"התכנית של הפלסטינים היא פשוט לחבק אותנו למוות"

באחד המאמרים הראשונים שפרסם בעיתון "הארץ", ציטט גדי טאוב את באסם עיד, פעיל זכויות אדם שעבד בעבר עם ארגון בצלם. "פגשתי אותו באיזה כנס", נזכר טאוב. "כשעבד ב'בצלם' הוא תיעד הפרות זכויות אדם מצד ישראל בשטחים. תוך כדי העבודה הוא גילה שיש גם הפרות מצד הרשות הפלסטינית, וביקש לתעד אותן. 'בצלם' לא הסכימו, אז הוא עזב ופתח ארגון משלו. עמדנו בפינת העישון והוא אמר לי: 'אתם הישראלים כל הזמן מדברים על שתי מדינות. למה שניתן לכם לצאת בכלל? מי ישמור עלינו?'"

כזה הוא טאוב. שלא כמו הממהרים להתלהם, הוא נכנס לשדה הקרב חמוש באג'נדה מנוסחת היטב, מלאה בעובדות מהשטח ובהפניות למחקרים. בשנים האחרונות הוא מפזר את דעותיו תחת כל פיד רענן, אך שיטוט קצר בטוויטר יעלה שהן אינן מתקבלות בחיבה יתרה מצד המיליה שלו. כשראיין את סטיב באנון – עיתונאי אמריקני ששימש אסטרטג ראשי בממשל טראמפ – קבע רמי הוד, מנכ"ל בקרן כצנלסון, כי היה זה "ריאיון מרתק של גדי טאוב עם גדי טאוב על סטיב באנון". הפרשן הביטחוני יוסי מלמן כינה את כתיבתו של טאוב "טרחנות פסוודו־אקדמית". והיה גם מי שחרץ: "גדי טאוב מנסח שטויות באמצעות מילים גבוהות".

כיף לקרוא את זה?
“לא. חלק מהם היו גם חברים שלי, אז זה מבאס. אנשים ניתקו קשר, משמיצים אותי בצורה אישית מגעילה, טוקבקיסטים בהארץ קוראים לי גבלס".

ואתה לוקח אישית?
"את הטוקבקים לא. צריך ללמוד לקרוא אותם הפוך מהאינסטינקט. ככל שיש יותר קללות ופחות טיעונים, כך זה מראה שהמאמר מוצלח יותר. אני פשוט מרגיז אותם. עושה חור בחומת הפייק ניוז שהקימו להם. חצי מהאנשים שהפגינו נגד חוק הלאום הם אזרחים שחיים באווירת ביל קלינטון ופרנסיס פוקויאמה וחושבים שהבעיות הגדולות של העולם נפתרו. שההיסטוריה נגמרה, שמה שנשאר זה רק סגנון חיים".

טאוב מצידו מעדיף להאזין לנבואות האפוקליפטיות של סמואל הנטינגטון על התנגשות הציביליזציות. "אני לא חושב שהגענו אל המנוחה והנחלה. מה שקורה הוא שהמעמדות 'הניידים' והמבוססים איבדו את סבלנותם כלפי האנשים הפחות מבוססים, והקימו לעצמם איזו אשליה של זהות גלובלית, שבה כל מי שהיו צופי סיינפלד בנעוריהם והיום עובדים בהיי־טק יכולים לחבור יחדיו. הם אדישים לעניי עירם בצורה מאוד לא נעימה".

מצד שני, הם אלו שמניפים את הדגל של הצדק החברתי.
"ואני חושב שחלק מהם כנים. לא כולם ערמומיים כמו הקרן החדשה ומבינים מה הם עושים. פשוט הצליחו למכור להם את הרעיון שאפשר להפגין בעד זכויות אדם בכיכר רבין לפני ארוחות דשנות ואחריהן, וזה נוח מאוד. אתה יכול גם ליהנות מהחיים וגם להרגיש טוב עם עצמך, ואתה אף פעם לא משלם את המחיר של המדיניות שאתה מקדם".

