"האקדמיה המציאה את האנטי-קולוניאליזם ורתמה אותו למאבק בציונות"

שלום פרופ' שי דוידאי, פסיכולוג חברתי ישראלי־אמריקני, מרצה בכיר בבית הספר למנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה וסמל המאבק באנטישמיות החדשה באקדמיה האמריקנית. אפתח בשאלה שאני שואלת כל יהודי שאני פוגשת מאז 7 באוקטובר: מה שלומך?

"זאת אולי השאלה הכי קשה שיש. כרגע, ביום רביעי בעשר בבוקר, אני בסדר. הערב יש הפגנה נגד הלל (ארגון לחיזוק הזהות היהודית בקמפוסים, א"א) בברוך קולג', ואני מתכנן ללכת לתמוך בסטודנטים היהודים שיעמדו מולם, אז כנראה כשתשאלי אותי בלילה התשובה תהיה שונה. בדרך כלל אני חוזר מהאירועים האלו מרוקן נפשית, כואב לי ממש לחוות את ההתקפות האלו. אבל אז אני משתתף באירועים עם קהילות יהודיות – למשל, היום אני אמור לשוחח עם קהילה ממונטריאול שמגיעה לפה, ואתמול הייתי בפילדלפיה – וזה ממלא אותי ומרומם את רוחי. זאת תקופה שהיא פשוט רכבת הרים נפשית ופיזית, ומלבד מה שקורה לי אישית אני מחובר כמובן לכל מה שקורה בישראל".

היית מהראשונים לזהות שמשהו שונה מתרחש הפעם באוניברסיטאות, ממש כמה ימים אחרי הטבח. פנית להורים יהודיים ברחבי ארה"ב והתרעת בפניהם כי ילדיהם אינם בטוחים עוד בקמפוסים, בסרטון שהפך לוויראלי. ספר קצת על הרגע הזה: איך הבנת שיש פה אירוע אחר ומה גרם לך לקום ולפעול?

"אם זה לא הייתי אני, מישהו אחר היה קם. קולומביה הייתה בין האוניברסיטאות הראשונות שהתחילו בהן הפגנות אלימות, ויצא שהיה לי כיסא בשורה הראשונה. עד אז לא חוויתי אירועים כאלו. כבר שנים יש הפגנות של תנועות פרו־פלסטיניות אבל הן תמיד היו במובלעות, ופתאום זה קרה בלב הקמפוס, בלי להסתיר או לטשטש. לא תכננתי לשאת איזה נאום, זאת הייתה קריאה ספונטנית מהלב, כי הרגשתי שאני חייב להגיד משהו".

זה קשור לכך שאתה ישראלי? הביטחון העצמי, חוסר הנכונות להוריד ראש עד יחלוף זעם?

"אני לא יכול לשפוט יהודי שכל חייו אומרים לו 'עזוב, אנטישמיות הייתה ותמיד תהיה, אל תתייחס, אל תריב, אל תבקש כלום מההנהלה', ופתאום כשהוא בן 19 מצפים ממנו לקום ולהילחם. אבל זה גם קשור לאופי. אף פעם לא הייתה לי יראת כבוד לסמכות".

אחרי פרסום הסרטון הפכת למטרה. יש ממים ברשתות החברתיות, כולל חיקויים שמגחיכים אותך, יש קללות, יש איומים. פחדת באיזשהו שלב?

"בשבועות הראשונים לא יצאתי מהבית. זה היה ממש פחד פיזי, עד שהמצב קצת נרגע פה וגם אני נרגעתי".

אתה מתהלך עם תליון מגן דוד שחור גדול, ומראה שמשלב בין חנון במשקפיים לרוקיסט עם זרועות מקועקעות. לצד גינוני השנאה שאתה סופג, בהפגנות הפרו־ישראליות תמיד קוראים לעברך "עם ישראל חי" ומבקשים להצטלם איתך לסלפי. הפכת לכוכב של ההסברה הישראלית, ואפילו העדת בפני הקונגרס בנושא.

