראו את השמרן הזקן והמרושע הזה, אנחנו שונאים אותו ומתענגים על האומללות שלו'".
לואיס אמר לעובדים: "קהל הקוראים שלכם נחתך בחצי. אנשים לא קוראים את הדברים שאתם מפרסמים. אני לא יכול לתאר את זה באופן נחמד יותר. אז נאלצתי לנקוט פעולה נחרצת ודחופה שתכוון אותנו לדרך אחרת"
סאלי באזבי, לשעבר בכירה בסוכנות הידיעות AP, נכנסה ללשכת העורכת הראשית, אך לא הצליחה לשנות דבר. כשההפסדים גברו עד עשרות מיליוני דולרים בשנה, החליט ג'ף בזוס לפטר את המו"ל הוותיק פרד ראיין ולשכור במקומו את ויליאם לואיס, בריטי בן 54, בעל תואר אבירות וניסיון ארוך בעיתונות, כולל בתור מנכ"ל הוול־סטריט ג'ורנל והעורך הראשי של הדיילי טלגרף. "נמשכתי לאהבתו של ויל לעיתונות ולתשוקתו להניע הצלחה כלכלית", כתב בזוס לעובדים כשהכריז על המינוי. "הרצון מגלם את העקשנות, האנרגיה והחזון הדרושים לתפקיד הזה. הוא מאמין שביחד נבנה את העתיד הנכון עבור הפוסט. אני מסכים".
העורך וינט נאלץ להתפטר בסוף השבוע, וכך חגגו את הדבר בוושינגטון פוסט: "העורך החדש רוברט וינט מעולם לא התחיל בעבודתו החדשה. הוא פרש ביום שישי והחליט להישאר באנגליה". סקוט הייאם, עיתונאי זוכה פוליצר בפוסט, אמר שגם המו"ל צריך לפרוש: "הוא איבד את חדר החדשות ולעולם לא יזכה בו בחזרה"
העובדים לא הסכימו. את העובדה שהמפגש בין לואיס לעובדיו לא הסתיים בטוב היה אפשר להבין מעצם ההדלפה של מידע רב כל כך על התככים מאחורי הקלעים. אולם האירועים הבאים הדגישו זאת עוד יותר. בתמונת מראה למאבקם של עובדי חדשות 13 במינוי יוליה שמאלוב־ברקוביץ׳ למנכ"לית ממש בימים אלו, עובדי הוושינגטון פוסט יצאו במרד גלוי נגד המו"ל ומינוייו החדשים. בניגוד לעמיתיהם הישראלים, חברי המערכת של הפוסט אינם יכולים לעתור לבג"ץ או לרשות השנייה. הם התחילו להפעיל לחצים בדרכים אחרות. בעמוד הבית של האתר ובשערי העיתונים הופיעו דיווחים ארסיים במיוחד נגד ויליאם לואיס ומינוייו. למשל, כתבת תחקיר ארוכה שפרסמו בשבוע שעבר שלושה מכתבי התחקירים הוותיקים והמוערכים ביותר של העיתון טענה שלואיס שומר על קשר עם חברה שהקים בעודה מנהלת עסקים עם הוושינגטון פוסט. כתבה אחרת, שלא פחות משישה מחברי המערכת חתמו עליה, האשימה את העורך הנכנס רוברט וינט בכך ששיתף פעולה עם "גנב" כדי להשיג סיפורים, טענה שהוא נטול אתיקה עיתונאית, ורמזה שעבר על החוק ולכל הפחות הפר את חובת ההתנהלות הנאותה בשלל הזדמנויות.
הכתבה, שנכתבה בשפה חריפה במיוחד, הייתה הרסנית ועוררה גלים. וינט נאלץ להתפטר בסוף השבוע, וכך חגגו את החלטתו בוושינגטון פוסט: "העורך החדש רוברט וינט מעולם לא התחיל בעבודתו החדשה. הוא פרש ביום שישי והחליט להישאר באנגליה, מהפך נוסף בכלי התקשורת שבו תוכנית ארגון מחדש השתבשה ברמה אסונית. על וינט פורסמו כמה דיווחים – כולל דיווח אחד בחדר החדשות שהוא ביקש להוביל – ששאלו אם הוא פעל לפי מצפן אתי זר לעיתונאים אמריקנים. המנכ"ל והמו"ל של הפוסט, ויל לואיס, הודיע על החלטתו של וינט במכתב לעובדים, ואמר שחברת גיוס תישכר מיד כדי לחפש מחליף. הפוסט, שנתון בקשיים כלכליים, הודיע שווינט ייכנס לתפקיד העורך הראשי לאחר הבחירות לנשיאות בנובמבר, ושיקים 'חדר חדשות שלישי' שיוקדש למציאת דרכים חדשות להרוויח כסף מעיתונות. לפני שלושה שבועות אמרה העורכת דאז סאלי באזבי שהיא מעדיפה להתפטר במקום לרדת בדרגה ולעמוד בראש המאמץ הזה לשיפור ההכנסות", לשון הידיעה.
אולם העובדים לא סיימו את מאבקם: הם נחושים להביא גם להדחתו של הבוס הגדול. "אני לא מכיר אדם אחד בפוסט שחושב שהמצב הנוכחי יכול להימשך", כתב בפייסבוק דיוויד מרניס, עורך משנה שעבד בפוסט במשך יובל כמעט וזכה בשני פרסי פוליצר. "ייתכן שיש כמה כאלה, אבל הם מעטים מאוד". סקוט הייאם, עיתונאי זוכה פוליצר אחר בפוסט, אמר גם הוא: "לואיס צריך לפרוש לטובת הפוסט והציבור. הוא איבד את חדר החדשות ולעולם לא יזכה בו בחזרה".
האם המרד יצליח להשיג את כל מטרותיו? האם ההנהלה החדשה תתייצב מול העיתונאים ותאלץ אותם לקבל את השינויים ולשתוק? והאם ג'ף בזוס יסכים להמשיך לספוג את ההפסדים, או שיתערב ויכריח את העובדים לציית? ואולי הוא פשוט ירים ידיים, וישלח את סוכניו למכור את העיתון למשקיע הבא? לא ברור כיצד תסתיים הפרשה, אבל העימות בוושינגטון פוסט מסמל כבר עכשיו את כל קשיי העיתונות האמריקנית המסורתית, שנכבשת בידי אידיאולוגיה שמאלית טורפנית בעודה סובלת מהידרדרות ההכנסות מפרסום וממינויים; אולי סופו של הסכסוך, כשיגיע, יפזר את הערפל סביב תפקידה ויכולותיה של העיתונות בימינו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