הכול בלתי אפשרי

גדי טאוב עוסק בכתיבה כבר עשרות שנים – כעיתונאי, כתסריטאי וכסופר. ב־1997 פרסם את ספרו "המרד השפוף", והיה בין הראשונים בארץ להצביע על כשלי הפוסט־מודרניזם. בהמשך החל להרצות בנושא, ובשנים האחרונות הוא גם מפרסם בעיתון הארץ את הגיגיו וניתוחיו. בוויראלי שבמאמרים הללו, "אסור לומר את האמת", הסביר טאוב מדוע אובמה מסרב להכיר בטרור האסלאמי. חבריו לעט התקשו לפרגן. רוית הכט כינתה אותו "משרת השלטון", ושאול אריאלי טען שהוא "נכנע לעריצות העכשווי". "למה שהם יפרגנו לי?", משלים טאוב. "השכם והערב אני כותב שהם קלולס על העולם, למה שיסלחו לי על זה?"

יכול להיות שהדעות שלך כל כך מקפיצות אותם, רק כי אין מספיק אינטלקטואלים בימין שיודעים להתנסח כמוך?
"קודם כול, אני מרכז. לא באתי מאג'נדת ארץ ישראל השלמה. אני גם לא חושב שקרה אצלי שינוי דרמטי כל כך בתחום המדיני. המציאות היא שהשתנתה. תמכתי באוסלו בעבר, חשבתי כמו רבים שהתנועה הלאומית הפלסטינית דומה לנו, ושהמטרה שלה היא עצמאות פוליטית ולא טריטוריה. הנחתי שהפלסטינים חושבים יותר כמוני מאשר כמו המתנחלים המשיחיים. שמעניינת אותם מדינה, ולא קדושת האדמה".

ומה קרה מאז?
"בקמפ־דיוויד של שנת 2000 התבדיתי. נוצר שם דיסוננס: אם יש לנו ממשלה שהולכת לפשרה מרחיקת לכת כל כך, למה אתם ממשיכים לעשות פיגועים? העיתונות הסתירה את המעורבות של יאסר ערפאת בזה. לא ידענו כמה היא גדולה. אהוד ברק וביל קלינטון הציעו לו את כל מה שישראל יכולה ועוד מעבר, והוא לא הסכים. פתאום אמרתי לעצמי: רגע, הם כנראה לא באמת רוצים מדינה".

לאחרונה, כשהמהומות מול הגדר בעזה היו בשיאן, הסביר טאוב במאמר שכותרתו "אגדת הכול תלוי בנו" את המאבק הפלסטיני. "הפלסטינים הם הרבה יותר מרפלקסים אוטומטיים של התנגדות עיוורת", כתב. "יש להם בחירות, החלטות, אסטרטגיה וגם חלק באחריות למצב. למרות היותם הצד החלש, הם הצליחו להכשיל את הניסיונות החוזרים ונשנים של ישראל לסיים את מצב הכיבוש באמצעות חלוקה והסכם. הם מצאו גם דרך למנוע מאיתנו את המשך הנסיגות החד־צדדיות אחרי שהמחישו לנו בעוטף עזה מה יכול לקרות ל'עוטף יו"ש'. אם עזה היא אינדיקציה, אז אם נוציא את צה"ל מיו"ש נראה גם שם, בסבירות גבוהה, חמאסטן — הפעם בזווית תלולה מעל נתב"ג וגוש דן".