"שנאה ואהבה הן רגשות חזקים והם צריכים דמות להתלבש עליה. בשביל הרבה יהודים בארצות הברית, שהרגישו ואולי עדיין מרגישים אבודים ומפוחדים, עוזר שיש להם פרצוף ושם של מישהו שהם יכולים להשליך עליו את הרגשות שלהם. גם מהצד השני, אנשים ששונאים וכועסים ואפילו לא יודעים למה מפנים את כל האמוציות האלו אליי".

נשמע קשוח. איך שורדים את זה?

"ברגע שהבנתי שאני רק סמל, מושא שמשליכים עליו, זה הקל עליי. בלבל אותי שאנשים שונאים אותי, שונאים ממש, בלי להכיר אותי. לקח לי הרבה זמן להתמודד עם זה שלא אותי הם בעצם שונאים. הייתי צריך לגדל עור של פיל כי אני בן אדם רגיש. זה היה קשה, זה פוצע את הנפש".

הייתה לך אבטחה בקמפוס בשלב מסוים?

"לא. ירדן אשתי ביקשה שאלך למשטרה, אבל הם אמרו שאין מה לעשות. בשבילי זה היה יותר הפן הרגשי – חששתי שזה ישפיע איכשהו על חיי המשפחה שלי, על הילדים שלי ואשתי".

המון במסכה

אתה מתגורר בארה"ב כבר 14 שנה. למדת בקורנל ובפרינסטון, אתה מלמד בקולומביה, ואתה מכיר מקרוב את אוניברסיטאות ליגת הקיסוס. המחקרים שלך עוסקים בכוחות שמעצבים ומעוותים את תפיסות העולם ובהשפעתן על יכולת השיפוט, על העדפות ובחירות. בתור מומחה, תן לי ניתוח אינטלקטואלי של מה שקורה פה.

"ברמה הבסיסית ביותר, השנאה שאנחנו עדים לה קשורה לכך שהסטודנטים האלה פועלים כמאסה ומכסים את הפנים שלהם, בכאפיה או במסכה. הם ממש עוברים תהליך של דה־אינדיבידואציה, שמאפשר להם להוציא כלפי חוץ כמויות של רוע. אלו ממש סממנים של כת".

זה בלט מאוד בסרטונים שבהם מנהיג ההפגנה אומר משפט וכולם חוזרים אחריו כמו חבורת זומבים. מה קורה לאנשים האלה כשהם יוצאים מהקבוצה וחוזרים להיות פרטים?

"כשאני פוגש אחד על אחד את הסטודנטים המפגינים, הם נחמדים ומנומסים. משהו בעדריות ובכיסוי מאפשר שחרור של כל החסמים הנורמטיביים".

אז ההסתרה היא לא רק כדי להקשות על הזיהוי שלהם אלא חלק מהותי במנגנון הנפשי שמוביל להתרת הרסן. אנחנו רואים את אותו התהליך ברשתות החברתיות: אלמונים נוטים לדבר בשפה קוטבית ושלילית יותר.

"וראינו את זה לאורך ההיסטוריה, זה לא רק בעידן הנוכחי. בכל הפוגרומים, או בליל הבדולח למשל, היה עדר. זה חלק מהעניין. מאז ומעולם ריתקו אותי הסיפורים על 'קצין האס־אס שהציל אותי': זה תמיד היה אדם בודד וזה תמיד נדמה לי מוזר, אבל ככה אנו בנויים. באופן אישי כולם נחמדים וטובים, אבל כשהם בקבוצה הם הופכים לחלק מאידיאולוגיה".

ובמובן העמוק, למה יש צורך להיסחף עם ההמון? מה זה מספק בנו?

