באופן מעט סימבולי, מערכת כתב העת היהודי טאבלט שוכנת ברובע הטקסטיל ההיסטורי של מנהטן. גארמנט דיסטריקט נחשב ללב תעשיית הבגדים, ענף שהיה מזוהה יותר מכול עם מיליוני המהגרים היהודים שהגיעו לניו־יורק ממזרח אירופה בראשית המאה שעברה. בבניין משרדים צנוע, במקום שבו יהודים תפרו בעבר בדים, כיום יהודים תופרים מילים.
העורכת הראשית אלנה ניוהאוס מקבלת את פניי בחיוך אמריקני בוהק מלובן. היא עורכת לי סיור במשרדים המעוצבים ומעודדת אותי לקחת מתנה לילדים משלל מוצרי המרצ'נדייז שהוציא הטאבלט לאורך השנים. משחק קלפים של מאכלים יהודיים (קח גפילטע בתמורה לבורשט), שליווה פרויקט קולינרי של העיתון, קורץ לי יותר מכולם. באופן טיפוסי לשעות אחר הצהריים של יום שני, המערכת מנומנמת למדי ("אצלנו קוראים לזה שביזות יום ב'"), וכך אני יכולות לשבת לשיחה מעמיקה ונינוחה בחדרה.
ניוהאוס, נשואה ואם לילד, נראית צעירה מכפי גילה, 48. היא גדלה בלונג־איילנד, בחיקה החמים והמרופד של יהדות הפרוורים האמידה, ועברה את מסלול החינוך האליטיסטי כפי שמצופה מילדה־טובה־לורנס: האפטר (בית ספר יהודי מזרם המודרן־אורתודקס), ברנרד קולג', לימודי עיתונות באוניברסיטת קולומביה. בתור חיית תקשורת מיומנת, לאורך שיחתנו היא שוקלת מילים, מרבה לעצור כדי להתנסח במדויק. היא מחזיקה בתפיסת עולם מפוכחת ובהירה, יש שיאמרו שנויה במחלוקת, וכך היא גם מובילה את העיתון שבעריכתה. הדוגמה הבולטת ביותר היא הלך הרוח האופטימי שלה בעת האחרונה, המנוגד להלם ולייאוש שאחזו ברבים מיהודי ארה"ב לנוכח טבח 7 באוקטובר וההתפרצות האנטישמית שהגיעה אחריו. "גם אני כמובן נחרדתי מהאלימות האיומה ומכך שהכול קרס באותו היום", היא אומרת, "אבל מבחינה אסטרטגית, המהלך של איראן ושלוחותיה נגד ישראל היה צפוי, וכך גם כל מה שהתרחש בעקבותיו".
"ייתכן מאוד שאנו בסיומו של עידן, אבל עידן חדש יגיע במקומו. ההיסטוריה האמריקנית מלאה משברים שנדמו כסופה של האומה, ובפועל היו רגע של התחדשות. ההתרחקות של מוסדות מהכוונה המקורית של מייסדיהם היא תהליך טבעי שמתרחש כבר זמן מה, והיא פשוט מואצת עכשיו"
המסכות הוסרו.
"בדיוק. ולכן התקופה הזאת מעוררת בי תקווה. עדיף לכולנו לדעת מול מה אנחנו מתמודדים ולראות את הזאב כמו שהוא, מאשר שיעטה עור של כבש. סוף־סוף אנשים מבינים על מה אנחנו בטאבלט מדברים במשך שנים. רואים כיצד האקדמיה, שאמורה להיות המקום הכי פלורליסטי ולשאוף לחקר האמת, משתיקה דעות; איך מוסד שאמור להעניק לתלמידים ידע, כבר לא מלמד אותם שום דבר בעל ערך אמיתי, רק תיאוריות והבלים שלא מכינים אותם להתמודד עם העולם שבחוץ ולא עוזרים להם למצוא בו עבודה. במשך שנים הרגשתי כמו הילד מבגדי המלך החדשים, והייתי מיואשת. היום אני לא לבד. הרבה מוחות טובים ומוכשרים מתחילים לחשוב איך לתקן את המדינה השבורה שלנו. עכשיו הקרב מתחיל באמת, כי אנחנו סוף־סוף מרימים ראש ונלחמים בחזרה".
