כל אחד מהמרואיינים ששוחחתי איתם במסעי בניו־יורק היה בן שיח מרתק. חלקם חווים ומנתחים את המציאות באופן שונה, לפרקים הפוך ממש, אך כולם שמחו על ההזדמנות לחשוף בפני קוראי העיתון הישראלים את אשר מתחולל בחייהם של יהודי ארה"ב מאז 7 באוקטובר. כל אחד מהמרואיינים אמיץ בדרכו. פרופ' שי דוידאי מתעמת עם מתוחכמי שונאינו בקמפוסים ונאבק בהנהלה האטומה וחסרת האונים שמגבה אותם; בהנהגה הרפורמית, שמנסה במשך שנים ללכת בין הטיפות, ולהכיל קשת דעות רחבה ככל האפשר כדי לשמר בכל כוחה את הקהילה, הרב עמיאל הירש אינו חושש לצאת בקול מוסרי ברור נגד הקולות האנטי־ציוניים שמאיימים לפרק את התנועה; עורכת כתב העת טאבלט אלנה ניוהאוס מתייצבת מול המילייה התקשורתי העוין ולא מפחדת להכריז שהמלך הוא עירום. אבל אפשר ללמוד לא פחות, ואולי אפילו יותר, מהקולות שלא התראיינו למוסף. לצד ארגוני שמאל רדיקליים כמו "קול יהודי לשלום" (JVP) או If Not Now שכבר שנים מסרבים לנהל כל שיח ומחרימים כלי תקשורת ישראליים, קיים גם הרוב הדומם; דומם מבחירה ומפחד.
רציתי לפענח את הלך הרוח של הרוב הזה דרך סצנת הקולינריה היהודית הפורחת בעיר. לצערי נכשלתי. התחלתי בבתי אוכל שספגו ונדליזם, שכלל שבירת חלונות, ריסוס כתובות נאצה וטלפונים מאיימים. כשהגעתי ל"דלי השדרה השנייה" באחר צהריים מנומנם דגל ישראל התנוסס בחלון בגאון (לצד דגל אמריקה כמובן), אך כשביקשתי לשאול על ההתנכלות שאירעה כאן בתחילת המלחמה המנהל סירב לשוחח עמי וביקש שאפנה לבעלים בכתובת הדוא"ל הרשמית. התנחמתי במרק עוף צלול עם קניידלך אווריריים ומושלמים ומיהרתי לכתוב לו. תיבת הדואר האלקטרוני שלי נותרה עד היום ללא מענה. המשכתי אל "רוטשילד TLV", מסעדת יוקרה באפר־וסט־סייד עם אווירה ישראלית שגם היא סבלה לאחרונה מהתנכלויות. שם היו חביבים בהרבה אך גם הם הפנו אותי אל הבעלים, ומשם לא היה מענה.
"אחרי 7 באוקטובר הכול התפוצץ. בהתחלה קיבלנו טלפונים עם איומים ש'נמחק את כל היהודים מהמפה'. השבתי להם: 'בואו, אנחנו פה, מחכים לכם'. השוטרים רק הציעו שננסה לאתר את מקור השיחה. בוקר אחד הגענו לפה וגילינו שריססו על הקיר צלב קרס באדום. מיהרתי למחוק אותו אבל השארתי קצת מהצבע בכניסה, בכוונה"
אולי הבעיה היא בגישה הישראלית הישירה והספונטנית, חשבתי. לכן, לפני שהגעתי אל התחנה הבאה, המעדנייה האיקונית "ראס ובנותיו", פניתי מראש ובאופן מסודר למקום, שהפך זה מכבר לאימפריה של לקס ובייגל. הדוברת ענתה במהירות ובנימוס אך סירבה באלגנטיות לשתף פעולה, בתירוץ משונה של עומס עבודה. בכל זאת שמתי פעמיי דרומה, ללואר־איסט־סייד, השכונה המיתולוגית שרבע מיליון מהגרים יהודים התגוררו בה בעבר ונחשבה אז לאזור הצפוף בעולם. יותר ממאה שנה חלפו, אבל הריחות והטעמים ברחוב האוסטון נשמרו בדיוק כמו בימים ההם. עברתי בין "כץ דלי" למאפיית הקניש של יונה שימל, אבל כל מי שפגשתי שם מילא פיו מים. היחידי שהסכים להסגיר פרט כלשהו היה עובד חביב בראס ובנותיו (מטעמי ביטחון שדה שמו שמור במערכת) שסיפר כי המקום שומר בקנאות על ניטרליות ובהתאם הוא לא חש בשום שינוי מאז המלחמה – לא בהרכב הלקוחות, תמהיל של יהודים ושאינם יהודים, ולא בתגובות. ואכן, גם ברשתות החברתיות של המקומות הללו טבח 7 באוקטובר לא הותיר חותם. פוסטים על כריכי פסטרמה עמוסי שכבות אִין, פוליטיקה אאוט.