"אני חושב שהיסטוריונים שיכתבו את התקופה הנוכחית בראי הזמן יצביעו על כמה גורמים שחוללו את הסערה הזאת. הייתה הקורונה, מגפה עולמית – אירוע מטלטל שמייצר אדוות; גורם שני הוא אי שוויון גדל בעולם המערבי ובפרט בארצות הברית, מבחינה כלכלית ומבחינה אתנית וגזעית. בנוסף, זהו דור של צעירים שיהיו פחות מוצלחים כלכלית מההורים שלהם. בעשרות השנים האחרונות כל דור שיפר את מעמדו ביחס להוריו, אבל עכשיו זה נעצר. השילוב של כל אלו מגביר את הניכור החברתי וגורם לצעירים לחפש שייכות ומשמעות. ופתאום מגיעה תנועה שקוראת להם להצטרף וכל מה שהם צריכים לעשות זה לעטוף את עצמם בסמלים ולצעוק. וזאת תנועה שהיא לא בעד אלא נגד. ידוע שהרבה יותר קל להוציא מאסות לרחוב מתוך שנאה וכעס מאשר מתוך אהבה".

"גם רוסיה הסובייטית הכשירה את מעשיה בגושפנקה אקדמית. כך גם במקרה שלנו: האקדמיה המציאה את התיאוריות האנטי־קולוניאליסטיות ורתמה אותן למאבק בציונות. היום קוראים לזה 'צדק חברתי', פעם קראו לזה 'אנטי־אימפריאליזם', ולפני כן 'טוהר הגזע'. כולן תיאוריות כמו־אקדמיות שנועדו לתרץ שנאת יהודים"

אפשר להתווכח על זה. המחאה הגדולה של ההיפים בשנות השישים הייתה מונעת מאהבה חופשית. אפילו היטלר השתמש בסיסמאות חיוביות כמו "גרמניה מעל לכול".

"נכון, אבל הסיסמה הזאת כוללת גם שיח שנאה של תורת הגזע ועליונות הגרמנים. ההיפים החלו כתנועה אנטי־מלחמתית שדגלה בתרבות הנגד, וכשהמאבק הזה הסתיים הם החלו לקרוס. גם תנועת 'חיי שחורים נחשבים' התקיימה מ־2015 אבל התפרצה רק לאחר הרג ג'ורג' פלויד במחאה נגד אלימות המשטרה. ועכשיו הם אנטי־ישראל, אנטי־יהודים ואנטי־ציונים. הקיום שלהם מותנה באי הקיום שלנו".

אמרת שזה קשור לפער מעמדי אבל אנחנו רואים הרבה מאוד צעירים לבנים, עשירים ומפונקים שמצטרפים להפגנות.

"הרבה יותר קל וכיף להפגין מאשר ללכת לשיעור, וגם לא לפחד שיעצרו אותך או ישעו אותך מהלימודים כשההורים שלך יכולים לשלם ערבות ואת עלות הסמסטר הנוסף שתיאלץ ללמוד. מי שמשלם על עצמו 30 אלף דולר לא יעשה את זה".

זה מסביר את ההיסחפות של הסטודנטים, אבל מה לגבי המרצים שמובילים את המאבק?

"במשך שנים אנשי אקדמיה עסקו בבניית הבסיס התיאורטי לשנאה הזאת, בשטיפת המוח וביצירת האידיאולוגיה. זה מזכיר את השלבים הראשונים של התנועה הנאצית".

אתה מרבה בהשוואות לגרמניה הנאצית, שיש שרואים בהן טאבו.

"אין לי שום כוונה לבזות את זכר הקורבנות ואת גבורת השורדים אלא בדיוק להפך. אני עושה זאת כדי להבין. אני יוצא מנקודת הנחה שהשואה הייתה קיצונית אבל לא מיוחדת. הסיפור שהעולם מספר לעצמו, שזה היה אירוע יוצא דופן, הוא שקרי. הסיבה היחידה ללמוד היסטוריה היא כדי להבין את ההווה".

אף על פי שזה גורם לנו תמיד להתכונן למלחמה הקודמת.