כלומר, מבחינתך זה לא נתניהו שמנסה למסמס כל סיכוי להסדר, אלא הפלסטינים עצמם.
"התוכנית של הפלסטינים היא לא לחלק את הארץ. הם מאמינים שבטווח הארוך יצליחו להטביע את הציונות בתוך רוב ערבי, ואם לא, לפחות יעשו לנו מלחמת אזרחים מתמדת, כמו שערפאת דיבר בזמנו על 'מיליון שהידים צועדים לירושלים'. התוכנית ארוכת הטווח שלהם היא פשוט לחבק אותנו למוות. בעבר חשבתי שאם הציונות רוצה להתגונן ולהציל את עצמה, היא פשוט צריכה לחלק את הארץ. כמו שבן־גוריון אמר במארס 49', כשמפקדי צה"ל הודיעו לו שבאפשרותם לכבוש את הגדה: 'אני לא רוצה רוב ערבי בכנסת'".

והיום אתה כבר לא תומך בחזון שתי המדינות?
"לא. גם אז תמכתי בעיקר בחד־צדדיות. אנחנו פשוט צריכים להיפטר מהם".

אבל אתה טוען שהלקח בעקבות הנסיגה מעזה הוא שכל מקום שאנחנו יוצאים ממנו, הופך למדינת חמאסטן. איך זה מסתדר?
"אני רק מתאר את האבולוציה של העמדות שלי. אגב, תמכתי גם ביציאה של שרון מעזה, ועל זה אני לא מתחרט. כשהמשיכו הקסאמים, אמרתי שטוב, קסאמים זה פחות מסוכן מאובדן הרוב היהודי, איתם נתמודד. ואז הגיעה מלחמת לבנון השנייה והראתה שיכול להיות גם ארסנל טילים שישתק את כל המדינה. הבנתי שאם יצמח חזבאללה ביו"ש, המצב יהיה חמור ביותר. זה משהו שמדינת ישראל לא תוכל לסבול. לכן גם החד־צדדיות נראתה לי פתאום כפתרון לא אפשרי".

שליטה דרך כללי הדיבור

קל להציג את התגובות העצבניות שסופג טאוב כמעין שיקוף לצביעות של השמאל. אבל האם אכן מדובר בתכונה שמאפיינת צד אחד של המפה, או שאלו פני השיח הפייסבוקי של היום – שיח של ציפוף שורות, של "הלנו אתה אם לצרינו"? "היו לי גם התכתשויות מול הימין", מספר טאוב. "ארז תדמור כתב עליי דברים מאוד חריפים כשביקרתי את תנועת 'אם תרצו'. אחר כך התחברנו – לאחרונה קראתי בעניין רב את ספרו, ולמדנו, נדמה לי, זה מזה. מה שכן, אני חושב שבימין של היום יש יותר סקרנות מאשר בשמאל. בשמאל העולמי השתלטה התקינות הפוליטית, שמנסה להפוך את העמדה שלו לכללי המשחק. מבחינתו, מי שמפר את כללי הדיבור שקבע, לא צריך לקבל מקום בשיח. כמו שאמר פעם ידידי פרופ' דן שיפטן, המילה 'גזענות' שינתה את משמעותה. הפירוש החדש שלה הוא 'אין לי תשובה לטענות שלך, אבל אני רוצה שתשתוק'".

טאוב (53) מתגורר כיום בתל־אביב. הוא גדל בירושלים, בן למורָה ולכלכלן ששימש כמזכ"ל בנק ישראל וכיו"ר הרשות לניירות ערך ("ואז הליכוד עלה והדיח אותו. למרות שהיה יכול להתעשר מאוד בסקטור הפרטי, אבא שלי תמיד ראה בעצמו משרת ציבור, ונשאר שם בתפקיד זוטר"). ילדי שנות התשעים יזכרו את גדי טאוב כמנחה ב"תוכניות הילדים והנוער" של הערוץ הראשון או כמגיש "ציפורי לילה" בגל"צ, אבל מדובר באיש אשכולות רב־תחומי. הוא חתום על 13 ספרים ועל דוקטורט בהיסטוריה של ארצות הברית, משמש כמרצה בכיר באוניברסיטה העברית, כותב תסריטים, עורך כתבי־עת ומה לא.