בטן הפוכה
טאבלט הוא מגזין רשת מצליח שהוקם לפני 15 שנה כדי לתת מענה לדור הצעיר של יהודי אמריקה, שלא מצא את עצמו בין דפיה של התקשורת הממוסדת והמאובנת. לצד העיסוק בפוליטיקה ובאקטואליה, האתר שם דגש מיוחד על תרבות פופולרית, יהדות, יהודים, דת ומה שביניהם. אחד מנכסיו הבולטים הוא ההסכת Unorthodox של הישראלי ליאל ליבוביץ. "מה שמאפיין אותנו זה לא בהכרח שמרנות אלא סקפטיות", אומרת ניוהאוס כשאני מבקשת שתסביר מדוע קוראים יהודים צעירים נמשכים אליהם. "השינוי הגדול התרחש אצלנו ב־2020, לאחר שפרצה מגפת הקורונה. אנחנו מטילים ספק במציאות, מביטים עליה בעיניים פקוחות לרווחה, בלי לקחת צד או להיות מוטים. אנחנו מתבססים רק על מה שאנחנו יכולים להוכיח".
מרענן, בהתחשב במצב העיתונות של ימינו.
"לפעמים זה מייצר אצל קוראינו כעס ולפעמים הקלה, אבל בכל מקרה זו הציפייה שלהם מאיתנו".
טאבלט נהנה מכמיליון קוראים מדי חודש – מרביתם אמריקנים, אבל יש גם התעניינות מרשימה ויציבה מקרב הקהל במדינות האנגלוספירה קנדה, אוסטרליה ובריטניה, ואפילו קהילות של קוראים אדוקים בפריז ובהונג־קונג, יהודים ושאינם. בחודשים האחרונים, באופן טבעי, ניכרת עלייה במספר הכניסות. "הגיעו המון קוראים צעירים", מספרת ניוהאוס. "בעולם העיתונות שעוסקת בסקירות עומק ובניתוחים אינטלקטואלים, יש מה שנקרא 'הבטן': פופולריות רבה בקרב בני העשרים, צניחה דרמטית בקרב בני שלושים וארבעים שעסוקים בגידול ילדים ובהישרדות כלכלית, ואז שוב עלייה, כי הם חוזרים אחרי שעברו את העשורים הקשוחים האלו. מאז 7 באוקטובר הבטן לא רק הושטחה, אלא לגמרי התהפכה".
איך את מסבירה את זה?
"אני לא בטוחה. אין עניין גורף בקרב כלל האוכלוסייה, אלא צמיחה משמעותית דווקא אצל בני העשרים והשלושים. אני חושבת שזה קורה כי הם אלו שחייהם יושפעו הכי הרבה מהתהליכים שמתרחשים כעת. הם שואלים את עצמם: האם אוכל להתחתן? לאיזה עולם אביא ילדים? ולאיזו עבודה כדאי לי להתברג? הם צריכים להבין את העולם טוב יותר, ולכן מחפשים מידע שיעזור להם".
התוכן שלכם השתנה בעקבות המלחמה?
"אנחנו כותבים על אירועים או מצבים שלא היו בעבר, אבל הגישה שלנו לא השתנתה".
טוענים שאיבדנו את הדור היהודי הצעיר, דור ה־Z. זה נכון?
"אני לחלוטין לא מסכימה עם הקביעה הזו. אם תראייני חבורה של דור ה־Z באמצע הקמפוס, ברור שהם יענו לך מה שפיד האינסטגרם שלהם אומר להם לענות. אבל בעוד שנה הם כבר לא ילמדו שם, ולא בטוח שהם ימשיכו להחזיק באותן הדעות".
אז לדעתך הסערה תחלוף מאליה עם הזמן?
"ממש לא. אני אומרת שהסערה קיימת, אבל היא כלל־גילית. חלק מהאנשים חושבים כך וחלק חושבים הפוך, בלי קשר לגיל. זה אולי מסבך את הפתרון, אבל זהו המצב לאשורו".
כל הסקרים מראים שיש חלוקה כזאת.