"אין לנו זכות לחשוב שהפעם זה יהיה אחרת. אני לא אומר שמה שקרה זה מה שיקרה, אבל ההשוואות ההיסטוריות לברית המועצות, לגרמניה הנאצית, לקישינב או למשפט דרייפוס עוזרות להבין את מה שקורה, ועוזרות להבין מה יכול לקרות אם לא נפעל. צריך לזכור שרוב האמריקנים לא לומדים על השואה. רק עשרים מדינות מתוך חמישים מחייבות לימודי שואה, והילדים לומדים רק על הסוף, הגטאות וההשמדה. הם לא מתחילים ב־1923 ולא לומדים על התהליך. אז כשאנחנו אומרים 'לעולם לא עוד', צריך שיבינו למה אנחנו מתכוונים".

אגב, באופן מעניין הבסיס המודרני לתורת הגזע, האיגניקה, התפתח באקדמיה האמריקנית בראשית המאה ה־20, כפן היישומי של הגנטיקה, עוד הרבה לפני שהתורה אומצה בידי הנאצים.

"נכון אבל הנאצים לקחו את הבסיס התיאורטי והפכו אותו למדיניות מעשית. גם רוסיה הסובייטית הכשירה את מעשיה לפני הכול בגושפנקה אקדמית במדעי הרוח והחברה. כך גם במקרה שלנו: האקדמיה המציאה את התיאוריות האנטי־קולוניאליסטיות ורתמה אותן למאבק בציונות. כך, כשאתה רוצה לקחת בן 18 ולגרום לו לצעוק, לקלל ולסמן יהודים בקמפוס, אתה יכול להגיש לו את ההסבר התיאורטי. היום קוראים לזה 'צדק חברתי', פעם קראו לזה 'אנטי־אימפריאליזם', ולפני כן 'טוהר הגזע'. כולן אותו הדבר – תיאוריות כמו־אקדמיות שנועדו לתרץ שנאת יהודים".

בסופו של דבר הטיעונים לא מחזיקים מים. למשל, שישראלים הם כובשים לבנים. קל להפריך זאת כשבוחנים את הדמוגרפיה האתנית בישראל.

"ראשית, הם לא בודקים. כשאתה לא מסתכל על העובדות, הרבה יותר קל לצעוק שטויות. שנית, הם ממציאים תיאוריות".

מות השיחה

חוץ מהשקרנים והשונאים ומי שמדברים בסיסמאות וקלישאות, אין מישהו באקדמיה שאתה כן מצליח לנהל איתו בירור או דיון אינטלקטואלי פרודוקטיבי? אין אנשים רציניים, דוקטורים ופרופסורים שאמורים להתמחות בתחום ולהבין את ההיסטוריה?

"הם לא ישבו לדבר איתי".

אף אחד?

"לא באופן גורף, אבל אחד הטיעונים הבסיסיים של הקבוצה הזאת הוא אנטי־נורמליזציה. להתראיין לעיתון ישראלי זה לתת לגיטימציה לישראל. להביא מרצה ישראלי, גם אם הוא בכלל מגיע לדבר על פיזיקה, או לקיים שיח עם מישהו לא ישראלי שתומך בישראל זה לתת לגיטימציה לישראל".

כלומר, זה מנגנון השתקה. גרג לוקיאנוף וריקי שלוט הוציאו באוקטובר את "ביטולה של הרוח באמריקה", ספר שחושף את המנגנונים מאחרי תרבות הביטול המשתקת. הם מצביעים על שיטות ויכוח הרסניות כמו ואטאבאוטיזם, גזלייטינג, הכחשה או הקטנה של בעיה אמיתית ושימוש בסחיטה רגשית.

"בדיוק. זה לא רק משתיק את הצד השני אלא גם גורם לך להרגיש נעלה מוסרית עליו".

אי אפשר לפרוץ את זה?