פגישתנו נערכת בעיצומם של ימי מחאת הלהט"ב נגד התיקון לחוק הפונדקאות, שלא כלל גברים. נושא ההורות הוא מאתגר גם עבור טאוב עצמו, שכבר שנים רבות אינו נשוי. "התחתנתי והתגרשתי, ומאז בכל פעם שזה עלה על הפרק, היו עניינים אחרים. אני לא כל כך מוצלח בזה, כנראה".

אז ויתרת?
"אני כן רוצה להיות אב, אבל זוגיות כנראה כבר לא תהיה לי. אני מחפש עכשיו לעשות ילד בהורות משותפת עם מישהי".

כאחד ששוקל אבהות בלי מסגרת משפחתית, מה דעתך על מתן אפשרות של פונדקאות לגברים להט"בים?
"אני בעד זכויות שוות ללהט"בים. לאחותי, אגב, יש משפחה חד־מינית. ועם זאת אני חושב שעדיף שיהיו לילד שני הורים, אב ואם. אז אני לא חושב שאפשר למנוע זכויות, אבל אני גם לא מוכן להגיד שזוגות חד־מיניים הם הדבר הכי אידיאלי".

ואתה מסוגל להזדהות עם המחאה שלהם?
"כן, אבל יש לי בעיה גם עם התקינות הפוליטית שנוצרה סביבה. בגדול זו הבגידה של החזקים בתוך כל קבוצה, בחלשים שבה. במצעד הגאווה צועדים רווקים הומואים תל־אביבים משכילים, שיש להם הורים עשירים. לפעמים גם הם סובלים מעלבון פה ושם, אבל זה לא נורא בעיניי כמו מה שקורה להומו במגזר החרדי או במגזר הערבי או בשכונת עוני. אני שואל את עצמי אם אכפת למשתתפי המצעד, אם הם עוזרים להם.

"היה לי פעם ויכוח עם נציג מובהק של הקהילה הלהט"בית. לא הסכמתי איתו, והוא כמובן קרא לי הומופוב ואמר לי שהוא מעדיף להתעמת מול אלי ישי, שלפחות אומר את הדברים בַּפָּנים. אמרתי לעצמי: בתוך האליטה הוא יכול להרשות לעצמו לקחת מישהו כמוני, שבאופן מובהק תומך בזכויות להט"ב, וכשאני רק אומר משהו שלא מוצא חן בעיניו – לכופף לי את היד ולקרוא לי הומופוב. אלי ישי פחות מזיז לו, כי הוא אולי משפיע על חיים של הרבה אחרים, אבל לא על החיים שלו. הומואים חרדים שגרים בשכונות לא משכילות לא מעניינים אותו בכלל. מעניין אותו להדס במסדרונות האליטה, לעשות עם האצבע לכל מי שלא מוצא חן בעיניו ולקרוא לו הומופוב".
זו טענה קצת שחוקה. הרי שנים מדברים על הפריווילגיה הלבנה של תנועת הלהט"ב או של הפמיניזם. זו בעיה שהם כבר מודעים לה.
"את לוקחת את זה לפוליטיקה של הזהות, אבל אני מדבר על הפוליטיקה של הכלכלה. הפמיניזם הרדיקלי, שיוצר את המלחמה בין המינים או מחריף אותה, הוא לא משהו שעניים יכולים להרשות לעצמם, כי הם זקוקים לשיתוף פעולה בין המינים. זה לוקסוס של עשירים. ככה סטיב באנון מסביר מדוע הדמוקרטים הפסידו בבחירות".

כלומר?
"באנון עודד את טראמפ להגיד שוב ושוב 'המקסיקנים לוקחים לכם את העבודה'. לפי הניתוח שלו, הילרי קלינטון מיד תענה שטראמפ הוא גזען. זה בדי־אן־איי של השמאל היום, הפוליטיקה של הזהות. ואז הבוחר שבאנון כיוון אליו יראה שני מועמדים: אחד שמדבר על הבעיה שלו, ואחת שאומרת שלא יפה לדבר על הבעיה שלו. אז במי הוא יבחר? גזענות, באנון אמר, היא לא העניין. היא לא באמת מעניינת את רוב האמריקנים".