"טוב, סקרים הם לא בדיוק אינדיקציה רצינית. תראי לי סקר ואראה לך היכן הוא מוטה, שלא לדבר על כך שאנשים רבים לא עונים את האמת בסקרים. יש המון צעירים גיבורים שיוצאים נגד ההפגנות, מעידים בקונגרס, נלחמים ברשתות למען ישראל".
אבל מספרית, הם הרבה פחות מהמחנה הנגדי.
"למי אכפת? כל מה שצריך כדי לחולל שינוי הוא כמה צעירים מופלאים, לא בהכרח מאסות. העם היהודי אף פעם לא התבסס על כמות, אלא על איכות".
אמונים ובגידה
ניוהאוס כופרת לא רק במושכלות יסוד לגבי הקהל הצעיר, אלא גם טוענת, בניגוד למקובל, שרוב יהודי אמריקה כלל אינם ציונים. "יהדות ארה"ב מתחלקת בימים אלו לשני מחנות: אלו שמזדהים כציונים, ואלו שלא. הספקטרום של הקבוצות האלו רחב, אבל המשותף לכולם הוא שברגע צלול אחד הם הבינו שאנחנו בנקודת זמן קריטית בהיסטוריה, ושהם חייבים לבחור צד".
מי לישראל אליי.
"או שלא. למעשה, הקבוצה הלא־ציונית היא הרוב. כך היה תמיד, אבל עכשיו אנחנו נחשפים לעובדה שמרבית היהודים לא מרגישים בנוח עם הציונות. רוב המזדהים כיום כיהודים משתייכים לקבוצות ייחוס שהופכות ליותר ויותר אנטי־ציוניות. הם נאלצים כעת לבחור צד, ואני חושבת שחלקם הגדול יחליטו להקריב את יהדותם עבור החברה שסובבת אותם – בגלל פחד, קונפורמיזם או כל סיבה אחרת. לדעתי הם יתנתקו לגמרי מהשורשים שלהם, ואין לדעת מה יהיו ההשלכות. מה שבטוח הוא שאמריקה היא מדינה מוזרה, יהודים הם עם מוזר, והשילוב ביניהם אינטנסיבי. יהיה מעניין לראות מה צופן העתיד".
מה לגבי אלה שכן בוחרים בציונות?
"זה קצת כמו זוג שמחדש את נדרי הנישואין שלו ובוחר אקטיבית בבן הזוג, ולא סתם ממשיך את הקשר מכוח האינרציה. לא מעט מיהודי ארה"ב שישבו על הגדר הבינו שהמדינה הציונית אינה מובנת מאליה, ושעליהם לחשוב על מהות הקשר איתה ועד כמה הם מחויבים לו ומוכנים להשקיע בו. הם אומנם לא הרוב, אבל יש הרבה יותר יהודים שבוחרים בזה מכפי שהייתי חושבת לפני שנה".
"עדיף לכולנו לראות את הזאב כמו שהוא, מאשר שיעטה עור של כבש. סוף־סוף אנשים מבינים על מה אנחנו בטאבלט מדברים במשך שנים. רואים כיצד האקדמיה, שאמורה להיות המקום הכי פלורליסטי, משתיקה דעות; איך מוסד שאמור להעניק לתלמידים ידע מלמד אותם רק הבלים"
חלק ניכר מיהדות ארה"ב הליברלית התרחק מכל סממן ישראלי, כולל תרומות למדינה ולארגונים הקשורים אליה. הניתוק הגיע לשיא בשנה שעברה, במהלך מחאות השמאל נגד הרפורמה לתיקון מערכת המשפט. אבל לדברי ניוהאוס, המלחמה בכל זאת העירה חלק מהיהודים הללו: "המציאות אילצה אותם לבחור צד, וגם הטבח עורר בהם אמפתיה וגרם להם להבין שהתמונה מורכבת יותר מיחסי מדכא־מדוכא, או איך שהם תפסו את הסכסוך לפני כן".
אני מרגישה שהמון ישראלים עוברים תהליך דומה ביחס ליהדות ארה"ב, ומבינים שישראל היא לא כל הסיפור, ושמה שקורה בארץ משפיע גם עליכם.