"יש אנשים אינטליגנטיים, כאילו פתוחים ונאורים, כמו ההיסטוריון רשיד ח'אלידי. לא ראיתי אותו מקיים דיון אבל אני חושב שהוא ידבר איתי. האינדוקטרינציה שלו היא לא בשקרים אלא בהסתרת האמת. אבל יש גם שקרנים. הייתה לי שיחה עם אחד ממנהיגי ההפגנות. עזבי את העובדה שהוא כולו נוטף תיאוריות קונספירציה, למשל הטענה שישראל הרגה את החוגגים בנובה, או שלא היה אונס. אני שואל אותו מה עם החטופים: הרי אי אפשר להתכחש לזה, כי חמאס מפרסם סרטונים שלהם. הוא עונה לי בוואטאבאוטיזם: אבל מה לגבי התינוקות שישראל חטפה? או, למשל, הוא טוען שחיזבאללה יפסיק לירות עלינו כשישראל תסיים את הכיבוש בלבנון".

וכשהוכחת לו שאין כיבוש בלבנון, מה הוא ענה?

"הוא העביר נושא. הם פשוט לא נותנים לעובדות לבלבל אותם".

ד"ר דויד ברק־גורודצקי כתב במקור ראשון שכאשר הוא לימד קורס על הסכסוך הישראלי־פלסטיני באוניברסיטת שיקגו הוא גילה שסטודנטים כלל לא מתעניינים בהיסטוריה הממשית – מה קרה ב־1929 או ב־1948. חשובה להם יותר ההמשגה – קולוניאליזם, אפרטהייד, טיהור אתני – וההכרעה לגביה. מרגע שיש לך קטגוריה – טוב או רע, מדכא או מדוכא – הסיפור נגמר. אקדמיה לא אמורה להתבסס על אמת ועובדות?

"בתיאוריה כן. במציאות היא עברה לשיטת האינדוקטרינציה, לימוד באמצעות הנחלת דעות ואמונות. אנחנו חווים את זה כרגע, כשזה מכוון נגדנו, אבל זה לא חדש והעולם עוד יחווה זאת בהמון תחומים. לדוגמה, קשה לומר משהו באקדמיה בניגוד לקונצנזוס על התחממות גלובלית. זה לא בהכרח קשור למחקר ועובדות מדעיות אלא לדעות. מי שמגיע לאקדמיה חייב להאמין שהתחממות גלובלית היא אמיתית. כלומר: להאמין בזה ואז לחקור, במקום לחקור ואז להאמין. זאת אינדוקטרינציה.

הייתה לי שיחה עם אחד ממנהיגי ההפגנות. עזבי את העובדה שכולו נוטף תיאוריות קונספירציה, למשל הטענה שישראל הרגה את החוגגים בנובה, או, למשל, הוא טוען שחיזבאללה יפסיק לירות עלינו כשישראל תסיים את הכיבוש בלבנון". וכשהוכחת לו שאין כיבוש בלבנון? "הוא העביר נושא. הם פשוט לא נותנים לעובדות לבלבל אותם"

"כבר הרבה זמן אין שיח באקדמיה. יש דעות לגיטימיות ודעות שאינן לגיטימיות. הדעות קובעות את המחקר במקום שהמחקר יקבע את הדעות. בהרבה מקומות באקדמיה זה לא ככה, אבל בפקולטות שנוגעות בנושאים פוליטיים או עכשוויים, רואים את זה ממש. בגלל זה כל המחקרים על סטריאוטיפים ועל דעות קדומות מתמקדים אך ורק במגדר, בהעדפות מיניות או בצבע עור, כי אלה הדברים שהחברה מתעסקת בהם. אבל כל האנשים שאומרים שהם מומחים לסטריאוטיפים לא חקרו בחיים שלהם את הדעה הקדומה הכי עתיקה בעולם – אנטישמיות".

יהודים לא נחשבים, כפי שאבחן הקומיקאי דיוויד בדיל. יהודים הם המיעוט היחיד שלא זכאי להיכלל תחת הגנת המיעוטים.