אפרופו באנון, כמה קשה היה להשיג אותו לריאיון?
"לא נורא קשה. עיתונאית ימנית קישרה בינינו, והוא ענה לי מיד ובנימוס. אבל נשארתי בניו־יורק מעבר למתוכנן, עד שסוף־סוף חזרו אליי מהמשרד שלו".

ולמה הוא התראיין דווקא אליך?
"כי בעיניו הארץ הוא עיתון משפיע. הוא גם אמר לי שמבחינתו זה העיתון שקובע את סדר היום".

אתה לא חושב שמייחסים לעיתון הארץ ערך סגולי גבוה יותר ממה שיש לו באמת?
"לא. אני באמת חושב שהוא העיתון הכי משפיע. לא רק על הברנז'ה, גם מערכת המשפט פוזלת ל'מה יגידו שם'".

אף שטראמפ הדיח אותו מתפקידו בבית הלבן, בריאיון איתך באנון טען שהוא לא ממורמר. האמנת לו?
"הוא מתוחכם מכדי לגלות לעיתונאי זר מה הוא מרגיש. יש לו אינטרס לחזור לעמדת השפעה. אם הוא אכן מרגיש ככה או לא – אני לא יודע".

את הנשיאות של טראמפ הוא הגדיר כטרנספורמטיבית, והשווה אותו לרונלד רייגן בתעוזה שלו. יכול להיות שהוא באמת מחבב את האיש?
"אני חושב שבאנון באמת רוצה לחזור לבית הלבן, ושהוא מאמין שטראמפ בלם את המגמות שנראות לו מסוכנות".

מי ינוח, מי ינוע

בין אם מדובר בשאלה הלהט"בית, בסוגיית הפליטים בדרום תל־אביב או בחוק להפללת לקוחות זנות, טאוב מחזיק במשנה סדורה לגבי הכוח שמניע את צדדי הוויכוח. "מה שקורה בדרום תל־אביב הוא תופעה אוניברסלית. האליטה העשירה נוקטת עמדה בעד הגירה חופשית, פריצת הגבולות וביטול מדינת הלאום, ולפעמים היא עוטפת את זה בשפת זכויות האדם. עזבי את העובדה שהם לא פליטים אלא מסתננים; מי משלם את המחיר כאן בארץ? 'הנייחים'. אלו שנטועים במקום. אלו שלא יכולים לזוז מפה. העיתונאי הבריטי דיוויד גודהארט כינה זאת the somewheres and the anywheres. יש פה שכבה שמשוכנעת שהיא עושה הכול בשביל זכויות אדם, אבל למעשה היא מעודדת מדיניות שמישהו אחר, שתקוע כאן, משלם את המחיר שלה".

אז כל הדיונים החמים שמתנהלים כיום הם למעשה בבואה של המאבק בין שמרנים לליברלים?
"המאבק הפוליטי החשוב עכשיו הוא לא בין שמאל וימין. לא פה, ולא בעולם. הוא בין גלובליסטים לתומכי מדינת הלאום. לכן חוק הלאום נחת כאן בדציבלים כאלה. תסתכלי על הברקזיט בבריטניה, על תוצאות הבחירות באיטליה, על עליית הימין הקיצוני בהונגריה, בפולין, באוסטריה ובהולנד. השמאל הגלובליסטי העשיר והנייד ניסה לצייר את הברקזיט כתגובה גזענית וחשוכה, אבל זו תגובה דמוקרטית לחלוטין. האנגלים הרגישו שהם מאבדים את השליטה במטבע ובהגירה".