"כשאני מגיעה לארץ, אני פוגשת ישראלים אסירי תודה שמופתעים מהתמיכה שלנו. ואני חושבת לעצמי: הם לא מודעים עד כמה ליהודי ארה"ב אכפת מהם? זו ההתחלה של היכרות הדדית טובה יותר. יש המוני יהודים אמריקנים, וגם כאלו שאינם יהודים, שתומכים בכם. בכלל, העולם תומך בכם הרבה יותר משאתם חושבים. לי ברור שאנחנו מטרות בתוך קמפיין מאורגן ומתוזמר, ומישהו משקיע כסף ומאמץ כדי שתחושו מבודדים".
ההצבעה לעדן גולן באירוויזיון היא דוגמה טובה לכך.
"זה היה מדהים. אבל אם יום לפני כן הייתי מספרת לך שכך יקרה – היית מאמינה לי? לא. זה נתפס כמעין נס, ואני טוענת שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה הופתענו כל כך. אני לא אומרת שאין עלייה באנטישמיות ושאין בעיות, אלא שהבעיות שלנו הן שונות ממה שאנחנו חושבים".
עולם העיתונות הניו־יורקי קטן, והפלח היהודי בו קטן עוד יותר. במשך שנים כתבה ניוהאוס בניו־יורק טיימס, ניו־יורק מגזין, הפורוורד ועוד. היא מכירה היטב את הטענות כלפי הניו־יורק טיימס בדבר סיקור מוטה נגד ישראל, טענות שנתמכו גם במחקרים. הרוח העוינת המנשבת במסדרונות העיתון – שגרעין השליטה שלו נמצא בבעלות יהודית, ורבים מעורכיו וכתביו הבכירים הם יהודים – הובילה לפני כמה שנים להתפטרות מתוקשרת של העיתונאית בארי וייס. היא האשימה את העיתון בתרבות של השתקה, וסיפרה על התעמרות מצד עמיתיה לעבודה. כשאני מבקשת לשמוע את דעתה של ניוהאוס, חברתה של וייס, היא ממהרת להשיב כי אין לה מה לומר בנידון; לאחר מחשבה שנייה היא חוזרת בה.
"אני מרגישה כבר הרבה זמן שמשהו לא בריא עובר על יהודי ארה"ב", אומרת ניוהאוס. "האובססיה הזאת עם הניו־יורק טיימס, זה כמו להישאר במערכת יחסים עם גבר מתעלל. אם חברה שלך מספרת שבן הזוג שלה לא מעריך אותה, לא עושה למענה כלום ולפעמים אפילו מכה אותה – בשלב מסוים את חייבת להגיד לה לשחרר ולהיפרד. אני מבינה את השאיפה לתקן את העיתון, את הרצון הטבעי כל כך שיהיה הוגן. זה קשה לאנשים שאכפת להם ממה שכתוב בניו־יורק טיימס: הם רואים עצמם בשר מבשרו של העיתון, ולכן הבגידה כואבת כל כך. אני באופן אישי לא מחוברת נפשית לעיתון, אבל אני לא מחוברת להרבה מוסדות. אנשים אמרו לי: אלנה, מה נעשה עם האוניברסיטאות? נאבד את הרווארד? נאבד את קולומביה? ואני אומרת: יהודים היו קיימים אלפי שנים לפני הרווארד, ויהיו קיימים גם אלפי שנים אחריה".
אבל הם לא סתם מתעסקים במה שקורה בניו־יורק טיימס או בהרווארד. הראשון הוא כלי התקשורת שקובע את סדר היום העולמי, השני הוא המוסד האקדמי שמצמיח את ההנהגה העתידית.
"אם את מוכנה להשקיע את כל המשאבים, הכוחות, הכסף, הלב והאנרגיה בתיקון הרווארד – קדימה, לכי על זה ואולי אפילו תצליחי. אני לא שם".
זה לא מאבק חשוב בעינייך?