"אבל זה בדיוק העניין. היית חושבת שהאקדמאים יגידו, למשל, בואו נחקור את פשעי השנאה במדינת ניו־יורק. הרי יש מידע עובדתי מוצק. בשבע השנים האחרונות, בין 45 ל־55 אחוזים מפשעי השנאה הם נגד יהודים. יותר מכל קבוצה אחרת – הומואים, שחורים, נשים, מוסלמים. למה זה לא מפריע לאף אחד באקדמיה? כי זה בעיקר בברוקלין, בעיקר יהודים עם שטריימל, פאות וציציות. זה לא מעניין".

אנחנו רואים סרטונים משעשעים של מפגינים שלא באמת מבינים על מה ההפגנה, שלא יודעים על איזה נהר ואיזה ים הם שרים. הם מייצגים נאמנה את הרוב או שהם קוריוז?

"קשה לדעת, כי המארגנים לא נותנים למפגינים לדבר. אנשים צריכים להבין שזאת כת. בכל ההפגנות יש מעין נציגים ששומרים עליהם. באיזו עוד הפגנה התקשורת לא יכולה לראיין מפגינים? אומרים להם שאסור להם לענות, וזה לא סתם: הם יודעים כנראה שלרוב המפגינים אין באמת מושג או שהם יגידו דברים שיביכו אותם".

מי האנשים האלו שלא מאפשרים להם? אתה גורם לזה להישמע כמו האילומינטי.

"המארגנים, המנהיגים. אני מסכים שזה נשמע הזוי שלא נותנים להם לדבר".

יש אוניברסיטאות שטיפלו בהפגנות ובהתפרעויות באופן נחוש, למשל בפלורידה. מה אפשר ללמוד מהן?

"היו מעט מאוד כאלו, בעיקר אוניברסיטאות ציבוריות במדינות עם מושלים רפובליקניים. הסיבה היא שזה שירת את האג'נדה שלהם. הם ניצלו את המצב להתנגחות בפרוגרסיבים".

מחיר החרם ועלות השתיקה

הפרופיל הגבוה שלך הוביל לכך שהנהלת האוניברסיטה פתחה בחקירה נגדך וגם חסמה אותך מלהיכנס בשעריה. היכן זה עומד?

"עדיין בתהליך בירור. האוניברסיטה מנסה למצוא דרך להיפטר ממני. בהתחלה הם ניסו להתעלם ממני ושהבעיה תיפתר מעצמה. אחר כך ניסו להשתיק אותי בחקירה, ומהר מאד פרסמתי את כל מה שהתרחש והוכחתי להם שלא יצליחו להשתיק אותי אלא להפך. כשחסמו את הכניסה שלי לקמפוס זה כבר היה כדי לסמן לכל האחרים, למען יראו וייראו. שמרצים אחרים יעשו את החישוב. במובן הזה הם הצליחו".

זה יכול לגמור את הקריירה האקדמית שלך, שעבדת בשבילה כל כך הרבה שנים.

"נכון אבל המחיר של השתיקה גבוה הרבה יותר".

יש עכשיו תנועה של חוקרים ישראלים שחוזרים לארץ לאור המצב. אתה חושב על זה?

"אני מנחש שזה יקרה מתישהו. את יודעת, לא קל לחזור לישראל עכשיו. העתיד של ישראל בערפל, העתיד של האקדמיה בישראל בערפל, העתיד של הדמוקרטיה בישראל בערפל וגם העתיד פה בערפל. קשה להחליט. וגם יש לי פה תפקיד. אני חושש שהמטרה של העולם היא להפוך את ישראל לגטו הגדול ביותר בהיסטוריה. הם יחרימו, יפעילו סנקציות, ירעיבו אותנו מטאפורית. ואנחנו יודעים מה סופו של כל גטו. מה שמדאיג אותי הוא שאנחנו לא חוזרים מבחירה, אלא מחוסר ברירה. אני רוצה שהעלייה תיעשה מאהבה ומרצון".