ואולי השמאל הישראלי מצוי במלכוד: מרגע שהסתיים השלב ההישרדותי בפרויקט הציוני, נעשה קשה להסביר לדור הבא מדוע להמשיך להתגורר כאן, כשביכולתם להגר בקלות לברלין או לארה"ב. בסופו של דבר חייבים לחזור לתנ"ך כדי לענות על שאלת הישארותנו במקום הכי מסוכסך במזרח התיכון.
"אני מכיר את הטענה הזאת, היא לא חדשה לי. הציונות הדתית כל הזמן אמרה על הציונות החילונית שאין לה שורשים. אבל הלאומיות פה היא כמו לאומיות בכל מקום – אם אני צריך להסביר מה אני עושה פה, זה לא קשה יותר מכפי שקשה לאנגלי להסביר למה הוא באנגליה. התנ"ך משמש לי פה כעדות היסטורית ומיתוס מכונן גם בלי אלוהים. אמי היא בת למשפחה חלוצית מהשומר הצעיר, אבא שלי היה פלמ"חניק שלפני כן נדד ארבע שנים באונייה כפליט כי אף מדינה לא נתנה לו לרדת. יהודים צריכים מולדת כמו כל עם, ואין לי שום בעיה להסביר את זה. הייתי ארבע שנים בניו־יורק ורק רציתי לחזור הביתה כי התגעגעתי לשפה שלי ולאוכל שלי ולאווירה שלי ולחברים שלי".

הוא מגדיר את עצמו כ"אתאיסט מוחלט עם זהות יהודית", ולא רואה סתירה בין שני הרכיבים. "רענן שקד עשה פעם רשימה של כל הדברים שמרכיבים את הזהות שלו. אנשים כמוהו באמת חושבים שהם חיים ברפובליקת סיינפלד או משהו. מה נראה לו, שאם תהיה פה רעידת אדמה אז מעריצי ליידי גאגא ירוצו לעזור זה לזה, כי זאת הזהות שלהם? גם בלי שנדע להסביר למה, הלאומיות היא הקישור הרגשי החזק ביותר שיש בין אנשים בקבוצות גדולות. כל הנבואות על קץ הלאומיות נכשלו בזו אחר זו. באימפריה הסובייטית ניסו למחוק אותה בעזרת מגף, ומיד אחרי קריסת הקומוניזם – טראח, כאילו לא קרה כלום והיא חזרה" (רענן שקד מסר בתגובה: "הדברים לא מדויקים. בתגובה למאמר מודאג שטאוב פרסם בהארץ בנושא האופן שבו, לטענתו, השמאל תוקף את 'מדינת הלאום עצמה', הסברתי בפוסט משלי שעובדת היותי 'יהודי' ו'ישראלי' אכן מכתיבה חלק מהגדרתי העצמית, אבל באה בהמשך לרשימת העדפות, תכונות וקבוצות השתייכות משמעותיות בחיי, המגדירות את מי שאני לא פחות").

על הרצון לשעבוד

רק לאחרונה הצטרף טאוב לטוויטר, אבל הוא כבר מתחרט. "זה עוד בזבוז זמן. יש מצב שאני גם לא בנוי למגבלת המקום שם. למה להגיד משהו ב־280 תווים אם אפשר להגיד אותו ב־2,500? אני היסטוריון במקצועי. גם לכתוב מאמר של 3,000 מילה נשמע לי לפעמים קצר מכדי להביע רעיון בעל משקל. אני אומר לעצמי: אל תכתוב מאמר, תכתוב ספר".

אחד מספריו הארוכים יותר, "אלנבי", עסק בזנות במועדונים של תל־אביב. "חוק ההפללה", המטיל עונשים על הלקוחות, עומד לטלטל את הסצנה הזו. "אני לא מתעסק בזה כבר שנים", מודה טאוב, "אבל בקצרה אני יכול לומר שהחוק החדש הולך להזיק בעיקר לזונות. אנחנו יודעים את זה מניסיון כושל בשוודיה ובמקומות אחרים שקיים בהם חוק דומה. יש פה הצהרה פמיניסטית בומבסטית, שבסוף פוגעת באנשים שבשמם כביכול נאבקים. כאמור, אני כבר לא מצוי בחומר כמו פעם. גם העיסוק בפמיניזם, שהקצין בצורה בלתי סבירה, לא נמצא בעדיפות ראשונה בעיניי".