"אני פשוט חושבת שבכל יום שעובר, המוסדות האלה מאבדים מהלגיטימיות שלהם ומשמידים במו ידיהם את הערך של עצמם. כל גופי התקשורת הגדולים מדממים קוראים מדי חודש, אז למה שאשקיע מאמץ בתיקון סירות שוקעות? יהודים בעלי כוח ועוצמה חשבו במשך שנים שהכוח הזה הוא מטבע עובר לסוחר, וכואב להשתחרר מזה. אבל מוקדי הכוח משתנים, ויוקרה יכולה להיעלם במהירות".
את מאוכזבת משתיקתם של היהודים המשפיעים בהוליווד ובעמק הסיליקון?
"הם פוחדים לפתוח את הפה כי אין להם תמריץ לדבר. כל התעשייה שבה הם פועלים מהונדסת כך".
אין להם מצפן מוסרי? יושרה פנימית?
"תתפלאי לדעת שרבים מהשותקים פועלים בדיסקרטיות מאחורי הקלעים, ותורמים רבות. מישהו שאני מכירה, אדם מפורסם ועשיר מאוד, העביר תרומה כספית עצומה לשיקום אחד הקיבוצים בעוטף. ויש אחרים שמסייעים – בכסף, אבל לא רק".
ללכת אל, ללכת מ…
לפני כמה חודשים פורסם בכתב העת האטלנטיק מאמר מונומנטלי של הכותב המוערך פרנקלין פויר, אחיו של הסופר ג'ונתן ספרן־פויר. במאמרו, שזכה לתהודה רבה, טען פויר שבמרוצת המאה ה־20 יהודים אימצו את הליברליזם וקידמו אותו כי הוא היה טוב לאמריקה וטוב ליהודים, אך כעת העידן הזה מתקרב לסופו; את מקומו תופס עידן של קונספירציות, הגזמות חסרות אחריות ואלימות פוליטית. פויר משווה את האליטה היהודית־אמריקנית הנוכחית ליהודי גרמניה ברפובליקת ויימאר, שהתנהלו בשאננות נאיבית רגע לפני האבדון.
ניוהאוס נוטה להסכים עם הרעיון, אך מתנערת מתחושת החמיצות שמתלווה אליו, ומהרמז שסופו של תור הזהב הליברלי מנבא גם את שקיעתה של ארה"ב. "ייתכן מאוד שאנו בסיומו של עידן, אבל עידן חדש יגיע במקומו", היא אומרת. "ההיסטוריה האמריקנית מלאה משברים שנדמו כסופה של האומה, ובפועל היו רגע של התחדשות. מלחמת האזרחים, או המהפכה הפוסט־תעשייתית – שאגב מזכירה מאוד את מה שמתרחש עכשיו – הולידו חברה שסוללת מחדש את דרכה. החברה האנושית בכללותה נעה במחזורים של מוות ולידה מחדש. ההתרחקות של מוסדות מהכוונה המקורית של מייסדיהם היא תהליך טבעי שמתרחש כבר זמן מה, והיא פשוט מואצת עכשיו".
מנכ"ל הליגה נגד השמצה ג'ונתן גרינבלט צוטט לאחרונה כאומר "כשהאורות מתחילים להבהב באדום, הדחף היהודי הוא לברוח". את רואה התגברות של הרצון לעלות לישראל?
"אני שומעת הרבה דיבורים על הנושא, אבל לא חקרתי אותו לעומק. אם אני צריכה להמר, בהתבסס על תחושה בלבד, אז אני צופה שנראה בשנים הקרובות גידול בעלייה מאמריקה לישראל. קשה לי להגיד בכמה אחוזים, אבל זו בהחלט תהיה המגמה".
לך עוברות מחשבות כאלו בראש?
"את לא הראשונה ששואלת אותי, וכמובן חשבתי על זה גם בעצמי. התשובה היא לא. יש לכך מיליון סיבות, אבל המרכזית שבהן היא שאנחנו בעיצומו של הקרב על אמריקה, ואי היציבות כאן מקרינה על כל העולם וגם על ישראל. אם יהודי ארה"ב יעזרו לשפר את המצב בארצם, הם יסייעו גם לכם. העולם נתון בסערה – פה, בישראל, בצרפת, באנגליה או באוסטרליה. יש כל כך הרבה משימות למלא כדי לתקן את העולם ולהפוך אותו למקום טוב יותר. המאבק הוא בכל מקום".