זה קצת נאיבי. ההגירה ההמונית של הציונות החלה כשיהודים נדחפו החוצה בפוגרומים, בפרעות ובגלל מצוקה כלכלית.

"זה נכון שההמונים לא מונעים מאידיאולוגיה אלא מכורח. אבל אני רוצה שכל בחירה, ולא בהכרח הגירה בין מדינות, אלא למשל גם בין אוניברסיטאות, תיעשה מרצון. שאנשים יעזבו את הארוורד לא כי הם מפחדים אלא כי הם מצאו מקום טוב יותר".

כבר מתקיים חרם אקדמי שקט על ישראל ועל חוקרים ישראלים, והוא נעשה יותר ויותר פומבי ומוצהר. מה אתה חושב עליו?

"הראשונים שישלמו את המחיר הם האקדמאים בישראל, יהודים וערבים, כי החרם הוא על האקדמיה הישראלית. אבל דוחים פרסומים גם של ישראלים שלומדים בארה"ב ויש להם ברזומה לימודים באוניברסטיאות ישראליות".

מצד שני אנו עדים לתרומות ענק חסרות תקדים. לפני כמה שבועות אוניברסיטת בר־אילן קיבלה מיליארד שקל מעיזבונו של תורם אלמוני בוגר קולומביה, התרומה השנייה בגודלה בכל הזמנים באקדמיה הישראלית. אוניברסיטת חיפה זכתה לתרומה של ‫200 מיליון שקל.

"אני לא יודע כמה זמן זה יחזיק. בכל מקרה, שיתופי פעולה אקדמיים עם מוסדות בחו"ל קריטיים להתפתחות והתקדמות של חוקרים. אין לכך חלופה כספית. אני לא חושב שהאקדמיה הישראלית והמל"ג הפנימו עד כמה זה בעייתי. ה־260 מיליון דולר שבר־אילן קיבלו זה מדהים, אבל זאת ריאקציה לבעיה במקום פתרון שלה".

"כבר הרבה זמן אין שיח באקדמיה. יש דעות לגיטימיות ודעות שאינן לגיטימיות. בגלל זה כל המחקרים על סטריאוטיפים ועל דעות קדומות מתמקדים אך ורק במגדר, בהעדפות מיניות או בצבע עור. כל האנשים שאומרים שהם מומחים לסטריאוטיפים לא חקרו בחיים שלהם את הדעה הקדומה הכי עתיקה בעולם – אנטישמיות"

לסיום, מסר לקוראים?

"מעולם לא ראיתי את יהדות התפוצות קרובה וחזקה ומשויכת כל כך לישראל, אחרי שנים קשות של נתק משני הכיוונים. זאת הזדמנות אדירה. אחרי 7 באוקטובר, לכל יהדות העולם ברור שהיא לא יכולה להתקיים בביטחון בלי ישראל. אני חושב שצריך להיות ברור למדינת ישראל שגם היא לא יכולה להתקיים בלי יהדות התפוצות. חווינו בארץ רגע של להיות או לחדול, ויהדות העולם ענתה: להיות. ישראל חייבת להפנים את זה ולחבק את כל היהודים. אני לא בטוח שתהיה לנו עוד הזדמנות כזו.

"הדבר השני שאנשים צריכים להבין זה כמה מגובש העולם היהודי עכשיו. זה אולי נשמע מצחיק, אבל בחודשים האחרונים ביליתי בבתי כנסת יותר מאשר בשאר 41 שנות חיי. לא כדי להתפלל אלא כדי להיפגש, לדבר, לאכול ארוחת ערב. את ליל הסדר השני בפסח עשיתי עם חב"ד. הקהילה היהודית מתחזקת ומחזקת, והחיבור של כולם ליהדות התחזק. זה רגע נדיר ויפה".