אתה רומז שיש קבוצות אינטרס שאתה ירא מפניהן?
"תשמעי, מלחמות צריך בסוף לבחור. אני יכול לומר באופן כללי שהפמיניזם בצורות הקיצוניות שלו – מדהים אותי שקוראים לו בכלל שמאל. כי הוא השפיץ של האינדיבידואליזם, ההקצנה הכי גדולה של האידיאל הרייגניסטי של האוטונומיה של היחיד. הוא הרבה פעמים יוצר מתקפה על היסודות הכי אינטימיים של סולידריות. זה לקחת את רעיון האינדיבידואל האוטונומי עד לקיצוניות הגדולה ביותר, שאומרת שגם המשפחה לפעמים מגבילה את החירות".

ומהמקום הזה אתה מסוגל להבין את הרב אלי סדן, שהסביר לדנה וייס למה הוא מתנגד לעצמאות כלכלית נשית שאינה תלויה בבעל?
"אני חושב שהדבר הזה הוא לוקסוס של המעמדות הגבוהים, שיכולים מבחינה כלכלית לקיים תא משפחתי חד־הורי. אנשים שמתחת לחציון זקוקים ליחידות יותר גדולות כדי להסתדר. כשמעודדים מלחמה בין המינים על סמך ההנחה שכל בן זוג יכול להיות עצמאי כלכלית, זה פינוק שרלוונטי רק למעמדות הגבוהים. לי יש משכורת של אקדמאי, הייתי יכול להחזיק לבדי ילד אם הייתי צריך, אבל בכל זאת נראה לי שאבחר בשותפות".

בין כתיבת מאמרים להרצאות באוניברסיטה, טאוב מעביר את זמנו גם בכתיבת תסריטים ובבימוי. הסדרה "הרמון" שכתב שודרה השנה ברשת 13, וההכנות לעונתה השנייה נמצאות כעת בעיצומן. "זו דרמה חתרנית, כי היא עוסקת ברצון לשעבוד. רצינו שהסיפור לא יהיה רק על גורו שתופס נשים בשלשלאות, אלא יידרש לשאלה למה בכלל בני אדם מעוניינים להשתעבד. בחברה הליברלית והדמוקרטית אנחנו מעלים על נס את הרצון לאוטונומיה ולחירות, וכמעט אין לנו שפה לדבר בה על הרצון לשעבוד".

בנו של גואל רצון טען בריאיון שאנשים פשוט לא מבינים את הפוליגמיה בעדה התימנית.
"'הרמון' היא לא סדרה על ריבוי נשים, אלא על כתות. היא יכולה באותה מידה להיות על סיינטולוגיה. כל הזמן חששתי שייקחו את זה למקום מגדרי של גברים ששולטים על נשים. למעשה, לכולם יש רצון להיות חלק ממשהו גדול מהם. בסיינטולוגיה יש גברים ונשים, והיא עדיין כת. אפשר למצוא גם גורו ממין נקבה. אני מכיר מישהי שהבעל שלה היה בכת בהנהגתה של אישה, וזה היה אותו הדבר. אותו מנגנון ניצול, אותו שבי פסיכולוגי".

בתור שמאלני שחצה את הקווים, לפחות למראית עין, יש מי שכבר משווים אותו לעירית לינור. טאוב נשמע מוחמא מההשוואה. "עירית הרבה יותר ימנית ממני, ויש לה אומץ בלתי רגיל. היא לא ממצמצת, ואת זה אני מאוד מעריך. היא חוטפת מהמיליה שלה הרבה שנאה, ולא זזה מטר".