היחידה שכן נפתחה בפניי, לא במפתיע, הייתה ישראלית. בי־ג'יי ברהני היא יהודיה־אתיופית־ישראלית־אמריקנית, הבעלים של קפה "ציון" בהארלם שבצפון מנהטן והתחנה האחרונה שלי במסע. המסעדה המוערכת שלה, שהיא גם מרכז תרבות תוסס עם הופעות חיות וערבי קולינריה, מגישה אוכל אתיופי אבל ממש לא רק, וזכתה לשבחי המבקרים. היא סבלה בעבר מתקריות אנטישמיות, בעיקר בהתפרצויות האלימות של תנועת חיי שחורים נחשבים, אך הכול החמיר מאז הטבח. "אחרי 7 באוקטובר הכול התפוצץ", היא מספרת לי תוך כדי שהיא מגישה לי סמבוסק חומוס מטוגן. "האנטישמיות והשנאה כלפי יהודים הלכו וגדלו. בהתחלה קיבלנו טלפונים עם איומים ש'נמחק את כל היהודים מהמפה'. השבתי להם: 'בואו, אנחנו פה, מחכים לכם'. תוך כדי כך התקשרתי למשטרה וסיפרתי על כך. השוטרים רק הציעו שננסה לאתר את מקור השיחה כדי לדעת מי עומד מאחורי הטלפונים, אבל לא הצלחנו. בוקר אחד הגענו לפה וגילינו שריססו על הקיר צלב קרס באדום. מיהרתי למחוק אותו אבל השארתי קצת מהצבע בכניסה, בכוונה".
קיבלת תגובות לא נעימות גם מלקוחות?
"תראי, באים לפה לפעמים אנשים עם כאפיות ובחשבון הם כותבים Free Palestine והולכים, אפילו משאירים טיפ. לא אכפת לי. לא אתכחש אף פעם למי שאני, ליהדות שלי, לצבע שלי או למורשת שלי. זו מי שאני ואני רוצה להראות את זה, להעצים את זה כמה שיותר".
איך מגיב אדם שחושב שכל הישראלים הם כובשים לבנים ואז פוגש אותך?
"הם לא יודעים מה להגיד. בדרך כלל הם מודים לי על שהרחבתי את האופקים שלהם. אני מסבירה שהיהדות מגיעה בכל מיני צורות וצבעים ושאנחנו קהילה מגוונת שמפוזרת בכל העולם. אני אומרת להם שהרושם שלהם על ארץ ישראל מוטעה, ומפצירה בהם לבקר בה ולהתרשם במו עיניהם במקום להסתפק בטיקטוק".
כל האירועים הללו גרמו לברהני לחוש גאווה וחיבור לזהות שלה יותר מאי פעם. בסוף 2023 היא החליטה לעשות מעשה: "חשבתי לעצמי, מה כבר אני יכולה לעשות כדי באמת לזעזע אותם כמו שצריך? אז החלטתי להפוך את המסעדה שלי לכשרה".
להוכיח לכל השונאים שהאור היהודי שלך רק יגדל.
"בדיוק. לא נירתע ולא ניסוג. אבות אבותיי סבלו ואף פעם לא נכנעו להשפלות. הם נאחזו בכל הכוח בזהות היהודית שלהם. אז פה, בארצות הברית, ארץ החופש, אני אתחבא?"
כשאני שואלת אותה מאיפה האומץ ברהני משיבה: "אולי מכך שגדלתי בארץ ושירתּי בצבא. מה הם כבר יעשו לי? אולי מהחינוך שלי. השורשים שלי הם מצפון אתיופיה, מהעיר אקסום במחוז תיגראי, מקום מושבה של מלכת שבא הגדולה. אז שאני איכנע?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