אם יציעו לך להגיש בערוץ 20, תסכים?
"אני לא רוצה לשדר בשום מקום. אין לי חשק לזה. האנשים שאני רוצה להשפיע עליהם נמצאים בין קוראי עיתון הארץ, העיתונאים והפוליטיקאים. אין לי עניין לפעול בתיבת התהודה של עצמי. אני רוצה לשבור את המקהלה ואולי לגרום לחלק ממנה לחשוב. אני מאוד מקווה לשכנע אנשים שלא צפוי ויתור פלסטיני על זכות השיבה, ושגם לא תהיה חלוקה לשתי מדינות בטווח הנראה לעין. שהם מוכרים לעצמם בלוף, ושצריך לשנות אוריינטציה וכיוון. שיבינו שהבעיה היא לא אנחנו, אלא הצד השני. אני מניח שאם הייתי כותב ב'ישראל היום' הייתי מתבטא יותר נגד התנחלויות, אבל לכתוב בהארץ נגד התנחלויות זה כמו להביא פחם למכרות".

אז תעשה לנו רגע סדר. התייאשת מחלום שתי המדינות, אתה מאמין שיציאה מיו"ש תייצר שם חמאסטן, ובכל זאת אתה מתנגד להתיישבות היהודית מעבר לקו הירוק?
"אני נגד התיישבות מחוץ לגושים. מתנחלים זה כמו זכות השיבה. זה לערבב. אני לא רוצה לערבב. אני מייחל בעתיד לאיזו אופציה ירדנית, כי אני לא מוכן לשלטון פלסטיני קרוב כל כך למרכז הארץ. אנחנו מיעוט קטן שחייב להפריד את עצמו באופן מאוד ברור משאר המזרח התיכון. אם לא נצליח להיפרד, בסוף נשקע פה במלחמת אזרחים".

עכשיו אתה נשמע כמו יאיר לפיד.
"אם כבר, לפיד נשמע כמוני".

למי הצבעת?
"למפלגת העבודה, לפני כן הצבעתי לקדימה, ולא אוכל לעשות שוב אף אחת מההצבעות האלה".

ואם הבחירות היו מתקיימות היום?
"אז הייתי במבוכה גדולה. בזמנו תמכתי בכך שבוז'י יצטרף לקואליציה. הרי בשביל מה הצבענו לכם, כדי שתשבו באופוזיציה ותעשו קולות של מרצ? אני הכי רוצה ממשלת מרכז, ולכן אני במבוכה גדולה, כי אני לא רואה את עצמי מצביע לנתניהו. אני לא יודע מה הייתי עושה".

איזה פתק ישים בקלפי הוא אולי לא יודע, אבל בזירה הציבורית מעמדו כבר די ברור. השמאל מתעב אותו, הימין המתון מאמץ, איילת שקד משתפת מאמרים שלו וטאוב ממשיך לבסס את דמותו כסוכן דעות.

אתה משקיע המון מאמצים בניסוח הביקורת שלך. כמה משמעותי האימפקט שלה בעידן שבו רוב בעלי ההשפעה רק מחפשים חיזוקים לעמדותיהם הקיימות?
"אני לא חושב שאדם יחיד מחולל שינוי גדול, אבל לכתוב דעות זה כמו להשתתף בבחירות. אם כל אחד יגיד 'הקול שלי לא משפיע', אף אחד לא יצביע ולא ישפיע. ככה גם בכתיבה. יש שיח שמתנהל כאן, והוא נמצא בשינוי מתמיד. כל מי שתורם לו משפיע עליו, ואני בהחלט מאמין שזה אפשרי. את רוצה להבין על מה המאבק שלי? בשם מה אני נלחם? אני מנסה לומר שלא רק הימין צריך להתקומם נגד החלשת מדינת הלאום, אלא גם השמאל. כי החלשת מדינת הלאום היא החלשת האזרח. כולנו נאבד כוח, ולכן כולנו צריכים להילחם נגד האפשרות הזאת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il